לכתוב על הספר והסרט "חיי פיי" (Life of Pi) זו משימה לא פשוטה. מצד אחד אני רוצה להמליץ עליהם בחום לכל מי שלא קרא\צפה עדיין, ולכן אסור לי להכניס ספוילרים, ומצד שני אני רוצה להתייחס למסר שלהם, וקצת קשה לעשות את זה בלי לחשוף את העלילה. אנסה בכל זאת ללכת על הקו הדק בין השניים, ולכתוב סקירה ממליצה על "חיי פיי", שתדבר גם למי שכבר מכיר אותו וגם למי שלא. כי מה שבטוח, הוא מכיל מסר שחבל מאד לפספס.
"חיי פיי" הוא ספר מאת הסופר הקנדי יאן מרטל, שעובד לסרט בידי הבמאי אנג לי (שהוא דווקא לא אנגלי אלא טייוואני). גיבור הספר הוא הודי בשם פיסין מוליטור פאטל, הידוע יותר בכינויו "פאי" (אם לכם היו קוראים בשם שנשמע כמו pissing, גם אתם הייתם מחפשים לעצמכם כינוי פופולארי יותר). יאן מרטל, הסופר, הגיע אליו (כביכול) כדי לשמוע ממנו סיפור, שלדברי פאי "יגרום לו להאמין באלוהים". וכך מספר לו פאי את סיפור ילדותו וההרפתקה המדהימה שעברה עליו.
פאי גדל בפונדיצ'רי שבהודו, והיה בנו של מנהל גן החיות המקומי. למרות שמשפחתו היתה חילונית למדי, פאי היה ילד בעל אמונה דתית חזקה מאד – עד כדי כך ששייך את עצמו בו זמנית לשלושת הדתות שהכיר, ההינדואיזם, הנצרות והאיסלם, וסירב לקבל את הטענה לפיה נאמנות משולשת כזו היא בלתי אפשרית. מבחינתו, הדתות השונות אינן אלא דרכים שונות להבין ולהתחבר אל האל האחד, או כפי שניסח זאת: "האמונה היא בית עם חדרים רבים".
כאשר היה פאי כבן 16, החליטו הוריו למכור את גן החיות, לעזוב את הודו, ולהתחיל חיים חדשים בקנדה. הם הפליגו בספינת משא קטנה, בחברתן של רבות מהחיות, שנועדו למכירה לגני חיות בצפון אמריקה. אלא שלילה סוער אחד, מסיבות לא ידועות, טבעה הספינה, ופאי מצא את עצמו כניצול בודד על סירת הצלה קטנה. או ליתר דיוק, לא לגמרי בודד. בסירת ההצלה היה פליט נוסף מהספינה – טיגריס בנגלי בוגר, העונה לשם ריצ'רד פרקר.
במשך שבעה חודשים ארוכים הצליח פאי לשרוד בסירה ההצלה, תוך שהוא מתמודד לא רק עם איתני הטבע וקשיי המחיה, אלא גם עם נוכחותו של חתול טורף קטלני, המסוגל לחסל אותו כהרף עין. בעזרת אמונה, כוח רצון ונחישות, הצליח פאי לכפות על הטיגריס דו קיום משותף, לאלף אותה במידת מה, ואפילו להגיע לסוג של ידידות איתו. הרפתקאות שונות עברו עליהם במסעם הארוך, עד שבסופו של דבר הגיעה סירתם לחופה של מקסיקו, ודרכיהם של השניים נפרדו.
עד כאן מדובר בסיפור הרפתקה דרמטי ומעניין לכשעצמו, אבל לא הרבה מעבר לזה. אלא שלקראת הסוף מגיע החלק המפתיע. שני נציגים יפנים של חברת הספנות, שבבעלותה היתה הספינה שטבעה, חוקרים את פאי לגבי נסיבות האירוע, ומסרבים להאמין בסיפור הפנטסטי שהוא מספר להם. אז מספר להם פאי סיפור נוסף, שמציג באור חדש את כל האירועים שתוארו קודם לכן, ומאתגר את הקוראים והצופים להבין את המשמעות של כל זה – ולראות אם אכן הסיפור גורם להם להאמין באלוהים. הסיום הזה, והיחס בין שני הסיפורים, יכולים להעסיק את המחשבה זמן רב אחרי הקריאה או הצפייה.
אז קודם כל, מומלץ גם לקרוא את הספר – שהכתיבה שלו מעולה, והוא כולל הרבה קטעים שלא נכללו בסרט – וגם לצפות בסרט, שמכיל אפקטים וויזואליים מרהיבים, והופך את הסיפור לחווייתי ומרגש במיוחד. להוציא כמה הבדלים קטנים, הסרט נאמן במידה רבה לספר, ושניהם משלימים יפה אחד את השני.
עם זאת, דוקא בנקודה הקריטית ביותר, הקשורה להבנת המסר של הסיפור, הסרט עלול להטעות. האופן בו מספר פאי את הסיפור השני, יכול ליצור רושם מוטעה על הצופים, לגבי מידת אמיתותו של אותו סיפור – רושם שעלול להוביל למסקנה השגויה, לפיה האמונה באלוהים אינה אלא אשליה מנחמת ומנותקת מהמציאות האמיתית. ברור שלא זו היתה כוונתו של יאן מרטל, שאמונתו הדתית האישית דומה מאד לזו של פאי, כפי שניתן לראות בראיון אתו (למעשה, הוא הגיע לאמונה תוך כדי כתיבת הספר, בהשראת דמותו של פאי שיצר):
http://bigthink.com/videos/the-role-of-religion-in-a-writers-life
לא רק שפאי טוען שהסיפור אמור לגרום לשומע להאמין באלוהים – לא להפך! – אלא שברור שגם בשעה שהוא מספר את הסיפור, הוא עדיין אדם דתי ומאמין (הוא מברך לפני האוכל, מסביר על המורכבות של אמונתו, וכן הלאה). השוואה בין הסרט לספר מבהירה יותר את הדברים: בעוד שבסרט פאי מספר את הסיפור השני כשדמעות בעיניו, בספר מתקבל הרושם שהוא מספר אותו באופן ציני, תוך לגלוג על צרות המחשבה של החוקרים היפנים. אי אפשר להרחיב יותר מדי בלי ליצור ספויילר, אבל בקיצור – לא, אתאיזם הוא בפירוש לא המסר של הסיפור.
מה שפאי רוצה ללמד אותנו הוא, שהחיים הם סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. אין הכוונה לאמירה פוסטמודרנית בנוסח "אין אמת, הכל נרטיבים", אלא לכך שאנו בוחרים באיזה אופן להסתכל על המציאות. נכון, יש עובדות ברורות שלא ניתן להתווכח איתן, אבל אם נשים לב, נגלה שהללו מעטות מאד יחסית. כמה דברים אנחנו אכן יודעים בוודאות, וכמה אנחנו משלימים על בסיס הנחות, השערות ואמונות? אם נבחן את תמונת העולם שלנו, נגלה שהיא נראית כמו אוסף של נקודות, הלוא הן העובדות המוצקות, שביניהם אנו מותחים קוים שונים, באופן שהופך אותן לתמונה. אבל יש יותר מדרך אחת למתוח את הקווים הללו, ותמיד הם יהיו ארוכים יותר מאשר הנקודות. איזו תמונה אנחנו בוחרים לצייר?
ניקח לדוגמא שני סיפורים שונים על המציאות. אפשר לספר סיפור רציונאליסטי-מדעי, לפיו מה שמוכר לנו הוא פחות או יותר כל מה שקיים, דהיינו החומר וכוחות הפיזיקה, ולא הרבה מעבר לזה; סיפור של חסכנות (או קמצנות) אונטולוגית, שאינו מכניס לעולם שום גורם מעבר לאמפירי. ואפשר לספר סיפור מיתי-מיסטי, לפיו העולם מכיל מימדים, מישורים וישויות רבים ומסתוריים, הרבה מעבר למה שמוכר לנו; סיפור על עולם של קסמים וניסים, רוחות ונשמות, מלאכים ואלים.
שני הסיפורים הללו מסכימים על עובדות מסוימות, ומכירים בקיומם של הטבע והמציאות האמפירית. לא מדובר כאן על התנגשות בין רפואת-אליל לרפואה המערבית, או על הכחשת הידע המדעי. אלו הן ה"נקודות" שאין עליהם ויכוח. ההבדל הוא ביחס למה שקיים או לא קיים מעבר להן – האם אנו מותחים ביניהן קוים קצרים ונוקשים, שאינם משאירים מקום לשום חריגה מיותרת, או קוים רחבים ומפותלים, שהופכים את התמונה למעניינת ויפה הרבה יותר.
אף אחד משני הסיפורים הללו אינו ניתן להוכחה מוחלטת. שניהם מסבירים את כל העובדות הידועות, ושניהם לא מסבירים את הכל. לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות מסוימים. מי מביניהם הוא האמיתי? אין לנו דרך לדעת בוודאות. כל שביכולתנו לעשות הוא לבחור במה להאמין. האם אנו בוטחים בהיגיון ובתבונה שלנו, ושוללים את מה שאינו נתפס בהם, או שאנו מכירים במגבלות ההכרה שלנו, ומאמינים שישנם דברים רבים יותר בשמים ובארץ מכפי שביכולתנו לשער? האם נבחר את הסיפור הצר והיבש, או את הסיפור היפה והמרתק יותר?
והוא הדין, אומר פאי בסוף הסרט, לגבי אלוהים. אפשר לספר על העולם סיפור ללא אלוהים, סיפור בו העולם אינו אלא מקום עיוור, אדיש ואכזרי, החיים אינם אלא תופעה אקראית, והקיום אינו אלא מקרה חסר משמעות, המטלטל את האדם בין ייסורים ללא פשר שסופם מוות וחידלון. אבל אפשר גם לספר סיפור אחר, סיפור בו יש לאדם ולעולם תקווה ומשמעות, החיים הם ברכה וייעוד, והמוות אינו אלא שלב נוסף בקיום. סיפור בו יש מישהו משגיח מלמעלה, שאוהב אותנו ומרחם עלינו, ושאנו יכולים לבטוח בו שכל מה שהוא עושה הוא לטובה. זהו הסיפור על אלוהים, וכמו שכולם מודים – הוא המוצלח יותר מבין השניים. אולי אי אפשר להוכיח את אמיתותו, אבל גם את אמיתותו של הסיפור השני אי אפשר להוכיח, ועזבו לרגע את הפלפולים הפילוסופיים על חובת ההוכחה, שברובם אינם אלא הנחת המבוקש. אין פה שום חוק מחשבתי או כלל רציונאלי שכופה אותנו לבחור דוקא באפשרות אחת מבין השתיים. הבחירה היא בידינו.
החיים הם הסיפור שלנו, אומר פאי. איזה סיפור אנחנו בוחרים? אופטימיות יכולה להיות אשליה, אבל כך גם הפסימיות והציניות. אמונה יכולה להוביל לטעויות, אבל ספקנות מובילה לטעויות לא פחותות. ההיגיון, כפי שמציין יאן מרטל בראיון, הוא כלי עבודה בלבד, ולא תמיד הוא מתגלה כשימושי. אז למה בעצם לא להאמין? למה לא? אין דבר כזה "אפיקורס בעל כרחו", שהכפירה נכפית עליו מכוח ההיגיון והשכל, בניגוד לרצונו להאמין. מי שרוצה להאמין, לא יוטרד מהקושיות, ומי שרוצה לכפור, לא יועילו לו תירוצים. זהו המצב, ועלינו לקחת אחריות על בחירותינו, ולקבל אותם מתוך חירות ומודעות – לא מתוך אילוצים מזויפים של לוגיקה כזו או אחרת.
כפי שאומרת אמו של פאי, המדע מלמד אותנו על מה שבחוץ, והדת מלמדת אותנו על מה שבפנים. זה היחס האמיתי בין הסיפורים. אין סתירה ביניהם, אין אחד "אמיתי" ואחד "אשלייתי". אפשר להסתכל על החיצוניות בלבד, ולהיאנח מרה על העולם האכזר והקיום חסר המשמעות, ואפשר להסתכל על פנימיות הדברים, ולראות בעולם משהו אחר לגמרי. חבל שקיבעון מחשבתי, יוהרה וספקנות, ימנעו מאיתנו לאמץ את הסיפור הטוב יותר.
אז אני לא יודע כמה מהקוראים או הצופים ב"חיי פיי" באמת התחילו להאמין באלוהים בעקבותיו, אבל מה שבטוח הוא, שהוא נותן לכולם חומר למחשבה. ואם מישהו באמת רוצה להאמין, אולי הנער ההודי והטיגריס שלו יעזרו לו להשתחרר מהמכשולים המדומים שכביכול עומדים בדרכו, ולמצוא את דרכו לאלוהים מתוך חירות ובחירה.
ונקודה לסיום – כשהתעניינתי איך הצליחו לאלף טיגריס למלא את תפקידו של ריצ'רד פרקר בסרט בצורה כה מושלמת, התברר לי שברובו של הסרט, הטיגריס המופיע על המסך אינו אלא תוצר של אנימציית מחשב מעולה, לא טיגריס בשר ודם. מה זה אומר לגבי המשמעות של הסרט וסיפורו של פאי? תחליטו לבד...