הפחד אינו נחשב לרגש פופולארי במיוחד. רגשות כמו אהבה ושמחה זוכים לאהדה הרבה יותר גדולה. אולם למרות אי הנעימות שבו, הפחד ממלא תפקיד חשוב בשמירה על האדם ובהכוונתו לדרכים הרצויות. כמו הכאב, גם הפחד משדר לאדם שמשהו לא בסדר ודורש טיפול דחוף. אולי הרגש הבסיסי והקמאי ביותר, הפחד יכול לדרבן את האדם ולהמריץ אותו יותר מכל גורם אחר. מבנים פסיכולוגיים וחברתיים רבים מיוסדים למעשה על הפחד, גם אם בקומות העליונות שלהם קשה להבחין בכך.
במאמר הבא נראה שגם היהדות כדת מבוססת במידה רבה על פחד, ואיך מתבטא הדבר בהיבטים שונים שלה. לא ניכנס להבדלים בין פחד, יראה, אימה, חרדה וכדו', אלא נכליל את כולם לצורך העניין באותה קטגוריה.
נתחיל בתורה. חוויית המפגש הנבואי עם אלוקים מתוארת בעיקר כחוויה מעוררת פחד, יראה ואימה. על אברהם בברית בין הבתרים נאמר "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו". יצחק פחד מה', כפי שמתבטא בכינוי "פחד יצחק". יעקב נתקף יראה בעקבות חלום הסולם. משה בסנה מסתיר את פניו "כי ירא מהביט אל האלהים". במעמד הר סיני חווים עם ישראל אימה כה גדולה, שהם חשים שימותו אם ימשיך ה' לדבר איתם. נביאים אחרים, כמו ירמיהו, יחזקאל ודניאל מתארים את האימה והזעזוע שחוו לנוכח הגילוי האלוהי והמפגש עם המלאכים. אליפז התימני מתאר בספר איוב את ההתגלות שחווה, במלים: "פחד קראני ורעדה ורוב עצמותי הפחיד, ורוח על פני יחלוף תסמר שערת בשרי". אמנם לא תמיד מתוארת החוויה הנבואית במושגים של פחד ואימה, אבל זהו גורם מצוי למדי, ולעומת זאת אין כמעט מקום בו מתואר מפגש עם אלוקים במושגים של התלהבות, שמחה, דבקות וכדו' (להוציא מספר מקומות בספר תהלים). היראה והחרדה הם ההיבט הדומיננטי של נוכחות האל.
לא רק נוכחותו של האל גורמת לתחושת פחד, אלא גם האופן בו הוא מתנהל בתנ"ך. ה' הוא מסתורי, לא נתפס ובלתי צפוי, זר לחלוטין להכרה האנושית. גם כשחושבים שמבינים את כוונתו, עלול לקרות פתאום משהו שחורג מכל הציפיות. המלאך שתקף את יעקב בלילה לפני הכניסה לארץ, וההתקפה הדומה על משה בשובו למצרים, מיד לאחר שיחתו הארוכה עם ה' – מבטאים כוח אלוהי מסתורי ומטיל אימה, שמכה בפתאומיות וללא כל הסבר גם את הצדיקים היותר גדולים. מכות בלתי צפויות מסוג דומה פגעו גם בנדב ואביהו, באנשי בית שמש שראו בארון ה', בעוזא בזמן העלאת הארון, במגיפה בימי דוד, ובמקומות נוספים. לפעמים גם הנביא או "המספר המקראי" לא נותן הסבר מספק לתופעות אלה, הנראות כחורגות מהתבנית המסודרת של שכר ועונש. כאשר לא ניתן לדעת למה לצפות מהאל, ומכתו עלולה לנחות בכל רגע, טבעי הוא שהרגש העיקרי שמתעורר כלפיו הוא פחד.
רגש זה מתחזק לנוכח המדיניות הכללית בה נוקט ה' לאורך המקרא, בה הוא מגלה העדפה לשימוש בכוח, השמדה וחרון-אף על פני עדינות ומאור פנים. יציאת מצרים לא נעשתה באופן של עשר הארות ותובנות שעוררו את המצרים לחזור בתשובה, אלא של עשר מכות קשות וכואבות. לאורך מסעם של בני ישראל במדבר, מגלה ה' אפס סובלנות לחטאים ולתלונות בלתי מוצדקות מצד העם, מאיים בהשמדה מוחלטת לפחות שלוש פעמים (בעגל, בקורח ובמרגלים), ומשמיד בפועל עשרות אלפים בתגובה לחטאים קלים לכאורה. התנהלותו אינה דומה לזו של אב אוהב או מחנך סבלן, אלא (במקרה הטוב) לזו של סמל טירונים. הבטחת המשך צייתנותם של בני ישראל לחוקי התורה, נעשית באמצעות רשימות ארוכות ומסמרות שיער של קללות שיחולו על ראשם במקרה שיחטאו, רשימות שאורכן עולה בהרבה על אלה של הברכות המובטחות לצדיקים. המקל ארוך בהרבה מהגזר. גם אם ה' מבטא במספר מקומות את אהבתו לעמו, הרי שהרושם הכללי העולה לאורך התנ"ך הוא של מדיניות חטא-ועונש קשוחה, מחזוריות של חטאים, מכות וחזרה בתשובה מתוך הפחד, עד לחורבן ולגלות בסופו של דבר, שלמעשה נובאו מראש כבר בתורה בלי לתת תקווה לאפשרות אחרת. כרוניקה של חורבן ידוע מראש. אין הרבה אהבה ושמחה ביחסי ה'-ישראל, אלא בעיקר כעס, אכזבות, כאב ופחד.
אנו עוברים לתקופת בית שני, חז"ל והתורה שבעל פה. דמותו של הקב"ה, כמתוארת במדרשים ואגדות חז"ל, נוטה להיות יותר אנושית ומאירת פנים מזו שבמקרא, ונעשה גם מאמץ להסביר בצורה מובנת יותר את דרכי הנהגתו בעולם, את היחסים בין חטאים מסוימים לפורענויות, וכן הלאה. עם זאת, הפחד קיבל תגבור משמעותי עם מיקוד תשומת הלב בגיהנום ובענישה שלאחר המוות, שלא תפסה מקום מרכזי בתנ"ך. לא רק שתיאורי הגיהנום מטילים אימה כשלעצמם, אלא שחז"ל לא היססו לדון לתוכו גם חוטאים הנראים קלים לכאורה, כמו כעס, לשון הרע או הסתכלות באשה. אמנם מדרשים מסוימים מרככים קצת את איומו של הגיהנום, אבל עצם האפשרות הפתוחה בפני כל אדם להגיע לשם אחרי מותו, מספיקה כדי לעורר אימה בליבות המאמינים. ואם רבן יוחנן בן זכאי בעצמו בכה לפני מותו ואמר שאינו יודע באיזו דרך מוליכים אותו, אם לגן עדן או לגיהנום, מי הוא זה שיכול להישאר רגוע?
אותו הפחד, שהתגבש בתנ"ך ובמדרשי חז"ל, בא לידי ביטוי גם בתחום ההלכה. עמוד השדרה של היהדות הוא ללא ספק ההלכה, קיום התורה והמצוות באופנים שהועברו במסורת והתגבשו לאורך הדורות. כבר אצל חז"ל, ובעיקר בדורות שאחריהם, מופיע המושג של יראת הוראה, הפחד מפני פסיקת הלכה והוראה למעשה. יראה זו מלווה את כל השתלשלות ההלכה, מהמשנה ועד ימינו, כאשר כל דור חושש מלחלוק על דברי קודמיו ולשנות מהם. גם כאשר נושא חדש עולה על הפרק, מגלים הפוסקים זהירות רבה ביחס אליו, נרתעים מחידושים ומפסיקות תקדימיות, ומחפשים את תמיכתם של רבנים נוספים כדי להכריע בנושא. ההלכה אמנם אינה מאובנת וקפואה, כמו שמציגים אותה מתנגדיה, אבל היא בהחלט נוטה לזהירות ולחששות, שלפעמים מונעים שינויים גם כאשר הם ממש מתבקשים.
ממה נובעת היראה הזו? חלק ממנה קשור לשמרנות פשוטה ולחשש מובן מפני שינויים שהשפעתם הכוללת אינה ידועה מראש. כל שינוי עלול לערער את המבנים שנבנו עד עכשיו בעמל רב, ולכן נזהרים ממנו בצדק. אבל הרי לכל בר דעת ברור שגם שמרנות יתר וקפיאה על השמרים עלולה לגרום לתוצאות הרסניות לא פחות. מדוע אם כן נוטה בכל זאת ההלכה לכיוון זה? הסיבה לכך היא לדעתי האימה הגדולה הכרוכה בניסיון לכוון לרצונו של הבלתי נתפס. ההלכה אמורה לייצג את דבר ה', אך מי הוא זה שמעז לטעון שאכן הוא מבין כראוי את דבר ה'? כפי שראינו לעיל, ה' הוא אל מסתורי, מאיים ובלתי מובן, והוא מדקדק עם עובדיו כחוט השערה. אי אפשר להורות הלכות ככה סתם, ולסמוך על סמוך שהקב"ה כבר יאשר את זה. התנ"ך וספרות חז"ל מלאים בתיאורים מסמרי שיער על גורלם של אלה שניסו. כל פוסק ודיין רואה את עצמו כאילו גיהנום פתוחה מתחתיו, והפחד הזה משפיע במידה רבה על תהליך הפסיקה.
גורם נוסף התורם לפחד הוא חוסר המובנות של טעמי המצוות. אילו היו המצוות הוראות תועלתיות שטעמיהן ברורים לשכל האנושי, כמו חוקי התחבורה למשל, קל היה לקחת אחריות ולקבוע באיזה אופן ליישם אותן ומתי לחרוג מהן. אבל המצוות אינן כאלה. אפילו אותם הוגים שנתנו טעמים למצוות, עשו זאת רק כדי לשבר את האוזן ולקרב את התורה להיגיון האנושי, אבל לא התיימרו לקבוע שטעמים אלה אכן מכסים את כל עניינה של המצווה. הכלל לפיו "אין דורשים טעמא דקרא" התקבל להלכה, ואיתו הגישה לפיה יש לקיים את המצוות כגזירת מלך, ללא הבנה אמיתית של תכליתן. גישה זו התחזקה בעקבות הקבלה, הרואה בכל מצווה ועבירה כוח המשפיע על מערכות מורכבות בעולמות העליונים – ומי מעז להתעסק עם מערכות כאלה? מכיוון שטעמי המצוות הופקעו מהשכל האנושי, מה שנותר לפוסקים הוא רק העיסוק הטכני במקורות ההלכתיים, ללא אוטונומיה לשנות ולשפוט לפי שיקול דעתם. גם אם השכל או המוסר מטים לכאורה לכיוון מסוים, יהסס הפוסק להכריע לפיהם ללא סיוע ממקורות סמכותיים קדומים. תפקידם של היהודים הוא להיות טכנאים של מכונה עצומה ומסתורית, שאין הם יודעים את תכליתה ואת אופן פעולתה, אלא רק מהן הוראות ההפעלה שלה. ברור אם כן למה הגישה ההלכתית המסורתית היא טכנוקרטית במידה רבה.
ראינו אם כן כיצד הפחד מהמסתורין האלוהי, הטבוע ביסודותיה של היהדות, השפיע על צמיחת עמוד השדרה ההלכתי שלה, ועיצב את היהדות כגשר צר מאד שמתחתיו פעורה הגיהנום. כמובן שלא כל יהודי חש את הפחד והיראה בכל רגע מחייו, אבל הללו טבועים באושיות המחשבה וההלכה היהודית, ומשפיעים בדרכים נסתרות על היבטים שונים של החיים. לא לחינם קוראים לעצמם חלק ניכר מהיהודים הדתיים של ימינו בשם "חרדים" או "יראים", ואורח חייהם אכן בנוי במידה רבה על פחד.
מי שאכן הפכה בגלוי את הפחד ליסוד שיטתה היתה תנועת המוסר מיסודו של ר' ישראל סלנטר. ספרות המוסר מלאה בתיאורים ותרגילי מחשבה שמטרתם לעורר את יראת העונש, ולהמחיש לאדם את הגורל המחריד המצפה לו על כל עבירה וחטא. לעתים הגיעו הדברים עד כדי פסיכוזה, כמו אצל חלק מתלמידי נובהרדוק. למרות שתנועת המוסר אינה קיימת עוד, רישומה והשפעתה חזקים מאד בעולם החרדי-ליטאי, וגם בחלקים מהציבור הדתי לאומי. ספרים כמו "מכתב מאליהו" יכולים להחריד ולזעזע קשות את עולמו של הקורא בהם, ולהפוך את עבודת ה' לניסיון נואש והיסטרי להינצל מדינה של גיהנום.
בשלב הזה, אפשר היה להציג את הדברים כביקורת חריפה כלפי היהדות, ולדרוש שינוי מהפכני שישחרר אותנו מכבלי הפחד, ויוביל אותנו לעתיד מזהיר ומבטיח של עבודת ה' מתוך אהבה ושמחה. אבל אני לא חושב כך. נכון אמנם שפחד מופרז, כמו זה שמציגה תנועת המוסר, הוא חולני והרסני – אבל בסופו של דבר, נראה שדת המבוססת על פחד היא יציבה ואיתנה יותר מזו המבוססת על רצון טוב. כמו שציינתי בהתחלה, הפחד הוא הכוח החזק ביותר המצוי באדם, הרבה יותר מאהבה או שמחה. אפשר להשוות זאת להבדל בין קפיטליזם וסוציאליזם. הסוציאליזם, או הקומוניזם, מבוסס על רצון טוב ואלטרואיזם, ואילו הקפיטליזם מבוסס על קנאה ותאוות בצע. הקומוניזם נראה כמובן נחמד וסימפטי – אבל כולם ראו מה קרה כשניסו לבסס עליו את הכלכלה. בסופו של דבר, דווקא הקפיטליזם "החזירי", המונע בידי יצרים רעים, תרם והביא שגשוג לחברה הרבה יותר. באופן דומה, דת המבוססת על רגשות חיוביים כמו אהבה, עלולה להתמוסס בקלות, ודווקא דת המבוססת על פחד ויראה מצליחה להישמר ולשגשג לאורך אלפי שנים. אין צורך להחליף את הפחד, אלא רק לאזן אותו בתוספת של שמחה ורגשות נעימים, כדי שלא יחנוק אותנו יותר מדי.
"ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת"...