למה באדם אתה לא מאמין? פורסם ב 18/03/2013 12:47:23
הכפירה באל אינה מהווה רק עלבון לאל; יותר מכך, היא מהווה עלבון לאנושות.
האמונה הדתית אינה סתם עוד אמונה אחת, שאפשר להסתדר איתה ובלעדיה. היא אחד הכוחות היסודיים והמרכזיים ביותר שעצבו את דמותה של האנושות, מראשית ימיה ועד עכשיו. כל התרבות העולמית, בכל הדורות, עוצבה בהשפעתה של הדת. האומנות, הפוליטיקה, הפילוסופיה, המדע, חיי המשפחה והחברה – אין אף תחום אנושי שלא הושפע במידה רבה מהאמונה הדתית, ואלה בתורם שבו והשפיעו עליה בחזרה, ויצרו דיאלוג פורה שנמשך עד ימינו. גם כיום במאה ה-21, למעלה מ-80% מאוכלוסיית העולם מגדירים את עצמם כדתיים, ופחות מ-3% כאתיאיסטים. הכפירה באל היתה תמיד נחלתו של מיעוט בלבד, רעשני ככל שיהיה.
רק שחצן גס רוח יטען שהאמונה הדתית היא נחלתם של רפי שכל פרימיטיביים. טיפשות היא הדבר האחרון שאפשר להאשים בו את התרבויות העתיקות, שפיתחו מאפס את האדריכלות, החקלאות, ההנדסה, המטאלורגיה, האסטרונומיה והרפואה, והגיעו בהן להישגים מדהימים. הם לא היו איזה קופי-אדם מפגרים, שממציאים לעצמם אלים בגלל שהם פחדו מהרעמים; מדובר באנשים שבנו את הפירמידות, וידעו לחזות במדויק את מהלך הכוכבים, לצפות מראש ליקויי חמה, וגם לעשות ניתוחי מוח. לא כמו של ימינו, אבל בכל זאת.
אם כבר מדברים על אינטליגנציה, נער ממוצע בן 15 לפני 5000 שנה ידע כבר לצוד תאואים, לעבד את עורם, ולשרוד בג'ונגל, במדבר או בעידן הקרח – בעוד שכל מה שמקבילו בן זמננו יודע לעשות זה לשחק באייפון ולצפות בתוכניות ריאליטי. אם היינו מחליפים ביניהם מקומות, אין ספק מי היה מסתדר טוב יותר עם סביבתו החדשה.
על המאמינים נמנו אנשים מגדולי הפילוסופים והמדענים של כל הזמנים, הוגים ואנשי רוח, ולא כאן המקום לפורטם כי רבים הם. לא בדיוק הוזי הזיות או פחדני-רעמים. התנ"ך הוא אבן היסוד של כל התרבות המערבית על ענפיה השונים, וממשיך להיות רב המכר הגדול ביותר, להיקרא ולהילמד גם בימינו.
ומה אומר על כך האתיאיזם? שהתרבות האנושית מבוססת על הזיות, שקרים ואמונות תפלות. שחזונות הנביאים, שנתנו השראה לתרבויות שלמות לאורך אלפי שנים, אינם אלא ביטוי לשיגעון ומחלת רוח. שמיליוני אנשים שחוו התגלות אלוהית, ביחידים או בקבוצות, אינם אלא הוזי הזיות, שאינם מבחינים בין דמיון למציאות. שמיליארדי בני אדם הם שוטים וכסילים, ושהאנושות כולה לוקה בתסביכים פסיכולוגיים שמשבשים את דעתה.
אבל כמו אותו נהג שנוסע בכביש המהיר, ובטוח שכולם חוץ ממנו נוסעים נגד כיוון התנועה – כך גם אותו כופר אינו עוצר לרגע כדי לשאול את עצמו: שמא דווקא הם השפויים והחכמים, ואני הטועה? אם לשיטתו אמונתה של רוב האנושות נובעת מתסביך נפשי – שמא דווקא כפירתו שלו היא ביטוי לתסביך, והשאר הם הבריאים? אי אפשר לחפור בור מתחת לכולם, בלי ליפול לתוכו בעצמך. מי שטוען שכולם הוזים, סביר יותר שדווקא הוא העיוור.
לפי הדת, התרבות האנושית מבוססת על חזון אלוהי נשגב. לפי האתיאיזם, היא מבוססת על הזיות ומחלות נפש. מי אם כן הוא ההומניסט האמיתי, ומי משפיל את כבודה של האנושות?
הבעיה של האתיאיסט, למעשה, היא שהוא חי בבועה. הוא ניגש לשאלות האמונה כאילו הוא האדם הראשון שעוסק בנושא, וכאילו מדובר באיזו שאלה תיאורטית מופשטת, מנותקת מהמציאות הממשית. בכך הוא מתעלם מהגורם האנושי, שהוא משמעותי ביותר בנושא הזה – מתעלם מהתרבות האנושית, מהמסורת, מחוכמת הדורות, מעדויות על התגלות וניסים, וכן הלאה. משל לנזיר שגדל במנזר מבודד, ולא ראה צורת אשה מימיו, והוא יושב ודן באופן פילוסופי במושג האהבה, ומגיע למסקנה שאהבה אינה קיימת. אז אילו אהבה היתה מושג תיאורטי, אולי הוא היה צודק; אבל כל מי שמכיר את העולם הממשי ואת החברה האנושית כפי שהיא, יצחק כמובן למסקנה מגוחכת מעין זו. אי אפשר לדבר על אהבה בלי להכיר את האנושות כפי שהיא בפועל – וכך גם לגבי הדת.
כוהני כנסיית השכל, מציבים דרישות חמורות עבור כל עמדה שרוצה לקבל את אישורם. כל מי שמשמיע טיעון כלשהו, חייב לעמוד בסטנדרטים הנוקשים של הלוגיקה הפורמאלית. אם הוא חורג מהם, הטיעון שלו ייחשב לכושל, ויידחה על הסף. כמו הכנסייה בימי הביניים, שניסחה רשימה של כפירות ודעות סוטות, כך גם כנסיית השכל מחזיקה ברשימה של מה שהיא מכנה "כשלים לוגיים". בין הכשלים הללו, נמצאים כשלים פורמאליים, שאינם אלא שגיאות בסיסיות כמו-מתמטיות – אבל גם רשימה של מה שנקרא "כשלים בלתי פורמאליים". כשלים בלתי פורמאליים מהווים ניסיון לטעון טענה על סמך עובדות, שאינן מהוות הוכחה לוגית עבורה. למשל "אד פופולום" – לטעון שמשהו נכון כי כך כולם חושבים, או "אד הומינם" – לטעון שמשהו נכון כי כך אדם גדול מסוים חשב. גם ההסתמכות על המסורת נחשבת לסוג של כשל בלתי פורמאלי, וכך עוד רבים אחרים.
אבל כמו עם הכנסייה הקתולית, עצם העובדה שמגדירים עמדה מסוימת ככפירה, או ככשל, אינה מוכיחה את אי-אמיתותה. למעשה, כשבוחנים את רשימת "הכשלים הבלתי פורמאליים" של כנסיית השכל, מגלים שרובם מהווים דווקא דרכים מוצלחות מאד להגיע לאמת. לדעת הרוב יש משקל משמעותי כשבאים לגבש דעה, לפעמים אפילו יותר מאשר לדעת מומחים יחידים, כפי שמראים מחקרים אחרונים בנושא "חכמת ההמונים". מובן שגם לדעתם של אנשים גדולים וחכמים יש יותר משקל מאשר לזו של אנשים קטנים וטפשים – אם היית צריך לקבל החלטה, עם מי משניהם היית מתייעץ? וכך גם למסורת, ולשאר ה"כשלים" ברשימה. אלה לא כשלים, אלא כלים אפיסטמיים שימושיים ביותר, שבד"כ מובילים להצלחה, אפילו יותר מאשר הלוגיקה הנוקשה.
נכון, אד-פופולום ואד-הומינם לא מהווים הוכחה חד משמעית ובלתי ניתנת להפרכה, כמו היקשים לוגיים פורמאליים. נכון גם, שאם יש לנו הוכחה חזקה לכיוון השני, אז דעתם של ההמונים והחכמים אכן תידחה מפניה. אבל כל זמן שאין הוכחות שכאלה לצד שכנגד, הדרך הרציונאלית ביותר להכרעה בשאלות חשובות, היא להשתמש דווקא באותם אמצעים שהלוגיקה מכנה כשלים בלתי פורמאליים. מי שמתעלם מדעת הרוב, החכמים והמסורת בלי סיבה טובה, הוא אדם בלתי רציונאלי, וקרוב לוודאי שיטעה באופן חמור.
וזה בדיוק מה שעושה האתיאיזם. אילו היתה לו איזו הוכחה ניצחת לכך שקיום האל אינו אלא אשליה, הזיה המונית, או תסביך פסיכולוגי של המין האנושי – היה זה מוצדק מצדו לאחוז בעמדתו גם כנגד דעת רוב מניין ובניין של האנושות. אבל מכיוון שאין לו שום הוכחה כזו, וכל טענתו היא על דרך השלילה – שלא הוכח שהאל כן קיים – אז אין לו שום הצדקה לזלזל ברובו המוחלט של המין האנושי, ולראות את עצמו כחכם יותר מהם. וכי מה הוא יודע, שהם לא? איזו שגיאה הם עושים, שהוא יכול להצביע עליה?
האתיאיזם מאשים את האנושות שהיא אוחזת באמונה שקרית, באופן המוני וממושך. ממילא, הדבר מחייב לזלזל באינטליגנציה ובשיקול הדעת של רוב האנושות. אבל האם ניתן למצוא עוד שגיאה דומה, בה מחזיקים רוב בני האדם זמן כה רב? באופן מפתיע אולי, תתקשו למצוא דוגמא טובה לשגיאה כזו. בד"כ בוויכוחים בנושא שולפים אתיאיסטים את הדוגמא היחידה שעולה בדעתם: "פעם גם כולם חשבו שהעולם שטוח". נכון, והיו להם עוד לא מעט שגיאות בנושאים מדעיים, בדיוק כפי שיטענו המדענים בעתיד כלפי המדענים של דורנו; אבל הנקודה החשובה היא, שברגע שהתברר שאכן העולם הוא עגול (ולאחר מכן גם שהוא מסתובב סביב צירו, וסביב השמש וכו') – לא עבר זמן רב עד שהאנושות כולה נטשה את דעתה הקודמת, ואמצה את הדעה החדשה. הם לא התעקשו לעצום עיניים ולדבוק בעמדות המוכרות. כך שהדוגמא הזו דווקא מוכיחה, שבני האדם לא טפשים – אם מוכיחים להם, הם משתכנעים. רק מה לעשות, שכבר במשך אלפי שנים ניסו האתיאיסטים להוכיח שהאל לא קיים, ובכל זאת רוב רובה של האנושות עדיין מאמין בו, למרות כל מה שאמרו דרווין, פרויד, איינשטיין והוקינג? אז אחת מהשתיים: או שהתיאוריות המדעיות הללו באמת לא מוכיחות שום דבר לגבי אי-קיומו של האל – או שבני האדם הם טפשים או מתוסבכים פסיכולוגית, ולכן הם מסרבים לוותר על האמונה המנחמת בקיומו של האל. נחשו באיזו עמדה נוקטים האתיאיסטים.
סיכומו של דבר: בתור עמדה תיאורטית-היפותטית, המרחפת באיזה מגדל שן שצף לו בחלל הריק, אפשר היה אולי לדון באתיאיזם באופן פילוסופי מנותק (וגם אז היינו מגיעים למסקנה שהוא שגוי). אבל במציאות הממשית, אי אפשר להיות אתיאיסט בלי לזלזל באנושות כולה, בלי לראות בבני האדם טפשים ילדותיים, שמאמינים בסיפורי אגדות חסרי שחר כדי למלא את צורכיהם הפסיכולוגיים. ממילא, אתיאיזם זו העמדה האנטי-הומאנית ביותר. לא רק באל היא כופרת, אלא גם באדם.
כלשונו של אריק איינשטיין: "אדוני השופט, אל תהיה כזה מין... \ למה באדם אתה לא מאמין?"...
הכפירה באל אינה מהווה רק עלבון לאל; יותר מכך, היא מהווה עלבון לאנושות.
האמונה הדתית אינה סתם עוד אמונה אחת, שאפשר להסתדר איתה ובלעדיה. היא אחד הכוחות היסודיים והמרכזיים ביותר שעצבו את דמותה של האנושות, מראשית ימיה ועד עכשיו. כל התרבות העולמית, בכל הדורות, עוצבה בהשפעתה של הדת. האומנות, הפוליטיקה, הפילוסופיה, המדע, חיי המשפחה והחברה – אין אף תחום אנושי שלא הושפע במידה רבה מהאמונה הדתית, ואלה בתורם שבו והשפיעו עליה בחזרה, ויצרו דיאלוג פורה שנמשך עד ימינו. גם כיום במאה ה-21, למעלה מ-80% מאוכלוסיית העולם מגדירים את עצמם כדתיים, ופחות מ-3% כאתיאיסטים. הכפירה באל היתה תמיד נחלתו של מיעוט בלבד, רעשני ככל שיהיה.
רק שחצן גס רוח יטען שהאמונה הדתית היא נחלתם של רפי שכל פרימיטיביים. טיפשות היא הדבר האחרון שאפשר להאשים בו את התרבויות העתיקות, שפיתחו מאפס את האדריכלות, החקלאות, ההנדסה, המטאלורגיה, האסטרונומיה והרפואה, והגיעו בהן להישגים מדהימים. הם לא היו איזה קופי-אדם מפגרים, שממציאים לעצמם אלים בגלל שהם פחדו מהרעמים; מדובר באנשים שבנו את הפירמידות, וידעו לחזות במדויק את מהלך הכוכבים, לצפות מראש ליקויי חמה, וגם לעשות ניתוחי מוח. לא כמו של ימינו, אבל בכל זאת.
אם כבר מדברים על אינטליגנציה, נער ממוצע בן 15 לפני 5000 שנה ידע כבר לצוד תאואים, לעבד את עורם, ולשרוד בג'ונגל, במדבר או בעידן הקרח – בעוד שכל מה שמקבילו בן זמננו יודע לעשות זה לשחק באייפון ולצפות בתוכניות ריאליטי. אם היינו מחליפים ביניהם מקומות, אין ספק מי היה מסתדר טוב יותר עם סביבתו החדשה.
על המאמינים נמנו אנשים מגדולי הפילוסופים והמדענים של כל הזמנים, הוגים ואנשי רוח, ולא כאן המקום לפורטם כי רבים הם. לא בדיוק הוזי הזיות או פחדני-רעמים. התנ"ך הוא אבן היסוד של כל התרבות המערבית על ענפיה השונים, וממשיך להיות רב המכר הגדול ביותר, להיקרא ולהילמד גם בימינו.
ומה אומר על כך האתיאיזם? שהתרבות האנושית מבוססת על הזיות, שקרים ואמונות תפלות. שחזונות הנביאים, שנתנו השראה לתרבויות שלמות לאורך אלפי שנים, אינם אלא ביטוי לשיגעון ומחלת רוח. שמיליוני אנשים שחוו התגלות אלוהית, ביחידים או בקבוצות, אינם אלא הוזי הזיות, שאינם מבחינים בין דמיון למציאות. שמיליארדי בני אדם הם שוטים וכסילים, ושהאנושות כולה לוקה בתסביכים פסיכולוגיים שמשבשים את דעתה.
אבל כמו אותו נהג שנוסע בכביש המהיר, ובטוח שכולם חוץ ממנו נוסעים נגד כיוון התנועה – כך גם אותו כופר אינו עוצר לרגע כדי לשאול את עצמו: שמא דווקא הם השפויים והחכמים, ואני הטועה? אם לשיטתו אמונתה של רוב האנושות נובעת מתסביך נפשי – שמא דווקא כפירתו שלו היא ביטוי לתסביך, והשאר הם הבריאים? אי אפשר לחפור בור מתחת לכולם, בלי ליפול לתוכו בעצמך. מי שטוען שכולם הוזים, סביר יותר שדווקא הוא העיוור.
לפי הדת, התרבות האנושית מבוססת על חזון אלוהי נשגב. לפי האתיאיזם, היא מבוססת על הזיות ומחלות נפש. מי אם כן הוא ההומניסט האמיתי, ומי משפיל את כבודה של האנושות?
הבעיה של האתיאיסט, למעשה, היא שהוא חי בבועה. הוא ניגש לשאלות האמונה כאילו הוא האדם הראשון שעוסק בנושא, וכאילו מדובר באיזו שאלה תיאורטית מופשטת, מנותקת מהמציאות הממשית. בכך הוא מתעלם מהגורם האנושי, שהוא משמעותי ביותר בנושא הזה – מתעלם מהתרבות האנושית, מהמסורת, מחוכמת הדורות, מעדויות על התגלות וניסים, וכן הלאה. משל לנזיר שגדל במנזר מבודד, ולא ראה צורת אשה מימיו, והוא יושב ודן באופן פילוסופי במושג האהבה, ומגיע למסקנה שאהבה אינה קיימת. אז אילו אהבה היתה מושג תיאורטי, אולי הוא היה צודק; אבל כל מי שמכיר את העולם הממשי ואת החברה האנושית כפי שהיא, יצחק כמובן למסקנה מגוחכת מעין זו. אי אפשר לדבר על אהבה בלי להכיר את האנושות כפי שהיא בפועל – וכך גם לגבי הדת.
כוהני כנסיית השכל, מציבים דרישות חמורות עבור כל עמדה שרוצה לקבל את אישורם. כל מי שמשמיע טיעון כלשהו, חייב לעמוד בסטנדרטים הנוקשים של הלוגיקה הפורמאלית. אם הוא חורג מהם, הטיעון שלו ייחשב לכושל, ויידחה על הסף. כמו הכנסייה בימי הביניים, שניסחה רשימה של כפירות ודעות סוטות, כך גם כנסיית השכל מחזיקה ברשימה של מה שהיא מכנה "כשלים לוגיים". בין הכשלים הללו, נמצאים כשלים פורמאליים, שאינם אלא שגיאות בסיסיות כמו-מתמטיות – אבל גם רשימה של מה שנקרא "כשלים בלתי פורמאליים". כשלים בלתי פורמאליים מהווים ניסיון לטעון טענה על סמך עובדות, שאינן מהוות הוכחה לוגית עבורה. למשל "אד פופולום" – לטעון שמשהו נכון כי כך כולם חושבים, או "אד הומינם" – לטעון שמשהו נכון כי כך אדם גדול מסוים חשב. גם ההסתמכות על המסורת נחשבת לסוג של כשל בלתי פורמאלי, וכך עוד רבים אחרים.
אבל כמו עם הכנסייה הקתולית, עצם העובדה שמגדירים עמדה מסוימת ככפירה, או ככשל, אינה מוכיחה את אי-אמיתותה. למעשה, כשבוחנים את רשימת "הכשלים הבלתי פורמאליים" של כנסיית השכל, מגלים שרובם מהווים דווקא דרכים מוצלחות מאד להגיע לאמת. לדעת הרוב יש משקל משמעותי כשבאים לגבש דעה, לפעמים אפילו יותר מאשר לדעת מומחים יחידים, כפי שמראים מחקרים אחרונים בנושא "חכמת ההמונים". מובן שגם לדעתם של אנשים גדולים וחכמים יש יותר משקל מאשר לזו של אנשים קטנים וטפשים – אם היית צריך לקבל החלטה, עם מי משניהם היית מתייעץ? וכך גם למסורת, ולשאר ה"כשלים" ברשימה. אלה לא כשלים, אלא כלים אפיסטמיים שימושיים ביותר, שבד"כ מובילים להצלחה, אפילו יותר מאשר הלוגיקה הנוקשה.
נכון, אד-פופולום ואד-הומינם לא מהווים הוכחה חד משמעית ובלתי ניתנת להפרכה, כמו היקשים לוגיים פורמאליים. נכון גם, שאם יש לנו הוכחה חזקה לכיוון השני, אז דעתם של ההמונים והחכמים אכן תידחה מפניה. אבל כל זמן שאין הוכחות שכאלה לצד שכנגד, הדרך הרציונאלית ביותר להכרעה בשאלות חשובות, היא להשתמש דווקא באותם אמצעים שהלוגיקה מכנה כשלים בלתי פורמאליים. מי שמתעלם מדעת הרוב, החכמים והמסורת בלי סיבה טובה, הוא אדם בלתי רציונאלי, וקרוב לוודאי שיטעה באופן חמור.
וזה בדיוק מה שעושה האתיאיזם. אילו היתה לו איזו הוכחה ניצחת לכך שקיום האל אינו אלא אשליה, הזיה המונית, או תסביך פסיכולוגי של המין האנושי – היה זה מוצדק מצדו לאחוז בעמדתו גם כנגד דעת רוב מניין ובניין של האנושות. אבל מכיוון שאין לו שום הוכחה כזו, וכל טענתו היא על דרך השלילה – שלא הוכח שהאל כן קיים – אז אין לו שום הצדקה לזלזל ברובו המוחלט של המין האנושי, ולראות את עצמו כחכם יותר מהם. וכי מה הוא יודע, שהם לא? איזו שגיאה הם עושים, שהוא יכול להצביע עליה?
האתיאיזם מאשים את האנושות שהיא אוחזת באמונה שקרית, באופן המוני וממושך. ממילא, הדבר מחייב לזלזל באינטליגנציה ובשיקול הדעת של רוב האנושות. אבל האם ניתן למצוא עוד שגיאה דומה, בה מחזיקים רוב בני האדם זמן כה רב? באופן מפתיע אולי, תתקשו למצוא דוגמא טובה לשגיאה כזו. בד"כ בוויכוחים בנושא שולפים אתיאיסטים את הדוגמא היחידה שעולה בדעתם: "פעם גם כולם חשבו שהעולם שטוח". נכון, והיו להם עוד לא מעט שגיאות בנושאים מדעיים, בדיוק כפי שיטענו המדענים בעתיד כלפי המדענים של דורנו; אבל הנקודה החשובה היא, שברגע שהתברר שאכן העולם הוא עגול (ולאחר מכן גם שהוא מסתובב סביב צירו, וסביב השמש וכו') – לא עבר זמן רב עד שהאנושות כולה נטשה את דעתה הקודמת, ואמצה את הדעה החדשה. הם לא התעקשו לעצום עיניים ולדבוק בעמדות המוכרות. כך שהדוגמא הזו דווקא מוכיחה, שבני האדם לא טפשים – אם מוכיחים להם, הם משתכנעים. רק מה לעשות, שכבר במשך אלפי שנים ניסו האתיאיסטים להוכיח שהאל לא קיים, ובכל זאת רוב רובה של האנושות עדיין מאמין בו, למרות כל מה שאמרו דרווין, פרויד, איינשטיין והוקינג? אז אחת מהשתיים: או שהתיאוריות המדעיות הללו באמת לא מוכיחות שום דבר לגבי אי-קיומו של האל – או שבני האדם הם טפשים או מתוסבכים פסיכולוגית, ולכן הם מסרבים לוותר על האמונה המנחמת בקיומו של האל. נחשו באיזו עמדה נוקטים האתיאיסטים.
סיכומו של דבר: בתור עמדה תיאורטית-היפותטית, המרחפת באיזה מגדל שן שצף לו בחלל הריק, אפשר היה אולי לדון באתיאיזם באופן פילוסופי מנותק (וגם אז היינו מגיעים למסקנה שהוא שגוי). אבל במציאות הממשית, אי אפשר להיות אתיאיסט בלי לזלזל באנושות כולה, בלי לראות בבני האדם טפשים ילדותיים, שמאמינים בסיפורי אגדות חסרי שחר כדי למלא את צורכיהם הפסיכולוגיים. ממילא, אתיאיזם זו העמדה האנטי-הומאנית ביותר. לא רק באל היא כופרת, אלא גם באדם.
כלשונו של אריק איינשטיין: "אדוני השופט, אל תהיה כזה מין... \ למה באדם אתה לא מאמין?"...
הכפירה באל אינה מהווה רק עלבון לאל; יותר מכך, היא מהווה עלבון לאנושות.
האמונה הדתית אינה סתם עוד אמונה אחת, שאפשר להסתדר איתה ובלעדיה. היא אחד הכוחות היסודיים והמרכזיים ביותר שעצבו את דמותה של האנושות, מראשית ימיה ועד עכשיו. כל התרבות העולמית, בכל הדורות, עוצבה בהשפעתה של הדת. האומנות, הפוליטיקה, הפילוסופיה, המדע, חיי המשפחה והחברה – אין אף תחום אנושי שלא הושפע במידה רבה מהאמונה הדתית, ואלה בתורם שבו והשפיעו עליה בחזרה, ויצרו דיאלוג פורה שנמשך עד ימינו. גם כיום במאה ה-21, למעלה מ-80% מאוכלוסיית העולם מגדירים את עצמם כדתיים, ופחות מ-3% כאתיאיסטים. הכפירה באל היתה תמיד נחלתו של מיעוט בלבד, רעשני ככל שיהיה.
רק שחצן גס רוח יטען שהאמונה הדתית היא נחלתם של רפי שכל פרימיטיביים. טיפשות היא הדבר האחרון שאפשר להאשים בו את התרבויות העתיקות, שפיתחו מאפס את האדריכלות, החקלאות, ההנדסה, המטאלורגיה, האסטרונומיה והרפואה, והגיעו בהן להישגים מדהימים. הם לא היו איזה קופי-אדם מפגרים, שממציאים לעצמם אלים בגלל שהם פחדו מהרעמים; מדובר באנשים שבנו את הפירמידות, וידעו לחזות במדויק את מהלך הכוכבים, לצפות מראש ליקויי חמה, וגם לעשות ניתוחי מוח. לא כמו של ימינו, אבל בכל זאת.
אם כבר מדברים על אינטליגנציה, נער ממוצע בן 15 לפני 5000 שנה ידע כבר לצוד תאואים, לעבד את עורם, ולשרוד בג'ונגל, במדבר או בעידן הקרח – בעוד שכל מה שמקבילו בן זמננו יודע לעשות זה לשחק באייפון ולצפות בתוכניות ריאליטי. אם היינו מחליפים ביניהם מקומות, אין ספק מי היה מסתדר טוב יותר עם סביבתו החדשה.
על המאמינים נמנו אנשים מגדולי הפילוסופים והמדענים של כל הזמנים, הוגים ואנשי רוח, ולא כאן המקום לפורטם כי רבים הם. לא בדיוק הוזי הזיות או פחדני-רעמים. התנ"ך הוא אבן היסוד של כל התרבות המערבית על ענפיה השונים, וממשיך להיות רב המכר הגדול ביותר, להיקרא ולהילמד גם בימינו.
ומה אומר על כך האתיאיזם? שהתרבות האנושית מבוססת על הזיות, שקרים ואמונות תפלות. שחזונות הנביאים, שנתנו השראה לתרבויות שלמות לאורך אלפי שנים, אינם אלא ביטוי לשיגעון ומחלת רוח. שמיליוני אנשים שחוו התגלות אלוהית, ביחידים או בקבוצות, אינם אלא הוזי הזיות, שאינם מבחינים בין דמיון למציאות. שמיליארדי בני אדם הם שוטים וכסילים, ושהאנושות כולה לוקה בתסביכים פסיכולוגיים שמשבשים את דעתה.
אבל כמו אותו נהג שנוסע בכביש המהיר, ובטוח שכולם חוץ ממנו נוסעים נגד כיוון התנועה – כך גם אותו כופר אינו עוצר לרגע כדי לשאול את עצמו: שמא דווקא הם השפויים והחכמים, ואני הטועה? אם לשיטתו אמונתה של רוב האנושות נובעת מתסביך נפשי – שמא דווקא כפירתו שלו היא ביטוי לתסביך, והשאר הם הבריאים? אי אפשר לחפור בור מתחת לכולם, בלי ליפול לתוכו בעצמך. מי שטוען שכולם הוזים, סביר יותר שדווקא הוא העיוור.
לפי הדת, התרבות האנושית מבוססת על חזון אלוהי נשגב. לפי האתיאיזם, היא מבוססת על הזיות ומחלות נפש. מי אם כן הוא ההומניסט האמיתי, ומי משפיל את כבודה של האנושות?
הבעיה של האתיאיסט, למעשה, היא שהוא חי בבועה. הוא ניגש לשאלות האמונה כאילו הוא האדם הראשון שעוסק בנושא, וכאילו מדובר באיזו שאלה תיאורטית מופשטת, מנותקת מהמציאות הממשית. בכך הוא מתעלם מהגורם האנושי, שהוא משמעותי ביותר בנושא הזה – מתעלם מהתרבות האנושית, מהמסורת, מחוכמת הדורות, מעדויות על התגלות וניסים, וכן הלאה. משל לנזיר שגדל במנזר מבודד, ולא ראה צורת אשה מימיו, והוא יושב ודן באופן פילוסופי במושג האהבה, ומגיע למסקנה שאהבה אינה קיימת. אז אילו אהבה היתה מושג תיאורטי, אולי הוא היה צודק; אבל כל מי שמכיר את העולם הממשי ואת החברה האנושית כפי שהיא, יצחק כמובן למסקנה מגוחכת מעין זו. אי אפשר לדבר על אהבה בלי להכיר את האנושות כפי שהיא בפועל – וכך גם לגבי הדת.
כוהני כנסיית השכל, מציבים דרישות חמורות עבור כל עמדה שרוצה לקבל את אישורם. כל מי שמשמיע טיעון כלשהו, חייב לעמוד בסטנדרטים הנוקשים של הלוגיקה הפורמאלית. אם הוא חורג מהם, הטיעון שלו ייחשב לכושל, ויידחה על הסף. כמו הכנסייה בימי הביניים, שניסחה רשימה של כפירות ודעות סוטות, כך גם כנסיית השכל מחזיקה ברשימה של מה שהיא מכנה "כשלים לוגיים". בין הכשלים הללו, נמצאים כשלים פורמאליים, שאינם אלא שגיאות בסיסיות כמו-מתמטיות – אבל גם רשימה של מה שנקרא "כשלים בלתי פורמאליים". כשלים בלתי פורמאליים מהווים ניסיון לטעון טענה על סמך עובדות, שאינן מהוות הוכחה לוגית עבורה. למשל "אד פופולום" – לטעון שמשהו נכון כי כך כולם חושבים, או "אד הומינם" – לטעון שמשהו נכון כי כך אדם גדול מסוים חשב. גם ההסתמכות על המסורת נחשבת לסוג של כשל בלתי פורמאלי, וכך עוד רבים אחרים.
אבל כמו עם הכנסייה הקתולית, עצם העובדה שמגדירים עמדה מסוימת ככפירה, או ככשל, אינה מוכיחה את אי-אמיתותה. למעשה, כשבוחנים את רשימת "הכשלים הבלתי פורמאליים" של כנסיית השכל, מגלים שרובם מהווים דווקא דרכים מוצלחות מאד להגיע לאמת. לדעת הרוב יש משקל משמעותי כשבאים לגבש דעה, לפעמים אפילו יותר מאשר לדעת מומחים יחידים, כפי שמראים מחקרים אחרונים בנושא "חכמת ההמונים". מובן שגם לדעתם של אנשים גדולים וחכמים יש יותר משקל מאשר לזו של אנשים קטנים וטפשים – אם היית צריך לקבל החלטה, עם מי משניהם היית מתייעץ? וכך גם למסורת, ולשאר ה"כשלים" ברשימה. אלה לא כשלים, אלא כלים אפיסטמיים שימושיים ביותר, שבד"כ מובילים להצלחה, אפילו יותר מאשר הלוגיקה הנוקשה.
נכון, אד-פופולום ואד-הומינם לא מהווים הוכחה חד משמעית ובלתי ניתנת להפרכה, כמו היקשים לוגיים פורמאליים. נכון גם, שאם יש לנו הוכחה חזקה לכיוון השני, אז דעתם של ההמונים והחכמים אכן תידחה מפניה. אבל כל זמן שאין הוכחות שכאלה לצד שכנגד, הדרך הרציונאלית ביותר להכרעה בשאלות חשובות, היא להשתמש דווקא באותם אמצעים שהלוגיקה מכנה כשלים בלתי פורמאליים. מי שמתעלם מדעת הרוב, החכמים והמסורת בלי סיבה טובה, הוא אדם בלתי רציונאלי, וקרוב לוודאי שיטעה באופן חמור.
וזה בדיוק מה שעושה האתיאיזם. אילו היתה לו איזו הוכחה ניצחת לכך שקיום האל אינו אלא אשליה, הזיה המונית, או תסביך פסיכולוגי של המין האנושי – היה זה מוצדק מצדו לאחוז בעמדתו גם כנגד דעת רוב מניין ובניין של האנושות. אבל מכיוון שאין לו שום הוכחה כזו, וכל טענתו היא על דרך השלילה – שלא הוכח שהאל כן קיים – אז אין לו שום הצדקה לזלזל ברובו המוחלט של המין האנושי, ולראות את עצמו כחכם יותר מהם. וכי מה הוא יודע, שהם לא? איזו שגיאה הם עושים, שהוא יכול להצביע עליה?
האתיאיזם מאשים את האנושות שהיא אוחזת באמונה שקרית, באופן המוני וממושך. ממילא, הדבר מחייב לזלזל באינטליגנציה ובשיקול הדעת של רוב האנושות. אבל האם ניתן למצוא עוד שגיאה דומה, בה מחזיקים רוב בני האדם זמן כה רב? באופן מפתיע אולי, תתקשו למצוא דוגמא טובה לשגיאה כזו. בד"כ בוויכוחים בנושא שולפים אתיאיסטים את הדוגמא היחידה שעולה בדעתם: "פעם גם כולם חשבו שהעולם שטוח". נכון, והיו להם עוד לא מעט שגיאות בנושאים מדעיים, בדיוק כפי שיטענו המדענים בעתיד כלפי המדענים של דורנו; אבל הנקודה החשובה היא, שברגע שהתברר שאכן העולם הוא עגול (ולאחר מכן גם שהוא מסתובב סביב צירו, וסביב השמש וכו') – לא עבר זמן רב עד שהאנושות כולה נטשה את דעתה הקודמת, ואמצה את הדעה החדשה. הם לא התעקשו לעצום עיניים ולדבוק בעמדות המוכרות. כך שהדוגמא הזו דווקא מוכיחה, שבני האדם לא טפשים – אם מוכיחים להם, הם משתכנעים. רק מה לעשות, שכבר במשך אלפי שנים ניסו האתיאיסטים להוכיח שהאל לא קיים, ובכל זאת רוב רובה של האנושות עדיין מאמין בו, למרות כל מה שאמרו דרווין, פרויד, איינשטיין והוקינג? אז אחת מהשתיים: או שהתיאוריות המדעיות הללו באמת לא מוכיחות שום דבר לגבי אי-קיומו של האל – או שבני האדם הם טפשים או מתוסבכים פסיכולוגית, ולכן הם מסרבים לוותר על האמונה המנחמת בקיומו של האל. נחשו באיזו עמדה נוקטים האתיאיסטים.
סיכומו של דבר: בתור עמדה תיאורטית-היפותטית, המרחפת באיזה מגדל שן שצף לו בחלל הריק, אפשר היה אולי לדון באתיאיזם באופן פילוסופי מנותק (וגם אז היינו מגיעים למסקנה שהוא שגוי). אבל במציאות הממשית, אי אפשר להיות אתיאיסט בלי לזלזל באנושות כולה, בלי לראות בבני האדם טפשים ילדותיים, שמאמינים בסיפורי אגדות חסרי שחר כדי למלא את צורכיהם הפסיכולוגיים. ממילא, אתיאיזם זו העמדה האנטי-הומאנית ביותר. לא רק באל היא כופרת, אלא גם באדם.
כלשונו של אריק איינשטיין: "אדוני השופט, אל תהיה כזה מין... \ למה באדם אתה לא מאמין?"...
הכפירה באל אינה מהווה רק עלבון לאל; יותר מכך, היא מהווה עלבון לאנושות.
האמונה הדתית אינה סתם עוד אמונה אחת, שאפשר להסתדר איתה ובלעדיה. היא אחד הכוחות היסודיים והמרכזיים ביותר שעצבו את דמותה של האנושות, מראשית ימיה ועד עכשיו. כל התרבות העולמית, בכל הדורות, עוצבה בהשפעתה של הדת. האומנות, הפוליטיקה, הפילוסופיה, המדע, חיי המשפחה והחברה – אין אף תחום אנושי שלא הושפע במידה רבה מהאמונה הדתית, ואלה בתורם שבו והשפיעו עליה בחזרה, ויצרו דיאלוג פורה שנמשך עד ימינו. גם כיום במאה ה-21, למעלה מ-80% מאוכלוסיית העולם מגדירים את עצמם כדתיים, ופחות מ-3% כאתיאיסטים. הכפירה באל היתה תמיד נחלתו של מיעוט בלבד, רעשני ככל שיהיה.
רק שחצן גס רוח יטען שהאמונה הדתית היא נחלתם של רפי שכל פרימיטיביים. טיפשות היא הדבר האחרון שאפשר להאשים בו את התרבויות העתיקות, שפיתחו מאפס את האדריכלות, החקלאות, ההנדסה, המטאלורגיה, האסטרונומיה והרפואה, והגיעו בהן להישגים מדהימים. הם לא היו איזה קופי-אדם מפגרים, שממציאים לעצמם אלים בגלל שהם פחדו מהרעמים; מדובר באנשים שבנו את הפירמידות, וידעו לחזות במדויק את מהלך הכוכבים, לצפות מראש ליקויי חמה, וגם לעשות ניתוחי מוח. לא כמו של ימינו, אבל בכל זאת.
אם כבר מדברים על אינטליגנציה, נער ממוצע בן 15 לפני 5000 שנה ידע כבר לצוד תאואים, לעבד את עורם, ולשרוד בג'ונגל, במדבר או בעידן הקרח – בעוד שכל מה שמקבילו בן זמננו יודע לעשות זה לשחק באייפון ולצפות בתוכניות ריאליטי. אם היינו מחליפים ביניהם מקומות, אין ספק מי היה מסתדר טוב יותר עם סביבתו החדשה.
על המאמינים נמנו אנשים מגדולי הפילוסופים והמדענים של כל הזמנים, הוגים ואנשי רוח, ולא כאן המקום לפורטם כי רבים הם. לא בדיוק הוזי הזיות או פחדני-רעמים. התנ"ך הוא אבן היסוד של כל התרבות המערבית על ענפיה השונים, וממשיך להיות רב המכר הגדול ביותר, להיקרא ולהילמד גם בימינו.
ומה אומר על כך האתיאיזם? שהתרבות האנושית מבוססת על הזיות, שקרים ואמונות תפלות. שחזונות הנביאים, שנתנו השראה לתרבויות שלמות לאורך אלפי שנים, אינם אלא ביטוי לשיגעון ומחלת רוח. שמיליוני אנשים שחוו התגלות אלוהית, ביחידים או בקבוצות, אינם אלא הוזי הזיות, שאינם מבחינים בין דמיון למציאות. שמיליארדי בני אדם הם שוטים וכסילים, ושהאנושות כולה לוקה בתסביכים פסיכולוגיים שמשבשים את דעתה.
אבל כמו אותו נהג שנוסע בכביש המהיר, ובטוח שכולם חוץ ממנו נוסעים נגד כיוון התנועה – כך גם אותו כופר אינו עוצר לרגע כדי לשאול את עצמו: שמא דווקא הם השפויים והחכמים, ואני הטועה? אם לשיטתו אמונתה של רוב האנושות נובעת מתסביך נפשי – שמא דווקא כפירתו שלו היא ביטוי לתסביך, והשאר הם הבריאים? אי אפשר לחפור בור מתחת לכולם, בלי ליפול לתוכו בעצמך. מי שטוען שכולם הוזים, סביר יותר שדווקא הוא העיוור.
לפי הדת, התרבות האנושית מבוססת על חזון אלוהי נשגב. לפי האתיאיזם, היא מבוססת על הזיות ומחלות נפש. מי אם כן הוא ההומניסט האמיתי, ומי משפיל את כבודה של האנושות?
הבעיה של האתיאיסט, למעשה, היא שהוא חי בבועה. הוא ניגש לשאלות האמונה כאילו הוא האדם הראשון שעוסק בנושא, וכאילו מדובר באיזו שאלה תיאורטית מופשטת, מנותקת מהמציאות הממשית. בכך הוא מתעלם מהגורם האנושי, שהוא משמעותי ביותר בנושא הזה – מתעלם מהתרבות האנושית, מהמסורת, מחוכמת הדורות, מעדויות על התגלות וניסים, וכן הלאה. משל לנזיר שגדל במנזר מבודד, ולא ראה צורת אשה מימיו, והוא יושב ודן באופן פילוסופי במושג האהבה, ומגיע למסקנה שאהבה אינה קיימת. אז אילו אהבה היתה מושג תיאורטי, אולי הוא היה צודק; אבל כל מי שמכיר את העולם הממשי ואת החברה האנושית כפי שהיא, יצחק כמובן למסקנה מגוחכת מעין זו. אי אפשר לדבר על אהבה בלי להכיר את האנושות כפי שהיא בפועל – וכך גם לגבי הדת.
כוהני כנסיית השכל, מציבים דרישות חמורות עבור כל עמדה שרוצה לקבל את אישורם. כל מי שמשמיע טיעון כלשהו, חייב לעמוד בסטנדרטים הנוקשים של הלוגיקה הפורמאלית. אם הוא חורג מהם, הטיעון שלו ייחשב לכושל, ויידחה על הסף. כמו הכנסייה בימי הביניים, שניסחה רשימה של כפירות ודעות סוטות, כך גם כנסיית השכל מחזיקה ברשימה של מה שהיא מכנה "כשלים לוגיים". בין הכשלים הללו, נמצאים כשלים פורמאליים, שאינם אלא שגיאות בסיסיות כמו-מתמטיות – אבל גם רשימה של מה שנקרא "כשלים בלתי פורמאליים". כשלים בלתי פורמאליים מהווים ניסיון לטעון טענה על סמך עובדות, שאינן מהוות הוכחה לוגית עבורה. למשל "אד פופולום" – לטעון שמשהו נכון כי כך כולם חושבים, או "אד הומינם" – לטעון שמשהו נכון כי כך אדם גדול מסוים חשב. גם ההסתמכות על המסורת נחשבת לסוג של כשל בלתי פורמאלי, וכך עוד רבים אחרים.
אבל כמו עם הכנסייה הקתולית, עצם העובדה שמגדירים עמדה מסוימת ככפירה, או ככשל, אינה מוכיחה את אי-אמיתותה. למעשה, כשבוחנים את רשימת "הכשלים הבלתי פורמאליים" של כנסיית השכל, מגלים שרובם מהווים דווקא דרכים מוצלחות מאד להגיע לאמת. לדעת הרוב יש משקל משמעותי כשבאים לגבש דעה, לפעמים אפילו יותר מאשר לדעת מומחים יחידים, כפי שמראים מחקרים אחרונים בנושא "חכמת ההמונים". מובן שגם לדעתם של אנשים גדולים וחכמים יש יותר משקל מאשר לזו של אנשים קטנים וטפשים – אם היית צריך לקבל החלטה, עם מי משניהם היית מתייעץ? וכך גם למסורת, ולשאר ה"כשלים" ברשימה. אלה לא כשלים, אלא כלים אפיסטמיים שימושיים ביותר, שבד"כ מובילים להצלחה, אפילו יותר מאשר הלוגיקה הנוקשה.
נכון, אד-פופולום ואד-הומינם לא מהווים הוכחה חד משמעית ובלתי ניתנת להפרכה, כמו היקשים לוגיים פורמאליים. נכון גם, שאם יש לנו הוכחה חזקה לכיוון השני, אז דעתם של ההמונים והחכמים אכן תידחה מפניה. אבל כל זמן שאין הוכחות שכאלה לצד שכנגד, הדרך הרציונאלית ביותר להכרעה בשאלות חשובות, היא להשתמש דווקא באותם אמצעים שהלוגיקה מכנה כשלים בלתי פורמאליים. מי שמתעלם מדעת הרוב, החכמים והמסורת בלי סיבה טובה, הוא אדם בלתי רציונאלי, וקרוב לוודאי שיטעה באופן חמור.
וזה בדיוק מה שעושה האתיאיזם. אילו היתה לו איזו הוכחה ניצחת לכך שקיום האל אינו אלא אשליה, הזיה המונית, או תסביך פסיכולוגי של המין האנושי – היה זה מוצדק מצדו לאחוז בעמדתו גם כנגד דעת רוב מניין ובניין של האנושות. אבל מכיוון שאין לו שום הוכחה כזו, וכל טענתו היא על דרך השלילה – שלא הוכח שהאל כן קיים – אז אין לו שום הצדקה לזלזל ברובו המוחלט של המין האנושי, ולראות את עצמו כחכם יותר מהם. וכי מה הוא יודע, שהם לא? איזו שגיאה הם עושים, שהוא יכול להצביע עליה?
האתיאיזם מאשים את האנושות שהיא אוחזת באמונה שקרית, באופן המוני וממושך. ממילא, הדבר מחייב לזלזל באינטליגנציה ובשיקול הדעת של רוב האנושות. אבל האם ניתן למצוא עוד שגיאה דומה, בה מחזיקים רוב בני האדם זמן כה רב? באופן מפתיע אולי, תתקשו למצוא דוגמא טובה לשגיאה כזו. בד"כ בוויכוחים בנושא שולפים אתיאיסטים את הדוגמא היחידה שעולה בדעתם: "פעם גם כולם חשבו שהעולם שטוח". נכון, והיו להם עוד לא מעט שגיאות בנושאים מדעיים, בדיוק כפי שיטענו המדענים בעתיד כלפי המדענים של דורנו; אבל הנקודה החשובה היא, שברגע שהתברר שאכן העולם הוא עגול (ולאחר מכן גם שהוא מסתובב סביב צירו, וסביב השמש וכו') – לא עבר זמן רב עד שהאנושות כולה נטשה את דעתה הקודמת, ואמצה את הדעה החדשה. הם לא התעקשו לעצום עיניים ולדבוק בעמדות המוכרות. כך שהדוגמא הזו דווקא מוכיחה, שבני האדם לא טפשים – אם מוכיחים להם, הם משתכנעים. רק מה לעשות, שכבר במשך אלפי שנים ניסו האתיאיסטים להוכיח שהאל לא קיים, ובכל זאת רוב רובה של האנושות עדיין מאמין בו, למרות כל מה שאמרו דרווין, פרויד, איינשטיין והוקינג? אז אחת מהשתיים: או שהתיאוריות המדעיות הללו באמת לא מוכיחות שום דבר לגבי אי-קיומו של האל – או שבני האדם הם טפשים או מתוסבכים פסיכולוגית, ולכן הם מסרבים לוותר על האמונה המנחמת בקיומו של האל. נחשו באיזו עמדה נוקטים האתיאיסטים.
סיכומו של דבר: בתור עמדה תיאורטית-היפותטית, המרחפת באיזה מגדל שן שצף לו בחלל הריק, אפשר היה אולי לדון באתיאיזם באופן פילוסופי מנותק (וגם אז היינו מגיעים למסקנה שהוא שגוי). אבל במציאות הממשית, אי אפשר להיות אתיאיסט בלי לזלזל באנושות כולה, בלי לראות בבני האדם טפשים ילדותיים, שמאמינים בסיפורי אגדות חסרי שחר כדי למלא את צורכיהם הפסיכולוגיים. ממילא, אתיאיזם זו העמדה האנטי-הומאנית ביותר. לא רק באל היא כופרת, אלא גם באדם.
כלשונו של אריק איינשטיין: "אדוני השופט, אל תהיה כזה מין... \ למה באדם אתה לא מאמין?"...
