בין הצלצול למפגשי הקבר: איך (לא) לעשות סרט

בין הצלצול למפגשי הקבר: איך (לא) לעשות סרט
פורסם ב 12/06/2014 10:44:31

מכיוון שבשבועיים האחרונים הייתי בחופשת התאוששות מניתוח שעברתי (תרומת כליה), היה לי פנאי לצפות בכמה סרטים שגיליתי לא מזמן. בעקבות זאת הגעתי לכמה תובנות לגבי התכונות שהופכות סרט לגרוע או מוצלח, ואני משתף אותן כאן, בתקווה שמפיקי סרטים למיניהם ישימו לב אליהן ויקחו אותן בחשבון. הדברים נכונים באותה מידה גם לספרים, אז אם יש סופרים בקהל – שימו לב גם אתם.

מה שהופך סרט לטוב, הוא המתח והסקרנות שהוא מעורר בצופים. לא מדובר רק בסרטי מתח; גם אם זו קומדיה או סרט רומנטי, מה שמחזיק את הצופים זו הסקרנות לדעת את ההמשך. כדי שתתעורר סקרנות, חייבת להיות תעלומה, וכדי שהסקרנות תבוא על סיפוקה, חייבת להיות הפתעה כלשהי, משהו בלתי צפוי ולא מובן מאליו. ככל שהסרט מציג תעלומה מסקרנת יותר, מותח יותר את הצופים, ולבסוף מפתיע אותם כשהתעלומה באה על פתרונה – כך הוא מוצלח יותר. ושוב, התעלומה יכולה להיות כל דבר: מהי זהותו של הרוצח המסתורי, איך ייפתר המשולש הרומנטי הסבוך, או האם וכיצד יצליח הילד בעל קשיי הלמידה להתגבר על בעיותיו. אבל בלי תעלומה, מתח והפתעה – הסרט נידון כמעט בוודאות לכישלון. אלה שלושת המרכיבים המרכזיים לסרט מוצלח.

וזו נקודה שהרבה מפיקי סרטים מפספסים. רבים חושבים, שאם יהיו בסרט אפקטים מרשימים, מחזות זוועה, דיאלוגים מרגשים וכן הלאה, זה מספיק כדי להפוך את הסרט לטוב. אבל זה לא. זה אולי היה נכון בראשית ימי הקולנוע, כשעצם החוויה של הצפיה בתמונות הזזות היוותה חידוש מפתיע עבור הצופים. הצופה של ימינו, לעומת זאת, כבר הספיק עד גיל 6 לראות את כל מה שקיים, ופיצוצים מרשימים למיניהם או נשיקות לוהטות כבר לא ממש מרגשים אותו. בשביל לרגש באמת, חייבים מקוריות והפתעה, אחרת יהיה זה סתם עוד סרט ז'אנרי אחד מני רבים, שאינו שונה מכל אינספור הסרטים האחרים בסוגה.

 

בואו ניקח לדוגמא את ז'אנר האימה. רוב רובם של הסרטים מסוג זה הם זבל גמור, שחבל לבזבז עליהם זמן מלכתחילה, אבל יש גם לא מעט יצירות איכותיות. הסרט "מפגשי הקבר" (Grave Encounters), למשל, קיבל ביקורות חיוביות למדי, וציפיתי שהוא יצדיק אותן. לצערי, התברר שלא רק שהוא לא מוצלח, אלא שהוא יכול לשמש כאבטיפוס לסרט גרוע, המדגים בדיוק את הנקודה שהצגתי לעיל.

הסרט מתאר קבוצה של מפיקי תוכנית ריאליטי, המחליטים להעביר את הלילה בבית משוגעים ישן ונטוש שיצא לו שם של רדוף רוחות, בתקווה לגלות שם סימנים לפעילות על טבעית. אין טעם להוסיף כאן אזהרת ספוילר, כי כל מי שיש לו ניסיון בסיסי ביותר בסרטי אימה, יכול לזהות מיד מהו התרחיש הצפוי במקרה זה:

- בית החולים, כמובן, אכן רדוף רוחות.

- בהתחלה לא יקרה כלום, חוץ מכמה אזעקות שווא.

- או אז, יקרה לפתע משהו מפחיד למדי.

- האנשים ייבהלו וינסו לעזוב את הבניין. הם יגלו שהם לכודים.

- הם ינסו לברוח בכל מיני דרכים, כשפחדם הולך וגובר, והתופעות המפחידות ילכו ויתגברו.

- בזה אחר זה, הם יופרדו אחד מהשני וייעלמו או ייהרגו בידי הרוחות.

 

מי שיש לו טיפה יותר ניסיון, ידע לצפות מראש גם את הנקודות הבאות:

- לא יהיו ניצולים – הן משום שמדובר בסרט בסגנון found footage, דהיינו חומר מוסרט שהתגלה כביכול במקום האירוע לאחר שכולם נהרגו, והן משום שהדמויות בסרט הם חבורה של שרלטנים חסרי אישיות, ואין שום דבר שמעורר בצופה הזדהות או אמפתיה כלפיהן.

- מישהו בסרט הולך לעבור לובוטומיה, שמוזכרת שם בהתחלה, ומופיעה משום מה כמוטיב חוזר בסרטי אימה העוסקים בבתי משוגעים (Season 9 למשל, עוד סרט מייבש להחריד).

כמו כן, ברור לכל צופה שאם המצלמה מתמקדת זמן מה באזור מסוים, הרי שמשהו עומד לזוז שם; שאם דמות רפאים של אשה עומדת עם הגב אליך, יקרה משהו מפחיד כשהיא תסתובב; וכן כיוצא בזה.

 

והנה מתברר, שכל התרחיש המתואר לעיל – שכאמור, יכולתם לחזות אותו מראש על פי התיאור הבסיסי שנתתי לכם – הוא בדיוק מה שאכן קורה בסרט! שום הפתעה. שום חידוש. שום מקוריות. כלום. אז בגלל שתיים שלוש רוחות רפאים מעוותות שקופצות ועושות בו (וגם זה בלי להפתיע בכלל), זה אמור להיות סרט אימה מוצלח? משעמם כמו קבר, יהיה תיאור נכון יותר. לאחרונה אגב יצא סרט ההמשך, שזכה לביקורות נמוכות בהרבה מהראשון. אני פוחד לחשוב מה זה אומר.

בואו נשווה לרגע לסרט אימה דומה וקצת יותר מוצלח – "סיפור אימה" (Horror Story), סרט הודי מתוצרת בוליווד. גם כאן העלילה בנאלית לחלוטין: חבורת צעירים מחליטה לבלות את הלילה במלון נטוש ורדוף רוחות, ששימש בעבר כבית משוגעים, וגם הם מוצאים את עצמם לכודים ללא מוצא, בזמן שרוח רפאים רצחנית מחסלת אותם בזה אחר זה. גם כאן העלילה צפויה מראש, אבל בניגוד למפגשי הקבר, כאן יש כמה תעלומות שמותחות ומסקרנות את הצופה. אחת הבחורות נגררת אל תוך החושך בצרחות ונעלמת; מאוחר יותר היא מופיעה שוב. האם זו אכן היא, או רוח הלובשת את דמותה? בחורה אחרת מתחבאת במקום מסתור, כשהיא שומעת את אחד מחבריה קורא בשמה ומחפש אותה. זה באמת הוא, או הרוח? יש כאן מספיק מתח ומסתורין כדי לעורר עניין בצופים. כמו כן, הגיבורים לא סתם מתרוצצים במעגלים ונשחטים לפי הסדר, אלא מנסים למצוא דרכים יצירתיות להתמודד עם הרוח, ולבסוף גם מצליחים. אגב, בניגוד למפגשי הקבר, בו ברור מראש שאיש לא ישרוד, ב"סיפור אימה" אפשר לצפות מיד מההתחלה שלפחות מישהי אחת תשרוד, ושזו תהיה כמובן הבחורה הצנועה והשקולה עם החצאית הארוכה, ולא השיכורה במכנסיים הקצרים. חוק "הנערה האחרונה" של סרטי האימה נשמר כאן בקפדנות. אז לא הייתי אומר ש"סיפור אימה" הוא אחד מסרטי האימה המוצלחים ביותר, אבל הוא בוודאי טוב יותר, מפתיע ומפחיד יותר ממפגשי הקבר. וכל זה כאמור בזכות שמירה על אלמנט התעלומה, המתח וההפתעה. מפגשי הקבר הוא קלישאה מוחלטת, סיפור אימה הוא קלישאה עם כמה נקודות של מקוריות.

לעומת זאת, קחו סרט אימה מצוין כמו הצלצול. למה הוא מצוין? כי הוא שומר על תעלומה, מתח והפתעה, מההתחלה ועד הסוף. מי הכין את קלטת הוידיאו המסתורית? מי עומד מאחורי צלצול הטלפון? מי הורג את הדמויות? מי זו סמארה? מה הסיפור שלה? איך עוצרים את זה? יש כאן מספיק תעלומות כדי למתוח את הצופים, ומספיק הפתעות וטוויסטים שחורגים מסיפור הרוחות הקלישאי הקלאסי. זה, בנוסף לאיכות הצילומים המעולה ולאווירה שהיא משרה, מה שעושה את ההבדל בין הצלצול ודומיו לבין סרטי אימה סוג ז'. תגידו בעצמכם, איזו תעלומה או הפתעה כבר יכולה להיות בעוד סרט על רוצח במסיכה או מפלצת, שמחסלים באופן שיטתי את כל הדמויות? יש מישהו שעוד לא קלט כמה זה משעמם?

 

הבאתי דוגמאות מתחום סרטי האימה, כי זה הסוג המועדף עלי, אבל אני מניח שלא תתקשו למצוא דוגמאות דומות מכל סוגה אחרת של סרטים. אם תשאלו את עצמכם למה נהניתם מסרט מסוים והתייבשתם מאחר, סיכוי טוב שזה יהיה קשור לרמת המתח וההפתעות בשני הסרטים. סרט שאפשר לצפות את כולו מראש על פי תקציר העלילה, יתקשה מאד להפוך להצלחה מסחררת, אלא אם כן יצליח איכשהו לפצות על כך בדרך אחרת. והוא הדין, כאמור, לגבי ספרים.

אפשר להתחיל לדון למה דוקא התעלומה, המתח וההפתעה הם מה שמושך אותנו לסרטים וספרים, אבל לא ניכנס לזה כרגע. בשורה התחתונה, זה אחד הגורמים המרכזיים בהם תלויה ההצלחה, וחבל שככל הנראה יוצרים רבים לא מודעים לכך, ומשקיעים באפקטים או בתיאורים גרנדיוזיים במקום ברעיונות מקוריים ומפתיעים. אם הדברים הללו יגיעו לעיניו של לפחות יוצר אחד ויגבירו את המודעות שלו לנושא, כבר הרווחנו.

 





print
כניסה למערכת