האם אדם יכול לבחור האם להאמין או לא? האם האמונה כפויה על האדם, או שמדובר בעניין של החלטה?
שאלה זו קשורה לאו דווקא לאמונה דתית, אלא לאמונה בעלת כל תוכן שהוא, והיא נידונה רבות בפילוסופיה של תורת ההכרה. מוסכם על רוב הדעות, שכאשר האדם ניצב בפני ראיות חד משמעיות בנושא מסוים, הרי שהוא כפוי להאמין בדבר, בין אם ירצה ובין אם לא. גם אם אציע לכם עכשיו מיליון דולר, בתנאי שתפסיקו להאמין שבנימין נתניהו הוא ראש ממשלת ישראל הנוכחי, ותתחילו להאמין שראש הממשלה הוא משה פייגלין – לא תוכלו לעשות את זה. שאלת הבחירה קשורה רק למקרים בהם אין בנמצא ראיות חד משמעיות, והאמת מוטלת בספק.
במקרים שכאלה, בד"כ מוצא האדם את עצמו מול ראיות ואינטואיציות סותרות, שחלקן מובילות אותו להאמין, וחלקן גורמות לו להטיל ספק. אין הוא מסוגל לגרום לעצמו להאמין במשהו, שהוא אינו חש לפחות נטיה אינטואיטיבית כלשהי כלפיו; אך קיומה של נטיה זו, לא בהכרח מכריע את הכף כנגד אינטואיציות הפוכות או שיקולים אחרים. וכמובן שתמיד ניתן להטיל ספק גם באמינותן של האינטואיציות עצמן.
מה עושים במצב כזה? לפעמים יכול האדם לבחור שלא להכריע, ולהשאיר את השאלה ב"תיקו" או ב"צריך עיון". אבל ישנן שאלות שדורשות הכרעה, ועצם ההימנעות מהכרעה בהם, מהווה הכרעה לכשעצמה. בהקשר של אמונה דתית, למשל, חייב האדם להחליט האם לקיים את מצוות הדת או לא. מי שנמנע מלקיימן מתוך חוסר הכרעה, למעשה הכריע בפועל כנגד הדת. והשאלה היא אם כן כיצד ניתן להחליט במצבי ספק שכאלה.
אפשר אולי לקבל החלטה מעשית על סמך שיקולים פרקטיים בלבד, כדוגמת ההימור של פסקל, לפיו משתלם יותר להמר על האפשרות שהדת נכונה, שכן במקרה שצדקת תרוויח בגדול, ובמקרה שטעית לא הפסדת הרבה. אבל הימור זה, מלבד הפקפוקים והטיעונים הרבים שיש נגדו, אינו נוגע לעצם האמונה אלא רק להתנהגות המעשית. השאלה המעניינת יותר היא לא איך להכריע ברמת ההתנהגות המעשית, אלא איך להכריע בתוך האמונה עצמה – האם ניתן לבחור להאמין בדבר מסוים, ובעקבות זאת להאמין בו בפועל, לא רק להתנהג כאילו הוא נכון?
לדעתי הדבר אפשרי, לפחות במקרים מסוימים. כאשר קיימת אינטואיציה או סברה חזקה מספיק לטובת אמונה מסוימת, יכול האדם לבחור לאמץ את אותה אמונה, למרות שיש כנגדה ספקות ושאלות שאין לו תשובות עליהם. הוא מודע לכך שהוא מבצע בחירה, ושבאותה מידה יכול היה לבחור אחרת, אבל המודעות הזו אינה מונעת ממנו להאמין בפועל באותה אמונה.
דוגמא טובה לכך אפשר להביא מהתחום של יחסי אמון בין בני אדם. נניח שאשתו של ראובן התחילה להתנהג בזמן האחרון בצורה מעוררת חשד – היא נעלמת מהבית, חוזרת בשעות מאוחרות, מדברת עם גברים זרים וכן הלאה. ראובן חושד שהיא בוגדת בו, אבל היא מכחישה את ההאשמות, ומתחננת בפניו שייתן בה אמון ויסמוך עליה, למרות שלדבריה הנסיבות מונעות ממנה להסביר לו מה עומד מאחורי מעשיה.
ראובן ניצב בפני דילמה הדורשת הכרעה. מצד אחד, יש לו אמון רב באשתו, שמבוסס על שנות היכרות רבות איתה, ועל טיבו של הקשר הזוגי ביניהם. מצד שני, הנסיבות בהחלט מעוררות חשד. ראובן יודע שהאינטואיציה שלו, לפיה לא יתכן שאשתו תבגוד בו, עלולה להיות שגויה; הרבה גברים תמימים חשבו כך, ולא היו מודעים למה שקורה בפועל מאחורי גבם. אין לו דרך להוכיח שאשתו אכן ראויה לאמון, יותר מנשותיהם של אותם גברים אחרים. צופה נטול פניות מבחוץ, היה מכריע בוודאי שלאור הראיות הקיימות, רוב הסיכויים הם שאשתו של ראובן בוגדת בו. אף על פי כן, ראובן יודע שיתכן שישנו הסבר אחר לאותה התנהגות, גם אם הוא לא מצליח להעלות אחד כזה בדעתו; הוא יודע שבמקרים רבים הדברים שונים בהחלט ממה שהם נראים למראית עין.
ראובן לא יכול להישאר בספק, שכן עצם החשד באשתו והטלת הספק בה, מעכירים את מערכת היחסים ביניהם, גם אם לא הכריע לרעתה. השאלה היא האם הוא מסוגל להכריע לטובתה ולתת בה אמון, או שהדבר בלתי אפשרי עבורו לנוכח הנסיבות.
לדעתי, במקרים מסוימים הכרעה כזו היא בהחלט אפשרית. אם ראובן מרגיש שהוא מכיר את אשתו מספיק טוב, וסומך עליה שהיא אוהבת אותו באמת ולא תבגוד בו – הרי שהוא מסוגל לתת בה אמון, ולהכריע להתעלם מהחשדות והספקות. הוא יודע שאין לו תשובות שיתרצו אותם, והם לא ייעלמו סתם כך; אבל הוא גם יודע שהם אינם מהווים הוכחה מכרעת, ושיתכן שאיפשהו ישנן תשובות מוצלחות. לכן הוא מחליט להתעלם מהם, לא בשל עיוורון או תמימות, אלא בשל הכרעתו להעדיף את האינטואיציה שלו ולתת אמון באשתו.
לא תמיד הכרעה כזו היא אפשרית. לשם כך צריך האדם שאכן תהיה לו אינטואיציה חזקה של אמון כלפי אשתו. מי שאין לו כזו, לא יוכל להתגבר על הנטייה לצד השני. אבל כאשר אמון כזה קיים, הוא עדיין אינו כופה את האדם לקבל אותו – שכן כנגדו ישנם שיקולים אחרים – אבל הוא פותח לאדם אפשרות לעשות זאת. וכאן בדיוק יכול האדם לבחור.
אותו הדבר נכון גם לגבי האמונה הדתית. מי שיש לו אינטואיציות חזקות לטובת הדת, או נימוקים שנראים לו משכנעים, יכול להכריע להאמין בה, למרות שמנגד ישנן קושיות וספקות בלתי פתורים. הוא לא מתעלם מהם וטומן את ראשו בחול, אבל לאחר בחינה מדוקדקת הוא הגיע למסקנה, שהם אינם מכריעים את הכף נגד האמונה. גם אם לא מצא להם תשובות, הוא מסוגל להאמין שאיפשהו ישנן תשובות כאלה. לכן הוא בוחר לתת אמון באינטואיציות שלו, ולהכריע לטובת האמונה והדת, תוך התעלמות מהטיעונים המנוגדים. זו לא נאיביות, אלא הכרעה רציונאלית לחלוטין בין שתי אפשרויות אפיסטמיות.
כמו בדוגמא הקודמת, גם כאן אפשרות זו אינה נתונה לכל אחד; מי שאין לו אינטואיציות חזקות לטובת הדת, או שהוא סבור שהטענות נגדה חזקות יותר מדי, לא יוכל לבחור להאמין מבלי לעשות שקר בנפשו. אבל עבור מי שמוצא בתוכו מספיק אמונה בסיסית, הכרעה שכזו היא אפשרית בהחלט.
כמו כן, כמו בדוגמא הקודמת, הבחירה להישאר בספק מהווה הכרעה לכשעצמה; מי שמטיל ספק בקיום האל או באמיתות הדת, הכריע בפועל שלא להאמין בהם. בניגוד לקיום מצוות מעשיות, שאפשר לעשות גם על צד הספק וההימור, לא ניתן להגיע לדבקות וחיבור אמיתי עם אלוקים כל זמן שמטילים ספק בקיומו. רק מי שמאמין בו בלב שלם יכול להגיע לכך, ולשם כך דרושה הכרעה להאמין (אלא אם כן האדם כ"כ משוכנע באמונתו, עד שהיא כפויה עליו ואין לו אפשרות להאמין אחרת).
ישנו מאמר חשוב בשם "הרצון להאמין", שכתב וויליאם ג'יימס, המסביר באיזה אופן יהיה מוצדק ורציונאלי להאמין מתוך בחירה, גם ללא הוכחות מוחלטות. הנה ציטוט מאלף מדבריו שם:
"הספקנות אינה אפוא הימנעות מברירה; היא בחירה בסיכון מסוג מסוים. מוטב להסתכן באבדן האמת מאשר בסיכוי לטעות - זו עמדתו המדויקת של פוסל האמונה. הוא מהמר באופן פעיל בדיוק כמו המאמין; הוא מהמר על כל הסוסים האחרים פרט להשערת האמונה, בדיוק כפי שהמאמין מהמר על השערת האמונה כנגד כל שאר הסוסים. מי שמטיף לנו לדבוק בספקנות עד שתימצאנה "ראיות מספיקות" לדת, כמוהו, כמי שאומר לנו, לנוכח השערת האמונה, שמוטב להיכנע לחשש שאין היא אלא שגגה מאשר להיכנע לתקוותנו שהיא האמת לאמיתה. אין מדובר אפוא במאבקו של השכל כנגד כל הרגשות, אלא בפעולה של השכל המוכתבת על ידי רגש אחד בלבד. ואיזה צידוק יש לו, לרגש הזה דווקא, לטעון לחכמה העליונה? איזו הוכחה מצויה לכך שהתעתוע של התקווה גרוע לאין שיעור מן התעתוע של הפחד?"
(למאמר השלם: http://tchelet.org.il/download/magazine/tch31%20James%20fin.pdf )
משום מה רווחת הדעה, לפיה כדי להאמין במשהו נחוצות הוכחות מוחלטות, ואילו בכל מקום בו קיים ספק, יש להיות ספקן ולא להאמין בלב שלם. כמובן שזו טעות גמורה; אילו היו הוכחות מוחלטות בנמצא, לא היה שייך לדבר על אמונה, אלא על ידיעה. תפקידה של האמונה הוא להוביל את האדם אל מחוץ למעגל האור של הידיעה, ולהתוות לו את הדרך גם בחושך והערפל של הספקות. היא אינה מתרצת את הספקות, אלא מציבה כנגד ה"אולי לא?" שלהם, את ה"דווקא כן!". הן הספק והן האמונה מבטאים הלך רוח מסוים, ואין לראשון עדיפות על השניה. האדם הספקן אינו מפוכח או רציונאלי יותר מהמאמין; המאמין מודע לא פחות ממנו לשאלות ולקשיים. אבל כשם שהספקן בחר לא להכריע (או שהכריע לטובת הספק), המאמין בחר להכריע. הוא מתעלם מהקושיות של הספקנות, כשם שהספקן מתעלם מהתשובות של האמונה. אם יישאל "מאיפה אתה לוקח את הוודאות שלך?", ישיב: "מאותו מקום ממנו אתה לוקח את הספקנות שלך".
וכאן אנו מגיעים לנקודה שיכולה להיראות פרדוקסאלית ממבט ראשון, אבל לאור הדברים לעיל, מתברר העומק שבה. האדם הדתי רגיל בד"כ להתמודד עם היצר הרע, המושך אותו לחטוא ולעבור עבירות; הוא מתגבר עליו בעזרת האמונה. אבל מה קורה כאשר האמונה עצמה נמצאת תחת התקפה? מה קורה כשספקות וקושיות מאיימות לערער אותה? מצב כזה דומה למחלת האיידס, התוקפת את המערכת החיסונית עצמה, שאמורה להגן על הגוף מפני מחלות. אם האמונה מתערערת, איך תוכל להגן על עצמה?
והתשובה היא, שכשם שהאדם המאמין מאמין שאלוקים ברא את היצר הרע של העבירות, כדי לנסות אותו – כך הוא יכול להאמין, שאלוקים ברא במכוון קושיות וטיעונים נגד האמונה, כדי להעמיד אותה עצמה במבחן. קשיים באמונה אינם פשלה של הבורא, שלא יצר דת מוכחת ומנומקת ללא עוררין, אלא הם עצמם חלק ממבחנו של המאמין, ומהניסיון הבודק האם יתגבר עליהם או לא. וכמו כל ניסיון של יצר הרע, גם אלה יכולים להיות קשים וכואבים ביותר, מה שר' נחמן מברסלב מכנה "החלל הפנוי", של קושיות שבהגדרה אין עליהן תירוצים. ועם כל זה, באפשרותו של המאמין לקפוץ מעל החלל הזה, ולהאמין שאין זה אלא ניסיון נוסף מאת ה'. הוא יכול לבחור לדבוק באמונה, למרות כל הקושיות הללו.
זה נשמע כאמור פרדוקסאלי, שכן אם האמונה עצמה מוטלת בספק, על מה אפשר להסתמך כדי לקבוע שהספק עצמו אינו אלא ניסיון מאת ה'? אלא שכפי שראינו לעיל, כל מה שנחוץ הוא נטייה אינטואיטיבית חזקה מספיק לטובת האמונה, והיא מאפשרת להתגבר על כל הקשיים. גם בדוגמא של ראובן ואשתו, יכול ראובן לומר לעצמו, שאשתו מתנהגת בצורה כזו דווקא כדי לבחון האם הוא אכן נותן בה אמון בלב שלם, למרות שהיא מנסה לגרום לו לפקפק בה. כך גם מי שמאמין באלוקים, יכול בהחלט לצייר לעצמו מציאות בה אלוקים מעמיד את במבחן את האמונה עצמה, ולקבל על עצמו לעמוד במבחן זה.
ואם תאמרו: אם כן, נתת פתח לכל אדם להאמין בדברים המוזרים וההזויים ביותר, ולהתעלם מכל טיעון הגיוני נגדם, בטענה שאלו אינם אלא פיתויי השטן והיצר הרע?
התשובה היא, שאף אדם לא צריך אותי, או כל אחד אחר, כדי לקבוע לו במה להאמין. מי שמוצא בתוכו אמונה חזקה בנושא מסוים, ומחליט לדבוק בה, כנראה אינו סבור שהיא מוזרה והזויה, גם אם אחרים קוראים לה כך – ומי שסבור שהיא מוזרה והזויה, כנראה שממילא לא יאמין בה. אי אפשר להציב כללים לאמונה, לכפות אותם על אנשים ולקבוע להם במה מותר להאמין ובמה לא. אפשר לדבר עם אנשים ולנסות לשכנע אותם, אבל בניגוד למה שאנשים מסוימים היו רוצים אולי, אי אפשר להשתלט על אמונתם ומחשבתם. מה שאפשר לעשות הוא להציג בפני האדם את האפשרויות השונות, ולתת בו אמון שיכריע ביניהן בצורה נבונה ואחראית. וזה מה שניסיתי לעשות במאמר זה.