מיסטריום

אם ישנם עוד שדים שמסתובבים בימינו, הם יכולים להגיש תביעת דיבה ייצוגית כנגד הנצרות, על השם הרע שהוציאה להם. במסגרת מאבקה של הכנסייה הנוצרית בפגאניות, היא עיצבה מחדש את אמונותיהם של האירופאים ביישויות על טבעיות, והגדירה את השדים ורוחות הטבע למיניהם כשייכים באופן מוחלט לצדו של השטן והרוע. המושג היווני demon או daemon, שבמקורו התייחס לרוחות מכל סוג שהוא, הפך לסינונימי עם כוחות האופל והרשע. בכך ניסתה הנצרות לעקור כל שריד של פולחן או טקס הקשור לישויות אלה, ואכן הצליחה בכך במידה רבה (אם כי שרידים כמו ליל כל הקדושים נותרו עד ימינו). אבל השדים המקוריים, אם כי מעולם לא היו צדיקים גדולים, לא היו בהכרח התגלמות הרוע; דמותם היתה מורכבת ומעניינת יותר, אנושית במובנים מסוימים וזרה באחרים. את עולמם ואת נקודת מבטם של שדים אלה מציגה בפנינו טרילוגיית ברטימאוס, מאת ג'ונתן סטראוד (הקמע מסמרקנד, עין הגולם, ושער תלמי).

ברטימאוס, גיבורה של הטרילוגיה, הוא כצפוי שד – ליתר דיוק ג'ין בן 5000 שנה מהדרגה הרביעית, הידוע גם בשמות סאחר-אל-גי'ן, נגורסו האדיר, השרף בעל נוצות הכסף, ואחרים. רוב הסדרה מסופרת מנקודת מבטו. תכונתו המרכזית היא האגו העצום שלו, ונטייתו להתרברב ללא הרף בכישוריו המרובים ובעלילותיו לאורך ההיסטוריה. אם להאמין לדבריו, הוא לקח חלק ברוב האירועים הגדולים בהיסטוריה האנושית, מתקופת שלמה המלך (איתו שוחח באופן אישי) ועד ימינו – אם כי הוא נוטה לעתים לצבוע את העובדות בגוונים מסוימים ביותר. תכונתו הבולטת השניה היא ההומור הסרקסטי והציני שלו, אותו הוא מבטא במהלך סיפוריו ובהערות השוליים הרבות שהוא מוסיף להם. עם היותו ילדותי, קל דעת ורברבן, ברטימאוס הוא אכן מוכשר מאד ופיקח כשד, ומתחת לכל הרעש והצלצולים שלו הוא יכול להיות טיפוס די נחמד.
כמו כל השדים, ברטימאוס לא שוהה בעולמנו מבחירתו, אלא מזומן לכאן פעם אחר פעם בידי קוסמים שונים, הכובלים אותו לשירותם. למרות שעליו לציית לפקודותיהם באופן מילולי, או לשאת בתוצאות מכאיבות, ברטימאוס שנון ופיקח מספיק כדי למצוא פרצות בהוראות, ולפרש אותן באופן ההולם יותר את רצונותיו.

העולם בו מתרחשות עלילות ברטימאוס, הוא עולמנו שלנו, בשינוי קטן – הקסם שולט בעולם, או ליתר דיוק הקוסמים היודעים להשתמש בו. אנגליה, צ'כיה ומדינות אחרות נשלטות בידי אליטות של קוסמים עילאיים ומתנשאים, האוכפים את רצונם על פשוטי העם באמצעות השדים שלהם, ומבלים את רוב זמנם בחיי הוללות ובמלחמות כיבוש נגד מדינות אחרות. למעשה, כוחם העיקרי של הקוסמים הוא ביכולתם לזמן שדים ולכבול אותם לשירותם. ככל שהקוסם חזק יותר, הוא מסוגל לזמן שדים רבים וחזקים יותר, מה שמעניק לו יותר עוצמה. כמובן שמדובר בעסק מסוכן למדי, שכן אף שד אינו מתלהב להגיע לעולמנו, ובטח שלא לשרת בני אנוש נחותים; די בפרצה קטנה כדי לאפשר לשד להשתחרר משליטתו של הקוסם, ולנקום בו באופן נורא לפני שהוא חוזר למקום שממנו בא. אבל הקוסמים המיומנים אינם נותנים לסיכון זה להרתיע אותם. אדונו הנוכחי של ברטימאוס הוא קוסם צעיר ושאפתן ששמו (הסודי) הוא נתניאל, המזמן את ברטימאוס בתחילה כדי להתנקם באויביו, ולאחר מכן כדי לעזור לו במשימות נוספות. בין השניים מתפתח לאורך הסדרה קשר ייחודי למדי, שאינו אופייני כלל ליחסי קוסם-שד.

למה כדאי לקרוא את הספרים? מעבר לעלילה המרתקת, המותחת והמשעשעת ביותר, יש לנו הזדמנות לראות את העולם ואת עצמנו מנקודת מבט קצת שונה – דרך עיניו של השד ברטימאוס. כפי שצויין, ברטימאוס אינו שד נוצרי, במובן השטני והמרושע של המלה. הוא דומה מאד לשדים המתוארים באגדות חז"ל, או לג'ינים בסיפורי אלף לילה ולילה – יצורים פקחים, הפכפכים, משני צורה וחסרי עכבות. אשמדאי למשל, מלך השדים, מתואר בגמרא כמי שלומד תורה בישיבה של מעלה ולאחר מכן יורד ושותה לשכרה, גאון ובעל יצרים, טוב לב ואכזרי, יועץ לשלמה המלך ונואף חסר בושה. השדים חומקים מכל מסגרת והגדרה אנושיים, ואינם כפופים לשום מערכת חוקים, חוץ מרצונם שלהם. הם א-מוסריים במובן זה שהם אינם מחויבים לצו מוסרי כלשהו, אלא פועלים רק לפי נטיות ליבם – מה שלא מונע מהם להיות נחמדים, לעשות מעשים טובים ולעזור לזולת, אם זה מה שמתחשק להם.

אם יש משהו שמבטאים השדים הללו, זה לא הרוע, אלא החופש. אם כי הגבול בין השניים יכול להיות דק מאד – שכן הן הרשע והן החופשי עושים מה שליבם חפץ, ללא מגבלות; אבל בעוד שלבו של הרשע הוא רע, לבו של השד אינו בהכרח כזה. הוא יכול להיות טוב מאד יום אחד, ורע מאד יום אחר. ובניגוד לאדם, הכבול בידי חוקי הטבע, מגבלות גופו החומרי, והמוסכמות של החברה בה הוא חי – השד מטבעו משוחרר מכל אלה. הוא יכול לשנות את דמותו כרצונו, להיות אדם או חיה, זכר או נקבה, גשמי או רוחני; אין לו כמעט צרכים גופניים, ומעטים הדברים שיכולים לפגוע בו. חופש הפעולה הזה שניתן לו, מוביל לאישיות חסרת מעצורים, שאינה זורמת באפיק מוגדר אחד, אלא פושטת ולובשת אפשרויות שונות כרצונה. מצד אחד אנו חשים פחד מול אישיות שכזו, שאינה כפופה לשום חוק ולא ניתן לצפות את מעשיה; אבל מצד שני אנו גם מקנאים בשדים על כוחם זה. מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים שהיה רוצה להיות מישהו אחר, ללבוש צורה אחרת, או לנסות חיים בסגנון שונה? האם רוחנו אינה נחנקת תחת הררי החוקים והכללים הרובצים עליה? אם לא איבדנו אותה עדיין, הרי שגם רוחנו שלנו שואפת לחופש מוחלט שכזה, ורוצה לבטא את עצמה באינספור דרכים, שהחומר אינו מאפשר לה. ולגבי הפן המוסרי, האם הטוב שנעשה מתוך בחירה חופשית לגמרי, לא מכוח מחויבות לצו חיצוני כלשהו או לשיקולי כדאיות – אינו טוב יותר מאשר זה שהאדם עושה בהרגשת כפיה? (תלוי כמובן את מי שואלים – מומלץ לקרוא בספר "שתיקת הטאו" של ריימונד סמוליאן את הפרקים העוסקים בשאלת מקורו של המוסר, המציגים את הדעות השונות בנושא.)

מעניין לציין, שחז"ל מייחסים לקב"ה עצמו את תכונותיהם של השדים. על הפסוק "אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כד, ח), נאמר בגמרא: "כתועפות – אלו מלאכי השרת, ראם – אלו השדים" (גיטין סח, ב). דהיינו, כוחו של ה' מושווה לכוחם של של המלאכים והשדים גם יחד. יתכן שהכוונה היא, שאלוקים מכיל הן את הכוח המלאכי, המתאפיין בסדר, חוקיות ועקביות, והן את הכוח השדי, הכאוטי, הפרוע וחסר הגבולות. שני הכוחות הללו באים לידי ביטוי בבריאה ובהנהגת ה' את העולם. אם אפשר ללמוד מכך על עבודת ה', נראה שלא תמיד צריך להיות דווקא מלאך "מרובע" ומסודר, ולפעמים יש מקום להיות דווקא שד, ולפעול בדרכים מפתיעות ולא שגרתיות.

נקודה נוספת שנלמדת מהספרים, היא היחס של ברטימאוס לעולם הזה. כפי שמתברר במהלך הסדרה, בעולמם של השדים לא קיימות ישויות אינדיבידואליות. מה שקיים שם הוא אחדות רוחנית אחת שהכל כלול בה. רק כאשר קוסמים בני אדם קוראים בשמו של שד, הם מבודדים ואתו ומעניקים לו קיום נפרד ואישיות משל עצמו – דבר שלכשעצמו מגביל ומעיק עליו, עם כל החופש היחסי שהוזכר לעיל. ברטימאוס שואף לחזור לעולמו, לא רק כדי להשתחרר מפקודותיו המעצבנות של הקוסם, אלא כדי להשתחרר מהקיום כישות נפרדת ומוגבלת. בינתיים הוא משתדל לקחת בקלות ובהומור את שהותו בעולם הזה, למלא את התפקיד הנדרש ממנו, ולא להתבאס יותר מדי. אולי גם אנחנו יכולים ללמוד מכך את היחס הראוי לחיים בעולמנו. אחרי הכל, גם אם לא כולנו זוכרים זאת, גם אנחנו הגענו לכאן מהעולם העליון, בו התקיימנו בצורה רוחנית שונה לחלוטין. גם אנחנו עושים כאן שירות של כמה עשרות שנים, וחוזרים בסופו של דבר למקום שממנו באנו. הניסיון בפניו אנחנו עומדים הוא מצד אחד לא להשתקע יותר מדי בענייני העולם הזה, עד שנשכח מאין באנו ולאן אנו הולכים – ומצד שני לא לתת לקשיי הקיום כאן לדכדך את רוחנו יותר מדי. אפשר לראות בחיים מעין שירות צבאי: חובה לא נעימה במיוחד, אבל חשובה בכל זאת, שלמרות שהיה עדיף שלא יהיה בה צורך, הרי שבמצב הנתון יש למלא אותה על הצד הטוב ביותר. מעורבות מעשית בלי יותר מדי מעורבות נפשית, זו גישתו של ברטימאוס לחיים – ואולי היא מתאימה גם לנו.