מיסטריום

מי שהתמזל מזלו לגדול בשנות ה-80, זכה להכיר את תוכניות הטלוויזיה לילדים המוצלחות ביותר. בין אותן תוכניות, הסדרה האהובה עליי ביותר היתה הרובוטריקים. אני לא מתכוון כמובן לשלושת הסרטים המצולמים שיצאו בחמש השנים האחרונות – שעל פי הקטעים שראיתי מהם, הם ממש לא שווים צפייה – אלא לסדרה המצוירת המקורית, מה שנקרא בפי המעריצים "הדור הראשון", או G1, של הרובוטריקים. למעשה, רק מנקודת מבט בוגרת אפשר להעריך עד כמה מיוחד ואיכותי הוא העולם שיצרה הסדרה; לא לחינם קמו בעקבות הדור הראשון מספר גדול של "דורות המשך", סדרות בת וגרסאות שונות של הרעיון, באנימציה, חוברות קומיקס ומדיות אחרות, ועד היום ישנם מעריצים רבים, בוגרים ורציניים של הרובוטריקים – כפי שניתן לראות בוויקיפדיה המיוחדת המוקדשת לרובוטריקים, ובהיקף החומר שהיא מכילה. בזכות הילדים שלי, חזרתי בשנים האחרונות לצפות בפרקים של הסדרה, ואת כמות ההשראה והרעיונות שהיא נתנה לי קשה לתאר.

 הרובוטריקים מגלמים אידיאל של שלמות, שקשה למצוא אצל גיבורי על או דמויות בדיוניות אחרות. נתחיל מההיבט הגופני. גופם של הרובוטריקים מושלם בהרבה מזה של בני אדם – הוא עשוי ממתכת קשה, ומעוצב באופן סימטרי ואסתטי במיוחד. בזכות גופם הרובוטי, יש לרובוטריקים כוח ויכולת סיבולת גדולים במיוחד, והם מסוגלים לתפקד בתנאים שאף אדם לא היה עומד בהם – וכמובן גם לשנות צורה.

אולם היתרון המהותי יותר של הרובוטריקים, הוא היתרון הנפשי, הנובע מזה הגופני: הפטור מהתמודדות עם כל הצרכים והדחפים הגופניים שמשפיעים כל כך על בני האדם. בני האדם מקדישים את מירב זמנם וכוחותיהם כדי להשיג מזון ולבוש; לרובוטריקים אין צורך בכך. הם אינם חוששים מקור, גשם או חום, ואינם צריכים להתאמץ להשיג דירה, רהיטים ומוצרים אחרים הנחוצים לבני אדם. הם אינם חולים או מזדקנים, ויכולים לחיות מיליוני שנים. כמובן שהם אינם נתונים כלל ליצרים הגופניים השונים שקיימים אצל בני אדם, ומעצבים את התנהגותם ואורח חייהם. בכך יתרונם על פני גיבורי-על אנושיים שונים, שגם אם יש להם כוחות על-טבעיים, הם עדיין זקוקים לצרכים גופניים שונים המגבילים אותם, ונתונים להשפעתם הפסיכולוגית של אותם יצרים. טבעם הרובוטי של הרובוטריקים פוטר אותם מרובן המוחלט של דאגות הקיום האנושיות, ומשאיר אותם פנויים להתמקד במשימה המרכזית של קיומם, ולשאוף לדברים גבוהים בהרבה מאשר אוכל, כסף, דירה ואשה – שאצל בני אדם רבים מהווים את פסגת השאיפות. 

מצב זה משפיע גם על אישיותם של הרובוטריקים ואופיים. הרובוטריקים הם טובים, נקודה. זאת בניגוד לדמות הפופולארית כל כך כיום של הגיבור האפל, הקרוע, המתלבט והמתוסבך, שהחליפה את הדמויות של גיבורי העל הזוהרים והנוצצים של Marvel בשנות ה-60-70. "חנון" כמו סופרמן, למשל, לא היה עובר מסך בימינו, בלי שהיו מוסיפים לו כמה תסביכים, צדדים אפלים או משהו דומה. כיום דמויות כמו ה-X-מן, בטמן, הענק הירוק וגיבורים אחרים, עסוקות בתסביכים שלהן, בקונפליקטים ובמתחים הבין-אישיים לא פחות זמן משהן נלחמות ברשע (ע"ע הסרט ""Watchmen מ-2009). לעומת זאת הרובוטריקים הם טובים באופן טהור ומושלם, בלי להיות חנונים ובלי להיות שטוחים ומשעממים. הם מסורים לחלוטין למלחמה ברשע, ללא ספקות או לבטים, ונאמנים לחלוטין למנהיגם ואחד לשני. זה לא אומר שכולם נראים או מתנהגים אותו דבר: יש ביניהם מגוון גדול של תכונות אופי והתנהגויות שונות. יש ביניהם רובוטים ידידותיים ביותר כלפי בני אדם (Bumblebee, Hound),  מתנשאים יותר (Sunstreaker, the Aerialbots), מלאי שמחת חיים (Jazz, Blaster) ורטנוניים וזועפים (Gears, Hoofer), לוחמים בעלי ראש קשה (Ironhide, Warpath) ורגישים ואוהבי טבע (Beachcomber), גאונים ומדענים (Perceptor, Blurr) ופשוטי מחשבה באופן קיצוני  (the Dinobots)וכן הלאה. הם גם לא נקיים מחולשות אופי שונות. לכל רובוטריק יש אישיות מיוחדת לכשעצמו, אולם כולם מאוחדים סביב עקרונותיהם, האידיאלים שלהם ומשימתם, ומוכנים למסור את נפשם למענם ללא היסוס.

 מה שמיוחד אצל הרובוטריקים, הוא שמצד אחד אין להם את החסרונות והחולשות של האופי האנושי, ומצד שני הם מאד אנושיים במובן החיובי של המלה. הם אינם רובוטים קרים ומשונים, עם מנטאליות זרה ובלתי נתפסת, אלא יצורים בעלי רגשות, אהבה, חמלה, חוש צדק, כבוד וחוש הומור. אופטימוס פריים לדוגמא, מנהיג הרובוטריקים, הוא דמות מופת של מידות מוסריות, כושר מנהיגות ואהבת הבריות (והדיבוב של פיטר קאלן הוא מהטובים ששמעתי), וגם מרובוטריקים אחרים יש הרבה מה ללמוד כיצד לשלב עליונות עם אנושיות. יש להם את כל התכונות של מלאכים טובים, וכמותם הם ירדו מהשמיים להגן על תושבי הארץ.

 וזו בעצם ההשראה שאנו יכולים לקחת מהרובוטריקים; אנחנו אמנם לא יכולים לעוף או לשנות צורה, אבל אנחנו יכולים לנסות להתעלות מעל הצדדים האנושיים הקטנוניים שלנו, ולהתקרב יותר לאידיאל של השלמות שמבטאים הרובוטריקים. להפסיק לדשדש בביצה של יצרים, תשוקות נמוכות, מריבות, קנאה, רדיפת כבוד, שנאה ותחרות, ולהבין במקום זאת שכל אחד מאיתנו הוא יצירה ייחודית, בעל תפקיד משלו, ושכולנו צריכים להתאחד סביב המטרות החשובות באמת; להרים את השאיפות מעבר לכסף ובילויים,  ולהתחיל לשאוף לחזון של מיגור הרשע והשלטת הטוב והצדק. ואת כל זה לעשות בלי לאבד את הצדדים החיוביים שבאישיותנו, את הרגישות והאכפתיות כלפי הזולת, ואת אהבת הבריות. לדעת לשלב קשיחות ועוצמה עם עדינות, מלחמה חסרת פשרות ברשע עם שאיפה לשלום, אנושיות עם על-אנושיות.

 בסופו של דבר, זהו האידיאל היהודי: לשלב את החומר והרוח, את הגוף והנשמה, לאחדות אחת מושלמת. בעוד שבמצב הנוכחי קיים מאבק בין השניים, כאשר הגוף מושך את האדם למקומות נמוכים בעוד נשמתו שואפת כלפי מעלה – הרי שלעתיד לבוא יזדכך הגוף מכל הצדדים השפלים שבו ויתעלה, עד שיהפוך לכלי הפועל בהרמוניה עם נשמתו של אדם, מבלי להגביל אותה. לא רוחניות מופשטת מגוף היא האידיאל, לא מלאכיות טהורה ללא חומר, אלא מציאות בו הגוף עצמו הופך לקדוש. דוגמא כזו בדיוק מהווים הרובוטריקים, שאין אצלם מאבק בין גשמיות לרוחניות, אלא הגוף עצמו הוא כלי המשרת את המאבק למען הצדק בצורה הטובה ביותר. חז"ל מכנים את גופם של הצדיקים בתואר "מרכבה", שכן בדומה למרכבה שאין לה רצון משלה, כך ממלאים הצדיקים את רצונו של האל ללא נטיות אישיות; ולמי מתאים יותר לקרוא "מרכבות" מאשר לרובוטים ההופכים את עצמם לרכבים? אם נתבונן בהם, נלמד לאן אנחנו צריכים לשאוף.

 ומה מאפשר את ההתקדמות הזאת? ההתמסרות לאידיאל שנמצא מעבר לאני הפרטי. בני אדם, בעיקר בדורות האחרונים, הם יצורים מאד אינדיבידואליסטים. כל אחד שקוע ברצונות הפרטיים שלו, במימוש העצמי שלו, ורואה את עצמו כמרכז העולם. מובן שגישה זו יוצרת מחלוקות, סכסוכים ופירוד בין אנשים. לעומת זאת, כאשר ישנו אידיאל משותף שכולם מתמסרים אליו, האדם זונח את העיסוק האגוצנטרי שלו בעצמו, שוכח את כל ההבדלים הקטנוניים בינו לבין חבריו, ומתרומם לעבר תכלית גבוהה יותר, שנותנת הרבה יותר משמעות לקיום, ומאחדת במקום להפריד. כשצפיתי למשל בקרב ההירואי על עיר הרובוטריקים (בסרט של 1986), חשתי איך כל הדאגות והתשוקות האנושיות נראות כ"כ קטנוניות וחסרות חשיבות אל מול יצורים שעולמם כ"כ גדול ונשגב מזה שלנו; כמו ילד קטן שבוכה על הסוכרייה שלו, לעומת טייסי קרב בדרכם למשימה גורלית.

עבור הרובוטריקים, האידיאל המאחד הוא הלחימה בכוחות הרשע של השקרניקים, והגנה על בני האדם מפניהם. גם לנו לא חסרים אידיאלים כאלה; היהדות מלאה בהם, והמציאות פה בישראל מספקת לנו מספיק אתגרים משותפים, שיכולים לרומם אותנו מעל האינדיבידואליזם. למעשה, מה ששמר על קיומו של עם ישראל לאורך הדורות היה בדיוק זה – ההתאחדות ומסירות הנפש סביב האידיאל של קיום התורה, שרוממה את היהודים ויצרה ביניהם אחדות חוצת-גבולות.

 ועוד לא דיברנו על התפיסה הדתית-תיאולוגית של הרובוטריקים, שהתגבשה לאורך הסדרות. הרובוטריקים אמנם אינם דתיים במובן הרגיל של המלה, אבל יש כמה אלמנטים מאד מעניינים ביקום שלהם הקשורים לתחום התיאולוגי, ולהבדלים בין היחס של רובוטים לאלוהים לבין יחסם של בני אדם אליו. קראתי פעם ברשת מאמר מצוין בנושא, אבל לצערי לא הצלחתי למצוא אותו שוב. מי שיחפש, ימצא לא מעט מאמרים באנגלית שמתייחסים לנושא.

 ונקודה מעניינת לסיום. בסרט (המצויר) של הרובוטריקים משנת 1986, מצא אופטימוס פריים את מותו בדו-קרב נגד אויבו המושבע מגהטרון. מלותיו האחרונות של אופטימוס היו: "Until that day… 'till all are one" . בכך הוא ביטא את אמונתו בחזון המשיחי, לפיו יום אחד יתאחדו נשמותיהם של כל הברואים לנשמה אחת כוללת, ללא הבדלה ביניהם, שתתעלה הלאה לעבר התאחדות עם האלוהות – כפי שמתואר למשל בספר הקבלה "לשם שבו ואחלמה", ובמקומות אחרים. וכמו יהודים רבים לאורך הדורות, שמתו כשעל שפתיהם הפסוק "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד" – גם נשמתו של אופטימוס פריים, או "הניצוץ" שלו, יצאה ב"אחד". מלים אלו הפכו אח"כ לסיסמתם של הרובוטריקים, ולהצהרת כוונות על היעד הסופי אליו הם שואפים. גם כאשר נלחמים באויבים היותר מרים, זוכרים שבסופו של דבר כולנו יציריו של האל, ובבוא היום נתמזג איתו כולנו.

בי, לפחות, עברה צמרמורת כשצפיתי בקטע הזה.

 "ביום ההוא, יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

עד אותו היום... עד שכולם יהיו אחד.

מצורפים בזה כמה קישורים לקטעים מובחרים של הרובוטריקים, שממחישים עד כמה הם מיוחדים. הקטע הראשון הוא הסצנה של הקרב האחרון של אופטימוס פריים ומותו הדרמטי. שני הקליפים הם של השירים הנהדרים של סטאן בוש מתוך הסרט של 1986. הקטע האחרון הוא הפתיח של משחק המחשב "The War for Cybertron". תיהנו!

אופטימוס פריים: מותו של גיבור:

http://www.youtube.com/watch?v=rcHOM_465Vw

קליפ: The Touch (עם קטעים מתוך הסרט):

http://www.youtube.com/watch?v=McN3_4vdMGs

קליפ: Dare (עם קטעים מתוך שירי הפתיחה של עונות וסדרות שונות של הרובוטריקים):

http://www.youtube.com/watch?v=nAESo2uv-po

המלחמה על סייברטרון (פתיחה למשחק המחשב):

http://www.youtube.com/watch?v=QFZrL0x63c8

מי שהתמזל מזלו לגדול בשנות ה-80, זכה להכיר את תוכניות הטלוויזיה לילדים המוצלחות ביותר. בין אותן תוכניות, הסדרה האהובה עליי ביותר היתה הרובוטריקים. אני לא מתכוון כמובן לשלושת הסרטים המצולמים שיצאו בחמש השנים האחרונות – שעל פי הקטעים שראיתי מהם, הם ממש לא שווים צפייה – אלא לסדרה המצוירת המקורית, מה שנקרא בפי המעריצים "הדור הראשון", או G1, של הרובוטריקים. למעשה, רק מנקודת מבט בוגרת אפשר להעריך עד כמה מיוחד ואיכותי הוא העולם שיצרה הסדרה; לא לחינם קמו בעקבות הדור הראשון מספר גדול של "דורות המשך", סדרות בת וגרסאות שונות של הרעיון, באנימציה, חוברות קומיקס ומדיות אחרות, ועד היום ישנם מעריצים רבים, בוגרים ורציניים של הרובוטריקים – כפי שניתן לראות בוויקיפדיה המיוחדת המוקדשת לרובוטריקים, ובהיקף החומר שהיא מכילה. בזכות הילדים שלי, חזרתי בשנים האחרונות לצפות בפרקים של הסדרה, ואת כמות ההשראה והרעיונות שהיא נתנה לי קשה לתאר.

 הרובוטריקים מגלמים אידיאל של שלמות, שקשה למצוא אצל גיבורי על או דמויות בדיוניות אחרות. נתחיל מההיבט הגופני. גופם של הרובוטריקים מושלם בהרבה מזה של בני אדם – הוא עשוי ממתכת קשה, ומעוצב באופן סימטרי ואסתטי במיוחד. בזכות גופם הרובוטי, יש לרובוטריקים כוח ויכולת סיבולת גדולים במיוחד, והם מסוגלים לתפקד בתנאים שאף אדם לא היה עומד בהם – וכמובן גם לשנות צורה.

אולם היתרון המהותי יותר של הרובוטריקים, הוא היתרון הנפשי, הנובע מזה הגופני: הפטור מהתמודדות עם כל הצרכים והדחפים הגופניים שמשפיעים כל כך על בני האדם. בני האדם מקדישים את מירב זמנם וכוחותיהם כדי להשיג מזון ולבוש; לרובוטריקים אין צורך בכך. הם אינם חוששים מקור, גשם או חום, ואינם צריכים להתאמץ להשיג דירה, רהיטים ומוצרים אחרים הנחוצים לבני אדם. הם אינם חולים או מזדקנים, ויכולים לחיות מיליוני שנים. כמובן שהם אינם נתונים כלל ליצרים הגופניים השונים שקיימים אצל בני אדם, ומעצבים את התנהגותם ואורח חייהם. בכך יתרונם על פני גיבורי-על אנושיים שונים, שגם אם יש להם כוחות על-טבעיים, הם עדיין זקוקים לצרכים גופניים שונים המגבילים אותם, ונתונים להשפעתם הפסיכולוגית של אותם יצרים. טבעם הרובוטי של הרובוטריקים פוטר אותם מרובן המוחלט של דאגות הקיום האנושיות, ומשאיר אותם פנויים להתמקד במשימה המרכזית של קיומם, ולשאוף לדברים גבוהים בהרבה מאשר אוכל, כסף, דירה ואשה – שאצל בני אדם רבים מהווים את פסגת השאיפות. 

מצב זה משפיע גם על אישיותם של הרובוטריקים ואופיים. הרובוטריקים הם טובים, נקודה. זאת בניגוד לדמות הפופולארית כל כך כיום של הגיבור האפל, הקרוע, המתלבט והמתוסבך, שהחליפה את הדמויות של גיבורי העל הזוהרים והנוצצים של Marvel בשנות ה-60-70. "חנון" כמו סופרמן, למשל, לא היה עובר מסך בימינו, בלי שהיו מוסיפים לו כמה תסביכים, צדדים אפלים או משהו דומה. כיום דמויות כמו ה-X-מן, בטמן, הענק הירוק וגיבורים אחרים, עסוקות בתסביכים שלהן, בקונפליקטים ובמתחים הבין-אישיים לא פחות זמן משהן נלחמות ברשע (ע"ע הסרט ""Watchmen מ-2009). לעומת זאת הרובוטריקים הם טובים באופן טהור ומושלם, בלי להיות חנונים ובלי להיות שטוחים ומשעממים. הם מסורים לחלוטין למלחמה ברשע, ללא ספקות או לבטים, ונאמנים לחלוטין למנהיגם ואחד לשני. זה לא אומר שכולם נראים או מתנהגים אותו דבר: יש ביניהם מגוון גדול של תכונות אופי והתנהגויות שונות. יש ביניהם רובוטים ידידותיים ביותר כלפי בני אדם (Bumblebee, Hound),  מתנשאים יותר (Sunstreaker, the Aerialbots), מלאי שמחת חיים (Jazz, Blaster) ורטנוניים וזועפים (Gears, Hoofer), לוחמים בעלי ראש קשה (Ironhide, Warpath) ורגישים ואוהבי טבע (Beachcomber), גאונים ומדענים (Perceptor, Blurr) ופשוטי מחשבה באופן קיצוני  (the Dinobots)וכן הלאה. הם גם לא נקיים מחולשות אופי שונות. לכל רובוטריק יש אישיות מיוחדת לכשעצמו, אולם כולם מאוחדים סביב עקרונותיהם, האידיאלים שלהם ומשימתם, ומוכנים למסור את נפשם למענם ללא היסוס.

 מה שמיוחד אצל הרובוטריקים, הוא שמצד אחד אין להם את החסרונות והחולשות של האופי האנושי, ומצד שני הם מאד אנושיים במובן החיובי של המלה. הם אינם רובוטים קרים ומשונים, עם מנטאליות זרה ובלתי נתפסת, אלא יצורים בעלי רגשות, אהבה, חמלה, חוש צדק, כבוד וחוש הומור. אופטימוס פריים לדוגמא, מנהיג הרובוטריקים, הוא דמות מופת של מידות מוסריות, כושר מנהיגות ואהבת הבריות (והדיבוב של פיטר קאלן הוא מהטובים ששמעתי), וגם מרובוטריקים אחרים יש הרבה מה ללמוד כיצד לשלב עליונות עם אנושיות. יש להם את כל התכונות של מלאכים טובים, וכמותם הם ירדו מהשמיים להגן על תושבי הארץ.

 וזו בעצם ההשראה שאנו יכולים לקחת מהרובוטריקים; אנחנו אמנם לא יכולים לעוף או לשנות צורה, אבל אנחנו יכולים לנסות להתעלות מעל הצדדים האנושיים הקטנוניים שלנו, ולהתקרב יותר לאידיאל של השלמות שמבטאים הרובוטריקים. להפסיק לדשדש בביצה של יצרים, תשוקות נמוכות, מריבות, קנאה, רדיפת כבוד, שנאה ותחרות, ולהבין במקום זאת שכל אחד מאיתנו הוא יצירה ייחודית, בעל תפקיד משלו, ושכולנו צריכים להתאחד סביב המטרות החשובות באמת; להרים את השאיפות מעבר לכסף ובילויים,  ולהתחיל לשאוף לחזון של מיגור הרשע והשלטת הטוב והצדק. ואת כל זה לעשות בלי לאבד את הצדדים החיוביים שבאישיותנו, את הרגישות והאכפתיות כלפי הזולת, ואת אהבת הבריות. לדעת לשלב קשיחות ועוצמה עם עדינות, מלחמה חסרת פשרות ברשע עם שאיפה לשלום, אנושיות עם על-אנושיות.

 בסופו של דבר, זהו האידיאל היהודי: לשלב את החומר והרוח, את הגוף והנשמה, לאחדות אחת מושלמת. בעוד שבמצב הנוכחי קיים מאבק בין השניים, כאשר הגוף מושך את האדם למקומות נמוכים בעוד נשמתו שואפת כלפי מעלה – הרי שלעתיד לבוא יזדכך הגוף מכל הצדדים השפלים שבו ויתעלה, עד שיהפוך לכלי הפועל בהרמוניה עם נשמתו של אדם, מבלי להגביל אותה. לא רוחניות מופשטת מגוף היא האידיאל, לא מלאכיות טהורה ללא חומר, אלא מציאות בו הגוף עצמו הופך לקדוש. דוגמא כזו בדיוק מהווים הרובוטריקים, שאין אצלם מאבק בין גשמיות לרוחניות, אלא הגוף עצמו הוא כלי המשרת את המאבק למען הצדק בצורה הטובה ביותר. חז"ל מכנים את גופם של הצדיקים בתואר "מרכבה", שכן בדומה למרכבה שאין לה רצון משלה, כך ממלאים הצדיקים את רצונו של האל ללא נטיות אישיות; ולמי מתאים יותר לקרוא "מרכבות" מאשר לרובוטים ההופכים את עצמם לרכבים? אם נתבונן בהם, נלמד לאן אנחנו צריכים לשאוף.

 ומה מאפשר את ההתקדמות הזאת? ההתמסרות לאידיאל שנמצא מעבר לאני הפרטי. בני אדם, בעיקר בדורות האחרונים, הם יצורים מאד אינדיבידואליסטים. כל אחד שקוע ברצונות הפרטיים שלו, במימוש העצמי שלו, ורואה את עצמו כמרכז העולם. מובן שגישה זו יוצרת מחלוקות, סכסוכים ופירוד בין אנשים. לעומת זאת, כאשר ישנו אידיאל משותף שכולם מתמסרים אליו, האדם זונח את העיסוק האגוצנטרי שלו בעצמו, שוכח את כל ההבדלים הקטנוניים בינו לבין חבריו, ומתרומם לעבר תכלית גבוהה יותר, שנותנת הרבה יותר משמעות לקיום, ומאחדת במקום להפריד. כשצפיתי למשל בקרב ההירואי על עיר הרובוטריקים (בסרט של 1986), חשתי איך כל הדאגות והתשוקות האנושיות נראות כ"כ קטנוניות וחסרות חשיבות אל מול יצורים שעולמם כ"כ גדול ונשגב מזה שלנו; כמו ילד קטן שבוכה על הסוכרייה שלו, לעומת טייסי קרב בדרכם למשימה גורלית.

עבור הרובוטריקים, האידיאל המאחד הוא הלחימה בכוחות הרשע של השקרניקים, והגנה על בני האדם מפניהם. גם לנו לא חסרים אידיאלים כאלה; היהדות מלאה בהם, והמציאות פה בישראל מספקת לנו מספיק אתגרים משותפים, שיכולים לרומם אותנו מעל האינדיבידואליזם. למעשה, מה ששמר על קיומו של עם ישראל לאורך הדורות היה בדיוק זה – ההתאחדות ומסירות הנפש סביב האידיאל של קיום התורה, שרוממה את היהודים ויצרה ביניהם אחדות חוצת-גבולות.

 ועוד לא דיברנו על התפיסה הדתית-תיאולוגית של הרובוטריקים, שהתגבשה לאורך הסדרות. הרובוטריקים אמנם אינם דתיים במובן הרגיל של המלה, אבל יש כמה אלמנטים מאד מעניינים ביקום שלהם הקשורים לתחום התיאולוגי, ולהבדלים בין היחס של רובוטים לאלוהים לבין יחסם של בני אדם אליו. קראתי פעם ברשת מאמר מצוין בנושא, אבל לצערי לא הצלחתי למצוא אותו שוב. מי שיחפש, ימצא לא מעט מאמרים באנגלית שמתייחסים לנושא.

 ונקודה מעניינת לסיום. בסרט (המצויר) של הרובוטריקים משנת 1986, מצא אופטימוס פריים את מותו בדו-קרב נגד אויבו המושבע מגהטרון. מלותיו האחרונות של אופטימוס היו: "Until that day… 'till all are one" . בכך הוא ביטא את אמונתו בחזון המשיחי, לפיו יום אחד יתאחדו נשמותיהם של כל הברואים לנשמה אחת כוללת, ללא הבדלה ביניהם, שתתעלה הלאה לעבר התאחדות עם האלוהות – כפי שמתואר למשל בספר הקבלה "לשם שבו ואחלמה", ובמקומות אחרים. וכמו יהודים רבים לאורך הדורות, שמתו כשעל שפתיהם הפסוק "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד" – גם נשמתו של אופטימוס פריים, או "הניצוץ" שלו, יצאה ב"אחד". מלים אלו הפכו אח"כ לסיסמתם של הרובוטריקים, ולהצהרת כוונות על היעד הסופי אליו הם שואפים. גם כאשר נלחמים באויבים היותר מרים, זוכרים שבסופו של דבר כולנו יציריו של האל, ובבוא היום נתמזג איתו כולנו.

בי, לפחות, עברה צמרמורת כשצפיתי בקטע הזה.

 "ביום ההוא, יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

עד אותו היום... עד שכולם יהיו אחד.

מצורפים בזה כמה קישורים לקטעים מובחרים של הרובוטריקים, שממחישים עד כמה הם מיוחדים. הקטע הראשון הוא הסצנה של הקרב האחרון של אופטימוס פריים ומותו הדרמטי. שני הקליפים הם של השירים הנהדרים של סטאן בוש מתוך הסרט של 1986. הקטע האחרון הוא הפתיח של משחק המחשב "The War for Cybertron". תיהנו!

אופטימוס פריים: מותו של גיבור:

http://www.youtube.com/watch?v=rcHOM_465Vw

קליפ: The Touch (עם קטעים מתוך הסרט):

http://www.youtube.com/watch?v=McN3_4vdMGs

קליפ: Dare (עם קטעים מתוך שירי הפתיחה של עונות וסדרות שונות של הרובוטריקים):

http://www.youtube.com/watch?v=nAESo2uv-po

המלחמה על סייברטרון (פתיחה למשחק המחשב):

http://www.youtube.com/watch?v=QFZrL0x63c8