פילוסופיה, בעיקר פילוסופיה אנליטית, היא כמו שחמט; קל ללמוד את הכללים הבסיסיים, קשה יותר להפוך לרב-אומן. לשם כך נדרשים כישרון ותרגול, אימונים וניסיון. אבל בניגוד לשחמט, בו קל לראות את ההבדל בשטח בין החובבן למומחה, בפילוסופיה יש הרבה יותר מקום להטעיה עצמית; אנשים בעלי ידע בסיסי בפילוסופיה עשויים לחשוב שהם הבינו טיעון או מהלך מסוים, ואף חשפו את הכשלים שבו, בעוד שלמעשה הבנה אמיתית נמצאת מהם והלאה, והכשל היחיד נמצא אצלם. כמובן שגם גדולי הפילוסופים עלולים לטעות לפעמים, אבל כשזה קורה, אלה בדרך כלל לא שגיאות בולטות שכל טירון יכול לזהות.
אחד הנושאים בהם אי ההבנה רווחת במיוחד, הוא התחום שנקרא כשלים לוגיים בלתי פורמאליים. לא פעם יצא לי לראות או להשתתף בויכוח, בו האשים אחד הצדדים את יריבו (או אותי) בנפילה בכשלים כמו אד הומינם, אד פופולום או פניה לסמכות, באופן המעיד על חוסר הבנה של אותם כשלים ותפקידם. במאמר הבא אסביר קצת על כשלים אלה, ולמה הם בעצם לא כשלים במובן המקובל של המלה, אלא דוקא כלים שימושיים למדי בדרך לבירור האמת.
מהי לוגיקה, מהם כשלים לוגיים, ומהם כשלים לוגיים בלתי פורמאליים? מבלי להיכנס להגדרות מפורטות, לוגיקה היא תחום בפילוסופיה הבוחן את תקיפותם של טיעונים, דהיינו את היחס שבין הנחותיו של טיעון לבין מסקנתו. כאשר מישהו טוען טענה כלשהי, ומנסה להסיק ממנה באופן הגיוני מסקנה מסוימת, מה שנוצר הוא טיעון לוגי. תפקידה של הלוגיקה הוא לברר האם המסקנה אכן נובעת מהטענות. אם כן, הרי שמדובר בטיעון לוגי תקף-דדוקטיבית. אם לא, הרי שהוא כושל-דדוקטיבית. הדוגמא הקלאסית לטיעון לוגי דדוקטיבי תקף היא:
1. (הנחה:) כל בני האדם הם בני תמותה.
2. (הנחה:) סוקרטס הוא בן אדם.
3. (מסקנה:) סוקרטס הוא בן תמותה.
טיעון מסוג זה, המכיל שתי הנחות ומסקנה, נקרא סילוגיזם. ניתן לראות בקלות מדוע המסקנה, שסוקרטס הוא בן תמותה, אכן מתחייבת משתי ההנחות הקודמות, ולכן הטיעון תקף.
דוגמא לטיעון כושל היא:
1. (הנחה:) לכל החתולים יש 4 רגליים.
2. (הנחה:) למוקי יש 4 רגליים.
3. (מסקנה:) מוקי הוא חתול.
במבט ראשון הטיעון עלול להיראות תקף, אבל למעשה המסקנה אינה מתחייבת מתוך ההנחות, שכן לא נאמר שרק לחתולים יש 4 רגלים, וממילא לא בהכרח שמי שיש לו 4 רגלים הוא חתול. הוא יכול להיות גם כלב, סוס וכדו'. אם מישהו יציג טיעון כזה כהוכחה לכך שמוקי הוא חתול, הרי שהוא ביצע כשל לוגי פורמאלי – שגיאה ברורה בהסקת המסקנות. כמובן, יתכן שמוקי הוא אכן חתול, אבל מסקנה זו אינה נובעת מההנחות. הלוגיקה לא נועדה לברר את האמת על המציאות, אם מסקנת טיעון מסוים היא אמת או שקר, אלא האם הטיעון תקף. בגלל זה, גם טיעון הנשען על הנחות שגויות (למשל: 1. כל הפרות יכולות לעוף, 2. עדנה היא פרה, 3. מכאן שעדנה יכולה לעוף), עדיין יכול להיות תקף מבחינה לוגית.
אם כן, כשלים לוגיים פורמאליים הם שגיאות בהסקת המסקנות מתוך ההנחות, כאשר מתקיימת יומרה להציג טיעון תקף-דדוקטיבית. בנוסף להם, קיימת קבוצה של כשלים לוגיים המכונים "כשלים בלתי פורמאליים", שמבטאים בדרך כלל ניסיון להוביל למסקנה באמצעות רטוריקה או השפעה רגשית על השומעים. ישנה רשימה ארוכה של קבוצות כשלים כאלה, כשהבולטות שבהם הן כשלי אי רלבנטיות, כמו אד הומינם – טענה לגופו של אדם ולא לגופו של עניין; כשלי פניה לסמכות, כמו אד פופולום – "כולם חושבים כך, מכאן שזה נכון", או אד ורקונדיאם – "המומחה\הגאון\הרב אמר כך, מכאן שזה נכון"; וכשלי פניה אל הרגש, המנסים להוביל למסקנה מסוימת תוך שימוש באמצעים כמו רחמים, פחד וכדו'.
וכאן צריך להבין דבר חשוב, בו טועים רבים. העובדה שאותם אמצעים רטוריים נקראים "כשלים לוגיים", אין פירושה שהשימוש בהם מהווה שגיאה, או שהוא מוביל בהכרח למסקנות שגויות. כל מה שהיא אומרת הוא, שכאשר טיעון מתבסס על טענות מעין אלה, הוא אינו תקף מבחינה לוגית. הלוגיקה, בדומה למתמטיקה, היא מתודה קפדנית מאד, שאין בה מקום ל"אולי" או "בערך". או שטיעון מסוים תקף לוגית, או שהוא לא. אבל בדומה למתמטיקה, היא עוסקת בתחום המופשט והתיאורטי בלבד, ואינה תמיד עוזרת לנו, או מספיקה לכשעצמה, כדי לברר את האמת על המציאות הממשית (כפי שראינו לגבי טיעון תקף שמסקנתו שקרית). כאשר אנו רוצים ללמוד ולהכיר את המציאות, אנחנו לא משתמשים רק בלוגיקה, אלא במגוון רחב בהרבה של אמצעים.
אילו כל העובדות והנתונים הרלבנטיים היו גלויים וברורים לנו, היינו יכולים להסיק מהם מסקנות על סמך טיעונים לוגיים בלבד; אבל בפועל, זה כמעט לעולם לא המצב. בפועל, כשאנו רוצים לחקור נושא מסוים, אנו צריכים להסתמך על מקורות משניים, כמו עדויות, ספרים, דיווחים, ידע נפוץ וכן הלאה. אף אחד לא יכול להיות בעצמו בכל מקום ובכל זמן, ולבחון כל דבר בכוחות עצמו – וגם אילו יכול היה, בסופו של דבר היה נאלץ לקבל הנחות יסוד מסוימות שאינן ניתנות להוכחה.
והנה מתברר, שבמהלך חקירות מהסוג הזה, אותם "כשלים לוגיים בלתי פורמאליים" מהווים דווקא אמצעים יעילים ביותר, ולפעמים היחידים, לאמץ הנחות המובילות אותנו לאמת. קחו את אד פופולום למשל, הפניה לדעת הרוב. נכון אמנם, שאם ידועה לנו האמת, הרי שגם אם הרוב חושב אחרת אין זה מעלה ולא מוריד; אבל מה אם האמת אינה ברורה לנו? האם לא נייחס משקל יתר לדעת הרוב מאשר לזו של המיעוט? אם כל שאר הנתונים שקולים, הרי שהבחירה הרציונאלית היא להעדיף את דעת הרוב. כך גם לגבי פניה לסמכות, למסורת וכדו': אם יש לנו מידע ברור שסותר אותה, הרי שהסתמכות עליה תהיה שגויה. אבל כל זמן שאין לנו מידע כזה, ושאר הנתונים שקולים, בהחלט מתבקש לבחור בדעות הנתמכות בידי חכמים או מומחים, שעברו במסורת, וכן הלאה. האם לא נעדיף את דעותיהם של אנשים כמו קאנט או איינשטיין, גם בנושאים שאינם קשורים ישירות לתחום מומחיותם, על פני דעתו של אדם מן השוק – אם אין לנו סיבה מיוחדת כלשהי להעדיף את דעתו?
או קחו למשל טיעונים כמו אד הומינם. טיעונים מסוג זה מנסים לפעמים לשלול את טענותיו של אדם מסוים, בטענה שהוא רע או מושחת ("השר הזה לא יכול להגיד שום דבר בנושא מסירת שטחים, הוא נאשם בהטרדה מינית!"). ואמנם נכון, שאם טענותיו של אדם מסוים נכונות או שגויות בעליל, אין זה משנה כלל מהן תכונותיו המוסריות; אבל מה אם לא ניתן לדעת בבירור את האמת לגבי אותן טענות? במקרה זה, הרי זה דווקא מתבקש להטיל ספק בטענותיו של אדם מושחת, ולחשוד שהן מושפעות מהאינטרסים האנוכיים שלו יותר מאשר מהאמת. והוא הדין להפך, טענותיו של אדם הידוע כצדיק וישר, ראויות ליותר אמון במקרה בו טעותן לא התבררה בעליל.
כמעט כל הידע שלנו בנוי על "כשלים בלתי פורמאליים" מעין אלה. אנו רוכשים אותו ממקורות סמכותיים (הורים, מורים, ספרים וכדו'), מהמסורת, מהדעות הרווחות בציבור, וכן הלאה. על סמך ידיעות כאלה אנחנו מבצעים מחקרים מדעיים, פוסקים את הדין בבתי המשפט, ומקבלים החלטות גורליות לגבי חיינו. אנו מגבשים דעות לא רק על סמך לוגיקה, אלא בעיקר על סמך אינטואיציה, המנסה לקחת בחשבון את מכלול הנתונים, גם אלה "הבלתי רשמיים". הלוגיקה בלבד היא עקרה; ברוב המקרים הממשיים, אין לה מספיק נתונים כדי לברר חד משמעית את העובדות. כמעט תמיד ישנו הספק והחשש מפני שגיאה, אותם מנסים לאזן באמצעות כלים בלתי פורמאליים, כולל אלה המכונים "כשלים".
לצורך המחשה, נניח שאתם קוראים מאמר של פילוסוף או מדען מהשורה הראשונה, אחד מהחשובים בתחומו; מאמר שעבר ביקורת של מומחים אחרים בקהילה המקצועית, וזכה להערכה רבה. והנה נדמה לכם שמצאתם בו שגיאה ברורה. כעת ישנן שתי אפשרויות: או שאותו מומחה אכן טעה, או שאתם אלה שטועים ובאמת זו אינה שגיאה. לצד האפשרות הראשונה, עומד ההיגיון שלכם, שמראה לכם בבירור שיש כאן טעות. אבל לצד האפשרות השניה, עומדות המומחיות והסמכות של הכותב ותומכיו, הטוענות שאין כל שגיאה בדברים. מבחינה לוגית פורמאלית, הסתמכות על גורמים אלה מהווה כשל מסוג "פניה לסמכות". אבל האם זה אומר שהיא מוטעית? הרי רבים מאד יהססו, ובצדק, לחלוק על מומחה גדול בתחומו, גם כאשר נראה להם שהוא טועה; שהרי אם מומחה כמוהו עלול לטעות, קל וחומר שהדיוטות כמונו מסוגלים לכך, ומי אמר שדווקא הגיוננו הוא העשוי ללא דופי? אולי אנו אלה שטועים ולא הוא? כך גם לגבי דעת הרוב או ההמון: יתכן שכולם טועים ואנחנו צודקים, אבל צריך הרבה ודאות, אומץ או חוצפה כדי לקבוע זאת נחרצות, שכן ככל שאנו מייחסים טעויות לאנשים בעלי יתרון עלינו, כך אנו מכירים בעקיפין באפשרות שגם אנו עצמנו עלולים לטעות – ושמא זה בדיוק מה שקורה?...
לאור האמור, מובן מדוע השימוש באמצעים רטוריים במהלך דיון או ויכוח, הוא לגיטימי לחלוטין, כל זמן שאינו כולל הטעיות מכוונות לגבי ההנחות (מה שהופך אותו מרטוריקה לדמגוגיה), וכל זמן שאינו מתיימר להציג טיעון תקף-דדוקטיבית. טענות כמו "רוב האנשים מאמינים ש...", "פלוני, מגדולי הפילוסופים בימינו, סבור ש...", או "האיש שטוען כך הורשע בלקיחת שוחד", אינן מהוות הוכחה לוגית, אבל הן בהחלט עשויות להיות רלבנטיות, כל זמן שאין שיקולים אחרים המכריעים כנגדן. לא כל טיעון חייב להיות לוגי-דדוקטיבי דווקא, כדי להיות בעל משמעות עבורנו.
אז לפני שאתם ממהרים לצאת בהכרזה על מציאת כשלים בדבריו של יריבכם (מי יוכל למצוא את הפניה לסמכות שעשיתי במאמר הזה?...), כדאי שתבדקו היטב אם אכן מדובר בכשלים – או פשוט בכלים.