מיסטריום

"כשהנערים שרים" (Les Choristes) הוא לא סרט שהייתי מעלה בדעתי לראות מיוזמתי. אני, כידוע, מעדיף בדרך כלל סרטי אימה ופנטזיה, לא סרטי דרמה מוזיקאליים מתוצרת צרפת. לכן עליי להכיר תודה למרצה שהציג בפנינו את הסרט הזה במהלך קורס במכללת מורשת יעקב, ובכך זיכה אותי באחת החוויות המרגשות והנוגעות ללב ביותר שחוויתי מול המסך. הסרט אמנם לא חדש (2004), אבל עדיין לא מאוחר לומר עליו כמה מלים לטובת אלה שטרם ראו אותו, וגם לאלה שכן.

עלילת הסרט מתרחשת בצרפת של שנת 1949. קלמנט מאתיה הוא מוזיקאי ומלחין כושל, עגלגל וקירח, שמגיע לעבוד כמשגיח בפנימיה בשם "שאול תחתיות" (או משהו כזה) – מוסד לילדים בעייתיים מהשכבות הנמוכות. המקום מנוהל בידי מיסייה ראשין, אדם קשוח ואנטיפאטי, המנהיג במוסד משטר נוקשה של "פעולה-תגובה", וענישה מיידית ואכזרית כנגד כל בעיות משמעת מצד הנערים. הנערים מצידם אינם טומנים ידם בצלחת, ומצדיקים את התדמית המופרעת והאלימה המיוחסת להם. אל תוך מאבק הכוחות הזה, מנסה מאתיה להכניס קצת אור של תקווה ואמון, באמצעות שימוש במוזיקה. הוא מלמד את תלמידיו לשיר את השירים שהלחין, ומקים מקהלה שמצליחה להגיע להישגים מרשימים ביותר. תוך כדי טיפוח המקהלה, מאתיה מוצא את עצמו מתמודד מול אתגרים בדמות מנהל המוסד, תלמיד אלים ובעייתי במיוחד בשם מונדן, ואמו החד-הורית היפה של הסולן הראשי במקהלה, פייר מוראנז'. למעשה, הסרט כולו מוצג כפלשבק ארוך מזיכרונותיהם של אותו מוראנז', ושל תלמיד אחר בשם פפינו, ממרחק של עשרות שנים בעתיד.

אז למה כדאי לראות את הסרט? קודם כל, בגלל המוזיקה. השירים שנשמעים בסרט הם פשוט יפהפיים, ומצליחים לעשות את מה שנועדו לעשות – לגעת במקום עמוק בלב, ולספר על תקווה ויופי שקיימים מעבר לחושך ולייאוש. הם מעוררים כמיהה לטוב וליפה, ואת האמונה בכך שניתן להגיע אליהם. אם יש שירים שיכולים לשנות אדם, אלו שירים מעין אלה.
שנית, בגלל האנושיות. קלמנט מאתיה אינו גיבור-על או כוכב נוצץ, לא גאון ולא דוגמן צמרת. הוא אדם בינוני וסביר ביותר, שחייו הם רצף של כישלונות. אף על פי כן הוא אינו מאבד את האמון באדם ואת התקווה לעתיד, והוא יעשה תמיד כמיטב יכולתו כדי להפוך את העולם למקום טוב קצת יותר. הוא לא נותן לכישלונותיו להפוך אותו למיואש וממורמר, לא מתלונן על מר גורלו, וגם לא מתיימר לחולל מהפכות גדולות. כמו גנן המטפח את גינתו הקטנה, הוא מקדיש את עצמו לטיפול בילדים שתחת חסותו, ונותן להם לראשונה בחייהם תחושה של אמון ואהבה. לא תמיד הוא מצליח, ולפעמים הוא עושה טעויות, אבל הזרעים ששתל עתידים לגדול ולפרוח בליבותיהם של הילדים, ולעצב את דמותם. זהו בדיוק היופי של האנושי, שלא מהלך בגדולות ובנפלאות, אלא עושה את מעט הטוב שלו, בחלקת האלוהים הקטנה שבידו. למעשה, כך גם הסרט כולו; הוא אינו מכיל פיתולים מפתיעים או רעיונות יוצאי דופן, ואין בו חידוש מקורי במיוחד. ואף על פי כן, בדרכו הפשוטה והצנועה, הוא מצליח לגעת בליבותיהם של הצופים, ואולי להפוך גם אותם לאנשים טובים קצת יותר.

אבל מעבר לזה, הסרט הוא גם מעין משל. משל על אירופה, ואולי על האנושות בכלל. עלילת הסרט מתרחשת כאמור שנים ספורות לאחר סיומה של מלחמת העולם השניה, וצילה של זו עדיין פרוש על אדמת צרפת. כך למשל אנו שומעים שהוריו של פפינו מתו במלחמה בנסיבות לא ידועות; תלמיד אחר, במבחני הקבלה למקהלה, שר שיר לכבודו של מרשל פטן, ומאתיה מעיר כלפיו שהוא "קצת מיושן". למעשה, הנערים בפנימיה מייצגים את החברה באירופה לאחר המלחמה – חברה שהגיע לשפל המדרגה, לשאול תחתיות, שאיבדה את האמון באלוהים ובאדם; חברה שעברה טראומות קשות ומזעזעות, ראתה את העולם הישן חרב, ואינה רואה אופק חדש שניתן לשאוף אליו. האם התברר שהאדם הוא מטבעו יצור אלים ופרוע, שלכל היותר ניתן לאלפו בכפייה, ואין תקווה שיצמח ממנו משהו טוב יותר?

וכאן מגיע מאתיה, כמו מלאך משמים, ומביא איתו את כוחה של המוזיקה. המוזיקה והשירה מאפיינות כידוע את המלאכים, השרים בכל יום את תהילתו של האל; וההבדל בין מלאכים לשדים (כפי שיודע כל מי שקרא את ספרי In Nomine), הוא ההבדל בין הרמוניה לפירוד, בין קולות רבים המתאחדים יחד במקהלה, לבין קקופוניה בה כל אחד משמיע רק את קולו שלו. מקהלה אינה סתם שירה של בודדים; היא מציאות בה מתאחדים קולות שונים, ממקומות שונים, ויוצרים ביחד הרמוניה אחת מופלאה. אין כמו מקהלה כדי להראות, שמתוך הריבוי, השוני והפירוד, יכול לצמוח יופי שמימי ונשגב, אם רק ייעשו כולם אגודה אחת, וישתפו פעולה במקום להיאבק אחד בשני.

זוהי הבשורה לאדם המוכה והפצוע ממלחמות ואסונות. יש עוד תקווה לאנושות, למרות המצב השפל שהגיעה אליו. עוד קיימים טוב ויופי, אור ואהבה, ואפשר להגיע אליהם. אבל הדרך לכך אינה כרוכה בחשבונות תועלתניים ואגואיסטיים, במלחמות או מהפכות חברתיות, שכל העומד מאחוריהם הוא האגו האנושי והרצון להשיג רווחים גדולים יותר. הדרך לשמיים דורשת עשיה לשם שמיים, הרמת הראש מעל צלחת האוכל, והפניית המבט לגובהי מרומים. השירה מבטאת התעלות מעבר לארצי ולחומרי, לעבר השמיימי והנשגב, ולכן בכוחה לאחד את האנשים, בניגוד העיסוק בחומר המוביל לתחרותיות ופירוד. אם יכירו בני האדם את הרוחני, וישאפו ביחד להגיע אליו, יתדמו בכך למלאכים, ויוכלו לגאול ולהושיע את עצמם. לא צריך כנפיים כדי להיות מלאך; צריך רק להרים את הראש ולשיר למרום יחד.

מבחינת הצניעות, הסרט נקי בהחלט, למרות היותו צרפתי (!). ישנו אפילו תרגום לעברית, שמשמיט או מעדן כמה מלים מלוכלכות (אין הרבה), מה שהופך את הצפיה לנעימה אפילו יותר. אז בין סרט אימה אחד למשנהו, פנו מקום גם למקהלת הנערים של קלמנט מאתיה; אולי אותו מורה נשכח יצליח להעביר גם לכם מסר לחיים.

"כשהנערים שרים" (Les Choristes) הוא לא סרט שהייתי מעלה בדעתי לראות מיוזמתי. אני, כידוע, מעדיף בדרך כלל סרטי אימה ופנטזיה, לא סרטי דרמה מוזיקאליים מתוצרת צרפת. לכן עליי להכיר תודה למרצה שהציג בפנינו את הסרט הזה במהלך קורס במכללת מורשת יעקב, ובכך זיכה אותי באחת החוויות המרגשות והנוגעות ללב ביותר שחוויתי מול המסך. הסרט אמנם לא חדש (2004), אבל עדיין לא מאוחר לומר עליו כמה מלים לטובת אלה שטרם ראו אותו, וגם לאלה שכן.

עלילת הסרט מתרחשת בצרפת של שנת 1949. קלמנט מאתיה הוא מוזיקאי ומלחין כושל, עגלגל וקירח, שמגיע לעבוד כמשגיח בפנימיה בשם "שאול תחתיות" (או משהו כזה) – מוסד לילדים בעייתיים מהשכבות הנמוכות. המקום מנוהל בידי מיסייה ראשין, אדם קשוח ואנטיפאטי, המנהיג במוסד משטר נוקשה של "פעולה-תגובה", וענישה מיידית ואכזרית כנגד כל בעיות משמעת מצד הנערים. הנערים מצידם אינם טומנים ידם בצלחת, ומצדיקים את התדמית המופרעת והאלימה המיוחסת להם. אל תוך מאבק הכוחות הזה, מנסה מאתיה להכניס קצת אור של תקווה ואמון, באמצעות שימוש במוזיקה. הוא מלמד את תלמידיו לשיר את השירים שהלחין, ומקים מקהלה שמצליחה להגיע להישגים מרשימים ביותר. תוך כדי טיפוח המקהלה, מאתיה מוצא את עצמו מתמודד מול אתגרים בדמות מנהל המוסד, תלמיד אלים ובעייתי במיוחד בשם מונדן, ואמו החד-הורית היפה של הסולן הראשי במקהלה, פייר מוראנז'. למעשה, הסרט כולו מוצג כפלשבק ארוך מזיכרונותיהם של אותו מוראנז', ושל תלמיד אחר בשם פפינו, ממרחק של עשרות שנים בעתיד.

אז למה כדאי לראות את הסרט? קודם כל, בגלל המוזיקה. השירים שנשמעים בסרט הם פשוט יפהפיים, ומצליחים לעשות את מה שנועדו לעשות – לגעת במקום עמוק בלב, ולספר על תקווה ויופי שקיימים מעבר לחושך ולייאוש. הם מעוררים כמיהה לטוב וליפה, ואת האמונה בכך שניתן להגיע אליהם. אם יש שירים שיכולים לשנות אדם, אלו שירים מעין אלה.
שנית, בגלל האנושיות. קלמנט מאתיה אינו גיבור-על או כוכב נוצץ, לא גאון ולא דוגמן צמרת. הוא אדם בינוני וסביר ביותר, שחייו הם רצף של כישלונות. אף על פי כן הוא אינו מאבד את האמון באדם ואת התקווה לעתיד, והוא יעשה תמיד כמיטב יכולתו כדי להפוך את העולם למקום טוב קצת יותר. הוא לא נותן לכישלונותיו להפוך אותו למיואש וממורמר, לא מתלונן על מר גורלו, וגם לא מתיימר לחולל מהפכות גדולות. כמו גנן המטפח את גינתו הקטנה, הוא מקדיש את עצמו לטיפול בילדים שתחת חסותו, ונותן להם לראשונה בחייהם תחושה של אמון ואהבה. לא תמיד הוא מצליח, ולפעמים הוא עושה טעויות, אבל הזרעים ששתל עתידים לגדול ולפרוח בליבותיהם של הילדים, ולעצב את דמותם. זהו בדיוק היופי של האנושי, שלא מהלך בגדולות ובנפלאות, אלא עושה את מעט הטוב שלו, בחלקת האלוהים הקטנה שבידו. למעשה, כך גם הסרט כולו; הוא אינו מכיל פיתולים מפתיעים או רעיונות יוצאי דופן, ואין בו חידוש מקורי במיוחד. ואף על פי כן, בדרכו הפשוטה והצנועה, הוא מצליח לגעת בליבותיהם של הצופים, ואולי להפוך גם אותם לאנשים טובים קצת יותר.

אבל מעבר לזה, הסרט הוא גם מעין משל. משל על אירופה, ואולי על האנושות בכלל. עלילת הסרט מתרחשת כאמור שנים ספורות לאחר סיומה של מלחמת העולם השניה, וצילה של זו עדיין פרוש על אדמת צרפת. כך למשל אנו שומעים שהוריו של פפינו מתו במלחמה בנסיבות לא ידועות; תלמיד אחר, במבחני הקבלה למקהלה, שר שיר לכבודו של מרשל פטן, ומאתיה מעיר כלפיו שהוא "קצת מיושן". למעשה, הנערים בפנימיה מייצגים את החברה באירופה לאחר המלחמה – חברה שהגיע לשפל המדרגה, לשאול תחתיות, שאיבדה את האמון באלוהים ובאדם; חברה שעברה טראומות קשות ומזעזעות, ראתה את העולם הישן חרב, ואינה רואה אופק חדש שניתן לשאוף אליו. האם התברר שהאדם הוא מטבעו יצור אלים ופרוע, שלכל היותר ניתן לאלפו בכפייה, ואין תקווה שיצמח ממנו משהו טוב יותר?

וכאן מגיע מאתיה, כמו מלאך משמים, ומביא איתו את כוחה של המוזיקה. המוזיקה והשירה מאפיינות כידוע את המלאכים, השרים בכל יום את תהילתו של האל; וההבדל בין מלאכים לשדים (כפי שיודע כל מי שקרא את ספרי In Nomine), הוא ההבדל בין הרמוניה לפירוד, בין קולות רבים המתאחדים יחד במקהלה, לבין קקופוניה בה כל אחד משמיע רק את קולו שלו. מקהלה אינה סתם שירה של בודדים; היא מציאות בה מתאחדים קולות שונים, ממקומות שונים, ויוצרים ביחד הרמוניה אחת מופלאה. אין כמו מקהלה כדי להראות, שמתוך הריבוי, השוני והפירוד, יכול לצמוח יופי שמימי ונשגב, אם רק ייעשו כולם אגודה אחת, וישתפו פעולה במקום להיאבק אחד בשני.

זוהי הבשורה לאדם המוכה והפצוע ממלחמות ואסונות. יש עוד תקווה לאנושות, למרות המצב השפל שהגיעה אליו. עוד קיימים טוב ויופי, אור ואהבה, ואפשר להגיע אליהם. אבל הדרך לכך אינה כרוכה בחשבונות תועלתניים ואגואיסטיים, במלחמות או מהפכות חברתיות, שכל העומד מאחוריהם הוא האגו האנושי והרצון להשיג רווחים גדולים יותר. הדרך לשמיים דורשת עשיה לשם שמיים, הרמת הראש מעל צלחת האוכל, והפניית המבט לגובהי מרומים. השירה מבטאת התעלות מעבר לארצי ולחומרי, לעבר השמיימי והנשגב, ולכן בכוחה לאחד את האנשים, בניגוד העיסוק בחומר המוביל לתחרותיות ופירוד. אם יכירו בני האדם את הרוחני, וישאפו ביחד להגיע אליו, יתדמו בכך למלאכים, ויוכלו לגאול ולהושיע את עצמם. לא צריך כנפיים כדי להיות מלאך; צריך רק להרים את הראש ולשיר למרום יחד.

מבחינת הצניעות, הסרט נקי בהחלט, למרות היותו צרפתי (!). ישנו אפילו תרגום לעברית, שמשמיט או מעדן כמה מלים מלוכלכות (אין הרבה), מה שהופך את הצפיה לנעימה אפילו יותר. אז בין סרט אימה אחד למשנהו, פנו מקום גם למקהלת הנערים של קלמנט מאתיה; אולי אותו מורה נשכח יצליח להעביר גם לכם מסר לחיים.