מיסטריום

אם נתבקש להצביע על היצירה בעלת ההשפעה הגדולה ביותר על האנושות, הבחירה תהיה ברורה וחד משמעית: התנ"ך. הספר הישן הזה השפיע, עיצב והטביע את חותמו על התרבות המערבית והמזרח-תיכונית בפרט, והאנושית בכלל, יותר מכל יצירה אחרת בהיסטוריה. יותר מכל מלך, קיסר, מצביא, פילוסוף או אומן. מאז כתיבתו ועריכתו לפני אלפי שנים ועד ימינו, נשאר התנ"ך רב המכר מספר אחד בעולם, ואין כמעט בית בו אין הוא נמצא. על משקל דבריו של ווייטהד, שכל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון, אפשר לומר שכל היצירה הדתית, הרוחנית והמוסרית המערבית היא הערות שוליים לתנ"ך. אי אפשר לדמיין איך היתה נראית התרבות שלנו בלעדיו.

מהו סודו של ספר הספרים? מה מקור הכוח וההשפעה העצומים שלו?

נתחיל ממה שאין בתנ"ך. במבט ראשון, התנ"ך הוא לא מה שהיינו מצפים לראות בספר שנכתב בידי אלוהים, בורא היקום הכל-יכול. אין בו תיאורים מטאפיזיים של העולמות העליונים, ולא טיעונים פילוסופיים מבריקים ומשכנעים. הוא לא נושא בשורה של אור ואהבה אינסופיים, ולא הבטחות להישארות הנפש ושכר לאחר המוות. הוא אפילו לא בנוי בצורה מסודרת ומוקפדת במיוחד, ועל פניו הוא מלא סתירות, כפילויות ומעברים לא מובנים מנושא לנושא. גם גיבורי התנ"ך לא נראים ברובם כמו דמויות מסיפורי צדיקים בעלוני השבת, והתנהגותם היא לעתים קרובות תמוהה עד מזעזעת. במקום כל אלה, מה שיש בתנ"ך הוא אוסף של תיאורים מיתיים והיסטוריים, תיאורי אלימות ומין בכמות שיכלה לפרנס סדרה כמו "משחקי הכס", רשימות ייחוסין למיניהן, מצוות והוראות אלוהיות, חזיונות נבואיים רבי רושם, ופה ושם שירה, פילוסופיה ועצות שימושיות. הרושם שנוצר הוא של מעשה טלאים, של משהו שנתפר מהרבה חתיכות שונות של בד, בלי לטרוח במיוחד לעשות בהן סדר. לא מעט יצירות פילוסופיות, אומנותיות ודתיות נראות הרבה יותר מתוחכמות, סימפטיות, מאורגנות ומבריקות מאשר התנ"ך. אך אף אחת מהן לא קרובה להתחרות בו.

כי דווקא האופי הזה של התנ"ך, הוא המקנה לו את הייחודיות שבו. התנ"ך הוא ספר בו כל אחד יכול למצוא את עצמו. ילדים ובעלי דמיון ייהנו מהסיפורים הצבעוניים והמרתקים. סופרים, משוררים, תסריטאים ואומנים ימצאו בו מקור בלתי נדלה להשראה. אנשי מוסר, מתקני חברה ומהפכנים ימצאו בו את הבסיס לערכים ולאידיאלים, ולחזון אחרית הימים. מיסטיקנים ואנשי תורות הסוד ימצאו בו מפתחות ורמזים להבנת העולמות העליונים ולשליטה בהם. פילוסופים ימצאו בו רעיונות עמוקים על משמעות הקיום, מהות האדם ובעיית הרע. אנשי דת ימצאו בו מערכת של חוקים, מצוות והדרכות בעבודת האל, לפרט ולכלל. חוקרי העבר ימצאו בו שפע של חומר על העולם הקדום וההיסטוריה העתיקה. פשוטי העם ימצאו עידוד ונחמה בתפילות ובהבטחות המופיעות בו. נואמים ודרשנים ימצאו בו רעיונות מתאימים לכל אירוע, מדרשת בר מצווה ועד לנאומי מלחמה של ראשי מדינות. הן קנאים רדיקליים, והן ליברלים שוחרי שלום, ימצאו בו סימוכין לדעותיהם. התנ"ך הוא לא ספר של רעיון אחד; הוא ספר שהכל בו, מורכב כמו המציאות עצמה, ומלא כמוה גוונים, סתירות, קושיות ותעלומות.

חוקרים רבים עוסקים בשאלה מתי, כיצד ועל ידי מי נכתבו הספרים השונים בתנ"ך. יש המפרקים אותו לתעודות וחלקי תעודות, אחרים מצביעים על האחדות הבלתי ניתנת לפירוד של חלקיו. למעשה, שאלה זו חסרת חשיבות למדי. מה שמשנה הוא לא תולדותיו ההיסטוריות של התנ"ך, אלא התוצאה הסופית שלו. ההשפעה וההשראה העצומה שהשפיע על האנושות, היא בדיוק מה שהיינו מצפים מספר שאלוהים בחר להשפיע באמצעותו על האנושות. עורכים ספרותיים ויועצי פרסום היו ללא ספק דוחים אותו על הסף, אבל במבחן התוצאה, הצלחתו של התנ"ך גדולה יותר משל הפרויקטים המיוחצנים ביותר, והיא המעידה על הגאונות האלוהית העומדת מאחוריו. וכי מובן מאליו הוא, שאוסף מגילות שנכתב בידי שבט רועי עיזים מזרח-תיכוניים לפני אלפי שנים, יהפוך ליסוד התרבות והמחשבה העולמיים? שאלת אופן התהוות התנ"ך, דומה בכך לשאלת מוצא האדם ולוויכוח על האבולוציה: לא חשוב האופן ההיסטורי בו נוצר האדם, שכן התוצאה הסופית – האדם כפי שהוא לפנינו – הוא יצירה מדהימה ומופלאה, המעידה על יוצרה עבור כל מי שעיניו לא סומות. והוא הדין כאמור לתנ"ך. אלוהים הוא זה שנתן אותו לעולם, והאופן המדויק בו עשה זאת חסר חשיבות.

הוא הדין גם לשאלת הריאליות ההיסטורית של חלקים מסוימים בתנ"ך. התנ"ך מציג מיתוס, סיפור מכונן, שכוחו ומשמעותו נמצאים בהשפעתו על הקוראים בו. אמנם, כל מי שלמד את הנושא יודע שאין סיבה של ממש לפקפק בריאליות של המסופר בתנ"ך – אבל הוא גם יודע שזה לא באמת מה שחשוב. סיפורי הבריאה, המבול, יציאת מצרים ומעמד הר סיני הם כה משמעותיים עבורנו בגלל הרעיון שבהם, לא בגלל שאירועים מסוימים קרו אי שם בעבר הרחוק לאנשים לא מוכרים שכבר מזמן מתו. אין טעם לדון בפרטי הפרטים ההיסטוריים של סיפורי התנ"ך. מה שחשוב הוא מה שהם אומרים לנו כאן ועכשיו.

אחד הדברים שמעניקים לתנ"ך את ייחודו הוא דווקא השילוב בין האלוהי לאנושי ביצירתו. התנ"ך נכתב, כמובן, בידי בני אדם – לכך מסכימים גם המאמינים השמרנים ביותר. משה כתב את חמישה חומשי תורה, הנביאים כתבו את ספרי הנבואה, ובעלי רוח הקודש חיברו את הכתובים, שקדושתם פחותה יותר. מה שלא ברור הוא האופן בו עבר המסר האלוהי מהבורא אל הנביאים. מהי נבואה, ומהי מדרגת נבואתו של משה רבינו, אלו דברים שאנו יכולים רק לנסות לשער לגביהם. איננו יודעים באיזו צורה בא הדיבור האלוהי למשה, וכיצד חוו הנביאים את נבואותיהם. מה שיש בידינו הוא הלבוש המילולי המנסה להכיל את התוכן הנשגב של הדברים, כשהוא מתאים אותו לשפה ולהבנה האנושית הפשוטה. אבל כמו ניסיון להסביר לילד קטן את עולמם של המבוגרים, ברור שהרוב נשאר בחוץ. כמו כן, התנ"ך לא מכיל רק ציטוטים של דברי ה', אלא בעיקר את סיפורם של בני האדם. "זה ספר תולדות האדם" – יותר משהוא מדבר על ה', מתאר התנ"ך את סיפור חייהם של האבות, השבטים, הנביאים, המלכים, הלוחמים ופשוטי העם, מאוהלו של יעקב עד לאימפריה של שלמה, מרות המלקטת שעורים בשדה ועד לאליהו העולה בסערה השמימה. כל הדמויות האנושיות, וכל מצבי החיים נמצאים בו, השחור והלבן וגם הרבה אפור שבאמצע. נקודת המבט היא של אלוהים, אבל הבמה היא של בני האדם. בין החיים האנושיים למלכותו של אלוהים, נכתב התנ"ך, כיצירה משותפת של אל ואדם. התנ"ך, כמו הדת בכלל, הוא לא אמירה אבסולוטית וחד משמעית; הוא דרך, ניסיון, לבטא במילים את מה שמעבר למילים, ולחבר את המציאות למה שמעבר למציאות. לכן יש לו שבעים פנים, ופירושים ההולכים ומתחדשים עד היום. יותר משהוא בא לתת תשובה, הוא בא לעורר מחשבה.

באופן מוזר למדי, ומסיבות היסטוריות שלא ניכנס אליהן כאן, דווקא היהדות זנחה במידה רבה את התנ"ך. להוציא את הקריאה הקבועה בתורה, בהפטרות ובמגילות, מעטים מקדישים זמן ורצינות ללימוד יסודי ומעמיק של התנ"ך על כל חלקיו. אמנם בשנים האחרונות יש שיפור גדול בנושא, בעיקר בזכות תרומתם ופעילותם של רבני ישיבת הר עציון ("הגוש"), אך עדיין התנ"ך אינו נחלתו של כל יהודי, ולא מעט למדנים, אברכים ורבנים מפגינים בורות מזעזעת לגביו. לניתוק מהתנ"ך ולהעדפת הגמרא כספר המכונן של היהדות, יש השפעות מרחיקות לכת על כל תפיסת היהדות את אלוהים, האדם, התורה והמציאות, כפי שהאריך להראות לדוגמא הרב יובל שרלו במאמרו "האם התנ"ך היה?". גם אם יש מה לחלוק על דבריו, הן באופן בו הוא תופס את התנ"ך והן באופן בו הוא מתאר את המציאות, הרי שברור הוא שהיהדות לא יכולה להרשות לעצמה להתנתק מהתנ"ך, ושניתוק כזה יוצר עיוותים בהכרח. לא יתכן שגויים נוצרים יפגינו בקיאות בתנ"ך ויאמצו את ערכיו, בעוד אצלנו לא יודעים מה אמר חבקוק ומתי חי זכריה. בעיקר לאור החזרה לארץ ישראל וחידוש הריבונות, עלינו לחזור גם לתנ"ך ולמצוא בו את ההשראה שלאורה עלינו לנהל את חיינו ומדינתנו.