מי מפחד מהפחד עצמו? פורסם ב 17/03/2013 16:05:00
אמנם עבודת הדוקטורט שלי עוסקת בדת ומוסר, אבל אשתי אומרת שאני צריך לכתוב דוקטורט על נושא הפחד, עם כל ההתעסקות שלי בתחום הזה. אז אם לא דוקטורט, לפחות כמה מחשבות ותובנות בעקבות דברים שראיתי לאחרונה.
ביוטיוב מופיע קטע מתוך תכנית מצלמה נסתרת (בברזיל כמדומני), שמציג מתיחה שנעשתה בבית מלון. לקחו ילדה קטנה עם שיער שחור ארוך, הלבישו אותה בשמלה לבנה, נתנו לה בובה ביד, והעמידו אותה באמצע המסדרון של בית המלון, בצורה כזו שהשיער מסתיר לה קצת את הפנים. כל מה שהיא עושה זה לעמוד שם בדממה בלי לזוז, ולחכות שאנשים ייכנסו למסדרון.
(לצפייה: http://www.youtube.com/watch?v=WR4tnqffnLE )
התגובות של האנשים מאלפות ביותר. בזה אחר זה, כמעט כל מי שנכנס למסדרון ורואה את הילדה – מגיב בבהלה, בצרחות אימה, בבריחה מהמסדרון, או במעבר זהיר ואיטי לידה תוך שמירת מרחק מקסימאלית. אילו מישהו היה רואה רק את התגובות של האנשים, בלי לדעת למה הן מתייחסות – הוא היה מסיק בוודאי שהם ראו משהו מפחיד במיוחד, איזו מפלצת, דמות מאיימת בגלימות שחורות, או רוצח עם סכין נוטפת דם. אבל כל מה שהם ראו בפועל היה ילדה קטנה שעומדת לה לתומה בלי לזוז. מה כל כך מפחיד במחזה הזה, שמעורר כאלה תגובות?
אם להיות הוגנים, יש היגיון מסוים מאחורי התגובות הללו. רוח רפאים של ילדה קטנה היא אחד מהמוטיבים הנפוצים ביותר בתחום האימה – בסרטים, ספרים ותמונות. במקרה הזה, ההשראה לדמות היתה רוח הרפאים של הילדה סמארה מורגן, מסרט האימה "The Ring". אם האנשים באותו בית מלון ראו את הסרט, אפשר להבין למה דמותה של אותה ילדה עוררה בהם בהלה.
אבל ההסבר הזה לא מספיק. גם אם נניח שכל אותם אנשים ראו את הסרט, מה שלא ברור מאליו – הרי הם יודעים היטב שזה סרט דמיוני לחלוטין. סמארה מורגן לא היתה ולא נבראה. סביר להניח שלפחות חלק מאותם אנשים, אילו היו נשאלים, היו אומרים שהם אינם מאמינים כלל ברוחות רפאים. אז מאין מגיעה האימה הזו? האם לא סביר יותר להניח, שמדובר בילדה קטנה שחומדת לצון, מאשר לקפוץ למסקנה שזו רוח רפאים ולברוח מהמסדרון בצרחות?
מקרה נוסף. בעקבות הצפייה באותה מתיחה, החלטתי לעשות ניסוי. פניתי לכל חבריי בפייסבוק, וסיפרתי להם את האגדה האורבנית המפורסמת על "בלאדי מרי" (Bloody Mary), אותה רוח רפאים שניתן לזמן אם אומרים את שמה שלוש פעמים מול מראה בחדר אמבטיה חשוך. כתבתי שאמנם רבים ניסו את זה ולא הופיע שום דבר במראה, אבל יכולות להיות הפתעות, וצירפתי סרטון קצר ביוטיוב שממחיש את העניין...
ואז ביקשתי מכל מי שמוכן, לעשות את הניסוי בעצמו, ולומר שלוש פעמים "בלאדי מרי" מול המראה בחדר האמבטיה שלו באותו לילה.
ובכן, היו כאלה שלא העזו לנסות בכלל. מישהי אחת הסכימה רק לומר שלוש פעמים "בוב הבנאי", אבל לא שום דבר מפחיד יותר מזה. אלה שניסו, דיווחו שזה היה מלחיץ ומוזר, והרגישו הקלה כשלא קרה כלום והם יכלו להדליק את האורות ולצאת מהחדר. לעומת זאת, מי שהתבקש לעשות את הניסוי מבלי ששמע קודם את הסיפור או ראה את הסרט, עשה זאת בקלות בלי שום תחושה מיוחדת. אחרי הכל, מה כל כך מפחיד בלעמוד מול מראה ולדקלם משהו שלוש פעמים?
וגם כאן נשאלת השאלה, מאיפה מגיע הפחד הזה? הרי ברור שמדובר באגדה בלבד, ואפילו מי שמאמין באופן עקרוני בעל-טבעי, או בשדים ורוחות – בד"כ לא מאמין באגדה שכזו ואינו חושב שיש בה אמת. אילו היו נדרשים להמר, אני בטוח שכל המשתתפים בניסוי היו מהמרים על כל סיכוי שהוא, שבלאדי מרי לא תופיע. אז למה אנשים פוחדים לעשות את הניסיון, או שאם הם עושים אותו, הם מרגישים מתח תוך כדי? מה ההיגיון בתחושות הללו?
אני חושב שזה בדיוק העניין. הפחד הוא רגש שטבוע באדם באופן כל כך בסיסי, שההיגיון אינו יכול לבטל אותו. יש דברים מסוימים, חוויות, ארכטיפים וסמלים, שמעוררים בנו פחד בלתי רציונאלי. האדם יכול להצהיר בפה מלא שהוא רציונאליסט, מטריאליסט, משכיל ונאור, ושהוא אינו מאמין כלל בשום שדים, רוחות ועל-טבעי. אבל את זה קל להצהיר באור היום הבהיר, כשאתה מוקף באנשים אחרים והכל מוכר וברור. אבל כשהאדם נמצא לבדו, בחושך, באמצע הלילה, או במקום לא מוכר; כשהצללים מסתירים מעיניו את סביבתו, וכשקולות לא מזוהים נשמעים באוויר – מתחיל הספק להתגנב אל הלב, שמא בכל זאת יש דברים שאני לא יודע, אולי יש אמת בסיפורים... ועם הספק, בא הפחד. לא חשוב כמה יהיה האדם מדעי ומשכיל, עמוק בתוכו הוא יודע היטב שהמדע אינו מסוגל לתת לו את כל האמת על המציאות, ושיכולים להיות דברים שהוא אינו מכיר, דברים מפחידים מאד... כשאתה לבד בחושך, לא קל להיות גיבור כל כך גדול.
והפחד טבוע בנו כל כך חזק, שמספיק בסיס קלוש כמו איזו אגדה אורבנית, או סרטון מפוברק ביוטיוב, כדי לגרום לאנשים להירתע מהמראה שבחדר האמבטיה. סרטי האימה יוצרים בנו רושם כל כך חזק, עד שהדבר התמים ביותר – ילדה קטנה – יכול לגרום לאנשים לצרוח באימה כשהם נתקלים בו. ושימו לב שמדובר בתגובה הראשונית, האינסטינקטיבית, לא בתוצאה של שיקול דעת או דמיון יצירתי! האנשים באותו מלון לא חשבו לעצמם: "המממ, איפה ראיתי פעם ילדה כזו? אה, כן, בסרט המפחיד הזה "הצלצול" – וזו היתה רוח רפאים שהורגת אנשים, אז אולי הילדה הזו היא רוח הרפאים מהסרט, והיא עלולה להיות מסוכנת, אז כדאי להסתלק מפה", או משהו כזה. לא, עוד לפני שהם הספיקו לחשוב או לדמיין משהו, התגובה הבסיסית שלהם היתה אימה. למרות שסביר להניח שאדם שמעולם לא ראה או שמע על רוחות-ילדות, לא היה נבהל אפילו לרגע, אלא מן הסתם תוהה לעצמו באיזה משחק הילדה הזו משחקת. אבל עבור מי שראה את הסרט הזה או דומיו, החוויה נחרטה בו כל כך עמוק, עד כדי השפעה על תגובותיו הראשוניות ביותר.
כי זהו הפחד – הוא יכול להתבסס על הסרט הדמיוני ביותר, על הסיפור המופרך ביותר, כדי להחדיר את עצמו ללב האדם, ולעורר בו את הספק, שמא בכל זאת יש בזה משהו. לא תמצאו את זה בסרטים על חייזרים, קוסמים או גיבורי-על; אם מישהו יראה באמצע המסדרון בבית המלון את הארי פוטר או סופרמן, הוא לא יחשוב אפילו לרגע, "הי, אולי זה הדבר האמיתי?". אבל כשמדובר בפחד ובאימה, ההשפעה שנקראת השהיית אי-האמון (suspension of disbelief) נמשכת הרבה אל מעבר לסרט, אל התשתית הפסיכולוגית של האדם. לא משנה אלו טיעונים הגיוניים הוא ישמיע לעצמו, הם יהיו משכנעים רק כל זמן שהאורות דולקים. בלילה, בחושך, בבית הישן והנטוש, בלב היער או בבית הקברות – הבלתי אפשרי נראה לפתע הגיוני מאד.
השיעור שעלינו ללמוד מהפחד הוא, שעלינו להודות בכך שאנחנו לא יודעים הכל, ואנחנו לא יכולים להיות בטוחים כמעט בשום דבר. גם אם אנחנו משדרים ביטחון וודאות בעמדות מסוימות שיש לנו, בתוך ליבנו עדיין מסתתר לו הספק, שמא אין זה כך. ולכן, כדאי להיות זהירים, ולא לקחת סיכונים מיותרים. וזה נכון גם בתחום האמוני-דתי; יש אנשים שמצהירים שהם חילוניים גמורים, אבל גם הם לא יעזו לעשות דברים מסוימים, כמו לדרוך על ספר תנ"ך, או לקלל חלילה את אלוקים ולהצהיר שהם מוכנים למסור את נשמתם לשטן (יש לצערנו גם כאלו שכן מעיזים לעשות את זה, אבל יש הרבה שלא). חברת כנסת מסוימת ממר"צ, חילוניה גמורה, אמרה פעם בראיון שהיא לא אוכלת חמץ בפסח. למה? "ליתר ביטחון".
וטוב שכך. זו גישה בריאה, שמודה בכך שיש דברים שאנו יכולים לדעת בוודאות שהם קיימים – אבל אין הרבה דברים, שאנו יכולים לדעת בוודאות שהם אינם קיימים. מי שזכה לפגוש את אלוקים, יודע שאלוקים קיים; אבל גם מי שלא זכה, ויש לו ספקות בנושא- ינהג בחכמה אם ייקח בחשבון את האפשרות שהוא טועה, ואולי בכל זאת יש משהו במה שהדתיים אומרים.
לסיום, אתגר בשביל האמיצים ביותר. ישנו סיפור קצר בשם "The Magic", שרבים מתארים אותו כסיפור המפחיד ביותר שנכתב אי פעם, למרות שארכו רק 2 עמודים. זה לא סיפור שסתם קוראים אותו – כדי להגיע לתוצאה הרצויה, צריך לקרוא אותו לבד בחדר חשוך וסגור, ולמלא במדויק את ההוראות שמופיעות בו. לפי המסופר, רק מעטים מבין הקוראים מצליחים לאזור אומץ ולמלא את ההוראות עד סופן – הרוב נתקפים באימה בשל הדברים שהם חווים, ונמלטים מהחדר לפני סוף הסיפור. באיטליה הטילה הממשלה חרם על הסיפור הזה והפצתו נאסרה, בעקבות תיאורים של חוויות מוזרות ומטרידות שחוו אלו שניסו אותו. מצד שני, יש גם כאלה שקראו את הסיפור ולא קרה להם שום דבר מיוחד.
אמיצים מספיק בשביל לנסות? היכנסו לאתר הבא, שם תוכלו להוריד עותק של הסיפור, וגם לצפות בראיונות עם אנשים שקראו אותו, ולהתרשם מהתגובות עליו.
www.13horror.com
יש שם גם סיפור נוסף, שנקרא "The Dare", שאמור גם הוא להיות מפחיד לא פחות. אבל בשביל לבצע את ההוראות שלו, צריך ללכת לבית קברות, מה שעושה את העסק קצת יותר מסובך.
בכל אופן, אם מישהו יקרא וינסה, אשמח מאד אם תעדכנו אותי בתוצאות – בין אם הצלחתם לסיים את הסיפור, ובין אם לא...
אמנם עבודת הדוקטורט שלי עוסקת בדת ומוסר, אבל אשתי אומרת שאני צריך לכתוב דוקטורט על נושא הפחד, עם כל ההתעסקות שלי בתחום הזה. אז אם לא דוקטורט, לפחות כמה מחשבות ותובנות בעקבות דברים שראיתי לאחרונה.
ביוטיוב מופיע קטע מתוך תכנית מצלמה נסתרת (בברזיל כמדומני), שמציג מתיחה שנעשתה בבית מלון. לקחו ילדה קטנה עם שיער שחור ארוך, הלבישו אותה בשמלה לבנה, נתנו לה בובה ביד, והעמידו אותה באמצע המסדרון של בית המלון, בצורה כזו שהשיער מסתיר לה קצת את הפנים. כל מה שהיא עושה זה לעמוד שם בדממה בלי לזוז, ולחכות שאנשים ייכנסו למסדרון.
(לצפייה: http://www.youtube.com/watch?v=WR4tnqffnLE )
התגובות של האנשים מאלפות ביותר. בזה אחר זה, כמעט כל מי שנכנס למסדרון ורואה את הילדה – מגיב בבהלה, בצרחות אימה, בבריחה מהמסדרון, או במעבר זהיר ואיטי לידה תוך שמירת מרחק מקסימאלית. אילו מישהו היה רואה רק את התגובות של האנשים, בלי לדעת למה הן מתייחסות – הוא היה מסיק בוודאי שהם ראו משהו מפחיד במיוחד, איזו מפלצת, דמות מאיימת בגלימות שחורות, או רוצח עם סכין נוטפת דם. אבל כל מה שהם ראו בפועל היה ילדה קטנה שעומדת לה לתומה בלי לזוז. מה כל כך מפחיד במחזה הזה, שמעורר כאלה תגובות?
אם להיות הוגנים, יש היגיון מסוים מאחורי התגובות הללו. רוח רפאים של ילדה קטנה היא אחד מהמוטיבים הנפוצים ביותר בתחום האימה – בסרטים, ספרים ותמונות. במקרה הזה, ההשראה לדמות היתה רוח הרפאים של הילדה סמארה מורגן, מסרט האימה "The Ring". אם האנשים באותו בית מלון ראו את הסרט, אפשר להבין למה דמותה של אותה ילדה עוררה בהם בהלה.
אבל ההסבר הזה לא מספיק. גם אם נניח שכל אותם אנשים ראו את הסרט, מה שלא ברור מאליו – הרי הם יודעים היטב שזה סרט דמיוני לחלוטין. סמארה מורגן לא היתה ולא נבראה. סביר להניח שלפחות חלק מאותם אנשים, אילו היו נשאלים, היו אומרים שהם אינם מאמינים כלל ברוחות רפאים. אז מאין מגיעה האימה הזו? האם לא סביר יותר להניח, שמדובר בילדה קטנה שחומדת לצון, מאשר לקפוץ למסקנה שזו רוח רפאים ולברוח מהמסדרון בצרחות?
מקרה נוסף. בעקבות הצפייה באותה מתיחה, החלטתי לעשות ניסוי. פניתי לכל חבריי בפייסבוק, וסיפרתי להם את האגדה האורבנית המפורסמת על "בלאדי מרי" (Bloody Mary), אותה רוח רפאים שניתן לזמן עם אומרים את שמה שלוש פעמים מול מראה בחדר אמבטיה חשוך. כתבתי שאמנם רבים ניסו את זה ולא הופיע שום דבר במראה, אבל יכולות להיות הפתעות, וצירפתי סרטון קצר ביוטיוב שממחיש את העניין...
ואז ביקשתי מכל מי שמוכן, לעשות את הניסוי בעצמו, ולומר שלוש פעמים "בלאדי מרי" מול המראה בחדר האמבטיה שלו באותו לילה.
ובכן, היו כאלה שלא העזו לנסות בכלל. מישהי אחת הסכימה רק לומר שלוש פעמים "בוב הבנאי", אבל לא שום דבר מפחיד יותר מזה. אלה שניסו, דיווחו שזה היה מלחיץ ומוזר, והרגישו הקלה כשלא קרה כלום והם יכלו להדליק את האורות ולצאת מהחדר. לעומת זאת, מי שהתבקש לעשות את הניסוי מבלי ששמע קודם את הסיפור או ראה את הסרט, עשה זאת בקלות בלי שום תחושה מיוחדת. אחרי הכל, מה כל כך מפחיד בלעמוד מול מראה ולדקלם משהו שלוש פעמים?
וגם כאן נשאלת השאלה, מאיפה מגיע הפחד הזה? הרי ברור שמדובר באגדה בלבד, ואפילו מי שמאמין באופן עקרוני בעל-טבעי, או בשדים ורוחות – בד"כ לא מאמין באגדה שכזו ואינו חושב שיש בה אמת. אילו היו נדרשים להמר, אני בטוח שכל המשתתפים בניסוי היו מהמרים על כל סיכוי שהוא, שבלאדי מרי לא תופיע. אז למה אנשים פוחדים לעשות את הניסיון, או שאם הם עושים אותו, הם מרגישים מתח תוך כדי? מה ההיגיון בתחושות הללו?
אני חושב שזה בדיוק העניין. הפחד הוא רגש שטבוע באדם באופן כל כך בסיסי, שההיגיון אינו יכול לבטל אותו. יש דברים מסוימים, חוויות, ארכטיפים וסמלים, שמעוררים בנו פחד בלתי רציונאלי. האדם יכול להצהיר בפה מלא שהוא רציונאליסט, מטריאליסט, משכיל ונאור, ושהוא אינו מאמין כלל בשום שדים, רוחות ועל-טבעי. אבל את זה קל להצהיר באור היום הבהיר, כשאתה מוקף באנשים אחרים והכל מוכר וברור. אבל כשהאדם נמצא לבדו, בחושך, באמצע הלילה, או במקום לא מוכר; כשהצללים מסתירים מעיניו את סביבתו, וכשקולות לא מזוהים נשמעים באוויר – מתחיל הספק להתגנב אל הלב, שמא בכל זאת יש דברים שאני לא יודע, אולי יש אמת בסיפורים... ועם הספק, בא הפחד. לא חשוב כמה יהיה האדם מדעי ומשכיל, עמוק בתוכו הוא יודע היטב שהמדע אינו מסוגל לתת לו את כל האמת על המציאות, ושיכולים להיות דברים שהוא אינו מכיר, דברים מפחידים מאד... כשאתה לבד בחושך, לא קל להיות גיבור כל כך גדול.
והפחד טבוע בנו כל כך חזק, שמספיק בסיס קלוש כמו איזו אגדה אורבנית, או סרטון מפוברק ביוטיוב, כדי לגרום לאנשים להירתע מהמראה שבחדר האמבטיה. סרטי האימה יוצרים בנו רושם כל כך חזק, עד שהדבר התמים ביותר – ילדה קטנה – יכול לגרום לאנשים לצרוח באימה כשהם נתקלים בו. ושימו לב שמדובר בתגובה הראשונית, האינסטינקטיבית, לא בתוצאה של שיקול דעת או דמיון יצירתי! האנשים באותו מלון לא חשבו לעצמם: "המממ, איפה ראיתי פעם ילדה כזו? אה, כן, בסרט המפחיד הזה "הצלצול" – וזו היתה רוח רפאים שהורגת אנשים, אז אולי הילדה הזו היא רוח הרפאים מהסרט, והיא עלולה להיות מסוכנת, אז כדאי להסתלק מפה", או משהו כזה. לא, עוד לפני שהם הספיקו לחשוב או לדמיין משהו, התגובה הבסיסית שלהם היתה אימה. למרות שסביר להניח שאדם שמעולם לא ראה או שמע על רוחות-ילדות, לא היה נבהל אפילו לרגע, אלא מן הסתם תוהה לעצמו באיזה משחק הילדה הזו משחקת. אבל עבור מי שראה את הסרט הזה או דומיו, החוויה נחרטה בו כל כך עמוק, עד כדי השפעה על תגובותיו הראשוניות ביותר.
כי זהו הפחד – הוא יכול להתבסס על הסרט הדמיוני ביותר, על הסיפור המופרך ביותר, כדי להחדיר את עצמו ללב האדם, ולעורר בו את הספק, שמא בכל זאת יש בזה משהו. לא תמצאו את זה בסרטים על חייזרים, קוסמים או גיבורי-על; אם מישהו יראה באמצע המסדרון בבית המלון את הארי פוטר או סופרמן, הוא לא יחשוב אפילו לרגע, "הי, אולי זה הדבר האמיתי?". אבל כשמדובר בפחד ובאימה, ההשפעה שנקראת השהיית אי-האמון (suspension of disbelief) נמשכת הרבה אל מעבר לסרט, אל התשתית הפסיכולוגית של האדם. לא משנה אלו טיעונים הגיוניים הוא ישמיע לעצמו, הם יהיו משכנעים רק כל זמן שהאורות דולקים. בלילה, בחושך, בבית הישן והנטוש, בלב היער או בבית הקברות – הבלתי אפשרי נראה לפתע הגיוני מאד.
השיעור שעלינו ללמוד מהפחד הוא, שעלינו להודות בכך שאנחנו לא יודעים הכל, ואנחנו לא יכולים להיות בטוחים כמעט בשום דבר. גם אם אנחנו משדרים ביטחון וודאות בעמדות מסוימות שיש לנו, בתוך ליבנו עדיין מסתתר לו הספק, שמא אין זה כך. ולכן, כדאי להיות זהירים, ולא לקחת סיכונים מיותרים. וזה נכון גם בתחום האמוני-דתי; יש אנשים שמצהירים שהם חילוניים גמורים, אבל גם הם לא יעזו לעשות דברים מסוימים, כמו לדרוך על ספר תנ"ך, או לקלל חלילה את אלוקים ולהצהיר שהם מוכנים למסור את נשמתם לשטן (יש לצערנו גם כאלו שכן מעיזים לעשות את זה, אבל יש הרבה שלא). חברת כנסת מסוימת ממר"צ, חילוניה גמורה, אמרה פעם בראיון שהיא לא אוכלת חמץ בפסח. למה? "ליתר ביטחון".
וטוב שכך. זו גישה בריאה, שמודה בכך שיש דברים שאנו יכולים לדעת בוודאות שהם קיימים – אבל אין הרבה דברים, שאנו יכולים לדעת בוודאות שהם אינם קיימים. מי שזכה לפגוש את אלוקים, יודע שאלוקים קיים; אבל גם מי שלא זכה, ויש לו ספקות בנושא- ינהג בחכמה אם ייקח בחשבון את האפשרות שהוא טועה, ואולי בכל זאת יש משהו במה שהדתיים אומרים.
לסיום, אתגר בשביל האמיצים ביותר. ישנו סיפור קצר בשם "The Magic", שרבים מתארים אותו כסיפור המפחיד ביותר שנכתב אי פעם, למרות שארכו רק 2 עמודים. זה לא סיפור שסתם קוראים אותו – כדי להגיע לתוצאה הרצויה, צריך לקרוא אותו לבד בחדר חשוך וסגור, ולמלא במדויק את ההוראות שמופיעות בו. לפי המסופר, רק מעטים מבין הקוראים מצליחים לאזור אומץ ולמלא את ההוראות עד סופן – הרוב נתקפים באימה בשל הדברים שהם חווים, ונמלטים מהחדר לפני סוף הסיפור. באיטליה הטילה הממשלה חרם על הסיפור הזה והפצתו נאסרה, בעקבות תיאורים של חוויות מוזרות ומטרידות שחוו אלו שניסו אותו. מצד שני, יש גם כאלה שקראו את הסיפור ולא קרה להם שום דבר מיוחד.
אמיצים מספיק בשביל לנסות? היכנסו לאתר הבא, שם תוכלו להוריד עותק של הסיפור, וגם לצפות בראיונות עם אנשים שקראו אותו, ולהתרשם מהתגובות עליו.
www.13horror.com
יש שם גם סיפור נוסף, שנקרא "The Dare", שאמור גם הוא להיות מפחיד לא פחות. אבל בשביל לבצע את ההוראות שלו, צריך ללכת לבית קברות, מה שעושה את העסק קצת יותר מסובך.
בכל אופן, אם מישהו יקרא וינסה, אשמח מאד אם תעדכנו אותי בתוצאות – בין אם הצלחתם לסיים את הסיפור, ובין אם לא...
