לא מעט דוברים של היהדות, ולהבדיל של דתות אחרות, נוטים להציג את דתם במונחים יומרניים כמו "האמת היחידה", "האמת המוחלטת", וכיוצא בזה. לאוזניים של בני דורנו, הדברים נשמעים לעתים קרובות צורמים למדי, ומעוררים תגובות הנעות בין אי-נוחות לבין גיחוך. אנו חיים בחברה בה מתקיימים דברי חז"ל "והאמת תהיה נעדרת", והגישה הרווחת נוטה לשלול יומרות לאחיזה באמת מוחלטת כלשהי. על אחת כמה וכמה כאשר טענות אלה אינן מגובות בהוכחות רציניות וכבדות משקל, וכאשר קיימים כמה וכמה גורמים שונים הטוענים גם הם לכתר האמת המוחלטת. וכל מי שמכיר את סוגי הטיעונים המשמשים בידי מחזירים בתשובה פופולאריים, מודע היטב למרחק בינם לבין "הוכחות מוחלטות".
מצד שני, האם כיהודים מאמינים איננו נדרשים להאמין שהיהדות היא אכן האמת המוחלטת, האחת והיחידה, שאין בלתה? האם אנו יכולים להתייחס אליה רק כאל "עוד דעה לגיטימית" במרחבי הפלורליזם, שאינה עדיפה או אמיתית יותר מכל דעה אחרת? מחשבה כזו מקעקעת בהחלט את יסודותיה של היהדות ומרוקנת אותה מחשיבותה (אם כי הוגים כמו הרב שג"ר, בספרו "כלים שבורים", ניסו ללכת בכיוון זה).
במאמר הבא אציג דרך חלופית לראות בה את הדברים, שתנסה לאזן בין המחויבות לדת כאמת מוחלטת, לבין ההכרה במגבלות שכלנו וביכולתנו להשיג אמת כזו. טענתי היא, שיש להתייחס לדת לא כאל אמת המסורה בידינו, אלא כאל ניסיון לחתור אל האמת מתוך הנחות מסוימות.
בואו ניקח את המדע לצורך השוואה. בניגוד לגישות שרווחו במאות ה-18-19, המדע המודרני עניו יותר, ואינו מתיימר לאחיזה באמת המוחלטת. הוא מודע להנחות היסוד שהוא נשען עליהן (או לפחות, הפילוסופים של המדע מודעים אליהן – לא מעט מדענים עדיין מצויים בימי הביניים מבחינה זו), ולכך שהתיאוריות שהוא מציג הינן ברות חלוף. המדען המודע לעצמו, רואה את תפקידו בחתירה לאמת, בניסיון להעלות תיאוריות שיהיו כמה שיותר קרובות אליה. זה לא אומר, כמובן, שכל הדעות שוות, ושכל תיאוריה תתקבל בסובלנות ובפתיחות מצד הקהילה המדעית; אדרבה, מדובר בקהילה ביקורתית ביותר, שלא תהסס לקטול ולהוקיע בחריפות כל עמדה שאינה עומדת בסטנדרטים המדעיים. המדען אמנם אינו מתיימר לטעון שעמדתו שלו מבטאת את האמת המוחלטת – אבל הוא כן יכול לקבוע, במקרים מסוימים, מה בודאי אינו אמת. ההתקדמות המדעית בנויה על הדו-אנפיות הזו, כאשר מצד אחד קיימת מודעות לכך שטרם התגלתה האמת המוחלטת, ומצד שני מכירים בשגיאות שנעשו בעבר, ובדרך לברר אותן ולהימנע משגיאות דומות בעתיד. המדע, אם כן, הוא דרך. דרך שיצאה מנקודת מוצא מסוימת, ושואפת להגיע להכרת האמת בקירוב גדול ככל שניתן. מדען הוא מי שמתקדם לאורך אותה הדרך, בהתאם לכלליה.
באופן דומה, לדעתי, יש לראות את הדת. היא אינה יעד שהושג כבר, אלא דרך שמטרתה להוביל ליעד. בדומה למדע, היא יוצאת מתוך הנחות יסוד מסוימות, אם כי שונות כמובן. היא מניחה שיש אלוהים, דהיינו ישות עליונה כלשהי, ושישנה דרך לעבוד אותו או להתחבר אליו במובן כלשהו. אם מדובר בדת מסוימת, כמו היהדות, ההנחה היא שהתורה היא המסר שאלוהים העביר לנו, ושהיא מהווה את הדרך להכיר ולעבוד אותו.
אבל הדת אינה מסתיימת בהנחות היסוד הללו. היא רק מתחילה בהן. שכן גם אם מקבלים את אותן הנחות, עדיין נותרות שאלות אינספור שלא באו על פתרונן. מיהו או מהו בדיוק אלוהים? מה אנחנו יכולים לדעת עליו? אלו תכונות יש לו? למה הוא ברא את העולם, ואיך הוא מנהל אותו? מה הוא רוצה מאיתנו? מה התפקיד שלנו בבריאה הזו? ומה יקרה לאחריה? מה בדיוק כתוב בתורה, ואיך עלינו להבין אותה?
לכל השאלות הללו אין תשובה ברורה וחד משמעית, והן העסיקו ומעסיקות את המאמינים מאז ראשית הדת ועד ימינו. היהדות היא דת של לימוד וחקירה מתמדת, של קושיות וחיפוש תשובות, של פרשנות והבנות מתחדשות. בין אם מדובר בתחום ההלכתי-פרקטי, או בשאלות תיאולוגיות ופילוסופיות, כל נושא עומד פתוח לחקירה. אולי בדתות אחרות, כמו הנצרות הקתולית, קיימת מגמה לניסוח דוגמות שאין לערער אחריהן; ביהדות זה לא כך. אפילו על י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם קמו עוררין, שלא לדבר על הפירושים וההבנות השונות של אותם עיקרים עצמם.
ואכן, אנו רואים שתפיסות דתיות הולכות ומשתנות עם הזמן. אינה דומה היהדות המקראית לזו של ימי בית שני, ולא זו של תור הזהב בספרד לזו של החסידות והישיבות הליטאיות. לא מצד אופן קיום המצוות, ולא מצד תוכנה של האמונה. אלוקים עצמו לובש דמות שונה בכל דור ותקופה; אלוהי התנ"ך, הקדוש-ברוך-הוא החז"לי, אלוהי הרמב"ם ואלוהי האר"י, נראים על פניהם שונים כל כך זה מזה, שקשה להאמין שכל אותם דימויים מייצגים את אותה ישות עצמה. לעתים השינויים בתפיסה נובעים מתוך בית המדרש עצמו, ופעמים רבות יותר, מתוך הדינמיקה בין היהדות לבין השפעות חיצוניות, כמו דתות אחרות, פילוסופיות ומדעים. אילו היתה האמת של היהדות בבחינת יעד שהושג כבר, לא היה מקום לשום שינוי ולשום חדירה של השפעה חיצונית, שיכולה רק לפגום בשלמותה של האמת. בפועל, מעולם לא התקיים בידוד כזה. חכמי ישראל שבכל דור היו מודעים למתחדש בעולם הכללי, וניסו תמיד לברור את התוכן מתוך הפסולת, ולהבין טוב יותר את היהדות עצמה לאורן של תגליות ותובנות חדשות. כשמבינים שהיהדות היא דרך החותרת לאמת, הרי שכל סיוע בדרך יתקבל בברכה. אם הפילוסופיה מגיעה לתובנות מסוימות לגבי אלוקים, או המדע מגלה את האופן בו פועלים חוקי הטבע, הרי שהם עוזרים לנו להבין טוב יותר את התורה. על הח'ליף עומר מסופר, ששרף את הספריה באלכסנדריה, בטענה ש"אם מה שכתוב כאן סותר את הקוראן, הרי הוא שקר, ואם הוא תואם לקוראן, הרי שהוא מיותר" (אמנם אמיתותו של סיפור זה מוטלת בספק). זו בדיוק טענה המבטאת תפיסה, לפיה כל האמת כבר מסורה ביד המאמינים. ביהדות, כאמור, הגישה היא שונה, ואם כי תמיד היו הסתייגויות מחשיפה בלתי מבוקרת לתכנים חיצוניים, הרי שמעולם לא היתה כלפיהם שלילה גורפת. הויכוחים היו תמיד על המינון הנכון.
לאור האמור, מובן עד כמה אמירה כמו "היהדות היא האמת המוחלטת" היא לא שגויה – היא פשוט ריקה מתוכן. מה הכוונה "היהדות היא האמת המוחלטת"? האם הכוונה היא שכל מה שכתוב בכל הספרות התורנית, מהתנ"ך דרך חז"ל ועד אחרוני זמננו, הכל נכון ללא עוררין? אילו מישהו היה חושב כך, רובה של אותה ספרות גדושת מחלוקות ודיונים, לא היה נכתב בכלל... או אולי הכוונה רק לתורה שבכתב? אבל מה הפירוש הנכון שלה, שהוא "האמת המוחלטת"? על כל פסוק כמעט יש פירושים רבים מספור, בפשט, ברמז, בדרש ובסוד. אז מהי בדיוק אותה אמת שמדברים עליה?
התשובה, לדעתי, היא שהיהדות היא האמת המוחלטת, במובן זה שהיא הדרך המובילה לאותה אמת. הנחות היסוד של היהדות, לפיהן אלוהים קיים והתורה היא הדרך להכיר ולעבוד אותו, הן האמת המוחלטת. לא מפני שאני יכול להוכיח זאת באופן חד משמעי (למרות שיש לי לא מעט מה לומר לטובת זה); דרכן של הנחות יסוד היא, שהן אינן ניתנות להוכחה או זקוקות לה. גם המדע, כאמור, מתחיל מהנחות אקסיומטיות באותה מידה. מי שלא רוצה לקבל אותן, פשוט יוצא מהמשחק; בלי הנחות יסוד וכללים ברורים, אי אפשר לשחק. אבל כאמור, אותן הנחות הן רק התחלת הדרך. הפרויקט האמיתי של היהדות הוא לחפש באופן מתמיד אחר הבנות (או תיאוריות) טובות יותר של אלוקים והתורה, לאור החידושים העולים בבתי המדרש ומחוצה להם. להיות יהודי דתי, לא אומר שהאמת המוחלטת נמצאת בכיס שלך, ושתפקידך הוא להנחית אותה על העולם. זה אומר שחייך הם מסע מתמיד של חתירה לאמת, במסגרת ההנחות שקובעת היהדות. אלוקים עצמו הוא אינסופי ובלתי נתפס. על כך אין עוררין. כל תיאוריה שמנסה להסביר אותו, עושה זאת בקירוב בלבד, בלי להתיימר להכיל אותו עד הסוף. כך גם התורה, על אינסוף התובנות והרעיונות הגנוזים בתוכה. תמיד יש מקום לחידושים ולבירורים נוספים. אף יהודי אינו יכול לומר שהוא הגיע לאמת המוחלטת, ואינו צריך ללמוד עוד. אנו מכבדים את התובנות והפירושים של הדורות הקודמים, אבל במידת הצורך, נודה בשגיאותיהם ונחרוג מהם. אין סיבה או הצדקה להציג את היהדות כמבנה מונוליתי אחיד ובלתי משתנה; אדרבה, הצמיחה וההתחדשות שבה הן מעלתה.
כאשר המדע משנה את התיאוריות שלו כדי להתאים לממצאים חדשים, קוראים לזה התקדמות, ורואים בכך את מעלתו. לעומת זאת, כאשר הדת משנה את עמדותיה כדי להתאים לממצאים חדשים, רואים בכך רבים אפולוגטיקה, ומגיבים על כך בזלזול. זלזול זה נובע מהתפיסה לפיה הדת מתיימרת לדעת את האמת המוחלטת, וכל שינוי בעמדותיה אינו אלא ניסיון להצטדק ולחפות על שגיאותיה שנחשפו, כדי להמשיך לשמר את מעמדה כיודעת-כל. אבל לפי הדברים לעיל מתברר, שאין שום מקום לביקורת. היהדות לא התיימרה לדעת את האמת המוחלטת, ודאי שלא באופן מלא, אלא לכוון את האדם בדרך המובילה אליה. אם התגלה מידע חדש, הדבר המתבקש הוא לשנות את הפירושים וההבנות בהתאם אליו, וכך עשו חכמי ישראל ומפרשי התורה בכל הזמנים. זו אולי אפולוגטיקה במובן המקורי של המלה, דהיינו הגנה על הדת מפני מבקריה, אבל לא במשמעות השלילית של המלה, כהצטדקויות אד-הוק מצוצות מן האצבע.
(יהיו אולי כאלה שיטענו, שהעמדה שאני מציג במאמר זה, היא עצמה אפולוגטית במובן השלילי של המלה. אני קורא להם להראות לי נציג כלשהו של היהדות, שהתיימר אי פעם לדעת את האמת המוחלטת כולה. אם אין כזה, האשמת היהדות ביומרה כזו היא זו המצוצה מן האצבע.)
כמובן שיש מקום להקשות ולבקר את הנחות היסוד עצמן של הדת, ולשאול מניין לנו שאכן יש אלוהים ושהוא נתן את התורה, בעיקר אם ישנם טיעונים משמעותיים נגד זה. וזה אכן נושא חשוב שראוי להתייחס אליו. אבל בהנחה שאכן מאמצים הנחות אלה (ונזכיר שוב, שאין עמדה חפה מהנחות יסוד), חשוב להבין את המרחק בינן לבין השגת האמת המוחלטת, אליה לא הגיע אף אדם מעולם, גם לא משה רבינו. האדם הדתי אינו אמור להיות מתנשא וכל-יודע, אלא לשאוף להגיע כמה שיותר קרוב לאמת, מתוך ענווה מחד גיסא, אך ללא ספקנות כרונית או פלורליזם חסר-גבולות מאידך גיסא.