העולם שאנו חיים בו, הוא עולם השקר; עולם של ציפויים חיצוניים נוצצים, שיוצרים מראית עין של יופי ושלמות, אבל מתחת השכבות הדקות הללו מסתתרים רבדים שלמים של גועל, כיעור וזוועה.
קחו למשל את גוף האדם. היופי, כמו שאומרים, נמצא בעוביו הדקיק של העור בלבד; קלף מהאדם את העור, ותקבל את החומר שממלא סרטי אימה וספלאטר. בשר אדום וחשוף, גלונים של דם, קרביים, מעיים מלאים מיצי עיכול חומצתיים, צואה והפרשות מסריחות. משום מה אין דבר שמעורר יותר גועל באדם, מאשר לראות איך הוא עצמו נראה מבפנים. כנראה שלעמוד מול עצמך כפי שאתה באמת, זה אחד הדברים המפחידים ביותר שיש.
גוף האדם הוא רק משל, מבחינה זו, להיבטים אחרים של הקיום האנושי. קחו את נפש האדם; אם נאמין לפרויד, הרי שמתחת לשכבה דקה של רציונאליות ומוסר, רוחשים מעמקים אפלים ולא מודעים של תשוקות ויצרים, נוראים עד כדי כך שאנו מדחיקים אותם ומסרבים להכיר בקיומם. כולנו למעשה רוצחי-אבות ומגלי-עריות, אנסים וטובחי המונים בפוטנציה, ואילו היה ניתן דרור ליצרינו האפלים, היינו הופכים למפלצות המפחידות ביותר. אם נצרף גם את יונג, הרי שהתת-מודע אפילו אינו רק יצירה פרטית שלנו, אלא מושפע מהתת-מודע הקולקטיבי של האנושות כולה, ומי יודע אלו יצורי זוועה מהתקופות החשוכות של ההיסטוריה עשויים לרחוש מתחת לעורנו.
או קחו את החברה האנושית, בעיקר זו המערבית. גם כאן אנו רואים חזית חיצונית מבריקה ונוצצת, של חברה בריאה, נקיה, עשירה ומאושרת; את כל התופעות המכוערות והמחרידות מטאטאים אל מתחת לשטיח הצבעוני, ומסתירים אותן מעיני הציבור, כדי לא לקלקל את הרושם. מחביאים אותן בצינורות ביוב, בסמטאות חשוכות, בשכונות פשע ומצוקה, בבתי סוהר, בבתי משוגעים, בבתי אבות, בבתי קברות, במוסדות סיעודיים, בבתי מטבחיים, במחנות צבא וכן הלאה. מתחת השכבה היפה והאסתטית של העשירונים העליונים, חיים המוני בני אדם, שהחברה המערבית מנסה להדחיק את קיומם: העבריינים, הפושעים, המטורפים, הנרקומנים, הזונות, ההומלסים; ולהם יש היררכיות ושליטים משלהם המושלים עליהם: ראשי המאפיה, הקרטלים של הסמים, סוחרי הנשים והסרסורים, תעשייני הפורנו, וכוחות אחרים אפלים ובלתי ידועים. שלא לדבר על הזוועות ההמוניות המתרחשות ב"חצר האחורית" של האנושות, במזרח הרחוק, בארצות האיסלאם, באפריקה ובמדינות עולם שלישי, שגם אותן מעדיף האדם המערבי להדחיק מתודעתו.
אם כך הוא המצב בכל הקשור לאנושות על היבטיה השונים, מי יודע מה מסתתר מאחורי השכבה החיצונית של המציאות עצמה? אלו סודות אפלים רוחשים מתחת למעטה הדק של עולם החומר וחוקי הטבע המסודרים?
האדם האמין מאז ומעולם בקיומם של עולמות נסתרים, מציאויות שונות הנמצאות מעל או מתחת לעולם בו אנו חיים. גן עדן וגיהנום, עולמות המתים, שבעת הרקיעים, עולם האידיאות, עולמות אבי"ע, עולמות שונים של שדים, רוחות, מלאכים וישויות נסתרות אחרות. לכל תרבות ודת היו תפיסות משלה בנושא, אבל מוסכם היה על כולם שהעולם הזה אינו אלא אחד מבין עולמות רבים שקיימים במציאות.
המדע המודרני והמטריאליסטי, לגלג כמובן על "אמונות תפלות" אלה, וסירב להאמין בקיומו של מה שאינו נתפס באופן אמפירי. אלא שלאחרונה הולך ומתברר גם למדענים, שיש במציאות הרבה יותר ממה שנראה לעין. דיבורים על יקומים מקבילים, מימדים אחרים, גלקסיות של חומר אפל וכן הלאה, נשמעים זה מכבר לא רק בספרי מדע בדיוני, אלא גם במאמרים מדעיים מקצועיים לחלוטין. לכו תדעו מה נמצא באותם עולמות נסתרים שמעבר לעולם הזה... תיאוריית הקוואנטים העלתה ממצאים מוזרים אף יותר, על טבעם הפרדוקסאלי של חלקיקי החומר הראשוניים, ועל השפעת תודעתו של המתבונן על עיצובה של המציאות. אם העולם שאנו מכירים מתנהג כפי שהוא, רק מפני שאנו מתבוננים בו, מי יודע אלו דברים הוא עושה מאחורי גבנו, כאשר אף אחד לא מסתכל?
הפילוסופיה הקדימה את המדע, כאשר קבעה גבולות להכרתו של האדם את המציאות, גבולות שמעבר להם הכל יכול לקרות. אפלטון סיפר לנו שאנו חיים בתוך מערה, בצלה של המציאות האמיתית. דקארט הזהיר אותנו מפני השד המתעתע, שיכול להטעות אותנו גם לגבי ידיעותינו הבסיסיות ביותר. ברקלי טען שהעולם כולו קיים בתוך תודעתנו בלבד. קאנט קבע שלעולם לא נוכל להכיר את המציאות כפי שהיא באמת, והראה שתודעתנו אינה רק מכירה את המציאות אלא מעצבת אותה. ניטשה הכחיש את קיומם של כל ערך או אמת אובייקטיבית. הפוסטמודרניזם פירק לגורמים כל יומרה לטעון טענה כלשהי על המציאות, והראה שהאדם אינו אלא תוצר של החברה, השפה, ומאבקי כוח שונים, ושאין ביכולתו אפילו לחשוב באופן חופשי. בדורנו אנו, פילוסופים כמו דיוויד לואיס ודיוויד צ'למרס העלו טיעונים לוגיים להוכחת קיומם של אינספור עולמות אחרים, ולכך שאנו בעצם "מוח בצנצנת", או חיים במטריקס. קל להתעלם מכל הפילוסופיות המאיימות הללו, ולהישאר עם כמה הנחות נאיביות ונוחות לגבי ההכרה והמציאות; אבל אם לוקחים את אותן טענות לא-סימפטיות, ומשלבים אותן עם התפיסות המדעיות שהוזכרו לעיל, ניתן להגיע בקלות למסקנות לא נעימות במיוחד, לגבי מגבלות הכרתנו את העולם והמציאות. ואם ידיעתנו היא כל כך מצומצמת, מי יכול לקבוע אלו דברים מסתתרים באותן סמטאות אפלות של היקום, הנסתרות מחושינו ומהכרתנו?
אם נוסיף לתערובת המדעית והפילוסופית הזו גם תפיסות מיסטיות שונות, כמו אלה של הדתות, הגנוסיס או כתות אזוטריות שונות, נוכל בכלל ליצור לעצמנו תפיסות כאלה של המציאות, שהיו גורמות ללאבקראפט להתעורר בצרחות באמצע הלילה. ברגע שהמדע והפילוסופיה פתחו בפניהם את הדלת, יכולים כל השדים והרוחות למיניהם לחזור לעולמנו, ממנו ניסה לגרש אותם הרציונאליזם הנאיבי, על אפם ועל חמתם של אנשים כמו קארל סייגן (מחבר הספר "עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה"). מאמרי חז"ל, לפיהם העולם שורץ שדים ומזיקין על כל צעד ושעל, ורק עיוורוננו לנוכחותם מונע מאיתנו להשתגע (למשל ברכות ו, א), יכולים להיתפס כפשט גמור. מעניין עם זאת שחז"ל גם טענו לגבי חלק מאותן תופעות (אם כי לא כולן) שכוחן להשפיע על האדם תלוי במידת אמונתו בהן, ו"מי שלא מקפיד – לא מקפידים איתו". יתכן שהדבר קשור לאופן בו תפיסת האדם משפיעה על המציאות, כמובא לעיל. לפי זה, יתכן שהבדיחה הידועה לפיה השדים נעלמו כאשר פסק הרמב"ם שהם אינם קיימים, מכילה יותר מאשר גרעין של אמת; יתכן שעצם המעבר של האנושות לצורת חשיבה רציונאלית וביקורתית, והשינוי שחל בתפיסת העולם, חוללו שינויים במציאות עצמה, וגרמו לשדים ולשאר ישויות מסתוריות להיחלש ולאבד את כוחם, ואולי אף להיעלם. אם זה נכון, הרי שהמדע לא "גילה" שאין שדים, אלא "גרם" לכך שהם יפסיקו להיות. לעומת זאת בחברות פחות מדעיות וספקניות, עדויות על תופעות על טבעיות עדיין רווחות – לאו דווקא משום שאותם אנשים אינם מבדילים בין דמיון למציאות, או אינם מכירים את ההסבר הטבעי, אלא משום שאמונתם ותפיסתם מאפשרת לאותן תופעות להתקיים בפועל. מה יקרה אם כן בעולם המערבי, לאור ירידת קרנה של האמונה במדע, ופריחתה המחודשת של המיסטיקה?
היטיב לנסח את הדברים רבינו הגדול ה.פ. לאבקראפט, אבי ז'אנר האימה הקוסמית:
"הדבר הרחום ביותר בעולם, לדעתי, הוא חוסר יכולתה של המחשבה האנושית לתאם בין כל אשר היא מכילה. אנו חיים באי שליו של בערות בתוך בתוך ימים של אינסוף אפל, ולא נועדנו להפליג רחוק. המדעים, המתאמצים כל אחד בכיוונו, הזיקו לנו אך מעט עד עתה. אך ביום מן הימים קישור בין פיסות מידע מנותקות יפתח מרחבים של מציאות מבעיתה ומיקומנו המפחיד בה, ואז יטריפו התגליות את דעתנו, או שנברח מן האור הקטלני אל השלווה הבטוחה של ימי ביניים חדשים."
לסיום אציין שני משחקי תפקידים הממחישים את הרעיונות שהובאו כאן. הראשון הוא "בסמטאות אפלות" (In Dark Alleys) של חברת Vajra Enterprises, שמציג בדיוק את אותה תמונת מציאות שתוארה לעיל (למעשה, הדברים הללו נכתבו במידה רבה בהשראתו). ביקום של "בסמטאות אפלות", הפילוסופיות הפסימיות והמאיימות ביותר הן המציאות, והגיבורים מתמודדים עם הצדדים האפלים והמטורפים ביותר של האדם והעולם, הנשלט בידי כוחות אפלים ולא אנושיים. המוטו של המשחק, "לאבקראפט היה אופטימי", אומר הכל.
השני הוא המשחק Esoterrorists של חברת Gumshoe. במשחק זה, מסך דק פרוס על המציאות המוכרת, ומפריד בינה לבין מימדי האופל רוחשי הזוועות. מסך זה מתקיים ונשמר בכוח החשיבה הרציונאלית של האנושות. אמונה בקיומם של המיסטי והעל-טבעי גורמת למסך להתרופף, ובכך מאפשרת לכוחות וישויות מרושעים לחדור לעולם, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה. האזוטרוריסטים (שילוב בין אזוטרי וטרוריסטים) הם אנשים המעוניינים, כל אחד מסיבותיו הוא, לקרוע את "מסך הבערות", ולאפשר פלישה רבתי של כוחות האופל לעולם. לשם כך הם מבצעים פעולות שזורעות אימה, שיגעון ואמונה בעל טבעי, כמו זימון שדים ושימוש בכשפים, כדי לערער את התפיסה הרציונאליסטית ולהחליש בכך את המסך. תפקידם של הגיבורים במשחק הוא לעצור את האזוטרוריסטים, ולטייח את האירועים העל-טבעיים באמצעות המצאת הסברים טבעיים להם, ובכך לעצור את התפשטות האמונה המיסטית המסוכנת. המחשה יפה לדברים שכתבנו למעלה, על מחשבה המעצבת את המציאות. למעשה, כששומעים חלק מההסברים המגוחכים שנשמעים לעתים מפי ספקנים למיניהם ביחס לתופעות על טבעיות בעולמנו, קשה להשתחרר מההרגשה שמישהו פה באמת מנסה לטייח משהו...
אין טעם לעסוק יותר מדי בספקולציות על מה שקיים מעבר למציאות המוכרת. אבל מה שחשוב ללמוד מכל זה הוא להיות ענווים יותר, ולא להניח שאנחנו מכירים מספיק טוב את העולם, כדי לקבוע בוודאות מה "יכול להיות" ומה "לא יכול להיות". כמו שכתב שייקספיר, יש הרבה יותר דברים בשמים ובארץ, ממה שהפילוסופיה והמדע מעלים בדעתם.