מיסטריום

מסתורין. קסם. נס. מופלא. נשגב. קדושה. טהרה.

רוחניות. נפש. נשמה. הארה. התעלות.

אמונה. ישועה. גאולה. ברכה. ייעוד. תפילה. כפרה.

את כל המלים האלה, ורבות אחרות, מבקשת הכפירה האתיאיסטית-מטריאליסטית לעקור מעולמנו, או לרוקן אותן מתוכן. לא רק את אלוקים היא מסלקת, ולא רק את האדם היא משפילה, אלא את כל העולם היא מרוקנת מכל הנפלא, הקדוש והנשגב. כל שהיא משאירה אחריה הוא אוסף גושי חומר אטומים, המסתחררים בעיוורון בחלל ללא ייעוד או תכלית. האדם אינו אלא תערובת חלבונים אקראית, וכל רעיונותיו הגבוהים על רוחניות והתעלות, אינן אלא הזיות פרי מוחם של קופים פרימיטיביים. למעשה, המטריאליזם מבצע את הרצח הגדול ביותר שניתן לתאר – רצח יקום, univercide. הוא מרוקן את היקום כולו מנשמתו, ומשאיר אותו כגוף חומר דומם. זה כמו לעשות דה-הומניזציה לאדם, ולהתכחש לאנושיות שבו – רק שכאן זה ביחס לכל האנושות, ולכל המציאות בכלל.   

השומרת על כל המלים המקודשות, היא הדת. הדת פוקחת את עיניו של האדם לראות מעבר לחומר האטום, מעבר לחוקי הטבע המכאניים, אל האינסוף המסתורי והמופלא שמעבר ליקום שלנו. אבל לשם כך נדרשת אמונה. את אלוקים לא מוצאים במעבדה או במאיץ חלקיקים, וגם לא במשוואות לוגיות מסובכות. כדי לפגוש את אלוקים, צריך קודם כל להאמין, ורק אז נפקחות העיניים.

המאבק נגד הכפירה והאתיאיזם הלוחמני, הוא לא ויכוח על עובדות, גם לא על הוכחות, ואפילו לא על אמונות. זהו מאבק על עצם הזכות להאמין. מאבק נגד שלטון העריצות של המדעניזם, ונגד האינקוויזיציה של האקדמיה, המנסים לדכא את רוח האדם, ולכפות עליו להאמין רק במה שהם מעניקים לו את אישורם. זוהי מלחמה למען החופש – החופש להאמין, להרחיב את הנפש וההכרה, ולהעשיר את עולמנו ע"י שחרור ממגבלות החשיבה וההיגיון המדעי. ואת הרוח, כידוע, אי אפשר לכלוא.

יש קשר בין הדת לבין הפנטזיה, כפי שהקוראים הוותיקים כבר ראו בוודאי בכמה וכמה מאמרים כאן. כמו הדת, גם הפנטזיה עוסקת במה שמעבר לעולם הזה, בעולמות של מסתורין, פליאה, קסם ודמיון. כמו הדת, גם הפנטזיה זוכה ללעג מצדם של בעלי מוחות רציונאליסטיים מצומצמים, שרואים בה לא יותר מאוסף סיפורי אגדות לא מציאותיים. אולם מי שמכיר את הפנטזיה לעומק, יודע שהאמת שבה גדולה ונצחית בהרבה מכל התיאוריות המדעיות. האידיאות שהיא מציירת הן נצחיות, דווקא משום שהן חופשיות ממגבלות החומר והטבע. המיתוסים, האגדות, הספרות והמדיה עצבו את רוח האדם והשפיעו על העולם הרבה יותר ממחקרים אקדמאיים למיניהם, שכן הדמיון השופע שבהן מעשיר את נפש האדם ומחבר אותה לאינסוף האלוקי. מי שמזלזל בפנטזיה משום שהיא "לא מציאותית", יש לו כנראה מושג מצומצם מאד של "מציאות", שבדומה לזו של ילדים קטנים, מוגבלת לאותם דברים שהוא יכול למשש ולהכניס לתוך פיו.

כך כתב תומאס מור, בתחילת ספרו "השבת הקסם לחיי היומיום":

"כילד בבית הספר נהגתי לשבת ליד שולחני, מקשיב למחצה למורה המספר לנו מהו שטחה של מדינת מישיגן בקילומטרים רבועים וכיצד לחשב ריבית דריבית. מוחי עסק בנושאים רציניים יותר: האם קיימים דרקונים? האם באמת התרחש המבול? האם אדם וחוה חיו באמת?

"נדרשו שנות השכלה רבות, דוקטורט במדעי הדתות ועוד שנים רבות של קריאה עצמאית ושל כתיבה, בטרם הרגשתי שיש בידי את התשובות לשאלות הדוחקות. עברתי תקופה שבה שוכנעתי באמצעות תאוריות מורכבות של מטפורה ושל השלכה פסיכולוגית, שפיות ודרקונים הם סמלים ומטפורות, או שהם אמיתיים רק בעולם הפנטסיה. במשך זמן רב האמנתי בתאוריית התת-מודע של יונג וראיתי בה הסבר טוב לדברים כאלה. אבל עתה, בסופו של דבר, הגעתי להכרה שדרקונים הם אמיתיים, שפיות אכן רוקדות, ושהמבול בתנ"ך מציאותי יותר מההצפות בחדשות הערב".

מעניין להשוות את המאבק בין אמונה וכפירה, למאבק בין קסם למדע וטכנולוגיה, כפי שמתואר ביצירות כמו הסרט "מעוף הדרקונים" וטרילוגיית ספרי חרב האופל; ועוד לפני כן – ב"הסיפור שאינו נגמר", בו מנסה הקיסרית הילדותית לשכנע את בסטיאן להציל את פנטזיה ע"י שיאמין בה; ובקריאתו הנואשת של פיטר פן, הנאבק על חייה של טינקר בל: "האם אתם מאמינים בפיות?". הדת, המיתוס, הקסם והפנטזיה תמיד צעדו יחד ונלחמו צד אל צד, למרות ניסיונותיהם של רציונאליסטים דתיים למיניהם לנתק ביניהם.

בעוד שהפנטזיה היא בעלת נטייה דתית מטבעה, שכן היא עוסקת בנסתר, בעל טבעי ובמיתי, הרי שהמדע הבדיוני הוא בעל נטייה חילונית מטבעו. המד"ב מדגיש בדרך כלל את גדלות האדם, את יכולתו לכבוש את החלל והיקום בעזרת המדע והטכנולוגיה, וממילא הוא אינו משאיר הרבה מקום לאמונה ולדת. כיוון שכך, יש לשמוח על העובדה שבעשורים האחרונים הלך המד"ב ה"טהור" ונדחק מפני הפנטזיה, בספרות ובסרטים, וזו תופסת כיום מקום הרבה יותר דומיננטי. אפשר לראות בכך את התפכחותה של האנושות מהאשליות המדעיות היהירות של אמצע המאה הקודמת, ומהאמונה כאילו המדע יפתור את כל בעיות העולם. פריחת הפנטזיה מבטאת את השאיפה להשתחרר מהחילון ולחזור לעולם רוחני, דתי ומיסטי יותר, ואת ההכרה בכך שעם כל הכבוד למדע – יש יותר דברים בשמיים ובארץ ממה שהוא מעלה בדעתו.

היה יכול להיות מרתק לעשות מחקר על אמונותיהם הדתיות של סופרי פנטזיה ומד"ב מובילים, ולבחון את הקשר בינן לבין יצירותיהם. מדגם קטן ולא מייצג מראה לנו שמייסדי ספרות המד"ב במאה ה-20, כמו אסימוב וארתור סי. קלארק, אכן היו אתיאיסטים מוצהרים, והדבר בא לידי ביטוי בכתיבתם. לעומת זאת, כמה מגדולי יוצרי הפנטזיה, היו או הינם אנשים דתיים מאד. הנה כמה דוגמאות:

ג'.ר.ר טולקין, מחבר שר הטבעות, היה קתולי אדוק, אם כי קשה למצוא מוטיבים נוצריים בולטים בספריו, והוא עוסק במקום זה במיתולוגיה סקנדינבית. השפעתו של טולקין הביאה את ק.ס לואיס, מחבר "נרניה", לחזור בתשובה גם כן מאתיאיזם לנצרות, וכידוע ספרי נרניה מלאים באלגוריות נוצריות מובהקות. אם נלך יותר אחורה, לואיס קרול ("אליס בארץ הפלאות") ופרנק באום ("הקוסם מארץ עוץ") היו גם הם אנשים דתיים מאד.

בדורנו אנו, טרייסי היקמן, מחבר-שותף של ספרי "רומח הדרקון" וספרים נוספים, הוא מורמוני, ואף שירת כמיסיונר במשך מספר שנים. ספריו עוסקים הרבה בענייני דת ואמונה, מזוויות שונות ומרתקות. כמוהו גם ברנדון סנדרסון, מחבר טרילוגיית "הערפילאים", משלים סדרת כישור הזמן ומחברם של ספרי פנטזיה רבים נוספים, שגם הוא שירת כמיסיונר מורמוני בקוריאה, והשקפותיו הדתיות מתבטאות בחלק מספריו. גם אורסון סקוט קארד (מחבר ספרי "אנדר" ועוד, שאמנם כותב יותר מד"ב מפנטזיה), וסטפאני מאייר ("דמדומים") הם מורמונים. אולי יש משהו באופייה הפנטסטי של דתם, שמוביל אותם לכתיבה בנושא?

ג"ק רולינג, "אמו" של הארי פוטר, היא נוצרית, אם כי היא "דתיה-לייט" למדי. בספריה אין שום אזכור לדת, אבל יש התייחסויות לעולם הבא והישארות הנפש, שלדברי רולינג בריאיון היא מאמינה בהם (שלא לדבר על מותו ותחייתו של הארי פוטר, המשקפים ללא ספק את אלה של ישו). ג'ורג' לוקאס, מפיק סרטי "מלחמת הכוכבים" (שהם יותר פנטזיה מאשר מד"ב), מגדיר את עצמו כ"מתודיסט-בודהיסט", ולדבריו הוא מאמין באלוקים ובטוב וברע, שאכן תופסים מקום מרכזי בסרטיו.

והחשוב מכל: גארי גייגקס, יוצר משחק ה"מבוכים ודרקונים" ומייסד משחקי התפקידים, היה מאמין נלהב, והגדיר את עצמו כשייך לקבוצת "עדי יהו-ה" – למרות שהללו התכחשו אליו ואף יצאו נגד המשחק מבוכים ודרקונים, בשל עיסוקו בכישוף ושדים. את השורות הללו הוא כתב במייל למעריץ שלו, חודש וחצי לפני שנכשל בגלגול ההצלה שלו נגד מוות:

All I am is another fellow human that has at last, after many wrong paths and failed attempts, found Jesus Christ.

Via con dios,

Gary

כאמור, זה רחוק מלהיות מחקר מקיף, ואפשר גם להביא דוגמאות הפוכות בכל כיוון, אבל לדעתי אכן קיים קשר בין אמונה דתית לפנטזיה, ובין חילוניות למד"ב. מי שרוצה להעמיק בנושא, מוזמן לעיין בטבלה שבאתר הבא, הממיינת את גדולי סופרי המד"ב והפנטזיה לפי אמונותיהם הדתיות:

http://www.adherents.com/lit/sf_other.html

יש בטבלה כמה אי דיוקים, למשל דגלאס אדאמס רשום כאנגליקני משום שנולד ככזה, למרות שבגיל 18 הוא התפקר ונהיה אתיאיסט קיצוני (כהגדרתו הוא). כך גם תחת הכותרת יהודים רשומים סופרים ממוצא יהודי, למרות שחלקם לפחות לא היו דתיים כלל (כמו אסימוב), וספק אם מישהו מהם היה שומר מצוות (היהודי הדתי היחיד שכתב פנטזיה, שידוע לי עליו, הוא הרב ארז משה דורון, מחבר "לוחמי התמורות"). אבל בכל זאת אפשר למצוא שם דברים מעניינים.

ואם אחרי כל זה, יבואו המלעיגים ויאמרו: "אז זו בעצם הדת שלך? רק איזו פנטזיה?"

תבוא התשובה – לא, היא לא "רק" פנטזיה, כי פנטזיה היא לא "רק". הפנטזיה מבטאת את הרעיונות של האינסוף האלוהי; הדת מורה לנו את הדרך כיצד לחיות על פיהם, וכיצד להתעלות באמצעותה אל מעבר לעולם הזה.