קיים עד שיוכח אחרת: בשבח המקסימליזם האונטולוגי

קיים עד שיוכח אחרת: בשבח המקסימליזם האונטולוגי
פורסם ב 25/11/2014 12:34:57

"אני מאמין בכל דבר עד שיופרך. אז אני מאמין בפיות, במיתוסים, בדרקונים. זה הכל אמיתי, אפילו אם זה בתודעה שלך. מי אמר שחלומות וסיוטים אינם אמיתיים כמו הכאן והעכשיו?"

כה אמר הזמר הידוע ג'ון לנון. במאמר הבא ננתח באופן פילוסופי את הדברים, ונציג את העמדה שהם מבטאים ואת משמעותה. אני לא מתחייב לכך שלנון היה חותם על כל מה שייאמר כאן, אבל מה שמעניין אותנו כמובן אינה דעתו האישית אלא הרעיון הגלום בדבריו.

 

"אני מאמין בכל דבר עד שיופרך". טענה זו מבטאת את הגישה הנקראת מקסימליזם אונטולוגי, והנחת היסוד שלה היא שכל מה שעשוי להתקיים אכן קיים, אלא אם כן הוכח אחרת. גישה זו עומדת בניגוד גמור לגישות הרווחות יותר, המבטאות חסכנות או קמצנות אונטולוגית, ומניחות את המינימום ההכרחי בלבד על המציאות. לפי גישות אלה, כל דבר הוא בחזקת לא-קיים עד שיוכח קיומו. הן המקסימליזם והן המינימליזם שואפות להכיר את האמת על המציאות, אלא שהן יוצאות מנקודת מוצא שונות: הראשונה מתחילה מהמקסימום ומתקדמת כשהיא מוחקת מהתמונה את מה שהופרך, ואילו השניה מתחילה מאפס ומתקדמת כשהיא מוסיפה לתמונה את מה שהוכח.

הגישה המינימליסטית שימושית אמנם למטרות פרקטיות, אבל כאשר מדובר באונטולוגיה, נראה שדווקא המקסימליזם הוא האינטואיטיבי יותר. המציאות היא גדולה, רחבת ידיים ומגוונת כל כך, שהיא קרובה הרבה יותר ל"הכל" מאשר ל"לא כלום". כדור הארץ לבד כבר מכיל עושר עצום של עצמים, צמחים, יצורים, תופעות וכן הלאה; והוא הרי רק כוכב לכת קטן בפינה נידחת ביקום שגודלו בלתי נתפס. מי יכול להעלות בדעתו כמה דברים עשויים להתקיים במרחבים הכבירים של הגלקסיות ועל פני אינספור כוכבי לכת אחרים? יתרה מזאת, יש מדענים הטוענים שכל החומר המוכר לנו – כולל הגלקסיות והכל – אינו מהווה אלא כ-4% ממה שקיים בפועל ביקום, כשכל השאר הוא מה שנקרא "חומר אפל" ו"אנרגיה אפלה", שאין לנו מושג מהם ומה מתקיים בהם. תוסיפו לתמונה יקומים מקבילים אחרים למיניהם, ויש לנו כבר כמות כל כך עצומה של יש, שיש בה מספיק מרחב קיום לכל דבר שיכול לעלות על הדעת. לאור זאת, הטענה "הכל בחזקת קיים", נשמעת סבירה מאד.

ומה הכוונה במילים "עד שיופרך"? איך מפריכים את קיומו של משהו? אפשרות אחת היא הפרכה לוגית, המוכיחה שאותו דבר אינו מסוגל להתקיים משום שהוא מכיל סתירה פנימית או כיוצא בזה (לדוגמא, "רווק נשוי"). זאת כמובן בהנחה שהלוגיקה האנושית אכן תקפה בכל יקום אפשרי, ולא ניכנס לזה כאן. אפשרות אחרת היא באמצעות בדיקה אמפירית שתוכיח שאותו דבר אינו נמצא. זה אפשרי כמובן רק כאשר המרחב המדובר ניתן לבדיקה כזו, ושהעצם המדובר הוא מהסוג שאמור להתגלות בה. אפשר להוכיח שאין חד קרן ורוד בחדר הזה; אי אפשר להוכיח שאין חד קרן ורוד בשום מקום ביקום. ואם חד הקרן יכול להיות גם בלתי נראה, בלתי מוחשי וכדו', גם אי אפשר להוכיח שהוא לא נמצא פה בחדר (אם כי במקרה שאין לו שום השפעה ניכרת, קיומו הופך ללא רלבנטי עבורנו). כיוון שכך, אפשר להפריך את קיומם של יצורים ותופעות מסוימים במקומות וזמנים מסוימים, אבל בדרך כלל לא להפריך אותו לחלוטין.

לפי גישה כזו, אכן מתבקש המשך הדברים: "אני מאמין בפיות, במיתוסים, בדרקונים". קיומם של כל אותם דברים לא הוכח מעולם, אבל מנקודת מבטו של המקסימליסט האונטולוגי אין שום צורך בהוכחה כזו; הם נהנים מחזקת קיום כל עוד לא הוכח אחרת. ומכיוון שמעולם גם לא הוכח שיצורים כאלה אינם קיימים (כשהם נסתרים באופן כלשהו מעינינו), או לפחות היו קיימים בעבר, הרי שאמונתו של המקסימליסט בהם היא רציונאלית בהחלט.

אמנם, הגדרת ה"אמונה" המופיעה במשפט דורשת יתר הבהרה. עד כמה באמת מאמין אותו אדם בקיומו של "כל דבר"? מן הסתם אין הכוונה לכך שהוא מאמין באמונה שלמה וודאות גמורה. אילו היה רואה פתאום פיה או דרקון, סביר להניח שהיה מופתע למדי, לא רק בגלל המאורע הנדיר אלא בגלל שעד לרגע זה לא היה משוכנע לחלוטין שהם אכן קיימים (זאת בניגוד לאירוע כמו רעידת אדמה או כוכב שביט, שיכולים להפתיע את האדם כשהם מגיעים בפתאומיות, אבל הם אינם מחדשים לו דבר שלא ידע). נראה אם כן שהאמונה המדוברת נעה על סקאלה לאורך רמות שונות, כאשר דברים שיש ראיות נסיבתיות כלשהן לקיומם (אפילו אם מדובר באגדות בלבד) זוכים לרמת  אמונה גבוהה יותר, ואילו אחרים נמצאים יותר באזור של "חוסר-שלילה" – המאמין אינו שולל את קיומם, אבל גם לא מייחס לו סבירות משמעותית.

העובדה שהמקסימליסט מאמין שהכל קיים, לא משפיעה בהכרח על התנהגותו בפועל. אמונה בפיות ודרקונים לא מחייבת להשאיר להם קערת אוכל מחוץ לדלת, או להסתובב עם שריון וחרב למקרה של התקפת פתע מצידם. בדרך כלל אמונה זו נשארת במישור העקרוני, בעוד החיים בפועל מתנהלים לפי המציאות המוכרת והשגרתית בלי לקחת בחשבון חריגות ממנה. ההבדל בין מקסימליסט למינימליסט יבוא לידי ביטוי כאשר אכן מופיעה תופעה חדשה וחריגה. המינימליסט יעשה שמיניות באוויר כדי להסביר אותה על בסיס הידע המוכר, בלי להיאלץ להוסיף גורם נוסף למציאות, גם כאשר הסברים אלה ייראו דחוקים; ואילו המקסימליסט פתוח לרעיון שאכן יש פה דבר חדש, וגם אם הוא אינו ממהר לקבוע זאת בוודאות, הוא יקבל זאת אם כך יראו הנסיבות, בלי להתאמץ ולדחוק את עצמו להכחיש את הדבר. מבחינתו, הבעיה של המינימליסט היא שהוא מערבב בין מתודולוגיה לאונטולוגיה, ומניח בטעות שאם מתודה קמצנית היא פרקטית ושימושית, הרי שגם המציאות עצמה היא אכן קמצנית. אבל כפי שראינו לעיל, המציאות בהחלט אינה כזו.

 

עד עכשיו דיברנו על קיום באופן הפשוט של המושג. אבל בהמשך המשפט מעביר לנון את הדברים למגרש אחר, כשהוא אומר "זה הכל אמיתי, אפילו אם זה בתודעה שלך". המשפט הזה מעביר אותנו מתפיסה מטריאליסטית או דואליסטית של המציאות, לתפיסה לפיה מה שנמצא בתודעה קיים לא פחות ממה שנמצא מחוצה לה. אפשר להבין קביעה זו באופן אפלטוני, לפיו הקיום האמיתי הוא בעולם האידיאות, המכיל את האידיאות כולן, הן את אלה שמתממשות גם בחומר והן את אלה שלא; או באופן אידיאליסטי, לפיו כל מה שקיים קיים בתודעה בלבד, ואין שום דבר מחוצה לה – וממילא כל מה שעולה על הדעת, אכן קיים בהגדרה. ההבדל בין דברים שונים יהיה ברמת השפעתם והרלבנטיות שלהם עלינו. על אפלטוניזם ואידיאליזם כבר כתבתי במספר מאמרים, ולא אחזור על זה כאן.

 

אז למה להיות מקסימליסט אונטולוגי? ראשית, כי כפי שראינו, זו גישה יותר אינטואיטיבית. המציאות כל כך גדולה ורחבה, שהטענה "יש המון דברים שאנחנו לא מכירים" נשמעת סבירה בהרבה מהטענה "מה שלא ראינו לא קיים". שנית, מקסימליזם אונטולוגי אינו שולל את השימוש בחסכנות מתודולוגית בכל הקשור להתנהלות בפועל, אבל הוא אינו מבלבל בין אונטולוגיה למתודולוגיה, ולכן נשאר עם ראש פתוח ברמה העקרונית בלי להתחייב להשלכות במישור המעשי. זאת בניגוד לקמצן האונטולוגי שסובל מהטיה מוקדמת כלפי כל תופעה חדשה ואינו מסוגל לבחון אותה בלי משוא פנים. ושלישית, משום שהרבה יותר מעניין לחיות בעולם עשיר, מגוון ומלא פלאים ומסתורין, מאשר בעולם המצומצם והיבש של הקמצן האונטולוגי. המקסימליסט אינו מזלזל באגדות, מיתוסים, דתות ואמונות, אינו לועג למאמינים על דעותיהם ואינו מתייחס אליהם כילדותיים ופרימיטיביים. הוא עשוי בהחלט להתנגד לפעולות מעשיות הננקטות על סמך אותן אמונות בלי הצדקה רציונאלית מספקת, בעיקר אם הן מזיקות, אבל לא לאמונות לכשעצמן. בעקבות גישה זו, הוא פתוח יותר ללמוד דברים חדשים ונקודות מבט חדשות על המציאות. במקום לצאת למסע צלב של ניפוץ מיתוסים והפרכת אמונות, הוא פותח את חושיו וליבו למציאות ומזמין את כל מה שנמצא בה להיכנס פנימה. הוא בו זמנית מאמין אמיתי וספקן אמיתי, שלא כמו הספקנים המודרניים, שספקנותם אינה אלא כסות למטריאליזם שלהם, ואין הם מטילים ספק אלא במה שחורג מתמונת עולמם החומרית. המקסימליסט לעומת זאת מטיל ספק במטריאליזם עצמו, ואינו שואל רק "אולי לא?" אלא גם "אולי כן?".

השלכות אלה ואחרות, מהוות הצדקה מספקת לצאת מהבועה המצמצמת ובעלת-הדעות-הקדומות של הקמצנות האונטולוגית, להשאיר את החסכנות כמתודה פרקטית בלבד, ולאמץ את המקסימליזם כגישה אונטולוגית בסיסית מועדפת.

 

 

 





print
כניסה למערכת