כה אמרו חכמינו

כה אמרו חכמינו
פורסם ב 23/01/2014 09:17:54

העיסוק האחרון בנושאים כמו מלאכים ושדים, העלה באופן טבעי את סוגיית היחס לדברי חז"ל. חז"ל, כידוע, דברו לא מעט על עניינים אלה, וגם על דברים מוזרים הרבה יותר. איזה משקל יש לדבריהם? האם יהודי מאמין חייב לקבל כל מה שכתוב בגמרא כאמת? ולמה הם בכלל התכוונו? במאמר הבא אנסה לעשות קצת סדר בדברים, ולהציג את דעתי בנושא. לשם ההבהרה, המושג חז"ל מתייחס כאן לתנאים ולאמוראים, וספרות חז"ל כוללת את המשנה, התלמודים, ומדרשי ההלכה והאגדה.

נתחיל בכמה הנחות המוסכמות (כמעט?) על כולם. ראשית, חז"ל יכולים לטעות. אין ביהדות מושג של אדם שאינו מסוגל לטעות. אפילו האבות, הנביאים ומשה רבנו טעו לפעמים. חז"ל עצמם לא התביישו להצהיר מדי פעם, שדברים שאמרו בעבר היו שגויים, ולחזור בהם מעמדותיהם. זה נכון בענייני הלכה, וכל שכן בענייני מדע, שחז"ל מתייחסים אליהם לפעמים. בנושאים רבים הידע המדעי של חז"ל היה שגוי, והוא משקף את הדעות המקובלות בזמנם, לא בהכרח את המציאות כפי שהיא. כך בנושאי קוסמולוגיה, בוטניקה, זואולוגיה, רפואה ועוד. במקרים מסוימים ניתן לומר שהשתנו הטבעים, ושדברי חז"ל היו נכונים לזמנם, אבל במקרים אחרים ברור שמדובר פשוט בטעויות וחוסר ידע. אין טעם להתעקש ולטעון שכל מלה שאמרו חז"ל בכל נושא שהוא, נאמרה ברוח הקודש, ושכל הידע המדעי שלהם נכון בהכרח. מי שיטען כך, יכניס את עצמו לעמדה מגוחכת ובעייתית, שתזיק יותר מאשר תועיל. גדלותם של חז"ל היא בידע התורני שלהם ובסמכותם, לא בגאוניותם המדעית; אנו מחויבים למסורת ולפסקי ההלכה שלהם, לא לאמרותיהם בנושאים מדעיים.

שנית, לא כל מה שאמרו חז"ל הוא כפשוטו. פעמים רבות הם התבטאו בדרך גוזמא, משל ומליצה, חידות ואלגוריות. לפעמים הם ציינו זאת בעצמם, ולפעמים מובן הדבר מתוך הקשרו. יש לא מעט אגדות ומדרשים, שגם הדמיון הפתוח ביותר לא מסוגל לקבל כתיאור עובדתי פשוט של המציאות. מה רצו חז"ל ללמד ולרמוז באגדות אלה – בכך עסקו הפרשנים בכל הדורות, אבל קשה למצוא מישהו הסבור, שכל אגדה או מדרש שמופיע בחז"ל הוא כפשוטו. גם עמדה כזו תוביל למקומות בעייתיים ומפוקפקים, שמוטב לא להיקלע אליהם.

אבל אחרי שתי ההנחות האלה, מגיעה ההנחה השלישית והחשובה יותר – לא תמיד חז"ל טעו, ולא כל מה שהם אמרו אינו כפשוטו. פעמים רבות הם דוקא צדקו, ופעמים רבות הם התכוונו בדיוק למה שאמרו. הנחה זו מקובלת על כל יהודי דתי, המאמין בתורה שבכתב ובעל פה, ומתייחס בכבוד והערכה לחז"ל. כופרים ואפיקורסים למיניהם יכולים כמובן לסבור אחרת, ולהתייחס לכל דברי חז"ל כאוסף שטויות (עפ"ל), אבל הם נמצאים מחוץ למסגרת הדיון הנוכחי שלנו. עבור יהודי דתי, גדולתם של חז"ל אינה מוטלת בספק, ויש להתייחס אליהם ביראת כבוד ("אם ראשונים כמלאכים, אנו כבני אדם" וכו').

אם כן, השאלה הגדולה היא, איך עלינו להתייחס לדברי חז"ל. איך נדע מתי צדקו ומתי טעו, מתי דיברו כפשוטו ומתי הדברים הם משל? איך נוכל להבין באמת את דעותיהם?

כאן אנו נכנסים לשאלות של פרשנות, שהיא כידוע נושא המעסיק מאד את המחשבה המודרנית והפוסט-מודרנית. אי אפשר כאן כמובן להקיף את התחום, אבל ברצוני להציג כמה כללים שנראים לי נחוצים להבנת דברי חז"ל, כמו גם כל טקסט או חומר אחר.

ההנחה המרכזית היא, שחז"ל רצו ללמד אותנו דברים. להעביר לנו ידע. כדי ללמוד ולרכוש ידע חדש, חייבים להניח שאנחנו לא יודעים הכל. כמו במשל הידוע, אי אפשר למזוג תה לספל מלא. מי שחושב שהוא כבר יודע ומכיר הכל, לא יהיה פתוח לרעיונות ומושגים חדשים, שונים מאלה המוכרים לו. אם חז"ל רצו ללמד, ואנו מניחים שיש לנו מה ללמוד מהם, ושיש דברים שהם ידעו טוב מאיתנו – עלינו לגשת לדבריהם בראש פתוח, מתוך נכונות לקלוט דברים חדשים, ולשנות את דעותינו במקרה הצורך. מי שכבר יודע הכל, לא יכול ללמוד מחז"ל; במקום להתאים את דעותיו לדעותיהם, הוא יהיה עסוק בלהתאים את דעותיהם לדעותיו, ולהסביר שהם בעצם התכוונו למה שהוא חושב, ואם לא אז כנראה שהם טעו (זה למעשה היה הפרויקט המרכזי של חלק מהפילוסופים היהודים בימה"ב). אולי תצא מזה פרשנות מחוכמת ומתחכמת, אבל אותו תלמיד לא ילמד דבר. זוהי בעצם השאלה היסודית: האם אנו ניגשים לדברי חז"ל כתלמידים, או כפרשנים הנוהגים מנהג בעלי-בתים, ועושים בטקסט כרצונם וכאוות נפשם?

בהנחה שאנו אכן רוצים ללמוד מחז"ל (כי אם לא, באמת חבל על הזמן שמוקדש ל"לימוד" דעותיהם), עלינו להניח שתי הנחות, הקשורות לאלה שהוזכרו לעיל: 1. דברי חז"ל הם בחזקת נכונים עד שיתברר אחרת. 2. מעמדם של דברי חז"ל כפשט או כמשל צריך להיקבע בכל מקרה לגופו, לפי ההקשר וסגנון הדברים.
ההנחה הראשונה הכרחית, כי אם לא נקבל אותה, אלא נניח שכמו שחז"ל טעו בנושאים מסוימים, כך הם טעו בכל הנושאים – אז אין לנו מה ללמוד מהם, ואפשר לזרוק את הש"ס לפח וללכת לבלות. אם אנחנו בכל זאת לומדים גמרא (בדגש, כאמור, על "לומדים"), עלינו לתת להם חזקת נכונות עד שיתברר אחרת, כשם שאנו מעניקים לכל אדם חזקת כשרות בסיסית עד שתברר אשמתו.

ההנחה השניה הכרחית מאותה סיבה – בלעדיה לא יתכן שום לימוד של ממש. הוצאת טקסט מדי פשוטו היא כלי מסוכן, שיכול להפוך על פיו כל משמעות או מסר, ולסרס כל אפשרות של הבנת כוונת הכותב ולימוד מידע חדש. באמצעות הוצאה מהפשט, אפשר לייחס לכל הוגה או כותב דעות הפוכות לחלוטין מאלה שביטא בפועל. אפשר לטעון שחז"ל היו פגאנים, שהרמב"ם האמין בגשמות האלוה, שהרבי מסאטמר היה ציוני, ושהרב קוק היה אתאיסט. כל אחד יכול להתאים כל טקסט לכל השקפה שעולה בדעתו. אז אולי להטוטנות פרשנית יש כאן, אבל לימוד ופתיחות למידע חדש – בהחלט אין. לימוד אמיתי פירושו ניסיון לרדת לדעתו של הכותב, לא לשים בפיו את מה שרוצים לשמוע.

אמנם כאן העסק יותר מסובך, ואי אפשר לקבוע כלל ברור כמו "כל מה שאמרו חז"ל הוא כפשוטו עד שיוכח אחרת". זאת משום שחז"ל אכן השתמשו באופן חופשי במליצות, משלים ודברי חידה, והתעניינו יותר במסרים וברעיונות מאשר בעובדות הריאליות, בדרש יותר מאשר בפשט. אף על פי כן, יש סיפורים שעושים רושם ריאלי ואמין יותר, ומפרטים שמות אנשים, מקומות וכיו"ב, ויש כאלה שאופיים האגדתי ניכר בבירור. כשם שאי אפשר לקבוע ש"הכל כפשוטו", כך גם אי אפשר לטעון ש"הכל משל". ההכרעה בין האפשרויות קשורה להנחות היסוד של הקורא, לגבי מה שנראה לו סביר ומתקבל על הדעת ביחס לטקסט ולמציאות.

הנקודה החשובה כאן היא שיש להשתחרר מהנחות יסוד בעייתיות ובלתי מוכרחות, שמונעות גם הן כל אפשרות ללימוד מידע חדש. ואולי ההנחה הבעייתית והנפוצה ביותר, היא אותה הנחה של "מה שלא ראיתי, לא קיים", "מה שאני לא מכיר, לא יתכן", ו"מה שלא נראה לי, לא הגיוני". אותה אשליה של כל-יודע, המתכנה בשם רציונאליזם, כשכל תוכנה הוא למעשה היצמדות למוכר והכחשת השונה והחריג. אני נדהם כל פעם מחדש, מהצהרות מלאות ביטחון עצמי, לפיהן "ברור לכל בר דעת" שאין דבר כזה שדים\מלאכים\כישוף\ניסים\גן עדן וגיהנום\אלוקים (מחק את המיותר), ושכל דברי חז"ל בנושא הם או טעויות או "לא כפשוטם"; וכל כך למה? כי התברר שהם טעו? כי המדע הפריך את קיומם? לא. כי אנחנו לא ראינו אותם. ואם לא ראינו אותם, לא יתכן שהם קיימים. בלתי נסבל לחשוב שיש משהו שמישהו אחר ראה ואנחנו לא. אז אם אנחנו לא ראינו, אף אחד לא ראה. גם לא חז"ל. והכל טעות או משל.

לא שפרשנות כזו היא מופרכת או בלתי אפשרית; היא בעייתית מהסיבה הפשוטה, שהיא מונעת מאיתנו ללמוד דברים חדשים. ומה אם כל הדברים האלה דוקא קיימים, או לפחות היו קיימים בעבר, וחז"ל רצו שנדע זאת? ומה אם אכן יש בשמים ובארץ יותר דברים ממה שהפילוסופיה והמדע מעלים בדעתם? איך נלמד עליהם אם אנחנו בטוחים שאנחנו כבר יודעים הכל? למה להשתמש בכלי המפוקפק של הוצאה מפשוטו, אם אין לנו הכרח גמור לכך?

אז אפשר להתווכח לגבי סיפורים ואגדות מסוימים, עד כמה סביר שהם התרחשו כפשוטם, והאם מהתיאור נראה שאלה דברים כהווייתם, תיאור של מימד או רובד אחר במציאות, או משל לעניין אחר. אגדות שמתייחסות לאירועים מזמן התנ"ך, למשל, עושות רושם דרשני יותר מאשר פשטני במקרים רבים, ולו רק בשל העובדה שחז"ל כמובן לא נכחו במקום בזמן האירוע. ואפשר תמיד להתווכח על עניינים שבסבירות, עד כמה העולם היה שונה בעבר מאשר היום, וכן הלאה. יש כאלה שיקבלו את אגדות רבה בר בר חנה כפשוטן, ואחרים שמבחינתם גם המעשים על הלל הזקן לא אירעו במציאות. אולי זה לא ממש משנה, ואולי זה גופו מה שחז"ל רצו ללמד אותנו – העיקר הוא הרעיון, לא העובדות הגשמיות. אבל דבר אחד צריך להיות ברור. ככל שנניח פחות הנחות יסוד על מה ש"יתכן" ו"לא יתכן", כך נוכל ללמוד יותר דברים חדשים. אריסטו שיתק את המדע במשך מאות שנים, כי היה ברור לו מראש מה הגיוני ומה לא, ללא צורך בבדיקות אמפיריות; באופן דומה, פרשנויות אריסטוטליות לדברי חז"ל שיתקו את היכולת ללמוד את דעותיהם האמיתיות, שכן הפרשן כבר "ידע" בעצמו את האמת, וכל מה שנותר לו היה להלביש אותה על דברי חז"ל. הגישה המודרנית היא הפוכה בדיוק: התקדמות מגיעה מתוך בחינה מחודשת של הנחות יסוד, לא מתוך אינוס המציאות, או הטקסט, להתאים אליהן. וכשמדובר בהנחת יסוד מפוקפקת ומשתקת כמו "מה שלא מוכר לא קיים", ודאי שאין זה מן הראוי לבסס עליה את פרשנות הכתובים.

אם נתייחס בקצרה לסוגיית השדים והכישוף למשל, הרי שאין לנו שום סיבה מיוחדת להניח שחז"ל טעו בנושא, ובמקרים רבים תיאוריהם עושים רושם אותנטי ביותר, של חוויות ומפגשים ישירים עם אותן ישויות, לא של מליצות ומשלים. אז אפשר לעשות שמיניות באויר, ולדבר על ההשפעה התרבותית הבבלית, ומערכת המושגים השונה, וכל מיני דרכים יפות להגיד שחז"ל היו אמנם מפגרים אבל לא באשמתם (עפ"ל), או שהם בעצם היו פילוסופים אריסטוטליים, הגליאנים או לאקאניאנים, שהסוו מאחורי הסיפורים האלה רעיונות מודרניים או פוסטמודרניים למיניהם. אבל למה צריך את כל זה? נכון, חז"ל יכולים לטעות או לדבר במליצות, אבל למה לחשוב שזה המקרה? רק כי אנחנו לא ראינו ולא פגשנו? מגדלים שלמים של פרשנות עקומה נשענים על הנחת יסוד אחת, מפוקפקת ביותר לכשעצמה. הרבה יותר פשוט להיפטר מהנחת היסוד, ולהישאר עם הפרשנות הפשוטה – למרות שהיא מצריכה להודות בכך שחז"ל ידעו דברים מסוימים טוב יותר מאיתנו, ושעם כל הידע המדעי שלנו, אנחנו לא יודעים הכל. אדרבה, קצת ענווה לא תזיק לאף אחד. את חז"ל יש ללמוד לאור השקפתם הם, בלי לכפות עליה את זו שלנו, ובלי להתיימר לשפוט את אותה השקפה.

לסיום, מן הראוי להביא את המסופר בגמרא (סנהדרין ק, א) על תלמיד שלא האמין בדברי רבו עד שלא ראה במו עיניו:

"יתיב רבי יוחנן וקא דריש: עתיד הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות, וחוקק בהם עשר ברום עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים, שנאמר: ושמתי כדכוד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וגו'. לגלג עליו אותו תלמיד, אמר: השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן, כולי האי משכחינן? לימים הפליגה ספינתו בים, חזינהו למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות. אמר להו: הני למאן? אמרי: עתיד הקב"ה להעמידן בשערי ירושלים. כי הדר אשכחיה לר' יוחנן דיתיב וקא דריש. א"ל: רבי, דרוש, ולך נאה לדרוש! כשם שאמרת כך ראיתי. אמר לו: ריקה! אם לא ראית לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה! יהב ביה עיניה ועשאו גל של עצמות."

האם הסיפור הזה הוא כפשוטו או משל? מה שבטוח, המסר שלו ברור: לפעמים חכמים יודעים דברים שאנחנו לא יודעים, ולא כל מה שלא ראינו, לא קיים. וכדאי שסופו של אותו תלמיד, יהיה לקח ראוי לאלה ההולכים בדרכו.

 

 





print
כניסה למערכת