מיסטריום

במאמר "העל-טבעי והנקודה העיוורת של המדע", התייחסתי לחוסר יכולתה של השיטה המדעית להתמודד עם תופעות ספוראדיות ובלתי צפויות מהסוג המכונה על-טבעי. בחלק השני התייחסתי לחשיבה הספקנית, מהסוג המכונה "חשיבה חדה", המצביעה על הטיות ושיבושי חשיבה שגורמים לאנשים לראות את העל טבעי במקום בו אינו נמצא באמת. ציינתי שם שישנן לא מעט הטיות הפועלות לכיוון ההפוך דווקא, וגורמות לאנשים להתכחש לנוכחותו של העל טבעי גם במקרים בהם הוא אכן מופיע.  במאמר הבא ארחיב יותר על הטיות אלה, ואראה עד כמה החשיבה הספקנית מלאה בהנחות יסוד בעייתיות, שעלולות לסמא את עיניה לא פחות מהאשליות נגדן היא יוצאת.

הטיה גדולה בה נגועים כולנו במידה זו או אחרת, היא ההיצמדות למוכר. אנו נוטים אוטומטית להסביר תופעות לא מובנות באמצעות העמדתן על תופעות מוכרות לנו, מאשר לייחס להן סיבות חדשות ובלתי מוכרות. לדוגמא, אם אנחנו שומעים בלילה חריקות וחבטות משונות ברחבי הבית, המחשבה הראשונית שלנו תהיה שמדובר בקולות טבעיים שקשורים לצנרת, לעץ וכדו', ולא למשל בהתרוצצותם של שדונים בלתי נראים. אם ראינו דמות חשודה מזווית העין, וכשהסתובבנו לא היה שם כלום, נניח שהיה זה פשוט תעתוע דמיון או צל חולף, ולא רוח רפאים. ברוב המקרים אפילו לא ננסה לבדוק אם צדקנו, אלא אם כן התופעות נהיו מוזרות מכדי שנוכל להתעלם מהן. כך גם לגבי דיווחים ועדויות של אנשים אחרים על תופעות יוצאות דופן, משדים ועד חייזרים; התגובה האוטומטית שלנו היא שמדובר בהזיה, זיוף, רמאות, טעות וכן הלאה. כך למשל, כששיתפתי בפייסבוק קישור לסקר המראה את האחוזים הגבוהים של עדויות על מפגשים על טבעיים באנגליה ואמריקה, התגובות הראשוניות היו שמדובר בוודאי באנשים מהשכבות הנמוכות, שמאמינים באמונות טפלות ואינם מורגלים בחשיבה ביקורתית. לאותם מגיבים לא היה שום מקור לקביעה זו; זו היתה תגובה ספונטנית, הנובעת מההטיה של ההיצמדות למוכר, ומהכחשה אוטומטית של כל מה שנראה כחורג ממנו. רק לאחר שמיצינו את כל ההסברים הטבעיים, כלומר המוכרים, ללא הועיל, אנו נאלצים להודות שאולי התופעה או העדות המדוברת אכן מבטאת משהו מסוג חדש.

חשוב לשים לב שההטיה הזו אינה מבוססת על ניסיון או סטטיסטיקה. אין שום בסיס לטענה לפיה לכל  התופעות או לרובן יש הסברים טבעיים מהסוג המוכר והידוע. הרי ברוב המקרים לא קיימת אפילו בדיקה רצינית של אלטרנטיבות. די בעצם האפשרות להסביר את התופעות באופן טבעי, בכדי לשים קץ לעיסוק בנושא. אם רוח הרפאים שראיתי יכולה להיות תעתוע דמיון, מבחינתם של רוב האנשים זהו אכן תעתוע דמיון, ובכך נגמר עיסוקם בנושא. כשאין בדיקה רצינית וחסרת הנחות מוקדמות של כל תופעה (מה שהוא בלתי אפשרי, כמובן), אי אפשר להסתמך על הניסיון כדי לטעון שלרוב התופעות יש הסבר טבעי, בלי להיכשל בהנחת המבוקש.

אם לא על הניסיון, על מה מבוססת הטיית ההיצמדות למוכר? התשובה לכך היא שהיא נובעת מהטיה אחרת, אשליית הידע. בתקופת הילדות העולם נראה לנו מוזר, מסתורי ומלא דברים חדשים ובלתי מוכרים, אבל בשלב מסוים במהלך התבגרותנו אנו מעצבים לעצמנו תמונת עולם מוכרת ומסודרת, שאין בה הרבה מקום לדברים חדשים. ילד קטן לא יגיד לעולם "זה לא יכול להיות" או "אין דבר כזה"; מבוגר יגיד את זה הרבה מאד פעמים. ולא בגלל שהוא אכן חקר ובדק את העולם מקצה לקצה, אלא בגלל שהוא למד את הספרים "הנכונים", ושמע את ההסברים "הנכונים", עד שהוא מרגיש שכבר לא נותר הרבה לחדש לו. במהלך חינוכו הוא גם הורגל להתייחס לדברים מסוימים כאל אגדות, בדיות ודמיונות, שאינם חלק מתמונת המציאות האמיתית. מבחינתו, כל טענה לגבי קיומם היא טענה יוצאת דופן, המחייבת ראיות יוצאות דופן. כך למשל, כולנו יודעים שבני אדם נחתו על הירח, למרות שאיש מאיתנו לא עשה זאת בעצמו וגם לא פגש אישית אף פעם אדם כזה, וגם קל מאד להתייחס לכל הצילומים והעדויות כזיוף וקונספירציה. לעומת זאת, כולנו "יודעים" שאף אדם לא באמת נחטף מעולם על ידי חייזרים, למרות שהעדויות על כך מרובות בהרבה מאלה הקשורות לנחיתה על הירח. אין לנו בעיה להאמין שמישהו ביקר בקוטב הצפוני, למרות שלא היינו שם בעצמנו, אבל נתקשה להאמין שמישהו ביקר בעולם הבא. למה? כי כך התרגלנו לצייר לעצמנו את המציאות, ובתמונה הזו אנו מתעקשים לדבוק.

אשליית הידע מובילה גם להשלכה מהתחום המצומצם המוכר לנו ישירות, לתחומים רחוקים שאינם כאלה. אם אנחנו "יודעים" שבסביבה בה אנו גרים אין דבר כזה כמו שדים ומכשפות, אנחנו גם "יודעים" שבשום מקום בעולם אין שדים ומכשפות, וגם שבאף תקופה בהיסטוריה לא היו כאלה. אם בעבר היה האדם מוכן להאמין לכל דבר מוזר על מקומות רחוקים שלא ראה מעולם, הרי שכיום הוא מרגיש שהוא מכיר את כל העולם ואת כל ההיסטוריה טוב יותר מאלה שנמצאו שם בפועל. הוא יודע לחשוף את טעויותיהם ואמונותיהם הטפלות של שוכני הארצות הרחוקות והזמנים הקדומים, ויודע מה מתוך אמונותיהם נכון ומה שגוי. על סמך מה? על סמך השלכה ממה שהוא אישית מכיר.

אשליית הידע נשענת בעצמה על הנחת יסוד מסוימת, שהיא הנחת ריבונות האדם, דהיינו, האמונה בכך שהאדם אכן מסוגל להכיר ולהבין כראוי את המציאות. לשם כך יש להניח: א. שלאדם יש כלים הכרתיים ואמפיריים מספיקים כדי להכיר את המציאות; ב. שאין גורם עליון, חזק וחכם יותר מהאדם, המסוגל לשבש את חקירותיו ואת תמונת המציאות שלו.

הנחה א נשמעת סבירה לפחות בתחום מסוים. אחרי הכל, נראה שהאדם הצליח להכיר ולהבין לא מעט מהמציאות, מהרמה התת אטומית ועד מרחבי החלל. מצד שני, אין שום סיבה מיוחדת להניח שהאדם מסוגל להכיר ולבחון כרצונו את כל המציאות כולה. כך למשל, טענות קבועות שנשמעות נגד האמונה בעל טבעי הן, שאילו שדים\רוחות\גלגול נשמות\חייזרים וכו' היו קיימים – כבר היינו מוצאים הוכחה חד משמעית לכך. הרי לא יתכן שמשהו יצליח להסתתר מעינינו הבולשות וממכשירינו הכה-משוכללים! אבל כמובן שהנחה כזו חסרת יסוד לחלוטין. המון דברים נסתרו מעינינו במשך מאות ואלפי שנים, עד שפותחו המכשירים והשיטות המתאימות להבחין בהם. גם היום המדע מודע לכך שחלקים נרחבים מהמציאות אינם נגישים לנו. יתכן שהם יהיו נגישים בעתיד, ויתכן שבהגדרה יש דברים שהתודעה האנושית אינה מסוגלת לקלוט במלואה, אלא לכל היותר לחוש ברמזים לנוכחותם. הנחה כמו "אם זה קיים, היינו מוצאים את זה כבר" אולי רלבנטית לדברים גדולים ומוחשיים כמו אטלנטיס, אבל לא לישויות וכוחות ערטילאיים יותר. גם ההנחה לפיה כל תופעה אמיתית חייבת להיות נתונה לחוקיות קבועה שניתן לבחון באמצעות ניסויים ברי שחזור וכדו', היא הנחה חסרת בסיס. זה שנוח יותר לאמת תופעות סדירות והדירות, לא אומר שהמציאות אינה כוללת גם תופעות שאינן כאלה, שמסרבות לציית לכללים הנוקשים שקבע המדע – בעיקר אם כרוכה בכך תבונה כלשהי, המבקשת במכוון להסתיר דברים מסוימים. מה שמביא אותנו להנחה ב.

הנחה ב, לפיה אין כוח עליון המפריע לנו, היא בגדר אמונה בלבד. אין כל הוכחה לכך שהמין האנושי הוא הריבון העליון ביותר על המציאות, ושאין כוח כלשהו מעליו המתערב במחקריו. גורמים רבים יכולים להוות כוח עליון שכזה: החל מקונספירציות ממשלתיות או בינלאומיות, דרך חייזרים וישויות מתקדמות למיניהן, ועד לכוחות השולטים במציאות עצמה, כמו הדמיורג הגנוסטי, המטריקס, מכונת-האל, השד המתעתע או אלוקים עצמו. כוחות נמוכים יותר יכולים להעלים מידע וממצאים, לפרסם דיסאינפורמציה, לשבש מחקרים, לשטוף את מוחו של הציבור וכדו'. כוחות בינוניים יכולים להסתיר מאיתנו חלקים מסוימים במציאות, יצורים, מקומות או תופעות, בין אם מדובר בחלליות חייזרים בלתי נראות או בבית ספר הוגוורטס. כוחות גבוהים יותר יכולים לערוך שינויים נרחבים יותר במציאות או בתודעה האנושית, לחולל אשליות, לשכתב זיכרונות או את העבר עצמו, לשנות את חוקי הטבע כרצונם, ולהטעות אותנו ברמה כזו שלא יהיה לנו שום סיכוי לגלות גם בכלים המשוכללים ביותר.

אי אפשר להוכיח שאחת האפשרויות הללו או יותר אינה נכונה. אבל האם הן רלבנטיות עבורנו? אפשר להניח שהטעיה ברמה ג תהיה כל כך מוצלחת שאין לנו כל סיכוי לחשוף, וממילא ניתן להתעלם ממנה ברמה המעשית ולקחת אותה בחשבון רק ברובד הפילוסופי (שהוא חשוב לכשעצמו). מצד שני, הטעיות ברמות א ו-ב עשויות אולי להיחשף אם אנשים יקדישו לכך מספיק זמן ומאמצים. הנקודה היא, שחוץ מכמה משוגעים לדבר וחובבי קונספירציות, רוב האנשים פשוט מניחים שאף הטעיה כזו לא קיימת; שהמחקר המדעי חושף נכונה את המציאות כולה ומגלה את האמת לגביה, בלי שכוח עליון כלשהו מחבל במאמציו. לא ממשלות, לא חייזרים ולא אלוהים, שגם אם הוא קיים בוודאי שאינו מתערב באופן קבוע בטבע או בפעילות האנושית. איני יודע אם אפשר אפילו לומר שהאמונה הזו סבירה יותר מאשר אמונה הפוכה; הדבר היחיד שאפשר לומר עליה היא שהיא פשוטה יותר. וזה מביא אותנו להטיה הבאה – העדפת ההסבר הפשוט.

העדפת ההסבר הפשוט באה לידי ביטוי בתחומים רבים, הן באינטואיציות יומיומיות והן בעקרונות פילוסופיים-מתודיים כמו התער של אוקהם. "פשטות" יכולה להתבטא בחסכנות אונטולוגית (לא להוסיף למציאות ישויות שלא לצורך), באלגנטיות של ההסבר, ובצורות אחרות. הבעיה היא, שאין שום הוכחה לטענה לפיה הסברים פשוטים יותר הם בדרך כלל נכונים יותר. כמו במקרה של ההיצמדות למוכר, גם כאן קיומו של הסבר פשוט אפשרי מוביל פעמים רבות לשלילה אוטומטית של הסברים מסובכים יותר, בלי לבדוק אותם אפילו. לפעמים גם לא ניתן לבצע בדיקה כזו. על כל פנים, ממה שידוע לנו על המציאות, היא מורכבת ומסובכת במידה רבה בכל תחום שהוא, מהפיזיקה ועד לפסיכולוגיה האנושית; אין שום הצדקה לטענה כאילו המציאות היא פשוטה ולכן הסברים פשוטים הם הנכונים. ההטיה הזו אולי שימושית מבחינה מתודית, אבל לא ממש משקפת את המציאות.

בנוסף להטיות אלה, קיימות הטיות נוספות הגורמות לאדם להתכחש לעל טבעי: תשומת לב סלקטיבית, הקולטת רק את מה שהאדם ממוקד בו ומפספסת דברים אחרים; זיכרונות מתעתעים, שעשויים להפוך חוויות על טבעיות למשהו מוכר יותר; הסברי קסם, שמתרצים אוטומטית כל דבר חריג ומונעים חקירה נוספת ("הזיה", "זיוף", "שרלטנות"); ציפיה מוקדמת המשפיעה על תוצאות הבדיקות; ועוד.

אז מה אנחנו אמורים להסיק מכל זה? אני לא טוען שכלים מתודיים כמו העדפת ההסבר הפשוט, או ספקנות ביקורתית בכלל, אינם שימושיים. חלק מאותן "הטיות" דלעיל הן אינטואיטיביות למדי, וראוי לסמוך עליהן. לא צריך להיות פתי מאמין לכל דבר, אלא פשוט לשמור על חשיבה פתוחה בנוסף לחשיבה הביקורתית. הבעיה היא דווקא של אותם ספקנים, שדוחים בחשדנות כל טענה המסתמכת על אינטואיציות והנחות קודמות, מבלי לשים לב שהם עצמם מסתמכים על כאלה כל הזמן. מטרת המאמר היתה להציב מראה מול אותם ספקנים, ולהראות להם שלא רק המאמינים למיניהם נגועים בהטיות, אלא גם הספקנים עצמם נגועים לא פחות, ואולי אף יותר. חשיבה חדה עלולה להיות חדה מדי, ולחתוך מהמציאות לא רק אשליות אלא גם דברים אמיתיים, רק משום שאינם מתיישבים עם ההנחות המוקדמות של הספקן. אשליות אינן הסכנה היחידה לידע האנושי; עיוורון הוא סכנה לא פחותה. רק אם הספקן יחשוש לפספס אמונות אמיתיות באותה מידה שהוא חושש לאמץ אמונות כוזבות, ויחשוד את עצמו בעיוורון באותה מידה שהוא חושד אחרים באשליות – רק אז יהיה לו סיכוי להגיע לאמת.