מפוצלים - כשאידיאלים פוגשים מציאות פורסם ב 25/11/2013 22:01:03 
במאמר שפרסמתי בעבר ב-ynet, תיארתי את אחד ההבדלים היסודיים הקיימים בין חברה חילונית-ליברלית לחברה דתית\אידיאולוגית. חברה חילונית-ליברלית רואה בחופש את הערך העליון, ובונה סביבו את הנורמות והחוקים לפיהן היא מתנהלת. מבחינתה, העולם הוא מחנה נופש, שהאידיאל שלו הוא מציאות בה כל אדם חי ומתנהל כרצונו, כל זמן שאינו פוגע באחרים. לעומת זאת, בחברה דתית או אידיאולוגית, הערך העליון הוא לא החופש אלא החובה, והעולם אינו מחנה נופש אלא מחנה אימונים. כמו מחנה צבאי או ספורטיבי, היא מציבה אידיאל אליו צריכים לשאוף כל חבריה, וקובעת חוקים ונורמות שמטרתם לקדם את האנשים לכיוון אידיאל זה. טענתי שם, שבעוד ש"מחנה הנופש" נעים ונוח יותר, חסרונו הוא בכך שרוב האנשים ייצאו ממנו כפי שנכנסו אליו – בלי להתקדם ולהתעלות מעבר למצבם ההתחלתי (אלא אם כן יחליטו באופן אישי להקדיש את חייהם לשיפור עצמי, ובכך יכניסו את עצמם ל"משטר אימונים" פרטי). לעומת זאת, "מחנה האימונים" קשוח ותובעני יותר, אבל יתרונו הוא בכך שהוא מסוגל לקחת אנשים בינוניים ומטה, ולקדם אותם להישגים שלא יכלו להגיע אליהם בכוחות עצמם. בסופו של דבר, אנשים איכותיים, בין אם מדובר בחיילים, ספורטאים, אומני-לחימה או מאסטרים רוחניים, צומחים מתוך מחנות אימונים, הרבה יותר מאשר מתוך מחנות נופש.
הספר "מפוצלים", של ורוניקה רות, הראשון מתוך טרילוגיה, מתקשר יפה לתזה הזו. הוא רחוק מלמצות את הפוטנציאל של הנושא, אבל בתור התחלה יש בו כמה נקודות מעוררות עניין.
עלילת "מפוצלים" מתרחשת בעיר שיקגו, אי שם בעתיד דיסטופי. החברה האנושית עברה מהפכות ושינויים לא ידועים, ובסופו של דבר שינתה את פניה לחלוטין מכפי שהם כיום. מייסדי החברה העתידית הגיעו למסקנה (הנכונה), שהמקור לכל בעיותיה של האנושות אינו דתות, אידיאולוגיות או צורות משטר למיניהן, אלא המידות הרעות שבנפש האדם. בעקבות זאת הם חילקו את החברה לחמישה פלגים, שכל אחד מהם הציב לעצמו כאידיאל מידה טובה אחת, ועיצב את אורחות חייו סביב הגשמתה. חמשת הפלגים הם אומץ-לב, כנות, הקרבה עצמית, ידידות, ואוריינות, המכוונים כנגד המידות הרעות שכל פלג ראה כמזיקות ביותר לאנושות – פחדנות, שקר, אגואיזם, שנאה, ובורות. חמשת הפלגים חיים ביחד בשיתוף פעולה (פחות או יותר – ראו בהמשך), וכל אחד מהם מחנך את אנשיו על פי האידיאל בו הוא דוגל. כך למשל, אנשי הקרבה עצמית חיים באופן פשוט וצנוע, מתלבשים בבגדים אפורים, ומתרחקים מכל ביטוי של אגואיזם והנאות מיותרות. תפקידיהם העיקריים הם עבודה סוציאלית, דאגה לחולים ולעניים, וניהול הממשלה. אנשי אומץ לב לעומת זאת חיים במשטר צבאי קשוח, מלא באתגרים ובסיכונים, ואחראים בעיקר על ביטחון החוץ והפנים. וכך לגבי הפלגים האחרים. האידיאות שלהם משפיעות על כל פרט מחייהם, מצורת הלבוש, דרך נימוסי השולחן, ועד לביטויי החיבה בין קרובים ומכרים.
הנה לנו אם כן חברה, המגשימה בצורה יסודית ביותר את המודל של "מחנה אימונים". כל צעיר המגיע לגיל 16, עובר מבחני התאמה לפיהם נקבעת השתייכותו לאחד הפלגים (אם כי הבחירה נתונה לכל אחד מהם לבחור פלג כרצונו). מרגע שמישהו התקבל לפלג, כל חייו יתנהלו במסגרות הנקבעות לפי הנהגת הפלג, ועל פי החוקים והכללים הנהוגים שם. מי שאינו עומד בכללים ובדרישות, ימצא את עצמו חסר פלג – גורל גרוע ביותר, שמשמעותו נידוי מהחברה וחיי עוני והשפלה.
איך מצטיירת בעינינו חברה כזו? אם התרגלנו כבר למנעמי החברה הליברלית, ולמחנה הנופש שלה, אנו עשויים בהחלט להירתע מחברה המתנהלת כולה כמו מחנה צבאי אחד גדול, ומציבה מסגרות נוקשות ובלתי מתפשרות. מצד שני, אם מאסנו בריקנות ובניוון המאפיינים את החברה הליברלית, בהדוניזם ובהעדר הערכים החיוביים שבה, אנו עשויים לראות בחברה של "מפוצלים" מודל מעורר הערכה וקנאה – דרך לרומם את האדם להישגים גבוהים יותר, ולעזור לו לממש את המידות הטובות שבו.
החברה של "מפוצלים" שונה גם מרוב החברות הדתיות, בכך שהאידיאלים שלה ממוקדים הרבה יותר. גם האדם הדתי, המעצב את חייו סביב האידיאל של עבודת ה', מוצא את עצמו בד"כ בקונפליקט בין ערכים ואידיאלים שונים במסגרת מטרה זו, מה שיכול להוביל אמנם לשביל הזהב המאוזן – אבל גם למצב של בינוניות ופשרנות, שנוטה באופן טבעי לכיוונו של הנוח יותר מאשר של הראוי. לעומת זאת, הפלגים שבספר מציגים אידיאל ממוקד וברור יותר, שמקל על קבלת החלטות ועל הבחירה במצבי קונפליקט. השתייכות לפלג אחד אינה שוללת את חשיבות האידיאלים של הפלגים האחרים – אבל זה תפקידו של מישהו אחר. אדם אחד לא יכול להגשים את הכל לבדו, ולכן מוטב שכל אחד יתמקד בתחום מסוים, ויגיע בו עד למקסימום. כמו החילות השונים בצבא, או התפקידים השונים של המלאכים. מיקוד ודיוק באים על חשבון התפשטות וכלליות, אבל יש לכך יתרונות ברורים, שהיעילות היא אחד מהם.
אבל למרבה הצער, החברה של "מפוצלים" רחוקה מלהיות אוטופית. כאן נכנס גורם נוסף לתמונה, הלוא הוא חוק שימור הרוע, שגם עליו כתבתי פעם. המציאות מראה, שלא משנה איזו צורת חיים, משטר והתנהלות בוחרת האנושות – בסופו של דבר, כמות הרוע הקיימת בעולם ובאדם לא תפחת. היא רק תתבטא בדרכים שונות. במקרה שלנו, הרוע מופיע כאשר המידות הטובות "נופלות" מהאידיאל הטהור שלהן, ולובשות צורה שלילית ורעה. אומץ לב הופך לאלימות וברוטאליות, אוריינות הופכת לרדיפת ידע לשם כוח, הקרבה עצמית הופכת לפאסיביות וניכור, וכן הלאה. נפילות מסוג זה אפשר לראות בשפע גם בעולמנו שלנו, כאשר חופש הופך להפקרות, אהבה לתאווה, צדק לצדקנות, אמונה לפנאטיות, וכן הלאה. זה לעומת זה עשה האלוהים, קדושה לעומת טומאה, וכל כוח חיובי יכול ליפול ולהתבטא באופן שלילי. זה מה שקורה ב"מפוצלים", והדבר מעלה את התהייה, מה הטעם אם כן בכל המאמצים הללו, אם בסופו של דבר כמות הרוע נשארה זהה.
עד כאן ראינו את הבמה עליה מתרחש הסיפור, שנראית כאמור מבטיחה ומעניינת. למרבה הצער, עלילת הסיפור עצמה רדודה ומשעממת למדי. אילו מישהו כמו אסימוב או היינליין, או אפילו סוזן קולינס, היה כותב את הספר, זה יכול היה להיות ניסוי סוציולוגי ואנתרופולוגי מרתק, הבוחן עד הסוף את האפשרויות וההשלכות של חברה מעין זו. ורוניקה רות, ככל הנראה, לא מצליחה לעמוד בציפיות. למרות ההשוואות של הביקורת ל"משחקי הרעב", "מפוצלים" רחוק מלהציג את העומק, הדמיון והיצירתיות של אותה סדרה, וגם לא את המתח והדרמה שלה. סיפורה של הגיבורה המרכזית, ביאטריס, מתדרדר והופך במהירות לעוד רומנטיקה טפשית ודביקה לבני הנעורים, שהיתה יכולה להתרחש באותה מידה גם על רקע שונה לחלוטין. העלילה משעממת למדי, שטחית ולא סבירה במיוחד. קרה לספר מה שקרה לפלגים המתוארים בו: נפילה מפוטנציאל של גדלות ועומק, למימוש רדוד ומאכזב. הבמה, התפאורה והתלבושות מוצלחים ביותר – אבל השחקנים והעלילה הם לא משהו. אולי הספרים הבאים בטרילוגיה יציגו תוצאות מרשימות יותר, אבל אני בספק.
בשורה התחתונה, לא הייתי ממליץ במיוחד על הספר, בטח לא לבני נוער, שלא צריכים להכניס לעצמם לראש עוד שטויות רומנטיות. אבל הרעיון הכללי שלו, והחברה שהוא מתאר, מעניינים מספיק כדי להקדיש להם התייחסות. האם היינו יכולים לחלק את החברה שלנו סביב אידיאלים דומים? האם היינו יכולים לנהל את חיינו סביב הגשמתה של מידה טובה? לאיזה מין אנשים זה היה הופך אותנו? והאם יש מקום למיקוד דומה גם בעבודת ה' שלנו – לבחור ערך או מצווה מסוימת, ולשים את הדגש עליהם? ומה אפשר לעשות כדי למנוע התדרדרות ונפילות מהסוג המתואר שם?
"מפוצלים" לא ממש נותן תשובות לשאלות הללו, אבל אולי אנחנו יכולים לעשות זאת.
