מיהו באטמן? מאחורי המסכה של איש העטלף מסתתר לא אדם אחד כי אם רבים. מאז הופיע לראשונה בקומיקס משנת 1939, עוצבה דמותו בידי כותבים, מאיירים, אנימטורים ובמאים רבים, שכל אחד מהם הציג גרסה משלו לאביר האפל. מ"הבלש הטוב ביותר בעולם", המסתמך על תבונתו וזריזותו כדי ללכוד פושעים, הפך באטמן עם השנים לכליל השלמות האנושית, אדם שהביא את כישוריו הפיזיים והמנטאליים לפסגת השיאים. הוא החזק והחכם מבין גיבורי-העל נטולי כוחות-העל, ומסוגל לנצח כמעט כל דמות או יצור שהוא (כולל, בגרסאות מסוימות, את סופרמן). הפופולאריות שלו, שעברה עליות וירידות עם השנים, זינקה לשיא עם הופעותיו הראשונות על מסך הקולנוע בשנות ה-90, וכיום הוא מדורג במקום השני ברשימות דמויות הקומיקס הפופולאריות ביותר (כאן, לפחות, הוא לא ניצח את סופרמן). בשנות ה-2000 זכה באטמן לתגבור נוסף עם הופעת טרילוגיית סרטי האביר האפל של כריסטופר נולאן, ששברה שיאים קולנועיים רבים ונחשבת ע"י רבים ליצירת מופת.
בתור אחד שהצד האפל היה תמיד החביב עליו, לא היה זה מפתיע אילו הייתי נמנה על מעריציו הרבים של איש העטלף הקודר. עם זאת, מסיבות שאינן ברורות לי לגמרי, מעולם לא מצאתי את עצמי מתלהב ממנו יותר מדי. אמנם הוא עורר בי סקרנות במידה מספקת כדי לצפות בחלק מסרטיו ולערוך כמה חקירות לגביו, מה שלא ניתן לומר על גיבורי הטייטס הצבעוני למיניהם; אבל אף פעם לא הצלחתי להתחבר אליו ולהשתוקק להכיר אותו יותר בשלמות. אף על פי כן, בשורות הבאות אציג כמה תובנות והערות לגבי העטלף ופועלו, בעיקר כפי שהופיע על המסך הגדול.
החשיפה המשמעותית הראשונה שלי לבאטמן, מעבר לתמונתו על חולצות ועטיפות שוקולד, היתה בסרט באטמן חוזר (1992), סרט באטמן השני והאחרון שביים טים ברטון לאחר באטמן של 1989. למרות שמעריצים רבים זעמו על חריגותיו של ברטון מהקווים הקאנוניים של הסדרה (השמועה אומרת שברטון לא קרא מעולם אף קומיקס של באטמן לפני כן), מבחינתי – שלא הכרתי את אותו קאנון – הסרט עשה עלי רושם חזק ביותר. יותר מאשר דמותו של איש העטלף עצמו, נגעה בי האווירה של הרקע בו הוא פועל. עירו של באטמן, גות'האם סיטי, מוצגת כמקום אפל וקר, שהפשע והשחיתות משתוללים בו ללא מעצורים; במה לנשף מסיכות של טירוף ורוע ממעמקי תהומות הנפש האנושית. עיר שבה פושעים וגיבורים אפלים מרקדים מעל הגגות ובתעלות הביוב כשהם עטויי מסיכות, מממשים את הפנטזיות החולניות שלהם. עיר שבה ליצנים רצחניים זורעים תוהו ובוהו בכיכרות, איש-פינגווין שעלה מהביבים כמעט נבחר לראשות העיר, נשים מוכות הופכות לחתולות-לוחמות, והמשטרה הרקובה עומדת חסרת אונים מול גלי הפשע. גות'האם סיטי, כפי שהיא מוצגת בסרטיו של ברטון, אינה מקום מהעולם הזה, אלא סיוט אפל מחלומותיו של מטורף. רוב העלילה מתרחשת בלילה, וגם בשעות היום מעונן, חשוך ומושלג, מה שמחזק את הרושם של מקום אפל וחסר תקווה.
ועל הרקע הזה דמותו של באטמן משתלבת להפליא. עם טירוף אי אפשר להתמודד בשפיות; הדרך היחידה להילחם בו היא לרדת לתוכו ולשחק לפי חוקיו. באטמן תופס גם הוא את מקומו בנשף המסכות החולני, בין הפסיכופתים המחופשים לליצנים, חתולים, פינגוונים ודחלילים. כמוהם, הוא מגשים את הפנטזיה שלו באמצעות תלבושת חייתית תיאטרלית; אבל שלא כמוהם, הוא נלחם נגד הרשע, נאבק ללא לאות בפושעים הזדוניים המאיימים על העיר. מאבקו אמנם חסר משמעות; עולמה של גות'האם מושחת מכדי שניתן יהיה לתקנו, ועל כל נבל שנלכד או מחוסל צצים מיד שלושה חדשים. אף על פי כן ממשיך בו באטמן מתוך נחישות קודרת, נלחם לשם המלחמה, כשהוא עוטף את עצמו בשריון אטום כדי לא ליפול לתהומות הייאוש. תכופות תהיתי איך מצליח באטמן לשמור על שפיותו לנוכח הזוועות הבלתי נתפשות אליהן הוא נחשף בלי הרף. איך אפשר להביט לתוך תהום הרוע בהתמדה, לילה אחרי לילה, בלי להיבלע בתוכה לבלי שוב. יתכן שבאטמן אכן אינו שפוי, שהוא משוגע לא פחות מיריביו (כך נרמז למשל בסוף הרומן הגרפי רב ההשפעה, הבדיחה ההורגת). בסרטיו של ברטון, כך נראה, ברוס וויין הוא האלטר-אגו של באטמן, סיפור הכיסוי שלו, לא להפך; באטמן הוא הדמות האמיתית, וברוס וויין הוא המסכה. באטמן של ברטון, בחריגה מהקו המרכזי של הקומיקס, אינו בולם את עצמו בשעת המאבק, ואינו נמנע מליטול חיים; הוא הורג ומחסל את הפושעים ללא רחמים ובלי להניד עפעף. הוא אביר אפל של ממש הנלחם במפלצות, לא גיבור מצועצע המתלבט בשאלות מוסריות. בעולם שבו הוא חי, אין מקום לשאלות כאלה. המציאות היא שחור ולבן, או ליתר דיוק, שחור וגוונים כהים מאד של אפור.
(חוויה נוספת שהותירה עלי שריטה חזקה כנער היתה הצפיה בקליפ של השיר "Hold me, thrill me, kiss me, kill me" של להקת U2, שמכיל בתוכו קטעי אנימציה על באטמן וקטעים מהסרט השלישי, באטמן לנצח. האווירה בקליפ היא כל כך אפלה, פסיכוטית ונוטפת רשע טהור, שלקח לי זמן רב להתאושש ממנה. מבחינתי גם הקליפ הזה הוא ביטוי מושלם לעולם הקודר והמטורף של באטמן.)
עד כאן לגבי סרטי באטמן הישנים, ובשלב זה כבר אפשר להבין למה הטרילוגיה של נולאן – שעם הצלחתה הכבירה אי אפשר אמנם להתווכח – מבחינתי מפספסת בגדול. כמעט כל אחד מהמוטיבים של סרטי ברטון, מופיע אצל נולאן בצורה הפוכה לגמרי.
גות'האם של נולאן אינה דומה בכהו זה לעיר הטירוף הקודרת שתוארה לעיל. במקום זאת, זו עיר אמריקנית רגילה לחלוטין, לא שונה במאומה משיקגו או ניו יורק. נכון, יש בה שכונות מצוקה, פשע ושחיתות פוליטית – אבל לא יותר מהמקובל בכל עיר בסדר גודל דומה. רוב העלילה מתרחשת לאור היום הבהיר, החושף את גות'האם כמקום נורמאלי עם אנשים נורמאליים לחלוטין. אפילו מערת העטלף כבר אינה קודרת ומסתורית, אלא מוארת היטב ונראית כמו מפעל טכנולוגיה רגיל. סתם עוד מקום אחד.
ולמקום נורמאלי לחלוטין, באטמן ויריביו מתאימים כמו דג ליבשה וכפפה לרגל. ברוס וויין המקפץ לו על הגגות בתחפושת עטלף נראה מגוחך כמו... ובכן, כמו מישהו שהייתם רואים מסתובב ברמת גן עם תחפושת עטלף. מישהו שנראה כאילו ברח מהצגת תיאטרון לילדים, או ממחלקה פסיכיאטרית במוסד סגור כלשהו. כאילו, איזה בן אדם מבוגר ונורמאלי מסתובב בעיר נורמאלית עם מסיכה של עטלף? רוצה להסתיר את זהותך, סבבה, שים מסיכת גרב או משהו, אבל עטלף שמדבר בקול צרוד כדי שלא יזהו אותו? תתבגר, ילד!
וזה מוביל אותנו לנקודה השניה. הגיבור של סרטי נולאן הוא לא באטמן אלא ברוס וויין, ובאופן הפוך מסרטי ברטון, ברוס הוא האדם האמיתי ובאטמן הוא התחפושת. הסרטים הם פחות על המלחמה בפשע, ויותר על מאבקיו הפנימיים של ברוס עצמו. באטמן של נולאן לא נוצר כדי להילחם בפשע ולנקום את מות הוריו, אלא כדי לעזור לברוס להתגבר על פחדיו ועל הטראומה שנגרמה לו ממות הוריו. כפי שציין פעם הג'וקר באחד מהקומיקס (Deadly Knights) באוזניו של המעניש, העובדה שהוריו של באטמן נרצחו לעיניו בתור ילד, גרמה לו להישאר במובן מסוים ילדותי. בגלל זה הוא מסתובב בתחפושת הלואין, משחק מחבואים בזהות כפולה, ומשתעשע בצעצועים מבריקים ומגניבים. מבחינתו של ברוס (מכאן זו כבר התוספת שלי), המאבק נגד הפושעים אינו אלא משחק, בו הוא מתגבר על פחדיו, משתמש בהם כנגד יריביו (שהם בדרך כלל פסיכים ילדותיים חובשי מסיכות בעצמם), ומוכיח לעצמו שהוא יותר חזק וחכם מהם. זו אחת הסיבות לכך שהוא מסרב להרוג אפילו את אויביו המושבעים – משום שהוא זקוק להם לצורך הגדרתו העצמית. בלי אויבים, לא יוכל להיות באטמן, אלא רק ברוס הקטן שפוחד מעטלפים. וחוץ מזה, ברגע שמתחילים להרוג אנשים, זה מפסיק להיות משחק ומתחיל להיות רציני ביותר. ואת האחריות הזו ברוס מסרב לקחת על כתפיו. הוא מעדיף להימנע מהרג באופן פציפיסטי, אפילו כשהתוצאות הברורות הן שהג'וקר וחבריו ימשיכו לרצוח המונים, מאשר לקחת אחריות שיפוטית ולקבוע מי ראוי למות ומי לחיות. לא רק שהוא לא הורג את הג'וקר, אלא שהוא מציל את חייו פעם אחר פעם, ומונע מאחרים להרוג אותו (כמו את המעניש בקומיקס הנ"ל, ובאופן יותר בולט, את ג'ייסון טוד בקומיקס Under the Hood ובסרט האנימציה המבוסס עליו. בתגובה לכך ציין המעניש בסלידה שבאטמן והג'וקר הם שני מטורפים שראויים בהחלט אחד לשני). איך הוא יכול לחיות עם עצמו ועם הידיעה שהמונים נרצחו בגללו – לאלוהי המוסר הנוצרי פתרונים. הסרטים של נולאן חופרים יותר מדי בפסיכולוגיה האנושית, אנושית מדי של ברוס, במקום במנטאליות העל-אנושית של באטמן. יש כאלה שיאהבו את זה ויראו בכך מקום להזדהות עם הדמות; אני לא.
גם הג'וקר של נולאן רחוק מלהיות הג'וקר המקורי, של הקומיקס או של ברטון בגילומו של ג'ק ניקולסון. הג'וקר המקורי הוא התגלמות הרשע, השטן המגחך שעבורו כל החיים הם בדיחה שחורה, הפורץ כל גבול בפשעיו החולניים וחסרי העכבות. האיש שאי אפשר שלא לשנוא ולתעב מעומק הלב. הג'וקר של נולאן, לעומת זאת, הוא לא יותר מאדם מעורער בנפשו, רועד ומגמגם, מעורר רחמים וגיחוך יותר מאשר שנאה ופחד. אין לו את האלגנטיות והכריזמה של ניקולסון, ולא ברור איך הוא אמור לסחוף אחריו יותר מקומץ משוגעים. גם הפשעים שהוא מבצע אינם שונים מאלה של מאפיונר וטרוריסט מצוי, בתוספת קצת משחקים פסיכולוגיים בנוסח סרטי המסור. קצת שוד בנק, כמה פיצוצים, לא מעבר לזה; שום דבר כמו להרעיל אנשים ברעל שמעוות את פרצופם לגיחוך מבעית, או לירות למישהי בבטן ואז לצלם אותה בעירום ולהציג את התמונות לאביה כדי שישתגע (כפי שהוא עושה בהבדיחה ההורגת). שלא לדבר על חוסר הסבירות הקיצוני של אדם שמצליח להסתובב לאור יום עם איפור של ליצן, ולמלכד ללא הפרעה בית חולים שלם, שני מחסנים ושתי מעבורות, עם כמויות אדירות של חומרי נפץ, ועל הדרך לחטוף אוטובוס מלא בני ערובה, בלי שמישהו ישים לב בכלל! אולי זה היה עובד בגות'האם המטורפת של ברטון, אבל בגות'האם הנורמאלית של נולאן, זו כבר סתירה פנימית שקשה לצופה כמוני לקבל.
סיכומו של דבר: באטמן של ברטון מציג דמויות מטורפות על רקע עולם מטורף, ואילו באטמן של נולאן מציג שני ליצנים במסכה על רקע עולם נורמאלי, בו שאר הדמויות נראות כאילו הן מתאפקות לא לצחוק להם בפרצוף. באטמן הישן הוא לוחם אפל וחסר רחמים בעולם חסר תקווה, שמביט לתוך התהום והופך את עצמו למפלצת כדי להילחם במפלצות (ואגב, זה לא רק באטמן של ברטון; גם במשחקי מחשב כמו Arkham Origins, האווירה אפלה לא פחות); ואילו באטמן החדש (או החדש-ישן) הוא ילד שעובד על הדימוי העצמי שלו ויחסיו עם דמות האב, משחק במשחקים מוסריים ומסרב להכתים בדם את גלימותיו השחורות-צחורות, מחשש שיהפוך בעצמו למפלצת – מה שאומר שהמפלצות האמיתיות ממשיכות להסתובב באין מחריד. חוץ מצבע הגלימה, אין בו שום דבר אפל במיוחד. את ההשלכות האקטואליות והפוליטיות של הדברים אני משאיר לכם לפרש לבד.
יש עוד כמה נקודות שהפריעו לי בסרטי באטמן החדשים, כמו למשל איך בעידן ההיי-טק המודרני באטמן מצליח לחמוק עם הבאטמוביל שלו מעיני המשטרה בלי שיזהו שהוא נכנס לאחוזת וויין. הם היו על הזנב שלו, צלמו אותו ממסוק, ופתאום איבדו אותו סתם כך? בשנות ה-2000 אין שום אפשרות למישהו כמו באטמן להסתובב לאורך זמן בלי שהמשטרה תחשוף את זהותו. או למשל איך אדם בודד יכול להטיל אימה על עיר שלמה של מיליונים, ולגרום לכל תושביה להתפנות ע"י כמה איומים מוקלטים; בתור תושב במדינה למודת טרור, התרחיש הזה נשמע בלתי סביר בעליל. וכל זה כאמור נובע מהרקע השפוי והנורמאלי של הסרטים. בעולם מטורף וסוריאליסטי דברים כאלה היו הרבה יותר משכנעים.
אני לא אומר שהסרטים של נולאן גרועים; סה"כ הם עשויים יפה, מותחים ומעניינים, אבל הם לא הצליחו לחלץ ממני יותר מהנהון של "נו, נחמד". אולי עם דמויות אחרות, ללא המטען ההיסטורי של באטמן, הג'וקר ושות', הם היו נראים טובים יותר, אבל בתור עיבוד של הדמויות הידועות, אני מעדיף בהחלט את הגרסה הקודמת. פחות התלבטויות מוסריות וחפירות פסיכולוגיות, יותר טירוף ואלימות חסרת מעצורים. כמו שאמרתי, אני אמנם לא מעריץ גדול של האביר האפל, אבל אם כבר אפל – שיהיה אפל כמה שיותר, תודה.