נשמת העולם

נשמת העולם
פורסם ב 21/03/2013 17:42:00


אין פלא שהכפירה והחילון החלו להתפשט בעולם דווקא בעידן המודרני. הסיבה לכך לדעתי אינה קשורה לתגליות מדעיות כאלה ואחרות, אלא לשינוי בסביבה בה חי האדם: מי שמוקף ועטוף בשכבות של בטון, מלט, ברזל, ניילון ופלסטיק, שהאופק שלו מוסתר ע"י ארובות עשנות וגורדי שחקים, ושהשמיים שלו נראים בקושי מבעד לחוטי החשמל ולערפיח – לא מפתיע שהוא מתנתק מחוויית הנוכחות האלוקית בבריאה.

האדם נפגש עם אלוקים לראשונה דרך הטבע. העצים, האבנים, המים הזורמים, השמים המכוכבים, שירת הציפורים, חיות הבר – כל אלה שרים את שירת הבריאה ומספרים את כבוד האל. עבור מי שחי בסביבה טבעית שכזו, כמו אבותינו הקדומים, אלוקים מהווה חוויה מוחשית ומובנת מאליה. איך אפשר להתבונן על מחזות הטבע המרהיבים, מבלי להרגיש את הנפש מתפעמת מההדר והתפארת שבבריאה, ומהמסתורין הנשגב שמעבר לה?

הופעתן של הדתות הקמאיות היא השלב הראשוני המתבקש, בניסיון האנושי להתחבר לאותו מסתורין המתגלה בטבע. גם אם הדבר נעשה בצורה מגושמת בתחילה, עם הזמן הלכו המושגים הרוחניים והתבררו, עד להופעת הדתות המתקדמות והמונותיאיסטיות. אבל גם היום, נראה שאנשים שחיים בסביבה טבעית, ולא בבועה המלאכותית שיצר האדם, נוטים להיות רוחניים ודתיים יותר מחבריהם העירוניים.

אפשר להשוות את חוויית המפגש עם האלוקי שבבריאה, למפגש עם אדם אחר. כאשר אתם פוגשים בן אדם, מה שהחושים שלכם קולטים הוא גוף חומרי בלבד: גוש של בשר, דם ושאר מיני רקמות. גוש החומר הזה אמנם מתנועע ופולט קולות שונים, אבל ישנם חומרים רבים שמתנהגים בצורה דומה. אף על פי כן, אנו משוכנעים בוודאות שהאדם שמולנו אינו סתם חומר דומם או רובוט הפועל לפי אינסטינקטים בלבד, אלא אישיות – יש לו תודעה, רצון, רגשות, מחשבות, תכונות אופי וכן הלאה. ככל שנעמיק להכיר אותו, כך נדע להכיר טוב יותר את אישיותו ואת תכונותיו הפנימיות, למרות שהללו אינן נתפסות ישירות בחושים.

מדוע אנחנו כה בטוחים שלאיש שלפנינו אכן יש נפש ואישיות, ושהוא אינו סתם חומר חסר תודעה? התשובה הפשוטה היא, שאנו עושים זאת מתוך אנאלוגיה אלינו-עצמנו. מכיוון שלי יש גוף זהה לאותו אדם, ואני יודע שלי יש תודעה, אני יכול להניח שלאדם בעל גוף כמו שלי תהיה תודעה דומה לשלי. כאשר אותו אדם מתנהג בדרכים מסוימות, אני מסיק שהוא מרגיש וחושב באופן דומה למה שאני מרגיש וחושב, כאשר אני מתנהג בצורה דומה. לפי הסבר זה, אנו מסיקים מסקנות על נפשו של חברנו רק מתוך השוואה רציונאלית בינו לבינינו.

אבל זה לא הכל. אנחנו לא מכירים את נפש הזולת רק מתוך היקשים והשוואות לנפש שלנו. כשמדובר באנשים הקרובים אלינו, אנו פוגשים את נפשם באופן ישיר, כחוויה מוחשית, ללא צורך בחקירות פילוסופיות. כאשר אנו יוצרים קשר עם אדם, החושים שלנו קולטים לא רק את הגוף שלו, אלא גם את הנפש שלו. אמנם אנו קולטים אותה רק דרך תיווכו של גופו, דרך הבעות הפנים, ההתנהגות והדיבור שלו, אבל הללו משדרים לנו חוויה ממשית של אישיותו של האדם. וככל שאנו מכירים אותו טוב יותר, אנו נעשים מודעים יותר למתחולל בתוך נפשו, לרגשותיו הנסתרים יותר, לצורות החשיבה שלו וכן הלאה. נוצר אצלנו מושג ברור של אישיותו של אותו אדם, עד שאפילו אם הוא ישנה את דמותו החיצונית, או אפילו יחליף את גופו בגוף אחר – נוכל לזהות אותו במהרה לפי התנהגותו ואופיו, ולחוש שמדובר באותו אדם שהכרנו. לא נעלה בדעתנו לטעון, שלאנשים אחרים אין נפש ותודעה, ושהם אינם אלא גלמי בשר מתנועעים.

אותה חוויה מתרחשת גם כאשר אנו נפגשים עם הטבע והבריאה. החושים שלנו קולטים לכאורה רק חומר, אבל מי שניחן ברגישות מספקת, קולט שיש בעולם הרבה יותר מכך. מעבר לעולם החומר קיימת נשמת העולם, כשם שמעבר לגוף האדם קיימת הנפש האנושית. ונשמת העולם מתבטאת בטבע באינספור דרכים שונות, בדיוק כפי שנפש האדם מתבטאת בצורות התנהגות שונות.

לא כל האנשים מחוננים בחוש הזה במידה שווה. גם ביחס לנפש האדם, ישנם אנשים אטומים שאינם מסוגלים לחוש את רגשותיהם של הסובבים אותם, וישנם פסיכולוגים דקי אבחנה, המסוגלים להגיע לתובנות שלמות על אישיותו של האדם, על סמך איזו פליטת פה או תנועה שלו. כיצד פיתחו אותם פסיכולוגים כמו פרויד, יונג, פראנקל ואחרים את התיאוריות המעמיקות שלהם על נפש האדם? לא רק מתוך הסקת מסקנות אנליטית, אלא באמצעות אינטואיציה מיוחדת שאפשרה להם לחשוף את המבנים הנפשיים של האדם, ואת תהליכי העומק המתרחשים שם.    

באופן דומה לכך התגבשו גם התפיסות הדתיות והתיאולוגיות. מעבר להתגלויות אלוהיות כאלה ואחרות, רוב ההגות הדתית נוצרה בעקבות התבוננות מעמיקה במציאות, ופיתוח החוש האינטואיטיבי החוקר את הנשמה שמאחורי הטבע. ההקשבה הפנימית הזו לימדה את המורים הרוחניים הגדולים להכיר היבטים שונים של האלוהות, נשמת העולם, וכך ליצור תיאוריות מטאפיזיות ורוחניות מורכבות. אפשר גם להשוות את העיון התיאולוגי לסוג של חוש אומנותי, וניסיון לזהות את תכונותיו ואישיותו של אומן גדול על פי היצירות אותן יצר, והעומק שבהן.

כמובן, שמי שלא ניחן ברגישות זו (אולי מפני שהוא חי, כאמור, בעולם מצופה פלסטיק וניילון), ילגלג על ה"תחושות" הללו, ויראה בהן לא יותר מדמיונות ילדותיים, השלכות שעושה האדם מנפשו שלו על המציאות החיצונית. אין מה להשיב לאותו אדם, פרט להבעת צער על העיוורון והאטימות שהוא לוקה בהם. אי אפשר "להוכיח" לו שיש נשמה לעולם, בדיוק כפי שאי אפשר להוכיח שלאנשים אחרים יש אישיות ותודעה. אם יטען מישהו שלבני אדם מסוימים אין תודעה אמיתית, והם אינם אלא מכונות שפועלות מתוך אינסטינקט, אי אפשר יהיה להוכיח לו שהוא טועה (הרי רבים טוענים כך ביחס לבעלי החיים, אז למה לא לגבי בני אדם?). כמו כן, אדם חסר חוש אומנות, שיראה ביצירותיהם של גדולי הציירים והמלחינים לא יותר מאשר "קשקוש" – יהיה קשה לפקוח את עיניו ולשכנע אותו אחרת. אבל אותם פסיכולוגים ואומנים בעלי החושים המתאימים, יודעים היטב את האמת, ומאמנים את עצמם להכיר יותר ויותר את העומקים הפנימיים שמאחורי לחזות החומרית. וכך בדיוק עושים גם אנשי הדת והרוח: מתבוננים בעולם, ורואים את מה שמעבר לו, את אלוקים. העיוור שרואה בכך הזיות בלבד, ראוי לרחמים על עיוורונו, לא יותר מזה.

וכך אמר אלברט איינשטיין, שלא האמין באלוקים אישי או דתי, אבל הכיר היטב את רגש ההתפעמות כלפי היקום:

"הרגש היפה ביותר שביכולתנו לחוות הוא המסתורין. הרגש היסודי הזה הוא המקור לכל אמנות אמיתית ולכל מדע אמיתי. מי שרגש זה זר לו ואינו יכול לעצור מהילוכו מרוב פלא ולעמוד נפעם, הוא טוב כמת, עיניו עצומות. הייתה זו החוויה של המסתורין - אף אם מהולה בפחד - שהולידו את הדת. הידע על קיומו של משהו שאיננו יכולים לרדת לעומקו; תפיסותינו את התבונה העמוקה ביותר ואת היופי הקורן ביותר, הנגישים לשכלנו רק בצורותיהם הראשוניות ביותר: ידע זה ורגש זה מכוננים את הדתיות האמיתית. במובן זה, ורק במובן זה, אני אדם דתי מאד."

חוויה זו של איינשטיין מבטאת את השלב הראשוני, הפרימיטיבי, של המפגש עם אלוקים. איינשטיין הקדיש את חייו לעיסוק בחומר ולא ברוח, ולכן לא התקדם אל מעבר לה. לעומת זאת אנשי הדתות והרוח, המיסטיקנים וההוגים הגדולים, שהקדישו את חייהם לחקר האלוקי והנשגב, הגיעו לתובנות עמוקות ומתקדמות בהרבה, ובסופו של דבר להכרה בכך שאותו כוח מסתורי הוא גם האל האישי, המשגיח, המצווה והגומל. בניגוד לדעתו של איינשטיין, לא האמונה באל אישי היא ילדותית, אלא דווקא אמונתו שלו, שאינה אלא הצעד הראשון בדרך להכרת אותו האל. גאונות מדעית לא מחייבת רגישות רוחנית כלשהי, וכמו בכל נושא, גם כשמדובר בתיאולוגיה ומטאפיזיקה יש לשאול את המומחים, לא את החובבים.

אז אם אתם רוצים לחוש את נוכחותו של האל, צאו מבין חומות הבטון והברזל אל חיק הטבע, פתחו את לבכם, את עיניכם ואוזניכם, והקשיבו לבריאה כולה המספרת את תהילתו.    



 




print
כניסה למערכת