בחוגים מסוימים, בעיקר אקדמאים, קיים עיסוק רווח בנושאים כמו "מחויבות דתית בעולם מחולן" (אבי שגיא, 1996) או "קיום מצוות בעולם שנתרוקן ממשמעות דתית" (דני סטטמן, 1998). כביכול האדם הדתי בן זמננו ניצב בפני איזה משבר קיומי מסוג חדש, שעליו למצוא דרכים להתמודד עמו. לכשעצמי, מעולם לא הבנתי על מה כל הרעש. אלוקים הוא אותו אלוקים, הדת היא אותה דת, והמצוות הן אותן מצוות, בדיוק כפי שהיו בימי אבותינו ואבות אבותינו. למה החילון ששטף את העולם אמור להשפיע עלי, כיהודי דתי, יותר מאשר הדתות האליליות ששלטו בעולם בעבר? איפה בדיוק איבדתי את "המשמעות הדתית"? נראה שמאמרים מסוג זה משקפים את עולמם הפנימי של כותביהם ובני חוגם המצומצם, יותר מאשר את המציאות בציבור הדתי הרחב.
אף על פי כן, אי אפשר להכחיש את קיומה של תופעה שאכן מצויה בימינו, והיא הניתוק בין אורח חיים דתי לבין אמונה אמיתית באלוקים. לא מעט יהודים מגדירים את עצמם כאנשים דתיים, שומרים על ההלכה ומקיימים מצוות במידה זו או אחרת, אולם הדת מהווה עבורם בעיקר זהות חברתית או אישית, שביטויה הוא חיצוני יותר מאשר פנימי. לא שהם כופרים בקיומו של אלוקים או בהשגחתו, אלא שהללו אינם תופסים מקום משמעותי אצלם. הם אינם הוגים בו, מנסים להבין אותו או ליצור איתו קשר, או חשים את נוכחותו בחייהם. דתיותם מתבטאת בקיום מצוות, הליכה לבית הכנסת וכדו', אבל עולמם הפנימי מחולן כמעט לגמרי.
כאן המקום להבדיל בין שני סוגים של דתיים מעין אלה. הסוג הראשון הוא זה שניתן לכנות "בעליבתים" – יהודים פשוטים, בדרך כלל בעלי השכלה תורנית מועטה, שלא השקיעו מחשבה מעמיקה ביסודות האמונה והדת. מנהג אבותיהם בידיהם, ואת המצוות הם מקיימים כמצוות אנשים מלומדה, כפי שמקובל במשפחתם ובקהילתם. בכך אין הם שונים מיהודים דומים לאורך כל הדורות, מ"עמי הארצות" של חז"ל והלאה, שהיוו תמיד את רובו של עם ישראל. זו אינה תופעה חדשה הדורשת התייחסות מיוחדת, אם כי חלק מהגורמים שנזכיר בהמשך רלבנטיים גם לגביה.
הסוג השני, והיותר מעניין, הוא של דתיים משכילים וחושבים, בעלי רקע נרחב במקורות היהדות, שנרכש באופן ישיבתי ו\או אקדמי. אותם דתיים אינם מתעלמים מאלוקים סתם מתוך חוסר מחשבה, אלא בוחרים באופן מודע לגבש השקפת עולם, המצמצמת למינימום את נוכחותו בחייהם. מסיבות כאלה ואחרות, הם אינם מעוניינים לאמץ אורח חיים חילוני; הם רוצים להישאר במסגרת היהדות הדתית ואף האורתודוקסית, אבל להתאים אותה לצורות החשיבה החילוניות והמודרניות המהוות את תשתית עולמם. כך למשל הם יחפשו באופן יסודי אחר דעות "מקילות" בנושאי אמונה, שניתן להיתלות בהן כדי "להכשיר" את השקפותיהם. הרמב"ם והמורה נבוכים, שהשפעתם ההגותית על הציבור היהודי הרחב היתה במשך מאות שנים זניחה ביותר, זוכים להערצה מחודשת אצל הדתיים החדשים הללו; שהרי אין כמו הגותו של הרמב"ם כדי להניח את הבסיס לתפיסה רציונאליסטית-מדעית של העולם, המרחיקה את האל לגובהי מרומים, שוללת כל אמירה משמעותית לגביו, מוחקת כל זכר למיסטיקה, ומוציאה מפשוטם מושגים כמו השגחה פרטית. בהשראתם של הוגים כמו ליבוביץ' וגולדמן, ממשיכים הדתיים החדשים את הפרויקט של ריקון היהדות ממטאפיזיקה, והפיכתה ל"דת ללא אשליה" (כשם ספרה של גילי זיוון; או ליתר דיוק, "אשליה ללא דת" – כהגדרתו של ברוך כהנא בביקורתו על הספר). הם יבחרו באופן עקבי בעמדות המשיקות לנטורליזם ומטריאליזם, לפיהן "עולם כמנהגו נוהג" וההתערבות האלוהית בו היא מינימלית. כדי לגבות את הדעות הללו, הם יגייסו מקורות הממעיטים בסמכותם של חז"ל ושל המסורת, ושמים את הדגש על חשיבה ביקורתית ועצמאית. פרקטיקה זו מלווה פעמים רבות בביטויים של זלזול והתנשאות כלפי "ההמונים" בעלי "האמונה התמימה", המחזיקים בתפיסות "פשטניות" ו"פרימיטיביות" של הדת (את יסודם של זלזול והתנשאות אלה ניתן למצוא גם כן בחוגים אליטיסיטיים כמו זה של הרמב"ם), ובתחושה כאילו תפיסתם היא הבוגרת והמעמיקה יותר. כך נוצר עולם מחשבתי בו אלוקים נע בין התארים השליליים של הרמב"ם למטאפורות של שפינוזה, ואינו לוקח כמעט חלק בחיים המעשיים.
לא אכנס כאן לדיון על עצם השיטה והמקורות, אליהם התייחסתי בכמה מקומות אחרים, וכבר נכתב ודובר עליהם רבות. מה שברצוני לעשות כאן, הוא להצביע על כמה מהגורמים הפסיכולוגיים, שעומדים לדעתי מאחורי הופעתה של גישה זו בימינו. הצבעה על אותם מקורות לא נועדה להפריך את הגישה או לזלזל במחזיקים בה; אחרי הכל, גם מאחורי גישות הפוכות לחלוטין, כמו זו שלי, עומדים גורמים פסיכולוגיים כבדי משקל לא פחות. כדי לנהל דיון רציני על גישה כלשהי, יש להתייחס לטענותיה באופן ענייני, ולא לנסות לחשוף את "היצר הרע" שמאחוריה. אף על פי כן, חשוב לברר ולהעלות למודעות את הגורמים הפסיכולוגיים הללו, כדי להבין את שורשי התופעה, ולאפשר לאנשים לבחון מחדש את הנחות היסוד עליהן הסתמכו, לעתים באופן לא מודע.
הדברים הבאים אינם מבוססים על מחקר שיטתי, אלא על ההתרשמות שלי מתוך היכרות עם לא מעט אנשים כאלה, ועם כתביהם של הוגים המזוהים איתם. טענתי היא, שמה שעומד בבסיס הגישה הוא הייאוש של אותם דתיים מאלוקים, וכפי שיבואר להלן.
ראשית, ברור שגישה זו מושפעת במידה רבה מהחילון שעבר העולם המערבי. באופן מובן, החיים בחברה חילונית משפיעים רבות על הציבור הדתי החי בתוכה, וצורות מחשבה ותפיסות עולם מחלחלות פנימה. גישות רציונאליסטיות, ביקורתיות ומדעיות, שבעבר היו חלקם של מעטים בלבד, הפכו בעקבות ההשכלה לנחלת הכלל – ואיתן גם הזלזול במיסטיקה, במטאפיזיקה, בחוויות רוחניות ודתיות, ובכל מה שנתפס כלא-מדעי ולא-רציונאלי. אין פלא אם כן שדתיים רבים נמשכים אחר תפיסות אלה, ומנסים לצמצם למינימום את היסודות הלא-רציונאליסטיים שבדת. כך גם לגבי תפיסות הומאניסטיות השמות את האדם במרכז, וממקדות את מרחב הפעילות בעולם האמפירי (בבחינת "אין עולם אלא אחד"), תוך הזנחת יעדים כמו העולם הבא או תיקון הנשמה, שהיו מרכזיים בעבר.
אבל לדעתי מדובר ביותר מסתם השפעה חברתית. ברקע הדברים, קיימת אכזבה קשה מכישלונה של הדת לגאול את העולם. עם כל הדיבורים על השגחה וצדק אלוהי, ימות המשיח ועולם הבא, בסופו של דבר מי שהוציא את עם ישראל מהגלות, החזיר אותו לארצו, והביא לקדמה מדהימה בכל תחומי החיים – זו הגישה החילונית המשכילה. אלוקים, לכאורה, איכזב. הוא לא נענה לתפילותיהם של המיליונים שהושמדו בשואה, ובמקום זאת העניק את הישועה והניצחון לכופרים גמורים. המדע והרפואה המודרניים חושפים את סודות הבריאה, ומחוללים מדי יום יותר ניסים, מאשר גדולי הצדיקים והמקובלים (לפחות במישור הנגלה לעין). אפילו בתחום המוסרי, זוכות הגישות הליברליות וההומניסטיות להצלחות מרשימות, ומתקנות את העולם במקומות בהם הדת נכשלה או לא ניסתה כלל (וגם מקלקלות בתחומים אחרים, אבל זה נושא נפרד). אמנם קמו גישות תיאולוגיות שונות המתמודדות עם המציאות הזו, אבל בשורה התחתונה מדובר במצב בלתי מובן, החורג מכל מה שניתן היה לצפות אליו.
והדתי המודרני, שחווה את השואה, את התקומה, ואת ההידרדרות וההתנוונות שאחריה, התייאש מלהבין את אלוקים. התייאש מלצפות ממנו למשהו. כל ניסיון להלביש תבנית וסדר כלשהם על התהליכים, למצוא בהם משמעות כלשהי, דתית או אחרת – נכשל. כל יומרה לחזות את העתיד, ואת תהליכי הגאולה הממשמשת ובאה – קרסו כדרכם של כל חישובי הקיצין למיניהם. הדתי המודרני והפוסט-מודרני כבר לא מסוגל לראות את יד האל בהיסטוריה, או למצוא היגיון כלשהו במתרחש בעולם.
כיוון שכך, הוא מפנה את גבו לאלוקים ומרחיק אותו ממחשבתו. אם אלוקים מדבר בשפה שאיננו מבינים, יהי כן; לא ננסה יותר להבין. נחיה את חיינו לפי הבנתנו, לפי השכל וההיגיון שלנו, ונשאיר לאלוקים את גובהי השמים שלו. הקשר בין האדם לאלוקים הופך מברית משותפת לחיבור חד סטרי: האדם מצדו מקיים את המצוות ועובד את האל, בעוד האל מצדו נותר נעלם ודומם.
עד כדי כך התייאש היהודי מלהבין את אלוקיו, שהוא מסרב בנחישות לשמוע אותו גם כשהוא דופק על דלתותיו. "אנחנו לא מבינים חשבונות של מעלה", מכריזים דתיים ואף רבנים מסוימים לנוכח אירועים כאלה ואחרים, בסוג של אגנוסטיות שנעה בין אדישות להתרסה. בנקודה זו חוברת הספקנות הרציונאליסטית לחוויית הניתוק מהאל, ומלעיגה לכל ניסיון לתת פשר ופרשנות תיאולוגית לאירועים ארציים. השילוב בין השתיים מצמיח שני סוגי דתיים: כאלה השומעים את קול ה' וחווים את נוכחותו, אך מתכחשים לחוויה כאל "רגש סובייקטיבי" בלתי אמין; וכאלה שהם חרשים מלידה, ואינם שומעים אותו כלל (סוג של אוטיזם דתי, כלשונו של תלמיד חכם ממכריי. או שמא תסמונת אספרגר היא הדימוי המתאים?). גישתם של השניים למציאות היא מדעית גרידא, וכל מה שאינו עובר את שבט הביקורת המדעי, אינו אלא אשליה או הזיה.
וכאמור לעיל, מתברר שאפשר לחיות לא רע בעולם מחולן. החיים על פי רוב מסודרים ובטוחים, האדם מרגיש בשליטה, והוא אינו חש צורך באל בתפקידו הקלאסי של שומר ומושיע. אם בעבר היה גם האדם הפשוט זועק לאלוקיו בשעת מצוקה, כמו רעב, מגיפה או מלחמה – הרי שהיום יש לו את המדינה, בתי המשפט והביטוח כדי לזעוק אליהם. במובן זה, הבעליבתים של היום רחוקים יותר מה' מאשר הבעליבתים של פעם, שהיו לפחות נזכרים בו בעיתות צרה.
נסכם אם כן: הגורמים העומדים מאחורי צמצום מקומו של האל בחיים הדתיים, הם עליית החילון והצלחתו; הייאוש מהבנת דרכיו של האל ומהציפיות כלפיו; ותחושת השליטה במציאות והביטחון של האדם המודרני, שמסתדר לא רע בלעדיו. שלושת הגורמים הללו קשורים אחד בשני, כפי שהראינו לעיל. וכאשר אין הם מובילים לחילון ממש, הרי שהם מובילים על כל פנים לצמיחת תפיסות דתיות שהאל אינו עומד בדיוק במרכזן – לפחות לא האל במובן היהודי המסורתי והרווח של המלה. לכל היותר יהיה זה האפס המטאפיזי המוחלט של הרמב"ם וליבוביץ, שאין לומר עליו דבר ואין הוא משחק שום תפקיד במציאות הארצית. תוסיפו לכך את המגמות הפוסטמודרניות, והדת הופכת לעניין סובייקטיבי לחלוטין, לסוג של בחירה אישית שאינה מתיימרת כלל לדבר בשם אמת כלשהי. רק העולם האמפירי קיים "באמת"; כל השאר – רק בראש. ל"רק בראש" הזה אפשר לקרוא בשמות יפים ומחמיאים, אבל אמונה מוצקה בריאליות של הדברים, אין כאן.
איך מתמודדים עם הייאוש הזה מאלוקים, והאם בכלל צריך להתמודד איתו – זה נושא לפעם אחרת, שלא אכנס אליו פה. אני מקווה שהעלאת הדברים לפחות תגרום לאנשים לבחון מחדש את עמדותיהם והשקפותיהם, ולראות האם התיאור שהצגתי אכן מבטא אותן; ואם כן, לחשוב האם זה אכן מצב בריא ורצוי, או שמא מחלה שכדאי למצוא לה תרופה.