מיסטריום

סנטה קלאוס הוא ללא ספק אחת מדמויות התרבות החביבות ביותר. מי לא אוהב סבא טוב שכזה, זקן חביב בעל רוח נעורים, שמחלק מתנות לילדים? למרות שמו, סנטה קלאוס הוא לא ממש קדוש נוצרי, ולמעשה מדובר בדמות אוניברסאלית שהופיעה בשמות שונים אצל עמים ותרבויות שונות, עוד לפני עליית הנצרות. אפילו אצלנו בדורות האחרונים יש דמות שכזו – הלוא הוא אליהו הנביא, שעבר הסבה מנביא זעם קדמוני, לזקן חביב שמחלק מתנות בליל הסדר (קראתי פעם ספר מתורגם מאנגלית, בו החליף המתרגם, אבנר כרמלי, את שמו של סנטה קלאוס ב"אליהו הנביא", מה שהביא לתוצאות תמוהות למדיי, כמו הטענה שאליהו הנביא נכנס לבתים דרך הארובות...). כנראה יש קסם מיוחד בדמותו של סנטה, וכל תרבות צריכה אחד כזה – אולי כדי לבטא את ההיבט החיובי, האוהב והעליז של אלוקים, בניגוד לדימוי המאיים והקודר שיש לו לפעמים, בעיקר בעיני ילדים.

אבל ענייננו כאן הוא לא בסנטה קלאוס עצמו, אלא בהאשמה המעליבה המוטחת כלפיו לעתים תכופות, לפיה הוא אינו קיים. לרוע מזלו, סנטה נבחר פעמים רבות לשמש כאבטיפוס של ישויות שאינן קיימות, יחד עם דמויות כמו פיית השיניים והמפלצת מלוך-נס. כיוון שכך, מצאתי לנכון למחות על עלבונו של סנטה, ולהראות שהגישה השוללת את קיומו אינה אלא ביטוי לתפיסה מצומצמת ומשונה למדיי של המושג "קיום".

הבה נראה. מדוע טוענים אנשים שסנטה קלאוס אינו קיים? משום שאי אפשר לראות אותו? – בוודאי שאפשר! היכנסו לגוגל או ליוטיוב, ותראו כמה תמונות שלו מופיעות שם, ובכמה סרטים הוא מככב. תשאלו כל אחד איך סנטה נראה, ותקבלו תשובות זהות ומדויקות. אולי משום שאי אפשר למשש אותו? – זו טענה די טפשית: יש הרבה מאד דברים קיימים, שאינם ניתנים למישוש. אבל למעשה גם זו לא בעיה: אם תסתובבו באמריקה במשך חג המולד, תוכלו לפגוש לא מעט סנטות בגודל טבעי, שחלקם גם יסכימו לתת לכם למשש אותם. אז אולי הוא לא אמיתי, כי הוא לא באמת מחלק מתנות לילדים בחג המולד? – לכו תשאלו ילדים אמריקאיים כמה מהם קבלו מתנות מסנטה בשנה שעברה, ותגלו שגם הטענה הזו מופרכת. סנטה מחלק המון מתנות כל שנה. אז מה פתאום אומרים שהוא לא קיים?

"אה!", אתם צועקים. "אבל כל הסנטות האלה שהזכרת, הם לא סנטה קלאוס האמיתי. אלה רק אנשים שמתחפשים אליו, מציגים את דמותו, ומחלקים בעצמם מתנות לילדים". אתם צודקים כמובן – אבל אם כל כך הרבה אנשים מגלמים את דמותו של סנטה, הרי שבהכרח קיימת דמות של סנטה שניתן לגלם אותה; ואם לדמות הזו יש כל כך הרבה השפעה על בני האדם, אז מאיזו בחינה בדיוק היא לא אמיתית?

מה שמתברר הוא, שהטענה לפי סנטה קלאוס אינו קיים, מניחה למעשה מובן מאד מצומצם של קיום. מבחינתה, הדברים היחידים שקיימים הם עצמים חומריים הניתנים לבחינה חושית. במלים אחרות, מדובר במטריאליזם אמפיריציסטי. זו אולי גישה לגיטימית, אם כי היא מעוררת בעיות למכביר – אבל זו בפירוש אינה הגישה האונטולוגית הבלעדית, וגם לא המועדפת.

עבור ילד קטן, הדברים היחידים שקיימים הם אלה שהוא מצליח להכניס לפיו. ככל שהוא גדל, הוא לומד על קיומן של מציאויות מופשטות יותר, על מחשבות, רעיונות, ערכים, אידיאות, מספרים, וכן הלאה. המטריאליזם האמפיריציסטי לא מרגיש בנוח עם קיומם של דברים כאלה; הוא מעדיף לראות בהם לא יותר מפרי מחשבתו של האדם, שלכשעצמה אינה אלא תוצר של מוחו החומרי. אבל גישות אחרות, כמו האידיאליזם, רואות את הדברים בצורה שונה. לפי האידיאליזם, להיות קיים אין פירושו להיות חומרי, אלא להיות נתפס במחשבה. המחשבה שלנו אינה תוצר של מוח שקיים בעולם החומר, אלא להפך – עולם החומר, כולל המוח שלנו, קיימים בתוך מחשבתנו. כיוון שכך, הרי שבמחשבה קיימים גם הרבה דברים נוספים מעבר לישויות חומריות; רעיונות, אידיאות ומושגים, מאכלסים גם הם את המציאות.

כל מה שניתן להעלות על הדעת והמחשבה, אכן קיים. אילו לא היה קיים, לא היינו יכולים לחשוב עליו (בדיוק כמו שלפי המטריאליזם, אילו עצם מסוים לא היה קיים, לא היינו יכולים לראות אותו ולגעת בו). ממילא, כל הדמויות המיתולוגיות, כל יצורי האגדות, כל הדמויות הבדיוניות למיניהן – הן קיימות. לא בקיום חומרי אמנם, כך שאין טעם לחפש אותם בכלים מדעיים ואמפיריים, אבל בקיום שאינו פחות אמיתי. את רמת ה"אמיתות" או הקיום שלהן ניתן אולי למדוד לפי מידת ההשפעה שיש להן על מחשבתנו ועל חיינו. ככל שדמות מסוימת תופסת מקום מרכזי יותר במחשבה האנושית, כך קיומה הוא יותר אמיתי עבורנו.

אפשר לראות את היחס הזה בא לידי ביטוי בהתנהגותם של מעריצי סדרות ספרים או סרטים, וביחסם כלפי הדמויות והאירועים באותן סדרות. אין זה נדיר למצוא אנשים מבוגרים, הדנים ברצינות תהומית בפרטי חייו של שרלוק הולמס או הארי פוטר, ומתווכחים בלהט על השאלה איך היו אותן דמויות מתנהגות בסיטואציות מסוימות, אלו תיאורים מתאימים להן ואיזה לא, וכן הלאה – ממש כאילו מדובר באנשים בשר ודם ובאירועים היסטוריים של ממש. צאו וראו כמה תגובות נזעמות מקבלים סופרים, שמחליטים "להרוג" את הדמות האהובה על הקוראים, או להכניס שינויים לא רצויים בתכונותיה. מרגרט וויס וטרייסי היקמן מביאים בסוף סדרת "אגדות רומח הדרקון" את מכתבו של אחד הקוראים, שכעס על הריגתו של סער בהיר-להב, והאשים את המחברים בכך שעבורם סער הוא סתם דמות דמיונית ולא אכפת להם ממנו. לכאורה, מה מפריע להם לאותם קוראים? הרי כל אותן דמויות הן באמת דמיוניות, ואם הקוראים לא אוהבים את העלילה, שפשוט יתעלמו ממנה ויחליטו שאותה דמות לא מתה מעולם, או לא עשתה מה שמיוחס לה. מה הם רוצים מהמחברים? לא מדובר בטענות על רמת כתיבה נמוכה או משהו כזה, אלא על הזדהות רגשית עמוקה עם הדמויות, באופן ש"הריגתן" יוצרת זעזוע של ממש, למרות שהקורא יודע בכל רגע שאלו רק דמויות דמיוניות. אני למשל הזדעזעתי עמוקות מהסצנה בסרט הרובוטריקים (משנת 1986), בה מגהטרון טובח כלאחר יד כמה מהדמויות האהובות ביותר בסדרה (למרות שהייתי בן 30 בערך כשצפיתי בה!); חבר שלי תיאר את הרגשתו לנוכח הסצנה, כאילו משהו מת בתוך נשמתו. זה לא בגלל האלימות או האכזריות, הזניחה למדיי במושגים קולנועיים (אל תשכחו שאני מעריץ של סרטי המסור), אלא בגלל הקשר הרגשי לדמויות, וחוסר הצדק והטעם שבהריגתם (שנועדה אך ורק לקדם את מכירות הצעצועים החדשים של חברת האסברו).

עוד דוגמא שזכורה לי מהימים בהם הייתי חבר פעיל בפורום של רייבנלופט באינטרנט, לפני כ -15 שנה, כאשר קהילת המעריצים של רייבנלופט התקוממה לנוכח פרסומו של ספר מסוים,"Lord of the Necropolis",  שהרעיונות שבו לא תאמו את ההשקפות המקובלות ביחס לעולם של רייבנלופט (הוא התיימר לחשוף את זהותם של הכוחות האפלים ואת מטרתם ביצירתה של רייבנלופט). חברי הקהילה דרשו בתוקף מחברת TSR שיכריזו על הספר הזה כלא-קאנוני, ובסופו של דבר המערכת נענתה לדרישתנו והצהירה שהעובדות המתוארות בספר אינן חלק מהקאנון של רייבנלופט. גם כאן לכאורה עולה השאלה, מה אכפת להם למעריצים? אם לא מוצא חן בעיניהם, שפשוט יתעלמו מהכתוב בספר ולא יתייחסו אליו. למה דרושה הכרזה רשמית של החברה ששוללת את תוקפו של הספר?

כל הדברים הללו מראים, שאנשים לוקחים ברצינות את עולמות הדמיון והפנטזיה, ומייחסים להם ממשות לא פחות מלענייני העולם הזה. הם מזדהים עם הדמויות, שמחים בשמחתן, כואבים את נפילותיהם, וזועמים על מה שנתפס כעיוות של דמותם. אין פה שום שיגעון או בלבול בין "דמיון" ל"מציאות", כפי שיטען המטריאליסט, אלא הכרה בכך שגם לעולמות הדמיון יש קיום מצד עצמם. הסופר או הבמאי נחשב לבורא (או יותר נכון, למגלה) של הדמויות אותן יצר, וזו אחריותו לדאוג לשלומן ולא להתייחס אליהן בצורה לא נאותה; אבל מצד שני, ברגע שיצר (או זימן) אותן, מקבלות הדמויות חיים משל עצמן, ונוצר היגיון פנימי מסוים שהוא מעבר לשליטתו של היוצר. לכן המעריצים חולקים לפעמים על החלטותיו של היוצר, ורואים אותן כשגויות, כמנוגדות לרוחה של היצירה; אבל הם מעדיפים שהוא יהיה זה שיתקן את השגיאות, בשל הריבונות שיש לו על הדמויות הללו.  

העולה מן הדברים הוא, שאם משתחררים מכבלי המטריאליזם האמפיריציסטי, מתברר שהמציאות רחבה ומגוונת בהרבה ממה שמקובל לחשוב; עולם החומר הוא רק אחד מבין אינספור עולמות שקיימים ברעיון ובאידיאה, רק הבסיס ממנו ניתן להמריא לכל אותם עולמות. סנטה קלאוס הוא אמיתי, וכמוהו כל שאר הדמויות המיתיות והאגדתיות; הדרך למצוא אותן אינה באמצעות מכשור מדעי, אלא באמצעות מסע בתוך מחשבתנו ותודעתנו.