מיסטריום

האם יש משמעות לחיים, לעולם, ליקום כולו? שאלה זו העסיקה את האדם מאז ומעולם, והחיפוש אחר המשמעות ימיו כימיה של האנושות עצמה. אבל כדי שניתן יהיה לחפש משהו, צריך לדעת מהו בדיוק הדבר אותו מחפשים. מה זו בכלל "משמעות"?

ניתן להגדיר משמעות בתור הקשר גבוה ורחב יותר בו ממוקמות התופעות. נסביר זאת בעזרת דוגמא. נניח שבחפירות ארכאולוגיות מתגלה קיר ועליו כמה שריטות משונות. השאלה המתבקשת היא, מהי משמעותן של שריטות אלה. אם נגלה שהן נוצרו ע"י חתול שחידד את ציפורניו על הקיר, נאמר שאין להן משמעות. לעומת זאת, אם נגלה שאותן שריטות מייצגות אותיות בשפה קדומה כלשהי, הרי שיש להן משמעות – הן מהוות חלק מהקשר גבוה יותר (- תבונה אנושית) ורחב יותר (- שפה שלמה), מאשר השריטות עצמן. ואם המלים אותן מייצגות אותיות אלה, הן לא סתם גרפיטי של ילד משועמם, אלא תיעוד מעשיו של מלך קדום כלשהו, הרי שמשמעותן נהיית גבוהה ורחבה עוד יותר. וכן הלאה. ככל שתופעה מסוימת ממוקמת בהקשר גבוה ורחב יותר, כך משמעותה הולכת וגדלה. אם יתברר שאותה כתובת מכילה מסר אלוהי למשל, נבואה מדויקת על אחרית הימים, או את סוד חיי הנצח - הרי שהיא תהפוך לאחד הדברים המשמעותיים ביותר שהתגלו אי פעם.
לפי זה ניתן להבין טוב יותר מה מבקש האדם, כשהוא מחפש משמעות. הוא רוצה למצוא הקשר גבוה ורחב יותר למקם בו את מעשיו, חייו, או את העולם כולו.

חייו של אדם מורכבים מהמון אירועים ומעשים. לכל אחד מהם, כשהוא עומד בפני עצמו, אין משמעות. אין משמעות לכך שאכלתי טוסט לארוחת בוקר, או שירד עליי גשם. המשמעות מתקבלת מתוך הקשר גבוה ורחב יותר: אם האירועים שקורים לי, והמעשים שאני עושה, מאוגדים כולם במסגרת כלשהי המאחדת אותם – אז ניתן לדבר על משמעות. הרוחב מתקבל מכך שהמסגרת כוללת את כל האירועים והמעשים, או חלק ניכר מהם; הגובה מתקבל כתוצאה מתוכן כלשהו, הקיים באותה מסגרת, ואינו קיים בכל אחד מהפרטים בפני עצמו. מהו בדיוק ה"גובה" הזה, זו השאלה הגדולה של המשמעות: הוא יכול להיות עבודת האל, פיתוח נשמתי, מימוש עצמי, תרומה לחברה ולאנושות, ועוד דברים רבים אחרים. אבל כדי לתת לחיי האדם משמעות, הוא חייב להיות משהו שנתפס בעיני האדם כבעל ערך.

קל יחסית למצוא משמעות שכזו לחייו של האדם הפרטי. רבים מוצאים אותה בערכים פשוטים כמו הצלחת הקריירה, רכישת ידע, הקמת משפחה או תרומה למדינה. יותר קשה למצוא משמעות לקיומה של האנושות כולה. האם ישנו הקשר גבוה ורחב יותר מאשר האנושות עצמה, בו היא משחקת תפקיד בעל ערך? או שמא האנושות היא המסגרת הגבוהה ביותר, שיכולה להעניק משמעות למי שבתוכה, אבל לה עצמה אין משמעות?

ההומאניזם החילוני נוטה לאמץ את התשובה השניה. מבחינתו, המסגרת הערכית הגבוהה והרחבה ביותר היא האנושות, והאדם מקבל משמעות לחייו רק בהקשר של קיומו ופעולותיו האנושיים. אולם רבים אינם מוצאים סיפוק בקביעה זו. לפי ההומאניזם יוצא, שחייו ומותו של אדם פרטי יכולים להיות בעלי משמעות, אבל חייה ומותה של האנושות כולה אינם כאלה; למעשה, אין שום סיבה שלא להכחיד את האנושות כולה בן רגע. אילו זה יקרה, היקום לא יתאבל על לכתה. אין היא אלא אוסף של חיידקים, המתקיימים למשך שבריר שניה על גרגיר אבק זעיר במרחבי הקוסמוס העצום והאדיש. יש כאלה שיכולים לחיות בשלום עם מחשבה זו (ואף להתענג על חוסר האחריות הנובע ממנה), אולם לרבים אחרים היא נראית בלתי נסבלת עד כדי שיגעון. האימה הקוסמית בספריו של לאבקראפט בנויה כולה על תובנות מעין אלה, על חוסר משמעותו של האדם ביקום; והוגים אקזיסטנציאליסטיים כמו סארטר וקאמי הרבו לתאר את הקושי הנפשי הכרוך באובדן משמעות הקיום, ובניסיון ליצור אחת שכזו מתוך עצמך.

כדי למצוא משמעות לקיומה של האנושות כולה, או של היקום כולו, חייבים למצוא הקשר כלשהו שהוא גבוה ורחב יותר מהם. היקום עצמו אינו יכול להיות ההקשר בו ממוקמת האנושות, שכן עם היותו רחב יותר מבחינה פיזית, אין הוא גבוה יותר מבחינה ערכית כלשהי, אלא להפך. רק אם מניחים ערך מסוים שנמצא מעבר לאנושות, ניתן לדבר על משמעות לקיומה. ערך זה יכול להיות אלוקים, שיצר את האדם והיקום כחלק מתוכנית גדולה כלשהי; או שהוא יכול להתבטא כאידיאה כלשהי, כמו הטוב, האהבה, היופי וכדומה, כל זמן שרואים את אותה אידיאה כמציאות ריאלית ולא כהפשטה מעשה ידי אדם. זהו המקום אליו מוביל החיפוש אחר משמעות, ככל שהוא הולך ומתקדם כלפי מעלה, ומחפש תמיד הקשר גבוה יותר ורחב יותר לכל מסגרת אליה הגיע.

הדחף לחפש משמעות, הוא אחד הדחפים העמוקים והחזקים ביותר בנפש אדם. עמד על כך כידוע הפסיכולוג ויקטור פראנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות". פראנקל חלק על גישתו של פרויד, לפיה האדם מונע רק בידי דחפים ויצרים נמוכים, וטען שהשאיפה למשמעות היא נטיה בסיסית באדם, שאינה ניתנת לרדוקציה לדחף אחר כלשהו. הוא הראה כיצד המשמעות נותנת לאדם כוח להתמודד עם המצבים הקשים ביותר, ואילו אובדנה מוביל את האדם לייאוש ולהרס עצמי. אנשים הצליחו להתגבר על טרגדיות אישיות, ואף על אסונות עולמיים כמו השואה, ע"י כך שמיקמו אותם בהקשר גבוה ורחב יותר, שהעניק להם משמעות. כך לדוגמא אדם זקן שעולמו חרב עליו עם מות אשתו, חזר לחיים כאשר הבין שבכך שנשאר בחיים אחריה, חסך לה את הכאב והסבל שהיו נופלים בחלקה אילו היה הוא נפטר ראשון. הוא מיקם את האירוע של מות אשתו במסגרת של אהבה וחסד, וכך נתן לו משמעות. לעומת זאת, לאנשים רבים יש שפע חומרי רב והם מצליחים בכל התחומים, אך הם סובלים מהפרעות נפשיות ומנטיות אובדניות, בשל תחושת חוסר המשמעות המלווה אותם.

את הצורך הקיומי שלנו במשמעות ניתן לראות גם בתחום האומנותי, ביצירות ספרותיות או בסרטים. כדי שספר או סרט יהיה מוצלח, הוא חייב להיות בעל תבנית מסוימת, המעניקה משמעות לאירועים שבתוכו. חייבים להיות בעיה, משבר, נקודת שיא, מהפך, פיתרון וכן הלאה. אי אפשר לקחת סתם רצף אקראי של אירועים, מתוארים יפה ככל שיהיו, ולעשות מהם ספר או סרט. אי אפשר להרוג דמויות סתם כך, או להכניס סצנות שאינן משתלבות במסגרת. גם אם ישנם משברים במהלך העלילה, בסופו של דבר הם אמורים לבוא על פתרונם. הקורא או הצופה יכול למצוא הנאה בטראגדיה, אבל גם לזו יש משמעות משלה; יצירה שתהיה חסרת כל משמעות תגרום אי נוחות רצינית לקוראים או לצופים. אנשים מצפים באופן תת מודע למסגרת מסוימת בעלילה, גם בלי שלמדו ספרות כלל, ואם לא יקבלו אותה ירגישו לא מסופקים. ישנן אמנם כמה יצירות פוסטמודרניות, שמנסות במכוון להיות חסרות משמעות, כמו סיפוריו של אתגר קרת למשל; אבל גם אם הן מצליחות לשעשע ולהטריד, הן לא יכולות לבוא כתחליף ליצירות בעלות משמעות מובנה ומסודרת. כך זה באומנות, וכך גם בחיינו אנו, שאנו מצליחים למצוא בהם סיפוק רק ע"י הכנסתם לתבניות בעלות משמעות.

ובאמת, אחד מהפשעים נגד האנושות שביצע האתאיזם, הוא הכחשת קיומה של משמעות גבוהה ורחבה יותר מהאנושות עצמה (או מהמספר 42, תשובתו הצינית של האתאיסט דוגלאס אדמס לשאלה זו). מבחינתו של האתאיסט, הדחף לחפש משמעות אינו אלא נטיה עצבית כלשהי, הנובעת ממבנה המוח האנושי, שמשרתת כנראה מטרה אבולוציונית כלשהי. אין היא אלא אשליה, דחף המוביל את האדם לחפש דברים שאינם קיימים, כדי להרגיש בנוח עם עצמו. ההסתכלות האתאיסטית על היקום היא אטומיסטית: הכל מורכב מחלקיקים קטנים נפרדים, שאין שום דבר שמאחד אותם, חוץ מחוקי פיזיקה מסוימים המשפיעים על היחסים ביניהם. כל מבני-העל והאידיאות שאמורות להעניק משמעות ליקום, אינם אלא אשליות פרי דמיונו של האדם, שיש להשתחרר מהן. זהו עולמו של האתאיסט, ובמידה רבה של האדם המודרני בכלל (וכל שכן הפוסטמודרני), שאיבד את האמון בערכים מוחלטים ובאמיתות גדולות וכוללות. מה שנותר לו הוא לחיות את חייו כאבק ברוח, מרגע לרגע, ללא שום משמעות מעבר לזו שהוא יוצר לעצמו, בעודו יודע שהיא עצמה אינה אלא אשליה. וכשם שללא שפה אין משמעות לאותיות, כך ללא משמעות ליקום מאבד גם האדם הפרטי את משמעות חייו ואת הטעם לקיומו. זהו אחד מפשעי האתאיזם שאין להם כפרה, כאשר במסווה מדעי של חשיפת האמת כביכול, הכחיש ושלל את הנטיות העמוקות ביותר בנפש האדם, ובכך רצח את האנושות מבחינה נפשית.

מעניין לציין, שחוקרים ופסיכולוגיים מסוימים טוענים לקיומה של אינטליגנציה רוחנית באדם, לצידן של אינטליגנציות אחרות, כמו השכלית והרגשית. גישה זו מתוארת בספר "אינטליגנציה רוחנית" של דנה זוהר ואיאן מרשל. בין מאפייניה של האינטליגנציה הרוחנית נמצאים היכולת לראות את התמונה הרחבה ולמצוא את המשמעות באירועים השונים, לבחון ערכים ולנסח אותם מחדש, ולהיות מודע לעומק שקיים במציאות מעבר לפני השטח. אחרים קראו לתכונה זו בשמות שונים, כמו הווארד גרדנר, אבי שיטת האינטליגנציות המרובות, שכינה אותה "אינטליגנציה קיומית". לפי זוהר ומרשל, דורנו מתאפיין בכך שהוא חכם מבחינה שכלית וטפש מבחינה רוחנית. יש לנו ידע נרחב וכלים אנאליטיים מדויקים, אבל מעט מאד הבנה מעמיקה וראיה כוללת. אין פלא שמבדקים מסוימים מראים על מתאם בין I.Q גבוה לבין אתאיזם, שכן החשיבה האנאליטית שמתבטאת במבחני I.Q מתאפיינת בהסתכלות נקודתית, אטומיסטית ופרגמטית על המציאות, שמובילה לריקנות אתאיסטית, בניגוד לחשיבה הסינתטית-הרוחנית שמחפשת את המשמעות המאחדת, הכוללת והעמוקה. לא מדובר בחכמים מול טפשים, אלא בסוגים שונים של אינטליגנציה, כאשר האחד בא לעתים על חשבון השני, ובכך עלול לעוות את מצבו הנפשי של האדם (כפי שקורה גם כאשר האינטליגנציה השכלית דוחקת את זו הרגשית). מן הראוי שנלמד לתת מקום מכובד יותר לנטיות הרוחניות שלנו, ולהתייחס ברצינות לחיפוש אחר המשמעות – אם לא למען כל סיבה אחרת, לפחות לטובת בריאותנו הנפשית.