מיסטריום

חכמת המזרח הרחוק זכתה בעשורים האחרונים לפריחה נרחבת בעולם המערבי. אני רחוק מאד מלהיות מומחה בתחום, אבל מהמעט שקראתי ולמדתי התחדשו לי כמה תובנות מעניינות, שללא ספק יכולות להעשיר את עולמו הפנימי של בן המערב. במאמר זה אתייחס למכלול חכמות המזרח כאל יחידה אחת, תוך התעלמות מהאבחנות וההבדלים ביניהן. הדברים שאכתוב ייאמרו בהכללה גסה, על סמך החומר שאני מכיר; הערות ותיקונים יתקבלו בברכה.

ראשית אציין, שלמרות פתיחותי והעניין שלי כלפי דתות ופילוסופיות שונות, הרי שחכמות המזרח נראות לי נחותות בהרבה מחכמת היהדות. עבור אדם שכל חייו היה שקוע בחומר, הרוחניות שהן מציעות יכולה להיראות כמו חידוש מהפכני, והמטרות שהן מציבות כמו פסגת השאיפות; אבל בהשוואה ליהדות, לעומק הפנימי ולעושר הרוחני שנמצא בספרות המחשבה שלה – הרי שמדובר בלא יותר מכמה פרקי "מבוא לרוחניות". אם חכמות המזרח מלמדות את האדם להעפיל על ראש גבעה, היהדות מובילה אותו במעלה האוורסט. הישגים כמו עבודת המידות, מודעות עצמית, שליטה בתודעה וכדו', הם רק ההכשרה הנדרשת כדי לעבור לשלבים המתקדמים באמת, כפי שמתואר בספרים כמו "חובות הלבבות" ו"מסילת ישרים", וברבים מכתבי החסידות. ואכן, ישנם סיפורים רבים על יהודים שהלכו ללמוד אצל גדולי הגורואים והמאסטרים, ולהפתעתם הרבה הללו שלחו אותם בחזרה לארץ ללמוד את יהדותם, בטענה שזו יכולה לרומם אותם הרבה יותר ממה שיש להם להציע. אלה שחזרו בתשובה לאחר היכרות עם חכמות המזרח, מאשרים את האמת שבכך. היהדות אמנם עלולה להיתפס באופן שטחי כאוסף של מעשים ריטואליים חסרי הבנה, אבל מי שלומד לעומק מתוודע לרעיונות העמוקים והחכמים המצויים בה, הרבה מעבר לתורה מזרחית כזו או אחרת. חבל שיהודים כה רבים, כולל שומרי תורה ומצוות, אינם מודעים לאוצר שבידיהם.

אפשר לומר שחכמות המזרח מבטאות את שיא הקרבה לאלוקות, שהאדם יכול להגיע אליה בכוחות עצמו. תורות ודתות אלו אינן מבוססות על התגלות מלמעלה,  אלא על טיפוס מלמטה – על תובנות פילוסופיות והארות רוחניות, שהאדם הגיע אליהן בכוחות עצמו, מתוך התבוננות פנימית ומחשבה. הן אכן הגיעו למקומות גבוהים, אבל יש גבול למה שיכול האדם להשיג בכוחות עצמו. כאשר מגיעים לראש הגבעה, הדרך היחידה להתקדם היא באמצעות מסוק שיירד מלמעלה – באמצעות גילוי אלוקי שיחשוף בפני האדם סודות שלא יכול היה לשער בעצמו. כך מסביר ריה"ל בספר הכוזרי את התהליך שעבר על אברהם אבינו, שבתחילה הכיר את אלוקים דרך הטבע, וכשהגיע לפסגת ההישגים הפילוסופיים, התגלה אליו ה', ולימד אותו להכיר אותו באופן אישי. ואכן, רוב דתות המזרח לא מאמינות באל פרסונלי, אלא בכוח כללי ומעורפל; כדי להכיר את אלוקים כאישיות, נדרשת התגלות נבואית שלו.

דבר מעניין ששמתי לב אליו, הוא ההבדל המרכזי בין החשיבה המזרחית למערבית, שקשור בשימת הדגש על החיצוני או על הפנימי. האדם המערבי ממקד את מחשבתו בעולם החיצוני, בעולם הטבע והתופעות. הדבר בא לידי ביטוי בתחומים רבים. המדע למשל, שנחשב כיום לפסגת ההישגים והקדמה, עוסק כולו במציאות החיצונית, הניתנת למדידה ולכימות. רק דבר שניתן להוכיח אותו באופן אובייקטיבי, נחשב לוודאי, ואילו חוויות נפשיות פנימיות זוכות לייחס מזלזל של "רגשות" או "דמיונות" סובייקטיביים. גם החשיבה הפילוסופית צריכה להיות כפופה לכללים וסטנדרטים חיצוניים, שכל חריגה מהם נחשבת ל"כשל" או "שטויות". ובתחום המוסרי והנורמטיבי, האדם המערבי תופס את עצמו בדרך כלל כמחויב לכוח חיצוני כלשהו – לחובה המוסרית, הדתית או החוקית. כביכול ישנה מערכת כלשהי של חובות שמוטלות עליו, והוא נדרש לציית להן. אין פלא ששאיפת האדם לחופש מתנגדת לכפייה חיצונית שכזו, ולכן האדם המערבי נוטה פעמים רבות "לחפף" או להתחמק מחובותיו אלה, ולחפש לעצמו מקסימום חופש בלי מגבלות מעיקות. משמעת עצמית היא לא בדיוק ערך פופולארי במערב.

לעומת זאת, החשיבה המזרחית שמה את הדגש על עולמו הפנימי של האדם. עולם החומר נתפס במקרים רבים כאשליה, "מאיה", הסחת דעת שמושכת את תשומת לבו של האדם ומפריעה לו להגיע לאמת. לאמיתות הגדולות מגיעים מתוך תובנות והארות פנימיות, שחוסר היכולת "להוכיח" אותן לאחרים אינה פוגמת בכהו זה בוודאות שבהן. וכי מדוע עליי לקבל את אישורם של אחרים לאמת שגיליתי, כדי להיות משוכנע בה? למה קיומם של העולמות הרוחניים שאני מגלה בתוך נפשי, וחווה אותם באופן האינטימי ביותר, הוא רק "סובייקטיבי", ואילו כל מיני חלקיקים תת-אטומיים שנחקרו במעבדות, הם המציאות האמיתית והאובייקטיבית? החכם המזרחי מבין שהעולם נמצא בתוכו, בתוך תודעתו – לא הוא נמצא בתוך העולם; ממילא, התודעה והנפש היא המציאות האמיתית ביותר, ובה צריך להתמקד.

גם בתחומי הפילוסופיה והמוסר, חכמת המזרח לא אוהבת חובות וכללים חיצוניים. הפילוסוף המזרחי, בניגוד לעמיתו המערבי, לא נרתע מתפיסות פרדוקסאליות או מסתירות הגיוניות. עקביות ומחויבות לוגית הם בגדר המלצה בלבד, שאינה מחייבת את החשיבה החופשית. הפילוסוף המזרחי מבין, שכמו המציאות עצמה, גם האמת הפילוסופית היא דבר מורכב ומסתורי מכדי לתפוס אותו באמצעות הגדרות מדויקות. הוא מעדיף לוותר על הדיוק ולהישאר עם הערפול, מאשר לאנוס את כל המציאות להידחק לתבניות שהמציא המוח האנושי. ובכל הקשור למוסר, הדגש הוא על תיקון הנפש והרצון מתוך שאיפה לשלמות, שממילא תוביל לרצון לעשות את הטוב; המחשבה על עשיית הטוב רק בשל איזה חובה חיצונית, נשמעת לאיש המזרח מזעזעת בעליל: וכי אלמלא החובה הזו, היית עכשיו עושה כל מעשה תועבה?! מוטב שתבין למה בעצם זה טוב לך להיות אדם טוב, ותגלה שזה באמת מה שאתה רוצה, מה שמתאים לנשמה שלך. כך תרכוש משמעת עצמית ומידות טובות, ולא תהיה סתם חייל הממלא פקודות כשבתוכו הוא שואף להשתמט מהן.

אני חושב שיש הרבה אמת בגישה המזרחית הזו. יותר מדי הזניח האדם המערבי את הפנימיות והנפש, במרדף המטורף שלו אחר כיבוש החומר. נכון, המדע הביא לאנושות הרבה ברכה והעלה את רמת החיים, אולם האם הוא הביא אושר, חכמה, סיפוק? האם הוא הפך את האנשים לטובים יותר, מוארים יותר, שלמים יותר עם עצמם ועם העולם? צאו וראו לאיזו רדידות מחשבתית ותרבותית התדרדר העולם המערבי בימינו, ותבינו לבד את התשובה. מי שרודף אחרי החומר, יהפוך בעצמו לחומרי, ויאבד את כל מעלותיו הרוחניות. "וילכו אחרי ההבל ויהבלו". לא לחינם פונים היום אנשים רבים לחכמות המזרח, כדי לנסות למצוא מחדש את עולמם הפנימי, ואת הרוחניות שבהם שנקברה תחת ערימות ג'אנק פוד ופורנוגרפיה.

גם בתחום המחשבה, צריך להשתחרר מהתלות בדעת אחרים, בדעת הקהל, באישורה של כנסיית האקדמיה והמדע. את האמיתות הגדולות מוצאים בתוך הנפש והתודעה, לא במעבדות. כן, גם את אלוקים מוצאים שם. הדרך לפגוש אותו היא ע"י עבודה רוחנית והתבוננות, לא ניסויים במאיץ חלקיקים.

לסיום, ברצוני לציין את הסרט המצויר "קונג פו פנדה", שמספר על פנדה שמן ועצלן, שהצליח להגשים את חלומו להפוך ללוחם קונג-פו אגדי. הסרט מאד מוצלח ומשעשע, אבל המסר שלו לדעתי "עוקץ" את עולם המזרח; מה שהוא טוען בעצם, זה שלא צריך להיות נזיר מתבודד ולהתאמן במשך שנים אימונים נפשיים וגופניים, כדי להגיע להישגים גבוהים מעין אלה של המאסטרים; גם אם אתה אמריקאי שמן, זללן ועצלן לחלוטין, תוכל להגיע בן לילה לפסגת השאיפות, אם רק יהיה לך קצת רצון וטיפת מאמץ. פו, הפנדה, לא שינה את אישיותו בכהו זה; הוא נשאר אותו זללן נהנתן שהיה קודם, גם לאחר שנהפך ל"לוחם הדרקון" האגדי. יחד עם סרטים כמו "שרק", נראה שהקולנוע האמריקאי מעביר מסר של "תישאר כפי שאתה", אל תטרח להשתנות, אפילו אם אתה מפלצת מכוערת או פנדה מגושם. איכשהו, אם רק תרצה מספיק, תשיג בסוף כל דבר, גם בלי עבודה אישית, פיזית או רוחנית. כל זה כמובן הפוך בדיוק למסר של המזרח. חיים בסרט, כבר אמרנו?