ישנו מיתוס כזה, לפיו הדת והמדע הם שני יריבים הנלחמים זה בזו על השליטה באנושות. גורמים שונים, בעיקר בחוגים אתאיסטים-לוחמניים, נוהגים פעמים רבות להציג את המדע כאלטרנטיבה לדת, ולהצביע על יתרונותיו מול מגרעותיה. מבחינה היסטורית, תזת הקונפליקט הזו מופרכת לחלוטין. מעולם לא היה עימות עקרוני, בקנה מידה נרחב, בין דת למדע. נכון, היו אי-אלו אנשי מדע שנרדפו והוצאו להורג בידי הכנסיה לפני אי-אלו מאות שנים, וישנם עד היום ויכוחים סביב סוגיות שונות, כמו גיל העולם והאבולוציה. אבל לנפח את הנקודות הללו ולהסיק מהן על קונפליקט עקרוני בין דת למדע, זה חסר כל בסיס. הרבה מאד מדענים היו והינם אנשים דתיים, והרבה מאד אנשי דת מתעניינים ועוסקים במדע, וברוב המקרים שני התחומים חיים בשלום אחד עם השני. על נקודות חיכוך כמו אלה שהוזכרו לעיל, נשפכו כבר נהרות של דיו, ולא חסרות דרכים ליישב את הקשיים בלי לוותר על הדת או על המדע (ממש לאחרונה הופיע ספרו החדש של הרב יונתן זקס, "השותפות הגדולה", המוקדש כולו לנושא שיתוף הפעולה בין השניים). ובכל זאת, מיתוס הקונפליקט בין דת למדע מסרב לגווע.
במאמר זה אני רוצה לטעון, שאכן קיים מתח מהותי בין דת למדע. מקורו של המתח הזה אינו במסקנות מדעיות כלשהן, אלא במתודה המדעית עצמה, ולכן פתרונות נקודתיים לא יועילו. רק מתוך הכרה בכך שאכן קיים קונפליקט אמיתי, ניתן יהיה למצוא דרך ליישב אותו, ולתת לדת ולמדע את מקומותיהם הראויים.
מהו בעצם המדע? באופן פשוט, לא יותר מהתבוננות במציאות, עריכת ניסויים אמפיריים, וניסוח תיאוריות שיסבירו את הממצאים, ויאפשרו להשתמש בהם באופן יעיל. כל תינוק המכניס חפצים לפיו ובוחן אותם, עוסק בעצם בצורה גולמית של מחקר מדעי. לכאורה, מה יכול להיות בעייתי במחקרים שכאלה, שקידמו את האנושות בצעדי ענק בתחומים כה רבים? התשובה היא, שהבעיות מתחילות כאשר רואים במחקרים הללו את חזות הכל, וכאשר מייחסים להם יותר ממה שיש בהם; במלים אחרות, כאשר המדע הופך ל"מדעניזם", לגישה לפיה אין עוד מלבד המדע, וכפי שיבואר להלן.
נקודת המתח הראשונה בין דת למדע, קשורה למושג האמונה. אמונה פירושה להיות משוכנע באמיתות מסוימות, גם כאשר הן אינן ניתנות להוכחה חמורה. המתודה המדעית אינה משאירה מקום לאמונה; למעשה, היא מתנגדת לה בחריפות. במחקר המדעי, כל טענה חייבת להיות מגובה בהוכחות אמפיריות. אין דבר כזה כמו "נראה לי", "סבורני", "אני מאמין ש...". טענות כאלה, מבחינת המדע, הן סובייקטיביות לגמרי, ואילו המדע מתעניין במציאות האובייקטיבית בלבד – לא ברגשות או תחושות הבטן של מדען כלשהו.
הדת, לעומת זאת, בנויה כולה על אמונה. עברו להם מזמן ימי הביניים, בהם סברו אנשי דת מסוימים, שניתן להוכיח את אמיתות הדת בהוכחות לוגיות-מופתיות חד-משמעיות. ישנן, כמובן, סיבות טובות ושונות להאמין באמיתותה של הדת, אבל לא הוכחות לוגיות או מדעיות. ממילא, מבחינתו של המדע, טענותיה של הדת אינן מדעיות – וצעד קטן מאד מבדיל בין "לא מדעי" לבין "לא אמיתי", או "שטויות".
הקו הדק הזה הוא המבדיל בין מדע למדעניזם, בין מתודולוגיה לאונטולוגיה. המדע הבריא, מודע לכך שהוא חוקר תחום מסוים של המציאות, ומיישם עליו את עקרונות המחקר החמורים שלו; אין הוא מתיימר לעסוק בתחומים מטאפיזיים, פילוסופיים, תאולוגיים או מיסטיים, בהם עוסקת הדת. הוא אדיש כלפיהם, ואינו מחווה את דעתו בנושא. המדעניזם לעומת זאת, קובע קביעה אונטולוגית: אין בעולם אלא ד' אמות של מדע. כל מה שאינו ניתן להוכחה מדעית, אינו קיים – או לכל הפחות, אינו רלבנטי עבורנו בשום צורה. גישה כזו מתנגשת כמובן באופן מהותי עם הדת, המבוססת על אמונה לא-מדעית. היא מובילה ישירות למטריאליזם, רדוקציוניזם ואתאיזם, ושוללת מהמציאות כל היבט של רוחניות, קדושה או אלוהות, שאינם יכולים להיתרגם למונחים אמפיריים. מדעניזם ודת אינם יכולים לגור בכפיפה אחת.
חשוב להדגיש, שהמדעניזם עצמו אינו אלא מערכת של אמונות, שאינן ניתנות להוכחה לכשעצמן. האמונה לפיה אין דבר מעבר לד' אמות האמפיריות, ודאי שאינה ניתנת להוכחה, אבל כך גם עקרונות בסיסיים יותר של המדע, כמו האינדוקציות מהפרט אל הכלל, או אקסטרפולציות המניחות שמה שהווה, הוא שהיה והוא שיהיה; שלא לדבר על אמונות בסיסיות יותר, כמו האמונה בכך שיש חוקיות ביקום, ושיש לאדם את היכולת להבין אותה. העימות מול הדת, אינו עימות של "היגיון" מול "אמונה", אלא של אמונה מול אמונה. כיוון שהנחות המוצא הן שונות בעליל, לא ניתן ליישב בין השניים.
נקודה שניה של מתח בין דת למדע, קשורה לאמונה באפשרות של ניסים, וחריגות או שינויים בחוקי הטבע. המדע מניח כהנחת עבודה, שחוקי הטבע הם קבועים ובלתי משתנים. בלי הנחה כזו, כל המחקר המדעי הוא חסר משמעות. אם יוכח באופן מדעי קיומה של תופעה הנראית כסותרת את חוקי הטבע, ייאלץ המדע להכיר בקיומה, וינסה לנסח מחדש את התאוריות כך שיסבירו אותה. אבל כל זמן שלא הוכח קיומה של תופעה כזו, מניח המדען שהיא בלתי אפשרית, ושולל כל עדות או דיווח על תופעות שכאלה.
הדת, לעומת זאת, מכירה אמנם בקיומם של חוקי טבע קבועים, אבל מאמינה בכך שהם עשויים להשתנות. בורא העולם, שיצר את חוקי הטבע, יכול גם לכופף אותם אם הוא מעוניין בכך. ממילא יכולים להתרחש ניסים, או להבדיל כשפים, ותופעות על טבעיות אחרות. לא כל דיווח על תופעה כזו זוכה כמובן לאמון אוטומטי, אבל קיימת בדת פתיחות גדולה יותר להכרה בתופעות כאלה. אחרי הכל, רוב הדתות מבוססות במידה רבה על ניסים, או לפחות מקבלות אותם כחלק מרכזי מהמסורת.
למתח הזה יש השלכות שונות. המדע יכחיש את התרחשותם של ניסי יציאת מצרים, בשל היותם סותרים את חוקי הטבע, או לכל היותר יסביר אותם כאירועים טבעיים יוצאי דופן; הדת לעומת זאת תקבל אותם כפשוטם, על סמך כתבי הקודש והמסורת. המדע יתייחס לחוויות של גילוי אלוהי, כמו נבואה, הארות מיסטיות למיניהן או חוויות מוות קליני, כאל תופעות פסיכולוגיות בלבד, המתרחשות רק בראשו של החווה אותן; הדת תסכים, במקרים מסוימים, להתייחס אליהן כאל חוויות ריאליות. שימו לב שלהסברים שמציע המדע במקרים אלה, אין שום יתרון מהותי על פני ההסברים של הדת; הסבר לפיו קריעת ים סוף היתה תוצאה של התפרצות געשית תת מימית, אינו מוצלח יותר משום בחינה מההסבר לפיו מדובר בנס אלוקי. הסיבה היחידה לבחור בהסברים המדעיים, ולהכחיש כל מה שאינו כלול בהם, היא אימוץ הנחות מדעניסטיות על המציאות – מה שיש בו למעשה משום הנחת המבוקש.
זה המקום בו מתעורר גם הויכוח על הנושאים הטעונים של גיל העולם והאבולוציה. למאמין בניסים, אין שום הכרח לקבל את התאוריות המדעיות בנושא, שכן מבחינתו הסבר לפיו אלוקים ברא את העולם בששה ימים ואת כל החיים כפי שהם, יכול להסביר מצוין את כל התופעות הידועות – לא פחות מההסבר המדעי. המדע לעומת זאת, יכול להרשות לעצמו לקבל רק תאוריות העומדות במבחנים מדעיים, ואינן לוקחות בחשבון אפשרות של ניסים ושינוי הטבע. הנחתו היא, כאמור, שחוקי הטבע היו זהים תמיד – ושהם האחראים הבלעדיים להיווצרות היקום והחיים. ממילא הוא אינו יכול לקבל הסברים ניסיים ועל טבעיים כמו אלו של הדת. מדען חכם, כמו גם מאמין חכם, יכירו בכך שמדובר בשני הסברים אלטרנטיביים, שכל אחד בנוי על הנחות אחרות – שאף אחת מהן אינה מוכחת יותר מהשניה; מדעניסט פנאט, לעומת זאת, ישלול בתוקף את אפשרות הבריאה הניסית, כי מבחינתו מה שלא מדעי לא קיים. אבל הטענה "בריאתנות אינה מדעית", שקולה לטענה "אבולוציה לא כתובה בתורה" – שתיהן אינן אומרות דבר על המציאות, אלא רק על הכלים בהם בוחנים אותה. יתכן שהבריאתנות נכונה למרות שאינה מדעית, ויתכן שהאבולוציה נכונה למרות שאינה כתובה בתורה. הכל תלוי בהנחות היסוד שמאמצים, וההבדל היסודי ביחס לאפשרות הניסים, הוא העומד מאחורי המחלוקת הזו.
נקודה שלישית של מתח קשורה לדגש שהמדע שם על עולם החומר. מכיוון שרק החומר נגיש לבחינה אמפירית, מעסיק את עצמו המדע בתחום זה, ומתעלם במידה רבה מעניינים שברוח, כמו פילוסופיה, מוסר, חוויות דתיות וכדו'. הבעיה היא שהעיסוק הבלעדי בחומר, וההצלחות המרשימות שהשיג המדע בתחום זה, באים על חשבונו של עולם הרוח. הזכרנו כבר את היחס המדעי לחוויות רוחניות שונות כאל תופעות פסיכולוגיות גרידא, שלכשעצמן אינן אלא תופעות כימיות ופיזיקאליות. זהו ההרס שמחולל הרדוקציוניזם: כל עולם הרוח העשיר של האדם, מצומצם לאוסף תהליכים פיזיקאליים, ואינו מבטא יותר מאשר תחושות סובייקטיביות של האדם החווה אותן. לגישה זו יש כמובן השלכות בכל התחומים, במוסר, בחינוך, בתרבות, בערכים ובאידיאלים. זאת בניגוד לדת, ששמה את הדגש על עולם הרוח, ורואה אותו כממשי לא פחות, ואולי אף יותר, מהמציאות הפיזית. ומכיוון שהאדם, מאז הולדתו, מכיר טוב יותר את החומר מאשר את הרוח, ומכיוון שקל יותר להצביע על התקדמות חומרית מאשר על התקדמות רוחנית – הרי שהגישה המדעית המטריאליסטית זוכה להצלחה גדולה יותר, ודוחקת מפניה את העיסוק בעולם הרוח שמציעה הדת. ועל כך משלמת האנושות מחיר יקר. איש לא הכחיש מעולם, שמכירת הנשמה לשטן יכולה להיות עסק רווחי ביותר בעולם הזה; אבל האם המחיר שווה את הרווח?
נקודה נוספת, הנובעת מהנקודות הקודמות, היא היומרה לידע, והגאווה הכרוכה בכך. המדע, כפי שצוין, אינו "מאמין"; המדע "יודע" – או ליתר דיוק, הוא מאמין (!) שהוא יודע. ולעתים היומרה הזו חורגת מגבולות הטעם הטוב. בסופו של דבר, המחקר המדעי המודרני מקיף בסך הכל כ-200 שנה של ניסויים ותצפיות, שגם הן ראו פעם אחר פעם תיאוריות מתנפצות, נופלות ומתחלפות. כיצד ניתן, על סמך נתונים כה מצומצמים יחסית במקום ובזמן, להסיק מסקנות נחרצות על אירועים שקרו כביכול לפני מיליארדי שנים, במרחבים העצומים של היקום? לתאר לפרטי פרטים את השתלשלות אילנות האבולוציה של מינים שונים, כאילו התרחש הדבר לנגד עיני החוקרים? בתור אמונה או השערה, זה טוב ויפה; אבל להציג זאת כידע, זו אחיזת עיניים. ידע מדעי אמיתי הוא זה המתייחס לתצפיות על ההווה, ונבחן באמצעות ניבויים לעתיד. כל מה שאינו עומד בקריטריונים הללו, אינו ידע אלא השערה, שככל שהיא מרוחקת יותר כך היא משכנעת פחות. ספר כמו "קיצור תולדות האנושות", יותר משהוא ספר מדעי, הוא ספר מיתולוגיה; הוא מספר סיפור על דברי ימי המין האנושי, המבוסס על נקודת מבט אתיאיסטית. אין כל רע במיתולוגיות, אבל בתנאי שתופסים אותן בתור כאלה, ולא מכתירים אותן באצטלא של "ידע". ולא דיברנו על כל התחומים כמו "מדעי הרוח" או "מדעי החברה", המנסים לזכות גם הם ביוקרה המדעית, למרות שהם רחוקים מאד מלהיות מדויקים. מדענים חכמים מודעים לעצמם ולמגבלותיהם, ומבחינים בין ידע לבין השערות; הפחות חכמים, וההמונים הנוהים אחריהם, יוצרים מצג שווא של מדע כל-יודע וכל-יכול, ובכך אינם שונים מדתות וכתות למיניהן.
גם הדתות מספרות סיפורים שונים על העולם והאדם, על העבר והעתיד. ואכן, גם הן עלולות להיכשל ביומרה לידיעת האמת הוודאית. אבל איש הדת החכם, לא יטען לידיעה, אלא לאמונה. הוא יכול להיות משוכנע בוודאות באמיתותה של אמונתו, אבל לא יתיימר להוכיח אותה באופן מוחלט. בניגוד למדען, המתיימר לגלות את כל סודות היקום בכוחו ובתבונתו, יודע איש הדת שלעולם רב הסתום על הנגלה, ושאין ביכולתו של האדם לדעת הכל. הוא אינו מתייאש בשל כך, אלא מנסה ללמוד ולהבין כמה שיותר, אבל מתוך ענווה והכרה במיעוט ערכו. הוא מבין שהמגרש האמיתי בו מתנהלת התודעה האנושית, הוא מגרשה של האמונה – אותו מגרש שהמדע דוחה בבוז, אך משחק בו בעצמו מבלי משים. כמובן, לא כל איש דת או מדען זהים לטיפוס האידיאלי שציירתי כאן; אבל זה הבדל קיים, שתורם גם הוא למתח.
המודעות להבדלים הללו, אינה מחייבת לבחור בין דת למדע ולהזניח את השני. בהחלט אפשר וראוי לשלב בין השניים. והדבר ייעשה מתוך כך שנותנים לכל אחד את מקומו הראוי לו, ושומרים על גבולותיו. המדע ייזהר לחקור את הקיים, לא להביע דעה על דברים שחורגים מתחומו, ולא להניח הנחות אונטולוגיות חסרות ביסוס; והדת תיזהר לא לטעון טענות על המציאות, העומדות בסתירה לידע המדעי האמיתי (בניגוד לתיאוריות והשערות מפוקפקות). באופן זה ייצאו שני הצדדים, והאנושות כולה, נשכרים.
הרוצה להרחיב בנושא יכול לקרוא מאמרים נוספים שכתבתי, שניתן למצוא בעמוד הראשי תחת התגית "מדע".