יסוד היסודות ביהדות הוא האמונה באחדותו של אלוקים. "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד" – אחד באחדות מושלמת, לא שילוש כמו אצל הנוצרים, או ריבוי כמו אצל הפגאנים. אלא שאם נבחן את התיאורים והתארים השונים שיוחסו לאלוקים לאורך הדורות, נתקשה למדי לראות אותם כמתייחסים לאותה ישות, גם אם נגביל את עצמנו לתארים המופיעים במקורות יהודיים בלבד. האם הוי"ה הקנוא והנוקם של התנ"ך, הקדוש-ברוך-הוא של חז"ל, המניע-הבלתי-מונע של הרמב"ם, אור-אין-סוף של האר"י, ו"טאטע" של ברסלב – כולם אינם אלא ישות, מהות או כוח אחד? בהכרח עלינו לומר, שאף שאלוקים אחד הוא, הרי הוא מתגלה ופועל בדרכים ואופנים שונים, מה שמוביל לגיבוש תפיסות שונות ביחס אליו.
למעשה, ניתן לדבר על שלוש דרכים מרכזיות בהן ניגש האדם אל אלוקים, ומנסה לתפוס משהו ממנו ולהבין את דרכיו. דרכים אלו הינן כלל-אנושיות, ואינן מיוחדות דווקא לעם ישראל, אם כי הן באות לידי ביטוי גם ביהדות, וכפי שנראה להלן. ההבדלים בין הדרכים הללו הם הגורמים לכך שדמותו של האל מצטיירת בדרכים כה שונות אצל אנשים שונים.
שלוש הדרכים המובילות לאל הן החוויה הדתית, המסורת, וההיגיון.
החוויה הדתית היא האופן הראשוני והקדום ביותר בו נפגש האדם עם האלוהי. לחוויה זו יש פנים רבות: התפעמות לנוכח היופי, הסדר והגודל שביקום; אימה לנוכח המסתורין הגדול והבלתי נתפס; ראיית האידיאה האלוהית המתלבשת במקומות, אירועים, עצמים או יצורים מסוימים; תחושת האינסוף שבנפש האדם עצמו; חוויות מיסטיות למיניהן, וכן הלאה. תיאור של חוויות שונות אלה ניתן למצוא בספרים כמו "החוויה הדתית לסוגיה" של ויליאם ג'יימס, ו"הקדושה" של רודולף אוטו. בניגוד לטענה המטריאליסטית המתנשאת, לפיה האמונה באל או באלים צמחה כניסיון פרימיטיבי להסביר תופעות טבע לא מובנות, הרי שהיכרות מעמיקה יותר עם הדתות מלמדת על כך שבבסיסן נמצאת החוויה, לא החקירה השכלית. האדם הקדמון לא המציא את האל בתור הסבר לטבע – הוא ראה אותו מתגלה בטבע, ובמה שמעבר לטבע. הדעות חלוקות על הסדר בו הופיעו החוויות הדתיות השונות. אוטו למשל סבור שהחוויה הבסיסית ביותר היא זו של המסתורין הנורא, של האימה מפני הישות הבלתי נתפסת, ורק מאוחר יותר באה ההכרה בהיבט המוסרי, המיטיב ורב החסד של האלוהי. אחרים טוענים שדווקא חוויית הטוב העליון והאינסופי היא הבסיסית יותר (יעויין למשל במאמרו של הרי"ד סולובייצ'יק, "ובקשתם משם"). על כל פנים, אותן חוויות דתיות למיניהן הן שהעניקו לאדם את מושג האלוהים, כאשר כל תרבות הלבישה אותן בתבניות שונות, של אחדות וריבוי, אימה וחסד, טוב ורוע, לפי אופיין המסוים של החוויות שחוו. הדתות והמיתולוגיות שונות, כולן מנסות לעשות את אותו הדבר: לקחת את החוויה הבלתי ניתנת לתיאור של האלוהי, ולתרגם אותה לתבניות בעלות משמעות לאדם ולחברה. אבל מעבר לתארים ולשמות השונים בהם הלבישו אותו, מושג האלוהי נשאר זהה בכל הדתות, מה שאיפשר דיונים משותפים לגביו.
אחרי החוויה הדתית, הדרך השניה לאלוקים היא המסורת. בניגוד לחוויה הדתית, שכל אדם יכול עקרונית להגיע אליה, מתארת המסורת גילויים אלוהיים יוצאי דופן שהגיעו לידי אנשים מיוחדים. נבואה, ניסים, הופעת מלאכים והתגלות שמיימית, אלה תכניה של המסורת הדתית, המשמרת אותם בכתב או בעל פה. בעוד שהחוויה הדתית היא אישית ומעורפלת, המסרים של המסורת הנם ברורים ומשמעותיים בהרבה, וככאלה הם מכוונים כלפי כל בני הדת (או בני האדם בכלל). האל לא רק מתגלה לבני אדם, אלא מדבר אליהם ומוסר מידע על עצמו, על העולם, ועל דרישותיו מהאדם. המסורת היהודית מבוססת כמובן על התנ"ך, המתאר את התגלויותיו של ה' לאבות ולנביאים, את הניסים שחולל להם, ובעיקר את יציאת מצרים ומעמד הר סיני, המהווים את יסוד קיומה של היהדות. על בסיס אותן התגלויות מלמדת התורה את מצוות ה', שכל יהודי נדרש לקיים. המסורת מעבירה את האמונה באל משלב החוויה האישית לשלב הדת הקיבוצית, ויוצרת מסגרת בה יכולים אנשים שונים לעבוד את האל במשותף, ללא צורך במפגש אישי איתו. בנוסף, היא מלמדת את האדם באופן ברור יותר על רצונו ותכונותיו של האל, מה שלא יכול היה לדעת בכוחות עצמו.
הדרך השלישית, והמאוחרת ביותר מבחינה היסטורית, היא דרך השכל וההיגיון. ניסיונות להבין את אלוקים באמצעות השכל היו קיימים תמיד, אולם הם התגבשו לראשונה באופן שיטתי ביוון העתיקה, אצל אבות הפילוסופיה (ובמקביל גם אצל הוגים במזרח הרחוק, כמו בודהה וקונפוציוס). הפילוסופים היוונים שאפו כידוע להבין ולהגדיר כל דבר באמצעות השכל, ולכן לא ייחסו חשיבות רבה לחוויה הדתית והקיומית, אלא ניסו להוכיח את קיום האל ולהסביר אותו באופן רציונאלי. אצל אפלטון ואריסטו הונח הבסיס לתיאולוגיה ולמטאפיזיקה המערבית, והופיעו לראשונה טיעונים פילוסופיים להוכחת קיומו של האל ותאריו השונים. דרך מלאכותית זו הינה זרה במהותה לאמונה המבוססת על חוויה קיומית, אולם הרצון להוכיח באופן אובייקטיבי את האמונה גם למי שלא זכה לאותה חוויה, הביא לכך שרעיונות פילוסופיים אלה חדרו לתוך הדת והפכו לחלק ממנה. ביהדות היה כמובן הרמב"ם האחראי העיקרי לכך, כאשר ניסה להשמיט מהיהדות את ההיבט החווייתי שבה, ולבסס אותה על אדני השכל וההיגיון בלבד (מה שהביא לשינויי תפיסה קיצוניים בנושאים רבים). עד היום ישנו עיסוק רב בשאלות פילוסופיות כמו מציאות האל ושאלת הרע בעולם, אם כי נראה שלאחרונה דועך העניין הפילוסופי בסוגיות אלה, ומתחזקת מחדש הנטיה לבחון את רעיונותיה של הדת באופן חווייתי וקיומי יותר.
כעת ניתן לראות, איך כל אחת משלוש הדרכים הללו, מובילה להופעת "דמות" שונה של אלוקים. החוויה הדתית יוצרת דימוי של האל כמסתורין נורא, כאהבה אינסופית, או כאידיאה הנשגבה מכולם. התנ"ך מתאר את ה' בצורה אנושית, המבוססת על המושגים והתפיסות של בני המזרח העתיק, ומוסר את דבריו ואת מצוותיו. ואילו הפילוסופיה מדברת על אל מופשט ובלתי נתפס, שמשמש בעיקר כהסבר שכלי לקיומם של העולם וחוקי הטבע. באופן טבעי קיימים הבדלים בין הדמויות הללו, ונעשים נסיונות שונים לגשר עליהם.
יש כאלה הבוחרים לדבוק רק באחת מהדרכים להכרת האל ולהתעלם מהאחרות. כך למשל, אנשי הניו-אייג' וזרמים ניאו-חסידיים מסוימים, שמים דגש בעיקר על החוויה, וחותרים למפגש ישיר וקיומי עם אלוקים. במקרים מסוימים מדובר בקריאת תגר מפורשת על המחויבות להלכה ולקיום המצוות, הנתפסות כשייכות רק לאלה שאינם מחוברים באופן אישי לאלוקים (חסידות איז'ביצא היא הדוגמא המובהקת לכך). אנשים אלה תופסים בד"כ את אלוקים במושגים אוניברסליים של אור ואהבה, אם כי ספק עד כמה תפיסות אלה מבוססות על חוויות ממשיות, ונראה שבמקרים רבים מדובר פשוט בהזדהות עם ערכים אלה ותיאורו של אלוהים באופן בו הם רוצים שיהיה. גם אלה המזהים את אלוקים עם ערכי המוסר המוחלטים, שייכים לקבוצה זו. מבחינתם, המחויבות העיקרית לאל היא המחויבות למוסר, והדת עצמה נבחנת לפי מידת התאמתה לעקרונות המוסר שהם תופסים כמוחלטים.
לעומת זאת, פונדמנטליסטים דתיים רואים במסורת את המקור האמין היחיד להכרת האל, ודוחים את החוויה האישית כדמיונות מסוכנים או עבודה זרה, ואת הפילוסופיה כניסיון מגוחך לתפוס את האל בשכל האנושי המוגבל. מבחינתם, רק מה שהאל גילה על עצמו, הוא מה שיכול האדם לדעת בוודאות. האדם אינו יכול להשיג את אלוקים מלמטה, אם אלוקים לא יירד אליו מלמעלה. ממילא יש לדבוק במסורת כפשוטה, ולקבל את דמות האל העולה ממנה, מבלי לתת לשיקולים אחרים לעוות את התמונה. גם אם ה' מתואר בתנ"ך באופן שנראה זר, צורם ובלתי מוסרי לאדם בימינו, הבעיה היא עם הערכים המודרניים, לא עם התנ"ך. עלינו להתאים את הערכים והתפיסות שלנו למסורת, לא לעקם את המסורת כך שתתאים להם.
הקבוצה השלישית והקטנה יחסית היא של אלה שעבורם קיום האל הוא עניין שכלי גרידא, ואם הם מקבלים את המסורת בכלל, הרי זה רק בתנאי שניתן להציג אותה באופן התואם לשכל. בניגוד לפונדמנטליסטים, כאשר יש התנגשות בין המסורת לשכל, יעדיפו השכלתנים את ההיגיון, ויוציאו את המסורת מפשוטה או ישנו אותה כך שתתאים לו. זוהי למעשה הגישה הדאיסטית, שכאמור יש המזהים איתה את הרמב"ם (במידת מה לפחות), וכן הוגים מאוחרים יותר כמו הרמן כהן. כיום ניתן למצוא אותה אצל אלה המחשיבים את עצמם רמב"מיסטים, מודרן-אורתודוקסים וכדו'.
האדם הדתי הממוצע, לעומת זאת, נמצא איפשהו באמצע, ומשלב באופן לא מודע בין הדרכים השונות להכרת האל. הוא מתפלל לאלוקי החוויה הדתית, שומר את מצוותיו של אלוקי המסורת, ומתווכח עם חילוניים על קיומו של אלוקי ההיגיון. הוא מאמין שאלוקים הוא אינסופי ובלתי נתפס, בורא היקום והגלקסיות, וגם שהוא התגלה על הר סיני ובחר בעם ישראל. לעתים הוא משתמש במערכות כמו אלה של הרמב"ם או המקובלים כדי ליישב את ההיבטים השונים של האל, וברוב המקרים הוא מסתפק באמונה שתשובות כאלה קיימות, ואינו מעסיק את עצמו יתר על המידה בנושאים אלה.
לדעתי, סינתזה מסוימת בין שלוש הדרכים היא מחויבת. המסורת היא אמנם המקור המהימן והמדויק ביותר, אך חשוב לשים לב לכך, שאלמלא מושג האלוהים שנותנת לנו החוויה הדתית – המסורת מאבדת את משמעותה. למה עלינו לציית להוראותיה של ישות מוזרה כלשהי שמרעימה עלינו משמים (מעבר לשיקולים של כדאיות), אם לא שאנו מכירים מראש בקיומו של אלוהים עליון שהוא מקור הקיום וההוויה, יוצר החובה המוסרית, ומזהים אותו עם אותה ישות? ניסיון לבטל את החוויה הדתית בשם המסורת, ישמיט את הקרקע גם מתחת למסורת עצמה. הדרך הנכונה היא לעודד את ההיפתחות לחוויה הדתית (שדורות של שכלתנות רציונאלית עמלו לסרס), ועל גביה לבסס את האמונה במסורת, כניסוח המדויק והברור של החוויה המעורפלת. לגבי השכל וההיגיון, תפקידם הוא פחות מרכזי, והם נועדו לעזור בהתמודדות עם קושיות וסתירות, או להשיב לאלה המקשים על האמונה ולנסות לשכנע אותם. אבל הם אינם משמשים כבסיס לאמונה הדתית, כי אם כקומה נוספת מעליה; לא היסודות אלא המעקה והגדרות, השומרים עליה מפני איומים מבחוץ, ושומרים על אלו שבתוכה שלא יחרגו למקומות מסוכנים.
באמצעות שילוב נכון בין שלוש הדרכים, אולי נזכה להתקרב למפגש אמיתי עם אלוקים.