בואו נדבר קצת על מסורת. מסורת פירושה מידע, או מסר, העובר לאורך הדורות מאב לבן. היהדות כמובן מבוססת על מסורת, שבמרכזה סיפור יציאת מצרים ומתן תורה. השאלה היא, האם ניתן לסמוך על אותה מסורת, ולראות בה מקור אמין לידע על המציאות?
גדולי ישראל הראשונים, כמו רס"ג, ריה"ל והרמב"ם, ראו במסורת את אחד ממקורות הידע הבסיסיים, לצדם של החושים והשכל; מידע שעבר במסורת, הרי הוא בחזקת אמיתי עד שיוכח אחרת. אין זה אומר, כמובן, שמסורות אינן יכולות להיות שגויות או משובשות – זה יתכן בהחלט, אבל באותה מידה גם החושים והשכל עלולים להטעות אותנו, ולא חסרות דוגמאות לכך. אף על פי כן, אנו מניחים כברירת מחדל שניתן לסמוך עליהם, כל זמן ש"טענותיהם" לא הופרכו. אם אני רואה עץ, אני מניח כברירת מחדל שאכן נמצא לפניי עץ, ולא שאני הוזה, חולם, מדמיין, מתבלבל או נתון לאשליה, אא"כ יוכח לי אחרת. באותו אופן, אם קבלתי מידע מסוים במסורת מאבותיי, אני מניח כברירת מחדל שהוא נכון, ולא שאבותיי הזו, חלמו, דמיינו, שקרו וכדו', אא"כ יוכח לי אחרת.
אחת הבעיות של דורנו, היא אובדן היחס הראוי למסורת כאל מקור שיש לתת בו אמון בסיסי. כשמדענים או חוקרים ניגשים לחקור את העבר, הם מייחסים בד"כ משקל קטן ביותר למסורת בדבר האירועים ההיסטוריים. מבחינתם, המסורת היא בחזקת חשודה, עד שתאושש באמצעות מקורות מידע אחרים, כמו ממצאים ארכאולוגיים. כך נוצרה לה גישה אבסורדית, לפיה מסורת המונית וארוכת שנים בדבר התרחשותה של יציאת מצרים, או קיומו של דוד המלך, אינה נחשבת להוכחה – אבל פפירוס של איזה כהן מצרי, או כתובת של איזה מלך מואבי, כן ייחשבו לכאלה. היחס הראוי היה אמור להיות הפוך: להניח שמסורת מבוססת והמונית אכן מתארת את האמת, אלא אם כן היא תופרך באופן חד משמעי. על פי הנחה זו, העדר הוכחות חיצוניות אינו מערער את אמינותה של המסורת, שכן עצם קיומה מהווה סיבה טובה להאמין בה.
אם ננתח את מושג המסורת, נגלה שהיא מכילה שני מרכיבים מרכזיים: זיכרון, ואמון. להלן נראה שמרכיבים אלה הם חיוניים עבור כל צורה של רכישת ידע, וממילא מי שכופר בהם משמיט את הקרקע מתחת לכל אפשרות לדעת משהו על המציאות.
הנחת יסוד פשוטה היא, שאדם אינו יכול להשיג ידע משמעותי על המציאות רק מתוך הכאן והעכשיו. כדי לבנות בניין של ידע, צריך לאסוף נתונים מזמנים שונים וממקומות שונים. ואת זה אי אפשר לעשות בלי זיכרון ובלי אמון.
נתחיל מהזיכרון. בכל רגע נתון, אנו חווים ישירות באמצעות החושים רק תמונה קפואה של המציאות. אם ערכנו למשל ניסוי, וראינו תוצאה מסוימת, הרי שאנו רואים ישירות את התוצאה רק כל זמן שהיא מול עינינו. רגע אחד לאחר מכן, המידע שהשגנו יוצא מתחומם של החושים, ועובר לתחומו של הזיכרון. נמצא אם כן, שרובו המכריע של המידע שלנו, בכל רגע נתון, אינו מוצג לנו ע"י החושים אלא ע"י הזיכרון, שצובר בתוכו נתונים משנים רבות, החל מילדותנו וכלה ברגע הקודם.
עכשיו, אין זה סוד שהזיכרון הוא כלי ידוע לשמצה בחוסר אמינותו. לפעמים הוא שוכח דברים, ולפעמים הוא מעוות את אירועי העבר ומציג אותם בצורה לא מדויקת. קל מאד גם לגורמים בעלי השפעה לעשות עליו מניפולציות, ולגרום לאנשים לזכור דברים באופן שונה מהמציאות, ומחקרים פסיכולוגיים רבים המחישו אפשרות זו. ככל שהזמן עובר, והמרחק בין האירוע לבין הזיכרון גדול יותר, כך גדל הסיכוי לטעויות ושיבושים. אף על פי כן, ויתור על הזיכרון כעל כלי אפיסטמי בסיסי, יוביל כמובן לביטול כל אפשרות לדעת משהו על המציאות; אם לא נסמוך על זכרונותינו בכלל, לא נוכל לדעת אפילו מה קרה כאן לפני חמש דקות. לכן, הגישה הרציונאלית היא לא לפקפק בכל ידע המבוסס על זיכרון, אלא לתת בו אמון בסיסי – ולנסות לחזק את אותו אמון באמצעות הצלבת מידע עם תחומים אחרים, כמו זיכרונות של אנשים אחרים, תיעוד בכתב או בצילום, וכן הלאה. עם זאת, ברור שאותם תחומים אחרים יכולים לבוא רק בנוסף לזיכרון, ולא במקומו (ולו רק מהסיבה הפשוטה, שרגע לאחר שבחנת אותם, הם הופכים להיות בעצמם נחלתו של הזיכרון...).
מבחינה זו, המסורת מייצגת את הזיכרון הלאומי, או הכלל-אנושי, ביחס לאירועים מסוימים. כמו הזיכרון, גם המסורת רחוקה מלהיות מופת לאמינות. לאורך הדורות יכולים לחול בה שיבושים, הגזמות, מניפולציות וכן הלאה. אף על פי כן, היחס הרציונאלי כלפיה הוא של אמון בסיסי – לתת לה חזקת כשרות, עד שיוכח אחרת. קיומה של מסורת לגבי אירוע מסוים, כמוה כקיומו של זיכרון לגבי אירוע: זוהי סיבה טובה להאמין שאותו אירוע אכן התרחש כזכור. בשלב הבא, יש להצליב מידע עם מקורות אחרים, ממצאים היסטוריים או ארכאולוגיים וכן הלאה, ויתכן שהללו יביאו להפרכת המסורת באופן חלקי או שלם. אבל כל זמן שהפרכה שכזו לא התרחשה, יש לייחס למסורת חשיבות כאל מקור היסטורי משמעותי. אם לא נעשה זאת, הרי שאנו חוסמים בפני עצמנו את האפשרות לדעת דברים רבים על העבר, שאין להם כל תיעוד פרט למסורת.
הנה לכם ניסיון לדוגמא. נסו לשחזר אירוע כלשהו מהעבר הרחוק שלכם, בלי להסתמך כלל על הזכרונות שלכם או של אחרים, אלא רק על ממצאים כמו תיעוד בכתב, תמונות וכדו'. סביר להניח, שאם בכלל תצליחו לשחזר משהו, הרי שאותה תמונה תהיה רחוקה ביותר ממה שבאמת קרה באותו אירוע. הידע שניתן להשיג מממצאים פיזיים הוא מצומצם ביותר, ומי שיסתמך עליו בלבד, ייצור לעצמו ככל הנראה תמונה מעוותת ביותר של ההיסטוריה. תפקידה של המסורת, כמו תפקידו של הזיכרון, הוא להשלים את הפערים בין הממצאים הפיזיים, ולתת תמונה שלמה יותר של העבר.
המרכיב השני הקשור למסורת, הוא האמון – האמון הבסיסי בעדויותיהם של אנשים אחרים, ובמידע שהם מוסרים לנו. כמו הזיכרון, גם האמון אינו מרכיב ייחודי למסורת בלבד, אלא מהווה תנאי הכרחי לכל בניין ידע שהוא. אף אדם, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול להיות בכל המקומות ובכל הזמנים, כדי לרכוש את כל הידע בכוחות עצמו. כל אדם חייב להסתמך על עדויותיהם של אחרים כדי להשיג ידע: על דבריהם של הוריו, מוריו, מחנכיו, המרצים שלו, מחברי ספרי הלימוד, וכן הלאה.
וכמו הזיכרון, גם עדויות הנן מקור ידוע לשמצה בחוסר אמינות. עדויות הינן הרבה פעמים שגויות, לא מדויקות, מגמתיות, מניפולטיביות, שקריות בשוגג או במתכוון; לא חסרים מקרים של עדויות שקר, זיופים ורמאויות, בכל תחום שהוא, מהתקשורת, דרך מערכת המשפט, ועד למדע. אף על פי כן, אי אפשר בלעדיהן; אם לא נסמוך על אף אחד חוץ מאשר על עצמנו, נישאר עם ידע מצומצם ביותר על העולם. לכן, גם ביחס לעדות היחס הרציונאלי הוא של אמון בסיסי: לאנשים יש חזקת כשרות, עד שיוכח אחרת. וכמו תמיד, כדי לחזק את ביסוס הידע רצוי להצליב מידע עם מקורות נוספים. אבל גם הפעם, אלו אינם באים במקומה של העדות ואינם מהווים לה תחליף.
גם המסורת, כמו כל ידע, בנויה על אמון – אמון בסיסי בהורים שלי, באבותיי, שניתן לסמוך עליהם, ולהאמין לעדויות שהם מוסרים לי. להאמין שהם רוצים את טובתי, ולא ימסרו לי מידע כוזב. נכון, תמיד יתכן שהם טועים או מטעים. אבל עם גישה כזו של חשדנות בסיסית, לא נוכל ללמוד כלום. לכן הגישה הראויה היא לתת אמון במסורת, ולהתייחס אליה באופן בסיסי כאל נכונה עד שיוכח אחרת.
העולה מן הדברים הוא, שהמסורת אינה אלא ביטוי לשני מקורות מידע בסיסיים – הזיכרון והאמון, ומי שמפקפק בהם משמיט את הקרקע מתחת כל אפשרות לדעת משהו, בכל תחום שהוא. אפשר להגיע מכך לספקנות קיצונית, אולם מי שרוצה בכל זאת ללמוד על העולם, חייב לתת אמון במקורות הללו, ולייחס להם חזקת כשרות – לא בגלל שהם נכונים בהכרח, אלא בגלל שאלה הכלים הטובים ביותר שיש לנו, והדרך היחידה שלנו להכיר את המציאות.
נקודה נוספת שיש להדגיש היא, שאת המציאות יש ללמוד להכיר מתוך הניסיון, ולא להניח הנחות אפריוריות לגבי מה יכול להיות ומה לא יכול להיות. רבים מפקפקים במסורת הדתית, בשל האירועים העל-טבעיים שהיא מתארת – ניסים, מופתים, שינויים בטבע וכן הלאה. זה נשמע להם כמו סיפורי אגדות לא מציאותיים. אולם טענה שכזו, מניחה למעשה שהדובר מכיר טוב כל כך את המציאות, שהוא יכול לדעת מה יתכן ומה לא יתכן, ללא כל בדיקה של העובדות. זוהי כמובן גאווה חסרת כל בסיס. די אם נסתכל בבטחונם המלא של מדענים בדורות עברו, ש"לא יתכן" שספינת ברזל תעוף באוויר, שאדם ינחת על הירח, שיהיה אפשר לדבר באמצעות מכשיר קטן עם אדם הנמצא במרחק אלפי קילומטרים, וכן הלאה. אילו היה נוחת אצלם נוסע בזמן מהעתיד, ומספר להם על המתרחש בזמנו, היו מתייחסים אליו כאל משוגע. אלא מה, מתברר שהמציאות עולה על כל דמיון, ומה שבעבר היה נחשב לסיפורי אגדות ומעשי כשפים – מתגלה בהווה או בעתיד כמציאותי לחלוטין. אותו יחס, אם כן, פועל גם בכיוון ההפוך: הרבה תיאורים מהעבר, על ניסים, כשפים ואירועים על-טבעיים, שנשמעים לנו לא מציאותיים, יתכן שהיוו מציאות מוחשית ביותר עבור בני אותם דורות. אם הם מעידים שכך היה, תהיה זו שחצנות גרידא לבטל את דבריהם בהינף יד, פשוט כי "אין חיה כזאת". האדם החכם והעניו לא מניח שהוא יודע הכל על המציאות, אלא מוכן לשמוע דברים חדשים ולהכיר באפשרות קיומם, ולא לשלול אותם על הסף רק מפני שלא ראה אותם בעצמו. העולם הוא מקום גדול ומסתורי, ומי מתיימר לקבוע בוודאות מה יתכן ומה לא יתכן?
אם ניקח את המסורת היהודית, נראה שלא מדובר בסתם זיכרון עממי מעורפל, אלא במאמץ עצום מימדים להעביר מסר היסטורי לדורות הבאים. התורה מתעדת לפרטי פרטים את כל הקשור ליציאת מצרים ולמתן תורה: תאריכים, שמות, גילאים, ייחוס, מיקום מדויק, סדר האירועים, וכן הלאה. זו אינה איזו אגדה של "היה היה פעם". כמו כן, ישנה מערכת שלמה של מצוות שנועדה לשמר את הזיכרון ההיסטורי הזה: בכל תפילה, בכל יום, בשבתות ובחגים, מזכירים אינספור פעמים את יציאת מצרים. חג הפסח וליל הסדר נבנו במיוחד כדי לשמר את אותה מסורת, ולהנחיל אותה לדורות הבאים. ואכן, אותה מסורת השתמרה לאורך אלפי שנים, אצל מיליוני יהודים בקהילות שונות בכל רחבי העולם. זו אינה עדות מטושטשת של כמה זקנים סניליים, אלא עדות חיה של עם שלם, שמסר את נפשו כנגד כל הקשיים כדי להעביר אותה הלאה.
האם זה מוכיח מעבר לכל ספק שאכן היתה יציאת מצרים? לא. תמיד אפשר לבוא ולפקפק, ולהציע הסברים אחרים (למרות שעד כה לא שמעתי שום תשובה טובה לשאלה, למה שמישהו יתאמץ כל כך להנחיל לעם שלם זיכרון מזויף, ולחייב אותם לקיים מצוות מטרידות ומכבידות שכאלה, אם כל אותו אירוע לא היה ולא נברא. אם אין פושע, אין מניע לפשע, ואין גופה, למה להניח שהתבצע פשע?). אבל כפי שראינו לעיל, כמו הזיכרון והאמון, מסורת שכזו אינה גורם שניתן לבטל בהינף יד. מי שיעשה זאת, יגלה שאת אותה ספקנות ניתן להפנות כלפי כל תחום מחקר אחר, ולערער בכך את כל סיפורי הארכאולוגיה וההיסטוריה. כי אם עדות חיה של עם שלם היא חסרת משמעות, אתם רוצים להגיד לי שאיזו כתובת עתיקה, או איזה מסמך מפוקפק, או אפילו תצלומים, כן מוכיחים משהו? נו באמת. מי שחושב כך, מוזמן לבוא לקבל ממני שיעור בספקנות בסיסית.
נכון, ההצלבה בין מסורת יציאת מצרים לבין המקורות הארכאולוגיים מעוררת קשיים וסתירות. אבל כל מי שקצת לומד את החומר, רואה עד כמה תמונת המצב שמציירת הארכאולוגיה, אינה יותר מאוסף השערות וניחושים, הנשענים במידה רבה על כרעי תרנגולת. הארכאולוגים דומים למי שמצא חמש חתיכות מתוך פאזל של 500 חלקים, ומנסה להסיק מתוכם את התמונה השלמה. די אם נציין, שכל הסתירה נובעת מאימוצו של לוח זמנים כרונולוגי מסוים, שהוא עצמו רחוק ביותר מלהיות ודאי; חוקרים כמו עמנואל וליקובסקי ("תקופות בתוהו"), יהושע עציון (התנ"ך האבוד"), דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין ("מקרא וארכיאולוגיה") ואחרים, העלו שאלות כבדות כנגד לוח הזמנים המקובל, והציעו במקומו לוחות אלטרנטיביים, הנתמכים גם הם במאות ממצאים. וראה זה פלא – לפי אותם לוחות זמנים, מתגלה דווקא התאמה מופלאה בין תיאורי התנ"ך לבין הממצאים בשטח... אז להכריע מי צודק, זו משימה שדורשת ידע מקצועי נרחב ביותר; אבל עצם העובדה שתיאוריות כאלה הנן אפשריות ואף סבירות, מראה עד כמה הטענה הנחרצת כאילו "הארכאולוגיה מפריכה את סיפור יציאת מצרים" היא חסרת שחר. שלא לדבר על מחלוקות שונות בין הארכאולוגים לבין עצמם, ועל תגליות חדשות שמופיעות מדי פעם ומחוללות מהפכה בכל מה שחשבו עד אז. ואם כן, מכיוון שהתמונה הארכאולוגית רחוקה מלהיות חד משמעית, חוזרת הדרישה ההגיונית להתייחס ברצינות אל המסורת, ולנסות לפרש את הממצאים כך שיתאימו לה – ולא להפך.
ולכל מי שעדיין מפקפק, הנה שאלה למחשבה: נניח שאתה עצמך היית עד לאירוע על טבעי, התגלות אלוקית למשל, וקיבלת מסר חשוב ביותר להעביר לדורות הבאים. אין לך שום תיעוד של האירוע פרט לזיכרון שלך, אבל אתה יודע בוודאות שהוא אכן התרחש. מה תעשה כדי להנחיל את האמונה בו לדורות הבאים? איך תמנע מהם להתייחס אליו באותה ספקנות, בה אתה מתייחס למסורות שאתה קבלת? אז מן הסתם תכתוב תיעוד מפורט, ותמסור אותו לבניך, ותזהיר אותם באזהרה חמורה להאמין בזה ולהעביר את זה הלאה, ותצווה עליהם לציין כל שנה את התאריך הזה וכו'. אבל אם מסורת לכשעצמה אינה ראויה לאמון, הרי שקרוב לוודאי שמהר מאד יקום איזה צאצא, ויכפור בכל סיפורי הסבתא האלה... ובכך יאבד הסיכוי להעביר מסר לאורך הדורות. אם אנו רוצים שיתאפשר לנו להעביר מסרים לעתיד, עלינו לחנך את עצמנו ואת ילדינו לתת אמון גם במסרים מהעבר.