משל המערה של אפלטון הוא אחד הרעיונות הפילוסופיים רבי ההשפעה ביותר בתולדות האנושות. משל זה מתאר אנשים החיים בתוך מערה, כשהם כבולים למקומם ופניהם לקיר. על הקיר הם רואים את צלליותיהם של יצורים וחפצים שונים המתנועעים מאחוריהם, ומכיוון שאינם יכולים לראות את העצמים עצמם, הם בטוחים שהצלליות הנן הדבר האמיתי ואין מציאות מעבר להן. רק מי שמצליח להשתחרר מכבליו ולצאת מהמערה, לאחר שיתרגל לאור הגדול שבחוץ, יוכל לראות את האמת לגבי טיבם של הדברים. לרוע מזלו, חבריו הכבולים במערה כנראה לא יאמינו לו, ויחשדו אותו בשיגעון והזיות.
משל זה מציג למעשה את תורת האידיאות של אפלטון. לפי אפלטון, כל העצמים שאנו רואים בעולם הזה אינם אלא השתקפות של אידיאות, ישים רוחניים הקיימים במציאות גבוהה יותר. בעוד שבעולם החומר הכל זמני, חולף ופגום, הרי שעולם האידיאות הוא נצחי ומושלם. אף סוס ארצי, לדוגמא, אינו כליל השלמות, וגם הסוס המשובח ביותר סופו למות; האידיאה של הסוס, לעומת זאת, מבטאת את רעיון השלמות הסוסית, והיא קיימת באופן נצחי. גם אם כל הסוסים ייכחדו מן העולם, האידיאה של הסוס תמשיך להתקיים. קל להבין את הדברים, אם מתייחסים לאידיאה כאל רעיון או מושג (אידיאה = idea = רעיון). אנו מסוגלים הרי להתייחס ולדבר על רעיונות מסוימים, בלי קשר לשאלה האם הם קיימים או היו קיימים כמציאות פיזית (דרקונים, פיות, מלאכים וכו'). אפילו אם כל העולם ייחרב, הרעיונות ימשיכו להתקיים. זהו טבען הנצחי של האידיאות.
החידוש של אפלטון אינו בכך שרעיונות ומושגים קיימים – על כך אין חולק – אלא בכך שהם קיימים באופן ריאלי, דהיינו ללא תלות בהכרתו של האדם. אנשים רבים סבורים שרעיונות ומושגים אינם אלא הפשטה שהאדם מבצע בתודעתו, כדי לעשות לעצמו סדר במציאות. לדעתם, אין באמת אידיאה של סוס – יש יצורים ממשיים שאנו מגדירים כסוסים, על בסיס תכונות משותפות המייחדות אותם משאר המינים, ומושג הסוס המופשט אינו אלא משהו שיצרנו בדמיוננו לשם הנוחות. ודאי שרעיונות מופשטים יותר, כמו צדק, חוכמה, יופי, מוסר וכדו', אינם אלא דימויים כוללניים שיצרנו לעצמנו על סמך תופעות בעלות דמיון מסוים. במלים אחרות, לדעה זו העולם החומרי והמפורד הוא המציאות האמיתית, ואילו האידיאות אינן אלא פיקציות הקיימות בתודעתנו. אם נמות, או ייחרב העולם, הרעיונות הללו יפסיקו להתקיים.
על כך חולק אפלטון. לשיטתו, יש לאידיאות קיום ריאלי ועצמאי, שאינו מותנה בהכרת האדם. אנחנו לא ממציאים את האידיאות, אלא מגלים אותן. כאשר אנו מתבוננים בסוסים השונים, אנו מזהים את כולם כשייכים לקבוצת הסוסים, למרות ההבדלים ביניהם, משום שאנו רואים את האידיאה של הסוס המתלבשת בכולם. כך אנו יכולים לזהות גם ציור מופשט של סוס, או בובה בדמות סוס, למרות השוני הגדול בינן לבין סוס של ממש – משום שהם מייצגים בצורה כלשהי את האידיאה הסוסית. הוא הדין לגבי רעיונות מופשטים יותר, כמו אלה שהוזכרו לעיל, שאנו מתקשים מאד להגדיר את תכונותיהם המיוחדות: היופי של אדם, פרח, סוס, בית, נוף ושיר, שונה לחלוטין מהאחד לשני, ואף על פי כן אנו מוצאים בכולם את התכונה המופשטת של יופי. לפי אפלטון, זה משום שאנו מסוגלים לתפוס את האידיאה של היופי שמתבטאת בהם. אנו יודעים שהאידיאות קיימות, פשוט משום שאנו מסוגלים "לראות" או להכיר אותן, לתפוס את מהותו של הרעיון הקיים מעבר לתופעות. ומה עם מי שטוען שהוא לא רואה שום אידיאות, אלא רק תופעות פרטיות? על כך יאמר אפלטון: אין מביאים ראיה מן השוטים, או מן העיוורים. לפעמים אנו תופסים את האידיאות בלי שנהיה מודעים לפעילותנו ההכרתית, ואם יש מישהו שאכן עיוור לקיומן, הבעיה היא אצלו ולא אצל הפיקחים. על כל פנים, האידיאות קיימות באופן ריאלי, והן אמיתיות יותר מאשר העולם הפיזי, שכאמור אינו אלא צל או השתקפות דהויה של עולם האידיאות.
(יש לציין שרעיונות דומים מאד לאלה של אפלטון מצויים גם ביהדות, בספרות חז"ל ואצל המקובלים, שלא לחינם טענו שאפלטון היה קרוב בהרבה לאורח האמת, יותר מאשר אריסטו תלמידו שבעקבותיו הלכו הרמב"ם וסיעתו. לא כאן המקום להאריך במקורות אלה, והרוצה יעיין בספר "שיעורי דעת" של הרב יוסף יהודה לייב בלוך, בסדרת המאמרים הנפלאים "כי כל בשמים ובארץ" ובמאמרים אחרים שם.)
ההכרה בקיומן הריאלי של האידיאות היא גורם משמעותי בתפיסה הדתית. כדי להמחיש את חשיבותן, אציג את סוגי האידיאות השונים לפי מדרג.
ככל שאידיאות הן כלליות ומופשטות יותר, כך הן נחשבות גבוהות יותר. בראש המדרג נמצאות אידיאות כמו צדק, יופי, כוח, חוכמה, מוסר, אהבה וכדו'. מעליהן, לפי אפלטון, נמצאת האידיאה של הטוב, שהיא העליונה ביותר, ואפלטון מזהה אותה עם אלוהים.
מתחת אותן אידיאות, נמצאות אידיאות פרטיות יותר, שהולכות ומתפרטות ככל שהן יורדות מטה לעולם החומרי. לדוגמא, האידיאה של היופי מתפרטת לאידיאות של יופי אנושי, יופי סוסי, יופי ארכיטקטי, יופי מוזיקלי, וכו'. היופי האנושי מתפרט לאידיאות של יופי גברי, נשי, ילדותי, תינוקי. היופי הגברי מתפרט ליופי מחוספס, יופי עדין, יופי חושני, יופי פראי, יופי פנימי, וכן הלאה. כך לגבי כל אחת האידיאות האחרות. כמעט כל עצם הנמצא בעולם החומר, מבטא בתוכו שילוב של כמה וכמה אידיאות, המעניקות לו את תכונותיו המיוחדות. אלמלא האידיאות, היה החומר חסר כל צורה ומאפיינים, כמו מראה שדבר אינו משתקף בה.
האידיאות לא קיימות רק כישים נבדלים; כמו אבני לגו, הן יכולות להצטרף וליצור צירופים ייחודיים. כך למשל, לכל מין בעל חיים יש את האידיאה המיוחדת לו, המורכבת בעצמה מכמה אידיאות בסיסיות יותר. האידיאה של הסוס מורכבת ממיזוג מסוים של כוח, מהירות, יופי וכדו', והאידיאה של האריה או הדולפין ממיזוג אחר. כך גם לגבי צמחים, מינראלים, נופים, חפצים מלאכותיים וכן הלאה. כלשון חז"ל, כל עשב ועשב יש לו מלאך האומר לו "גדל". אנו קובעים עד כמה דבר מסוים הוא מוצלח, על פי השוואה לאידיאה שלו, כפי שאנו קולטים אותה אינטואיטיבית. ככל שהוא דומה לאידיאה, ומבטא אותה במידה רבה יותר, כך אנו רואים אותו כמוצלח ומושלם יותר.
כאשר מדובר באידיאות המתגלמות בבני אדם, העסק נהיה מעניין אף יותר. בנוסף לאידיאות הכלליות המתבטאות בנו, ישנן כמה קבוצות אידיאות מיוחדות השייכות למין האנושי. קבוצות אלה הן הארכיטיפים, או האבטיפוסים – מין מודלים כלליים, שלובשים צורות שונות אך דומות כמעט בכל חברה אנושית. ארכיטיפים כאלה הם למשל המלך, הגיבור, הלוחם, האב (או הפטריארך), האם, המלומד, הכהן, אוכף החוק, האומן, השוטה, ההולל, המפתה, וכן הלאה. הללו קיימים בכל מקום ובכל תקופה כמעט, אם כי הופעתן הממשית יכולה להיות שונה בהרבה. אינו זהה לוחם שבט פרהיסטורי לחייל מארינס אמריקאי, או רופא אליל שבטי לכומר קתולי, ואף על פי כן שניהם מגלמים את אותם ארכיטיפים עצמם, ורב הדמיון ביניהם. דמויות היסטוריות מסוימות ידועות בכך שגילמו את הארכיטיפים שלהן באופן קרוב לשלמות.
קבוצת אידיאות אנושית נוספת ומעניינת, היא זו של אנשי המופת, או האייקונים; בניגוד לארכיטיפים, מדובר באידיאות שצמחו "מלמטה", באנשים שגילמו בחייהם ובגופם רעיון חדש, והפכו את עצמם לסמל ארכיטיפי ולמודל לחיקוי. כביכול זכו להתעלות ולהיכנס לפנתיאון האלוהי. דמויות כאלה הן אישים היסטוריים כמו נפוליאון, המרקיז דה-סאד, אברהם לינקולן, היטלר, איינשטיין, אלביס פרסלי וצ'אק נוריס (בתקופה האחרונה, אומנים כמו זמרים ושחקנים הופכים לאייקונים יותר מאשר מדינאים, מדענים או לוחמים); או דמויות בדיוניות, כמו הרקולס, רובין הוד, פיטר פן, שרלוק הולמס, ג'יימס בונד וסופרמן. אין זה משנה כלל אם הדמות התהלכה עלי אדמות בלבוש בשר ודם, או לא; מה שחשוב הוא, שאותן דמויות ביטאו חידוש מיוחד שכזה, שהפך אותן לארכיטיפ עולמי רב השפעה, למשהו שאנשים מנסים לחקות או מודדים דברים בהשוואה אליו. האדם בשר ודם שהם היו, אם אמנם היו, מאבד את חשיבותו; האידיאה שלו היא מה שנשאר.
וכאן אנו מגיעים לשלב הבא. אם הכרנו בכך שהאידיאות אכן קיימות באופן ריאלי, נבדל ונצחי, הרי שאנו יכולים לצעוד צעד נוסף קדימה, ולייחס להן גם אישיות ותודעה! אין לנו כמובן ראיה לכך, אבל הדבר משתלב יפה בתפיסה הדתית, שהרי אותן אידיאות שדיברנו עליהן עד כה, אינן אלא האלים, הרוחות, המלאכים והאלוהים של הדתות השונות. כל אותן דמויות המאכלסות את הפנתיאונים למיניהן, הנן למעשה אידיאות בעלות אישיות ורצון, שלבשו צורה מוחשית. בין אם קוראים להם אלים או מלאכים, בין אם מציירים אותם כבני אנוש, כבעלי ראשי חיות או כחסרי דמות, ובין אם קוראים להם בשמות יווניים, מצריים, סקנדינביים או עבריים – הרי שמדובר באותן אידיאות עצמן, הלובשות צורות שונות בעיניהן של כל עם ודת. אידיאות נמוכות דרגה, כמו האייקונים, זוכות בדרך כלל למעמד של חצי-אלים, דמויי אלים, קדושים או מלאכים זוטרים, ואילו האידיאות הגבוהות, כמו הגבורה, החוכמה והיופי, נחשבות לאלים בכירים או לארכי-מלאכים. ומעל כולם נמצא האל העליון, האידיאה המושלמת ביותר, שממנה נאצלו כל האחרות, והיא עצמה מצויה בכולן אך בלתי נתפסת לכשעצמה.
אתיאיסטים נוהגים להתלוצץ על כך, שההבדל בינם לבין האדם הדתי הוא אל אחד בלבד – האתיאיסט כופר בכל האלים, ואילו הדתי כופר בכל האלים חוץ מהאל שלו. האמת היא, שהאדם הדתי המקבל את תורת האידיאות, מאמין בכל האלים שניתן להעלות על הדעת; כל האידיאות קיימות, וכולן עשויות להיות ישים חיים ומודעים. ההבדל בין הדתות הוא רק בשאלה המעשית, למי מהן לסגוד ובאיזה אופן. היוונים קוראים לאידיאת המלחמה בשם האל מארס, והם מתפללים אליו ומקריבים לו קרבנות, ואילו אנו קוראים לה בשם המלאך גבריאל, או ספירת הגבורה, ואיננו פונים אליה ישירות, אלא לאל העליון הנמצא מעליה. איננו מכחישים אף אידיאה, ואין צורך לשלול את קיומם של תור או אפרודיטה יותר מאשר את אלה של צ'אק נוריס או מרילין מונרו. אלו ואלו אינם אלא סמלים, ביטוי לאידיאה מסוימת, שיכולה בהחלט להתקיים ולהיות בעלת מודעות ורצון. ייחודה של היהדות הוא בכך שהיא שוללת נחרצות עבודה זרה, דהיינו פולחן ותפילה לכל ישות שאינה האל העליון מכל, האחד והיחיד.
תורת האידיאות פוקחת את עינינו לראות את גילוייו של אלוקים בכל רחבי המציאות. בטבע, באדם, באומנות, ביצירה, ובכל מה שקיים בחומר או ברוח. האידיאות נמצאות בכל מקום, ואפילו בתופעות של רוע, אכזריות, כיעור ועיוות יש אידיאות מסוימות המתלבשות דרכן – אלה המיוצגות בדתות על ידי אלים רעים, כוחות התוהו, מלאכי חבלה וכדו'. ככל שנלמד להתבונן באידיאות, לעלות מהפרט אל הכלל, ומהמודלים הנמוכים לאידיאות העליונות, נוכל לרדת אחר כך בחזרה, ולמצוא איזה רעיון נשגב מתבטא גם בדבר הפשוט והקטן ביותר. במידה רבה זה תפקידה של האומנות, והאומנים המוצלחים הם אלה המתבוננים בעולם האידיאות, ומורידים משם עבורנו צורות וצירופים חדשים, העוזרים לנו להבין אותו בצורה טובה יותר. למעשה, אנו מזהים את הביטויים המוצלחים של עולם האידיאות, משום שאנו עצמנו באנו משם; נשמותינו הן חלק אלוהי שירד לעולם הארצי והתלבש בחומר, והנשמה בתוכה זוכרת את עולם האידיאות. לכן אנו מתפעלים כל כך, לעתים עד כדי כמיהה ואובדן החושים, לנוכח גילויי שלמות אידיאיים בעולם הזה. מכאן גם הדחף לסגוד לאותם גילויים ולהעריץ אותם, שיכול להתפרץ כיצר של עבודה זרה, או כתשוקה לדבקות האלוהית.
בנוסף לכך, חלק מעבודת ה' הפרטית של כל אדם, היא למצוא את האידיאה המיוחדת שלו, את האני העליון שהוא אמור לבטא ("מזלו של אדם", בלשון חז"ל), ולנסות להגשים אותו. כלשון האמרה המפורסמת, זושא לא יישאל בשמים למה לא היה משה רבינו, אלא למה לא היה זושא – למה לא ביטא את האידיאה של עצמו באופן מוצלח יותר. עלינו לנסות לאפיין, מתוך התבוננות פנימית, מהי האידיאה שלנו – מה האני המושלם שאנו יכולים להיות – ולחתור אליו.