יש כאלה שרואים את הדת כשיטה פילוסופית; אחרים רואים אותה כמערכת מוסרית. אבל האם חשבתם פעם על הדת כסוג של משחק? זו אמירה שנשמעת מפתיעה ולא מובנת במבט ראשון, אבל מתברר שיש בה לא מעט מן האמת כשמעמיקים להתבונן בדברים.
יוהאן הויזינגה (או הויזינחה, 1872-1945), היה היסטוריון וחוקר תרבות הולנדי, בין החשובים ביותר במאה העשרים. אחד מספריו המרכזיים הוא "האדם המשחק". אם עד עכשיו חשבתם שמשחקים נועדו לילדים קטנים או לשעות הפנאי בלבד, בא הויזינגה ומלמד אחרת לחלוטין. לדבריו, המשחק מהווה תחום מרכזי ביותר בחברה האנושית (ולא רק בה), ולמעשה כמעט כל המוסדות החברתיים והתרבותיים שלנו מכילים אלמנטים משחקיים. במלחמה, במערכת המשפט, באומנות, בנימוס, בטקסים, בפולחן הדתי – בכולם ניתן למצוא, לאורך ההיסטוריה והתרבויות השונות, מוטיבים מובהקים של "משחקיות". אבל אם כך, מה זה בדיוק משחק, ואיך הוא מתבטא בכל התחומים הללו?
הויזינגה מגדיר את המשחק באופן הבא: "משחק הוא מעשה או עיסוק מרצון, הנעשה בתחומים קבועים ומסוימים של זמן ומקום על פי כללים, שקיבלנום עלינו מרצון בחינת חובה גמורה; מעשה שהוא תכלית לעצמו וכרוך בהרגשת יגיעה ושמחה ובהכרת ה'שוני' שבינו ובין 'החיים הרגילים'" (האדם המשחק, הוצאת ביאליק תשכ"ו, עמ' 61).
אם ננסח זאת במלים שלנו, הרי שיש במשחק שלושה מאפיינים עיקריים; האחד, מערכת כללים שכל המשתתפים בו מקבלים אותה על עצמם מבחירתם, ללא עוררין. השני, יצירת תחום מבודד משאר העולם, המיוחד לפעילות של המשחק. השלישי, המשחק הוא תכלית לכשעצמו, ואינו מיועד להשגת תכלית אחרת כלשהי פרט לעצם המשחק והכלול בו.
החלק הראשון הוא מובן. בכל משחק יש כללים, בין אם מדובר בתופסת, שחמט, כדורגל או הצגת תיאטרון. הכללים הללו הם ה"עובדות הקשוחות" של המשחק, שלא ניתן לערער עליהם או לכפור בהם – מי שעושה זאת, פשוט יוצא מהמשחק. אין טעם לשאול, למה בכדורגל אסור לגעת בכדור ביד, ולמה בשחמט אסור להזיז את הצריח באלכסון. אלה הכללים וזהו.
החלק השני, המתייחס לתחום המיוחד של המשחק, אינו מכוון בהכרח לתחום פיזי כמו לוח השחמט, מגרש הכדורגל או במת התיאטרון, אלא לתחום מופשט יותר בו חלים כללי המשחק. ילדים המשחקים "כן לא שחור לבן", פועלים במסגרת מסוימת בה חלים כללי דיבור שונים מהרגיל. שחקנים הלובשים דמויות שונות בסרט, חיים באופן זמני במציאות בה חוקי ההתנהגות הם אחרים. יש משחקים קצרים וארוכים, על שטח קטן או גדול, אבל לכל משחק יש את התחום שלו, שמגדיר ומאפיין את הייחודיות שבו.
החלק השלישי, ואולי החשוב יותר, הוא ההכרה בכך שהמשחק הוא תכלית לכשעצמו. הוא לא מיועד להשיג רווחים חומריים או כלכליים כלשהם. הוא אינו ביטוי לצורך ביולוגי או פיזי. מנקודת מבט תועלתנית, הוא מיותר לכאורה. ואף על פי כן, טבועה באדם (וביצורים נוספים) באופן מהותי הנטייה לשחק. אפשר כמובן להצביע על תועליות שונות היוצאות ממנו, אבל לדעת הויזינגה הללו נספחות בלבד לעיקרו של המשחק, כשם שחלוקת הפרסים אינה תכליתו אלא נלווית אליו. אפשר לומר על המשחק שעיקרו הוא "לשמה", לשם המשחק עצמו, כדברי הפתגם הידוע: "לא חשוב אם אתה מנצח או מפסיד, העיקר הוא איך אתה משחק".
בשלב הזה אפשר כבר לראות את הדמיון בין המשחק לבין הטקסים והפולחן הדתיים, או את האופן בו הללו מכילים אלמנטים משחקיים. גם בדת נמצאים אותם שלושה מאפיינים: מערכת כללים מחייבים, תחום מיוחד, ועשייה לשמה ולא לשם תכלית אחרת.
מערכת הכללים היא כמובן התורה והמצוות. ההכרה בהיותם כללים דמוי-משחקיים, מדגישה את הבסיסיות שלהם, ואת היותם מחייבים ללא עוררין. מי שדורש להבין את התועלת והתכלית שבכל מצווה והלכה, מפספס את המשחקיות שבדת. הכללים הם בסיסיים, ואין להקשות עליהם בלי לערער את הדת עצמה. עצם החיפוש אחר תועלת כלשהי, מראה על חוסר הבנה. מטרתם של הכללים הוא לא להביא לאדם רווח מוחשי כלשהו, אלא לשתף אותו בפעילות הדתית. אסור להדליק אש בשבת, כמו שאסור להזיז את הדוקים במשחק דוקים. לא כי הדלקת אש מעייפת את האדם או פוגעת בחברה בצורה כלשהי, אלא כי היא מהווה חלק מהמשחק. לא מוצא חן בעיניך? אל תשחק. אבל אם אתה משחק, אלה הם הכללים.
התחום המיוחד של הדת, יכול להתייחס לתחום פיזי, כמו בית המקדש או בית הכנסת, או לתחום מופשט יותר בו חלים הכללים. הנקודה החשובה כאן היא בידולו של תחום זה משאר תחומי החיים. הלכות בליעה בכלים, טומאה וטהרה, עירובין, מוקצה וכן הלאה, מהוות מערכות סגורות, שאינן תואמות למערכות כמו חוקי הפיזיקה או הכימיה. סיר נחשב כשר או טרף, בשרי או חלבי, לפי כללים הלכתיים, לא לפי עובדות פיזיקאליות כלשהן. בהמה נחשבת טרפה לפי כללי הטרפות, בלי קשר לביולוגיה ולרפואה המודרנית. ישנן לפעמים נקודות השקה בין התחומים, אבל אין זהות ביניהם. ההכרה בכך שמדובר בתחום נפרד, מסירה מעליו את לעגם וגיחוכיהם של אלה שאינם מזהים אותו ככזה. מתיחת חוטי עירוב יכולה להיראות כמו טריק מטופש למי שמחפש תכלית כלשהי להלכות שבת – אבל היא נראית נורמלית לחלוטין, אם תופסים אותה כחלק ממשחק השבת, שמטרתו נמצאת בתוכו. אם קווי הגיר של משחק הקלאס יכולים לסמל את "השמים" ו"הארץ", אז גם חוטי העירוב יכולים לסמל את רשויות השבת. טפשות היא כאשר מנסים להשיג מטרה באמצעות מעשים לא מתאימים, אבל כאשר המטרה היא המעשים עצמם, לא שייכת כל ביקורת – וזוהי בדיוק מהות המשחק.
וכאן אנו מגיעים לנקודה השלישית, של העשיה לשמה. האידיאל של עשיה לשם שמים ולא לשם תועלת או רווח, כמובן אינו חדש ביהדות, אבל בכל זאת חשוב לרענן אותו מפעם לפעם. בדורנו, יותר מבדורות קודמים, קל יותר להתייחס לקיום המצוות כאל עשיה לשמה. בעבר רווחו טענות, לפיהן תכליתה של הדת היא להפוך את האדם למוסרי יותר, מעודן יותר, בעל מידות טובות, חכם וכן הלאה. כיום נראה בבירור, שגם אם יש זיקה מסוימת בין דת לבין מוסר אישי וחברתי, הרי שבהחלט אין חפיפה מלאה. ישנם לא מעט דתיים מושחתים, ולא מעט חילוניים וגויים מוסרים, עדינים ואצילי נפש. הדת אינה תנאי הכרחי או מספיק לקיום חיים מוסריים, מאוזנים ומשגשגים. זה כמובן לא הופך את הדת למיותרת, אלא מדגיש את היותה תכלית בפני עצמה, מעשים שנעשים לשמם, כמו המשחק. לא לשם מטרה אחרת. אנשים לא משחקים שחמט כדי להפוך למוסריים יותר, אלא כדי לשחק שחמט; ואנשים עובדים את ה' כדי לעבוד את ה', ולא לשום תכלית אחרת (וכמובן שחלק הכרחי מעבודת ה' הוא להיות מוסרי ובעל מידות טובות).
כאן יש נקודה נוספת, שעמדו עליה כמה מגדולי החסידות. אי אפשר באמת "לעבוד את ה'". יש משהו מגוחך עד כדי אבסורד במחשבה שבני האדם הקטנים והשפלים, יכולים לעבוד את בורא כל העולמות האפשריים, באמצעות מעשים כמו הנחת תפילין, נענוע לולב, או הקרבת בהמה. מצד שני, זה מה שהוא דורש מאיתנו. אחת הדרכים להבין את הדברים, היא באמצעות היחס לעבודת ה' כאל משחק. נכון שאנחנו לא יכולים לעבוד אותו באמת, בשל גדלותו ופחיתותנו – אבל אנחנו יכולים "לעשות כאילו", לשחק במלך ועבדים, ובכך ליצור זיקה מסוימת בינינו. באמצעות המעשים הסמליים הללו אנו מבטאים רעיונות עמוקים, וכמו בהצגה אנו לובשים את דמויותיהם של משרתי המלך וחייליו, ועורכים טקסים בזעיר אנפין כדי לבטא את נאמנותנו ואהבתנו כלפיו. זו נחת הרוח שיש לאלוקים מעבודתנו, לא מהמעשים הקטנים עצמם, אלא ממה שהם מבטאים. (עיסוק נרחב ברעיון זה מופיע אצל צבי מרק, בספרו "מיסטיקה ושיגעון ביצירת ר' נחמן מברסלב, פרק יב).
כאן המקום לציין, שמשחק אין פירושו בשום אופן שחוק וקלות ראש. משחקים רבים מתבצעים בכובד ראש ומתוך רצינות רבה. קחו לדוגמא את קרבות האבירים בימי הביניים, את תחרויות האולימפיאדה (ביוון העתיקה וכיום), וטקסים צבאיים וממלכתיים למיניהם. ודאי שעבודת הפולחן הדתית אינה נופלת מהם, ועליה להיעשות בכל הכבוד והרצינות הראויים. הגדרתה כמשחק נועדה כדי לתחם ולהבין אותה טוב יותר, לא כדי לזלזל בה בבחינת "אה, זה רק משחק".
יש נקודה נוספת שרציתי לגעת בה, וכאן צריך לנקוט ביתר זהירות. עד עכשיו דיברנו על המעשה הדתי, קיום המצוות בפועל, ותיארנו אותו כסוג של משחק. אבל יש מקום לומר, שגם תחום האמונות הדתיות, גם הוא סוג של משחק; שגם מערכת הדוגמות, העיקרים והתפיסות של הדת, מצויה בתחום מציאות מיוחד משלה, שאינו זהה בהכרח למציאות שמחוצה לה.
מה הכוונה? קודם כל, בודאי אין הכוונה לומר, שאנשים כמו אברהם אבינו, או אירועים כמו יציאת מצרים, לא התרחשו במציאות. אני מאמין בהחלט שהם היו והתקיימו במציאות ההיסטורית-הריאלית. אבל הנקודה היא, שזה לא מה שחשוב. מה שמעניין את האדם הדתי הוא לא העובדות הפיזיות, העצים והאבנים, אלא הייצוג שלהם במערכת האמונה הדתית. במערכת האמונות של היהדות, בריאת העולם מיוצגת באופן מסוים, והאבות מסמלים דברים מסוימים, וכך גם יציאת מצרים וכן הלאה. זה פשוט לא מעניין איך הם היו בפועל; מה שמשנה הוא תפקידם בתוך המשחק. מבחינתנו, העולם נברא בששה ימים, ואנו מציינים זאת בשבת, בקידוש ובתפילות, ובני ישראל יצאו ממצרים, ואנו חוגגים זאת בפסח, בסוכות וכן הלאה. אנו מאמינים שהדברים גם קרו בפועל, בריאליה, בצורה כלשהי; אבל הפרטים של אותה צורה לא מעסיקים אותנו. כך ניתן להבין את החופש הדרשני שלקחו לעצמם חז"ל, ואת האגדות השונות שהלבישו על אישי התנ"ך והאירועים המתוארים בו. הם מעולם לא התכוונו לתאר ריאליה, ולא התעניינו בה; "מה דהוה הוה" – אין טעם לעסוק בהיסטוריה ישנה. מה שחשוב הוא משמעות הדברים עבורנו, במסגרת המשחק של עבודת ה'. זה גם ההסבר לאדישות של יהודים דתיים רבים כלפי סתירות בין דת למדע. המדע עוסק בעובדות היבשות, הדת היא משחק, והיחס בין המשחק לעובדות הוא שאלה משנית. נכון שאי אפשר לנתק ביניהם לגמרי, ואילו היה מתברר שאין שום תוכן ריאלי לסיפורי היסוד של הדת, היה המשחק מאבד את משמעותו; אבל הוכחה כזו היא ככל הנראה מעבר ליכולתו של המדע, שבעצמו אינו מסוגל להציע יותר מתיאוריות והשערות על העבר הרחוק. וכיוון שכך, מה זה משנה כמה זמן נמשכו "ששה ימים" של מעשה בראשית, ומנקודת מבטו של מי וכו'? במסגרת המשחק של הדת, אנו מציינים את בריאת העולם כמתרחשת ב"ששה ימים", ומחוץ לאותה מסגרת זה כבר עניין אחר. (בניגוד לליבוביץ, שהתעקש על הפרדה מוחלטת בין הדתי למדעי, אני סבור שיש עניין ליישב ביניהם ככל הניתן, ואיני חושב שיש ביניהם סתירות משמעותיות כמו שליבוביץ כנראה סבר. ועם כל זה, אני חושב שאכן מדובר בתחומים נפרדים, ומה שנכון באחד מהם לא בהכרח נכון בשני.)
ודאי שהדברים נכונים לא רק ביחס לסיפורי התורה, אלא גם כלפי אלוקים עצמו, שלעולם איננו יכולים לתפוס אותו ולהבין את דרכיו עד הסוף. מה שאנו מייחסים אליו הוא רק הייצוג שלו בתחום המשחק, תארים ודימויים מסוימים שניתן להתייחס אליהם, שמייצגים משהו לחלוטין מעבר להבנתנו.
מכיוון שהדברים הללו אינם פשוטים, ויש להיזהר שלא להיכשל בהבנתם, אני ממליץ מאד לקרוא את הספר העמוק והמרתק "הוויה או לא היה" של הרב עמית קולא, שמוקדש כולו לעיסוק בשאלה הזו – מה חשיבותה של הריאליה ההיסטורית עבור האדם הדתי. אפשר לקרוא אצלי סקירה קצרה של הספר, אבל עדיף כמובן לקרוא את כולו.
בתקווה שהדברים יובנו כראוי, אני חושב שראיית הדת כמשחק יכולה לרוקן חלק גדול מהביקורות והטענות המופנות כלפיה, ומצד שני לסלק את הצורך בהסברים אפולוגטיים שמנסים להעמיד את הדת על בסיס אחר, כמו מוסר או תועלת. כל זה בלי לפגוע בחשיבותה, בכובד הראש בו לוקחים אותה, וברצינות שהיא דורשת. אחרי הכל, מדובר במשחק החשוב ביותר בעולם כולו.