גן עדן וגיהנום. בתפיסה הפופולארית, המבוססת על ספרות חז"ל, אלה הם יעדיה של הנשמה לאחר המוות. לפי המקורות השונים בספרות חז"ל, האדם נידון לאחר מותו לפי מעשיו: צדיקים זוכים למנוחה בגן עדן, בעוד הרשעים נענשים בגיהנום. תיאורים של גן עדן כמעט אינם נמצאים בספרות חז"ל המרכזית, ואילו הגיהנום מתוארת באופן כללי במספר מקורות כמקום של חושך, אש וייסורים. לעתיד לבוא, לאחר תחיית המתים, יבוא יום הדין הגדול, בו יזכו הצדיקים לחיי העולם הבא, ואילו הרשעים לייסורי עולם או אבדון נצחי (סקירה שיטתית של מקורות חז"ל בנושא מופיעה אצל הרמב"ן בשער הגמול).
קיימת דעה רווחת, לפיה מושגים כמו הישארות הנפש, גן עדן וגיהנום, אינם מופיעים בתנ"ך. יש הטוענים גם שהשקפת התנ"ך לגבי הנעשה לאחר המוות, עומדת בסתירה לדברי חז"ל, ואינה מתיישבת עם מושגי גן העדן והגיהנום, או השכר והעונש לאחר המוות. במאמר הבא אנסה להפריך דעה זו, ולהראות שהשקפת חז"ל תואמת היטב את המקורות התנ''כיים בנושא.
נתחיל מהתורה. מה נאמר בה לגבי גורל האדם אחרי מותו? במספר מקומות בתורה מופיע בהקשר למיתה הביטוי "ויאסף אל עמיו" (אצל האבות, ישמעאל, אהרן ומשה), או "תבוא אל אבותיך", "שוכב עם אבותיך" (אצל אברהם ומשה). אין הכוונה לקבורת הגוף המת בקברי האבות, שכן ביטוי זה נאמר בהקשר למיתה, גם אם הקבורה התרחשה זמן רב אחריה (כמו אצל יעקב), או לא היתה בסמוך לקברי האבות (כמו אצל אברהם ומשה). נראה מכך שלאחר המוות נאספת הנפש למקום בו נמצאות נפשותיהם של אבותיה ובני עמה, וכבר יש בכך התייחסות לקיום לאחר המוות. מהו בדיוק טיבו של קיום זה ומה מתרחש בו, לא מפורט בתורה.
לעומת זאת, במקומות רבים בתורה מופיע עונש כרת – "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", "היכרת תיכרת הנפש ההיא", "ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם", וכו'. מה פשרו של עונש זה? חלק מהחוקרים החדשים פירשו זאת כנידוי והרחקה מהקהילה, אך פירוש זה אינו מתיישב עם התיאורים בהם ה' הוא המכרית את הנפשות – "והכרתי אותו מקרב עמו" (ויקרא כ, ה-ו. ועי' באנציקלופדיה מקראית ערך "כרת" הדוחה פירוש זה). בין המפרשים המסורתיים, היו שפירשו את הכרת כעונש מוות בידי שמיים בקיצור ימים ובלא צאצאים. על פירוש זה קשה, שכן מה יהיה אם כן דינו של מי שחטא בעבירה שעונשה כרת כשהוא זקן ויש לו בנים ובני בנים? האם כולם ימותו בחטאו, בניגוד לכלל הידוע "ובנים לא יומתו על אבות"? אין זה נראה סביר. לכן, נראית יותר הדעה שמדובר בעונש לאחר המוות, כאשר במקום "להיאסף אל עמיה" נכרתת נפשו של החוטא מקרב עמו, ואינה שותפה בגורלן של שאר הנפשות. פירוש זה הולם יפה את ההדגשה החוזרת לפיה הנפש נכרתת "מקרב עמה" – שנראית מיותרת לפי הפירוש שמדובר במיתה סתם; וכן את ההדגשה החוזרת ש"הנפש" היא הנכרתת. אמנם בתנ"ך המושג "נפש" מציין פעמים רבות "אדם", ולאו דווקא את החלק הרוחני שבו, אבל בהקשר הנוכחי נראה סביר שמדובר ב"נפש" במובנה הרוחני, בניגוד לעונש מוות גופני.
אם כן, הרי שמכלל לאו אתה שומע הן: מכך שחוטאים מסוימים נענשים בכך שנפשם נכרתת מתוך עמם, אנו לומדים שמי שלא חטא זוכה לכך שנפשו נאספת אל עמו. ואם הכרת נחשב לעונש, הרי שההיאספות אל העם יכולה להיחשב לשכר. והנה לנו כבר מציאות של שכר ועונש לאחר המוות בתורה (וכך אכן כתב הרמב"ן בפירושו על פסוקים אלה).
אם נעצור בשלב זה, הרי שאין שום סתירה בין התורה לדברי חז"ל. אמנם לא מפורט מהו טיבם של האסיפה אל העם ושל הכרת, אבל אפשר בהחלט להקביל אותם לגן העדן והגיהנום אצל חז"ל – שגם הם זכו לתיאורים מועטים מאד בספרות חז"ל המרכזית.
בנביאים הראשונים, מספר יהושע ועד מלכים, לא מופיעות כמעט התייחסויות לגורל הנפש לאחר המוות. יוצא דופן בולט הוא סיפור שאול ובעלת האוב, בו היא מזמנת את רוחו של שמואל הנביא. מתיאור המעמד עולה בבירור שהנפש ממשיכה להתקיים לאחר המוות, כנראה במצב של מנוחה (כמשתמע מדברי שמואל "למה הרגזתני להעלות אותי"), ומתאששת הטענה שהנפשות נמצאות במקום אחד ("ומחר אתה ובניך עמי"). כך גם עולה מהביטויים החוזרים לגבי מלכי יהודה וישראל, "וישכב עם אבותיו".
בספרות הנביאים המאוחרת ובכתובים, מתחילים להופיע תיאורים מפורטים יותר של מקום בשם "שאול", המכונה גם "אבדון", "שחת" ובשמות דומים (בתורה ובנביאים הראשונים, שאול נזכרת פעמים ספורות בלבד וללא כל פירוט). השם שאול משמש בשלושה מובנים שונים ומתחלפים: מעמקי האדמה, הקבר והמוות באופן סתמי, ועולם המתים. קשה להבחין בין המובנים השונים, מכיוון שעולם המתים מתואר כשוכן בבטן האדמה, והדרך להגיע אליו היא כמובן דרך המוות והקבר. כמו כן, קשה להבדיל בין תיאורים שיריים ומליציים, המשתמשות בדימויים של בני התקופה בלי להתיימר למסור מידע מטאפיזי של ממש, לבין נבואות שניתן לראות בהן גילויים אלוהיים לגבי טיבו של עולם המתים. למרות זאת, הרי שבאופן כללי ניתן לומר שהשאול מתוארת בנביאים המאוחרים ובכתובים כמקום חשוך ומטיל אימה, בו שוכנות נפשות המתים, כשהן נשלטות שם על ידי דמויות מאיימות למיניהן, כמו "מוות", "בכור מוות", "בלהות", "מלך בלהות" וכדו'. לפעמים שאול עצמה מתוארת כמין ישות חיה השואפת לבלוע לתוכה את בני האדם (ישעיהו ה, יד; משלי ל, טז ועוד).
וכאן צריך לציין נקודה חשובה, שלא ראיתי התייחסות אליה בדברי החוקרים העוסקים בנושא. בשום מקום בתנ"ך לא מתוארים הצדיקים כיורדים לשאול או כנמצאים בתוכה! אמנם הם חוששים לפעמים שיירדו אליה. יעקב, לאחר שהוא מתבשר על "מותו" של יוסף, אומר: "כי ארד אל בני אבל שאולה" (בראשית לז, לה). גם חזקיהו, לאחר שהחלים ממחלתו, מתאר את הרגשתו: "אני אמרתי בדמי ימי אלכה, בשערי שאול פוקדתי יתר שנותי" (ישעיהו לח, י). אבל לא נאמר מעולם, שאדם הנחשב לצדיק אכן הגיע לשאול. אם השאול היא מקום המיועד לרשעים, כפי שנראה מיד, ניתן להסביר את חששותיהם של יעקב וחזקיהו, שמא האסונות שניחתו עליהם הם אות לזעמו של ה' עליהם בשל חטאתם, וממילא הם רואים את עצמם כראויים לרדת לשאול (כך אכן מסביר רש"י בעקבות חז"ל את דברי יעקב).
ואכן, השאול מופיעה באופן מובהק בהקשר של מיתת רשעים. על עדת קורח נאמר "וירדו חיים שאולה", וזהו המקום היחיד בתורה, בנוסף לדברי יעקב, בו נזכרת שאול בקשר למוות (אם כי ספק האם הכוונה שם לבטן האדמה סתם, או לעולם המתים). בנביאים הראשונים, אזכורה היחיד בנושא זה הוא בצוואת דוד לשלמה לגבי יואב ושמעי בן גרא: "ולא תורד את שיבתו בשלום שאול", "והורדת את שיבתו בדם שאול" (מלכים א, ב, ה, ט) – כאשר מדובר בענישה על חטאיהם. ישעיהו (יד) מתאר את ירידתו של מלך בבל לשאול, כאשר המלכים המתים שם משתאים למפלתו, ומזהיר את בני ירושלים שהשאול תבלע אותם על חטאיהם (ה, יד). יחזקאל (לב) מתאר באופן דומה את מפלתם של פרעה וחיל מצרים, ואת חללי הגויים השונים השוכבים בארץ תחתיות. בתהלים (ט, יח) נאמר: "ישובו רשעים לשאולה, כל גויים שכחי אלהים". ספר משלי מתאר את האשה הזרה המפתה את האדם לחטא, ומובילה אותו לשאול (ז, כז; ט, יח), כאשר ברור שמדובר שם ב"מוות רוחני", לאו דווקא פיזי. נראה אם כן בבירור, שהשאול היא מקום הקשור במיוחד לרשעים ולחטא.
לעומת זאת, ישנם צדיקים שה' פודה אותם מיד השאול ולוקח אותם אליו. כך נזכר כבר בשירת חנה "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל" (שמואל א, ב, ו), וביתר פירוט במספר מזמורי תהלים. בחלקם אמנם נראה שמדובר בהצלה פשוטה ממוות לחיים, אבל במספר מקומות נראה בבירור שמדובר בהצלת הנפש מאבדון רוחני. כך בתהלים טז: "כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת: תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח". המשורר מנגיד בין השאול והשחת, לבין אורח החיים המוביל לשובע שמחות ונעימות מול פני ה' לנצח. מן הסתם אינו מבקש שלא ימות לעולם, אלא שלאחר מותו לא ירד לשאול ולשחת אלא יזכה לקרבת אלוקים. דומה לכך התיאור במזמור מט, המנגיד בין גורלם של הרשעים לזה של הצדיק: "כצאן לשאול שתו מוות ירעם ויירדו בם ישרים לבוקר, וצורם לבלות שאול מזבול לו: אך אלוהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה". הרשעים יורדים כמו צאן לשאול, שם המוות רועה אותם, ו"הישרים" (כינוי לא ברור, אולי הצדיקים או המלאכים) רודים בהם, עד שצורתם מתבלה בשאול; ולעומת זאת הצדיק זוכה לכך שה' לוקח אותו ופודה את נפשו מיד שאול. וכן במזמור קטו: "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה" – מן הסתם אין כוונת המשורר ש"אנחנו" נחיה לעולם כפשוטו, אלא שנזכה לא להימנות בין המתים היורדים לדומה (כינוי לשאול), אלא לחיות בחיים הנצחיים ולברך את ה' לעולם. על אלה יש להוסיף את האמור בסוף ספר קהלת (יב, ז): "וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", שאמנם אינו מדבר על הצדיקים דווקא, אך מציין בבירור את הישארות הרוח לאחר המוות ואת שובה אל ה', בניגוד אולי לאיומי השאול שהוזכרו שם קודם (ט, י. וקשה לעמוד על כוונתו האמיתית של ספר קהלת והדעות השונות המובאות בו).
נראה אם כן, שהתיאורים בנביאים ובכתובים תואמים את המבנה שתואר בתורה: הצדיקים נלקחים בידי ה', נאספים אל עמם ואל אבותיהם, ואילו הרשעים נכרתים ויורדים לשאול. זיהוי עונש הכרת עם השאול תואם לאמור במספר מקומות, כמו תהלים פח, ו "במתים חפשי, כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד והמה מידך נגזרו" – גזירה וכריתה הם שורשים דומים, המבטאים את הניתוק מה' ומחסדו, והשלכה למקום חשוך שאין ה' פוקד אותו.
אמנם איוב (ג) מתאר את המוות כמקום שוויוני, בו אין הבדל בין גדול וקטן, צדיק ורשע, וכולם נחים בשלווה (אם כי אין הוא מזכיר שם את השאול כלל). אך יש לזכור שאין זה אלא תיאור השקפתו האישית של איוב, שאינו מבני ישראל, ואין לראות בדבריו את "השקפת התנ"ך" או "דעת היהדות". כך למשל התבטא איוב "כלה ענן וילך, כן יורד שאול לא יעלה" (ז, ט), בניגוד לדברי חנה בתפילתה לעיל, לפיהם ה' מעלה אנשים מהשאול (ואכן בעקבות דברים כגון אלה אמרו חז"ל שכפר איוב בתחיית המתים). במקומות אחרים המתארים את השאול, אין היא מופיעה כמקום של מנוחה ושלווה, וכפי שראינו היא מיוחדת לרשעים דווקא ולא לכל באי עולם.
לאור הדברים הללו, הזיהוי של חז"ל את הגיהנום עם השאול, מתבקש ממש. גם הגיהנום החז"לי הוא מקומם של הרשעים, וגם הוא נמצא במעמקי האדמה כמו השאול. מכיוון שבבטן האדמה, כפי הידוע לנו, יש בעיקר חושך ואש, הרי שהתיאורים המקראיים והחז"ליים משתלבים יפה עם המציאות המוכרת. הגיהנום וייסוריו אינם חידוש של חז"ל, אלא המשך המסורת המקראית על השאול, תחת שם אחר.
בכל הנוגע לאש המפורסמת של הגיהנום, זו אמנם אינה מוזכרת בתנ"ך ביחס לשאול, אבל תיאור של מתים הנענשים באש שאינה נכבית מופיע בישעיהו (סו, כד): "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תולעתם לא תמות ואישם לא תכבה והיו דראון לכל בשר". תיאור זה דומה לדברי מלאכי (ג, יט, כא): "כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש וליהט אותם היום הבא... ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם", וכן לדברים בסוף ספר דניאל (יב, ב): "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" (המלה "דראון" משותפת כאן ובדברי ישעיהו הנ"ל). בפסוקים אלה מדובר ביום הדין העתיד לבוא, לאו דווקא בשאול או בגיהנום כפי שהיא עכשיו, אבל אפשר ללמוד מכך על עונש באש נצחית התואם לתיאורי הגיהנום החז"ליים. יתכן שגם תיאורים של ענישה באש במקומות אחרים, כמו בישעיהו (ל, לג): "כי ערוך מאתמול תפתה, גם הוא למלך הוכן, העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה, נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה" – מתארים את להבות הגיהנום המצפות לאויבי ישראל, אם כי אין בכך הכרח.
לגבי יום הדין לאחר תחיית המתים, הרי הוא מוזכר במפורש בדברי דניאל הנ"ל, וכן בכתוב בפסוק האחרון שם: "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין".
לסיכום, סבורני שהדברים האמורים לעיל מראים בבירור שתפישת הגמול לאחר המוות מעוגנת היטב בכתובים, וגם אם השמות "גן עדן" ו"גיהנום" התחדשו בידי חז"ל לשכר ולעונש, הרי שאין הם אלא המצבים המתוארים בתנ"ך בשמות אחרים. גם אם אפשר לחלוק על חלק מהדברים או לפרש את הכתובים בצורה שונה, הרי שעל כל פנים סתירה של ממש אין פה, וכל יהודי המאמין בדברי חז"ל ובקבלה שבידיהם יכול ליישבה יפה עם דברי התנ"ך, מבלי להידחק או לייחס להם המצאות מחודשות שבדו מליבם חלילה.
(הערה לסיום: לרמב"ם יש שיטה אחרת בכל הנוגע לעולם הבא, גן עדן וגיהנום, אלא ששיטתו אינה הולמת לא את הפסוקים ולא את מקורות חז"ל, והיא קשה מאד גם מצד ההיגיון. לא נאריך בזה כאן, והרוצה יעיין בשער הגמול לרמב"ן המביא את שיטת הרמב"ם ודוחה אותה).