בתיאוריית האבולוציה, כמו בכל תחום מדעי אחר, חשוב להבדיל בין עובדות לבין פרשנות. עובדות רבות מעידות על כך שיש מוצא משותף לכל המינים, שנפרדו אחד מהשני בתהליכים של שינוי והתפתחות. גם על כך אפשר לדון, אבל לצורך העניין נקבל זאת כעובדה. מה שהוא בגדר פרשנות גרידא הוא המנגנון שאמור להסביר את התהליך הזה, הלוא הוא הברירה הטבעית.
עיקרון הברירה הטבעית נוסח בתחילה ע"י דרווין, והתגבש מאוחר יותר ככל שהתבררו מדעי הגנטיקה והתורשה. לפי עיקרון זה, האבולוציה מתרחשת באופן הבא: באוכלוסיה מסוימת של אורגניזמים מתרחשות מדי פעם מוטציות. לעתים נוצרת מוטציה מועילה, שמועילה לבעליה לשרוד ולהתרבות טוב יותר מהפרטים האחרים בקבוצה. כתוצאה מכך, אותה מוטציה תעבור הלאה לדורות הבאים ותהפוך שכיחה יותר. ככל שיצטברו עוד מוטציות מועילות כאלה זו על גבי זו, כך ילך אותו ענף ויתרחק מהמין המקורי שלו, עד שיהפוך למין שונה. כך למעשה התפתחו והופיעו כל המינים השונים המאכלסים את העולם.
רעיון זה קוסם למדענים רבים בשל הפשטות והחסכנות שבו. אין צורך להניח את קיומם של יד מכוונת או כוחות נסתרים כלשהם כדי להסביר את מוצא המינים. כל שנחוץ הוא הופעת מוטציות – שהיא בגדר עובדה – ותנאים סביבתיים מאתגרים המובילים לברירה הטבעית. אבל גם אם הסבר מסוים הוא פשוט וחסכני, אין זה אומר שהוא נכון, ובוודאי לא שהוא מוכח. זו אינה אלא פרשנות לממצאים, וכפי שנראה יש בה לא מעט בעיות.
ראשית יש לשים לב, שלאור הגיוון העצום שקיים בעולם החי, הברירה הטבעית אינה נראית בררנית במיוחד, ובוודאי שאינה צפויה. ישנם בעלי חיים גדולים וקטנים, איטיים ומהירים, צבעוניים ואפורים, זוחלים ומעופפים, נושמי מים ונושמי אוויר, בעלי דם חם ובעלי דם קר, וכן הלאה. העובדה שכל המינים הללו קיימים, מוכיחה שאין אוסף מסוים של תכונות שדווקא הוא מועיל להישרדות. אין גם שום דרך לצפות מראש מי ישרוד ומי לא; הדינוזאורים, הממותות, דב המערות והנמר השנחרבי נכחדו כליל, ואילו יצורים כמו הצבים והחלזונות – שאיש לא היה מהמר עליהם במרוץ ההישרדות – שרדו היטב עד ימינו, תוך שינויים מעטים בלבד. אפשר אולי לשער אלו שינויים עשויים להיטיב עם מין מסוים בסביבה מסוימת, אבל לא מעבר לזה.
כמובן שבמבט לאחור אפשר תמיד למצוא הסבר איך כל תכונה קיימת מועילה בפועל להישרדות, גם אם לא היינו מצפים שתהיה כזו. כך למשל הומצאו פירושים כמו "עקרון ההכבדה" – הזנב הכבד והמסורבל של הטווס מועיל בעצם להישרדות הגנים של בעליו, משום שהנקבות מתרשמות מכך שהטווס מצליח לשרוד למרות שהוא מכביד על עצמו בזנב שכזה, ולכן הן נאותות להזדווג עם אותו גבר שבגברים... פירושים כאלה עשויים אולי להיות נכונים, אבל בכך הם הופכים את רעיון הברירה הטבעית לטאוטולוגיה ריקה מתוכן (מבחינה מעשית, גם אם לא לוגית-פורמלית). אין שום דרך לבדוק האם הסברים אלה נכונים או לא. בכך הם דומים לנבואות מעורפלות למיניהן, כמו נבואות נוסטרדמוס או דילוגי אותיות בתנ"ך, שלאחר מעשה תמיד אפשר לקשר בינן לבין כל אירוע – ודווקא ההתאמה האוניברסלית הזו לכל מצב אפשרי היא זו שהופכת אותן לחסרות ערך ולבלתי ניתנות לאימות. אילו היינו רואים שדווקא יצורים מסוג מסוים שורדים, היתה בכך עדות להשפעתה של הברירה הטבעית; העובדה שיצורים כל כך שונים שורדים, מחלישה את הטענה בדבר כוחה של זו.
שנית, סיפור הברירה הטבעית דורש מאיתנו להניח לא רק שינויים מתמידים בתכונותיהם של בעלי החיים. דרושים גם שינויים מתמידים בסביבת המחיה שלהם, באופן שיוצר "לחץ אבולוציוני" המוביל להעדפת מוטציות מסוג מסוים ולהפצת יתר של הגנים שלהן. למשל, נניח שבאוכלוסיה של לטאות נולדת לטאה אחת שכתוצאה ממוטציה הופיעו אצלה ניצני נוצות. כל זמן שניצני הנוצות הללו לא מועילים לה בשום צורה (ולמה שיועילו?), הגנים שלא לא יזכו לתפוצה מועדפת, וסביר להניח שצאצאיה ייטמעו בכלל האוכלוסייה ויאבדו את ייחודם. רק אם נוצרת פתאום מציאות סביבתית בה בעלי ניצני נוצות שורדים ומתרבים טוב יותר מהאחרים, אז אפשר לצפות שהתכונה הזו תהפוך לנפוצה יותר. אם בהמשך יתרחש שינוי נוסף בסביבה, לפיו דווקא לבעלי נוצות ארוכות יש יתרון (למה בעצם?), אז תכונת הנוצות הארוכות תהפוך לנפוצה, וכן הלאה, עד שלבסוף נמצא את עצמנו עם ציפורים מעופפות שהתפתחו מאותן לטאות.
לפי סיפור זה, עלינו להניח לא רק את קיומה של שרשרת ארוכה של מוטציות מועילות, ההולכות ומשפרות את בעליהן, אלא גם את קיומה של שרשרת ארוכה של שינויים סביבתיים, שמובילה כל פעם להעדפתה של המוטציה החדשה ולהפצת יתר של הגנים שלה. ובאופן מופלא, התרחשו ברחבי העולם כל כך הרבה סדרות תואמות של מוטציות מועילות + שינויים סביבתיים שמעדיפים אותן, עד שנוצר המגוון העצום של היצורים המוכרים – וכל זה במקרה מקרי בלבד. האם זה נשמע כמו סיפור משכנע? (גם הטענה בדבר שגשוגן של מוטציות שהתאימו לנישה אקולוגית מסוימת מחייבת להניח את קיומן של נישות מרובות שהתאימו לסדרת המוטציות, והיא מופרכת לאור העובדה שכל נישה בעולם מאכלסת מגוון עצום של יצורים, מפשוטים ועד מורכבים. אין אף נישה אקולוגית שרק יצורים מורכבים שורדים בה. אם כבר, להפך.)
הסיפור הזה היה משכנע יותר, אילו היינו רואים שכל השלבים הקודמים בסולם ההתפתחות נכחדו מן העולם. במקרה זה היתה ראיה לכך שאכן נוצרו שינויים סביבתיים מאתגרים, שרק המינים המפותחים יותר הצליחו לשרוד בהם, וכל השאר נכחדו. אבל זה כמובן לא המצב. היצורים החד-תאיים – מהם התפתחו לכאורה כל שאר המינים – לא רק שלא נכחדו, אלא שהם משגשגים ומתרבים בהצלחה לא פחותה מזו של היצורים המורכבים ביותר. כך גם לגבי יצורים הנמצאים בשלבים האחרים של התהליך, כמו אצות, רכיכות, תולעים וכדו'. לא ברור בכלל שלאדם יש יתרון הישרדותי כלשהו על פני אבותיו הקדומים, החיידק או התולעת. היכן הם אם כן כל מכבשי הלחצים האבולוציונים, שקידמו את השרשרת הארוכה של המוטציות שהובילה מהחיידק לאדם? האם עלינו להניח שכל פעם התרחשו הלחצים המתאימים דווקא בסביבת גידול מסוימת, וקידמו את הפצתם של גנים מוטנטיים מסוימים, בעוד שאר המין הפרימיטיבי שרד והמשיך לשגשג כפי שהוא? איפה הראיות לסיפור המופלא הזה?
הישרדותן המתמשכת של צורות חיים פרימיטיביות, מעמידה בסימן שאלה את כל הבסיס של סיפור הברירה הטבעית. אין מנוס בההכרה בכך, שפשוט אין צורך בכל כך הרבה כדי לשרוד. המורכבות העצומה של יצור כמו האדם, על כל מערכותיו והמוח שבו, נראית מיותרת לחלוטין אם כל תפקידה הוא הישרדות בלבד. חיידקים שורדים מצוין. תולעים שורדות מצוין. לטאות שורדות מצוין. עכברים שורדים מצוין. למה עלינו להאמין אם כך, שהצורך בהישרדות בלבד הוא זה שהוביל להופעתו של משהו מסובך כמו המין האנושי? אדרבה, ניתן היה לצפות שהברירה הטבעית תעדיף יצורים הנוטים לפשיטות יותר מאשר למורכבות. חיידק מצליח לשרוד ולהתרבות בלי עצמות, שרירים, מוח, רביה זוויגית וכן הלאה, והוא מתרבה בקצב מהיר בהרבה מכל חולייתן וגם מסתגל מהר יותר לשינויים. היינו מצפים אם כן שהברירה הטבעית תנוע מהמורכב לפשוט, ולא להפך. הטענה שהלחצים האבולוציוניים הובילו דווקא למורכבות מכבידה, היא סיפור שקשה לקבל בלי ראיות טובות יותר.
שלישית, הברירה הטבעית עשויה להכחיד יצורים עם מוטציות או אברים מזיקים, אבל היא לא תסנן את אלה שסתם אינם מועילים אך גם לא מפריעים. לפי זה, היינו אמורים למצוא בכל אורגניזם מפותח המון שרידים מנוונים של השלבים הקודמים בהתפתחותו, או של סתם מוטציות מוזרות שהופיעו פה ושם. גוף האדם היה אמור להיראות בערך כמו זה שבתמונה למעלה (או לפחות, היינו אמורים למצוא המון מאובנים ושלדים של טיפוסים כאלה שהברירה הטבעית הכחידה). בפועל כמובן, זה ממש לא המצב. מספר האברים המנוונים וחסרי התועלת באדם שואף לאפס – אפילו התוספתן ועצם הזנב התגלו כמועילים, ורק על כמה צ'ופצ'יקים פה ושם עוד יש מחלוקת. האם ברירה טבעית בלבד היא בית יוצר מדויק ומוצלח עד כדי כך? אתמהה (אדגיש שוב, שאיני טוען כאן שהאדם לא התפתח מאבות קדומים, אלא שאותה התפתחות לא נעשתה באופן של ברירה טבעית בלבד).
רביעית, וזו הנקודה החשובה ביותר. חשיבה במושגים אבולוציוניים מובילה לצורת הסתכלות המחפשת את התועלת ההישרדותית בכל תכונה שבכל יצור חי. לטווס יש זנב יפה? הקאק מקשט את קינו בחפצים נוצצים? העצלן רובץ שעות על העץ בלי לזוז? בטח זה מועיל איכשהו להישרדות או לרביה. כמו שאמרנו, שערי פירושים והסברים לא ננעלו. הבעיה היא כאשר מתחילים ליישם את החשיבה הזו גם על נפש האדם ותכונותיו. לפי הפרשנות האבולוציונית, גם התכונות שאנו מחשיבים לנאצלות ביותר – מוסר, אהבה, חמלה, חוש צדק, אמפתיה וכן הלאה – התפתחו כתהליכים במוחנו אך ורק בשל היותם מקדמי הישרדות. אהבה בין איש ואשה אינה אלא ביטוי לדחף ההזדווגות. אהבת אם לילדיה היא רק מנגנון שנועד להבטיח את הישרדותם. רחמים כלפי בני אדם אחרים התפתחו משום שהם מועילים להישרדות כלל המין האנושי; ורחמים כלפי בעלי חיים אחרים הם סתם יריית סרק אבולוציונית, בדומה למשיכה מינית כלפי נשים עקרות – משהו שאין בו אמנם כל תועלת, אבל הוא נובע בעקיפין מתכונה מועילה אחרת. אנחנו אוהבים נוף יפה כי הוא מאפשר לנו להבחין מרחוק באויב מתקרב. ולמה אנחנו מתרגשים כל כך ממוזיקה, אומנות או חוויות דתיות? נו, גם זה בטח קשור איכשהו למין. החיפוש אחר משמעות הוא בעצם חיפוש אחר זיווג, רק צריך להמציא איזה הסבר איך בדיוק. קשר הדוק קיים בין ה"הכל הישרדות" של דרווין ל"הכל מין" של פרויד.
אולי לחלק מאיתנו לא מפריע הרעיון הזה. אולי הם מרוצים לראות באהבתם לנשיהם ולילדיהם לא יותר מהפרשה הורמונלית שמטרתה הפצת הגן האנוכי שלהם. אולי יש כאלה שמבחינתם הפילוסופיה, האתיקה, האומנות, הדת ושאר היצירות האנושיות, הן באמת לא יותר מביטוי לדחפים מיניים והישרדותיים. אבל כמדומני שרבים מאיתנו לא מוכנים לקבל את הסיפור הזה, ולא מוכנים לעשות רדוקציה לערכים הנאצלים ביותר שלנו ולרדד אותם לרמה של הישרדות גרידא. האהבה שלי לאשתי היא הרבה יותר מאשר דחף להזדווגות, והרחמים שלי כלפי בעלי חיים סובלים הם לא רק יריית סרק אבולוציונית. אני מוכן למסור את נפשי עבור אמונתי ועקרונותיי בשל הערך שבהם, ולא מפני שאיכשהו מסירות הנפש שלי מועילה להישרדות המין האנושי. איך אני יודע את כל זה? אולי אני חי באשליה עצמית נאיבית? אולי. אולי אני גם חי במטריקס, או עטלף שחולם שהוא בן אדם. מי יודע. אבל כדי לשכנע אותי בזה, יידרש יותר מסיפור הברירה הטבעית נטול הראיות. אמונתי בכך שיש באדם הרבה יותר מאשר מכונת רביה גנטית, מבוססת על היכרותי האישית עם עצמי ועם אנשים אחרים, ואין לי שום סיבה לוותר עליה רק מפני שכמה אתאיסטים מעדיפים להסביר את הכל באופן שנראה להם "פשוט" יותר (ושמא הנטייה להעדיף הסברים פשוטים, שאינה רציונאלית במיוחד, התפתחה בנו רק כתוצאה מסיבות אבולוציוניות מסוימות?..).
לסיכום, גם אם מקבלים את האבולוציה כעובדה, ההסבר לפיו ברירה טבעית היא המנגנון היחיד העומד מאחוריה הוא בגדר פרשנות בלבד – פרשנות המבטאת את השקפותיהם המטריאליסטיות והאתיאיסטיות של המחזיקים בה. אני לא טוען שהוא בלתי אפשרי; אני טוען שהוא לא הכרחי ולא סביר, ואין שום סיבה לאמץ אותו אם לא מניחים מראש הנחות מטריאליסטיות ואתיאיסטיות. ודאי שתהליכי ברירה טבעית קיימים בטבע, אך אין כל הוכחה לכך שהם ההסבר הבלעדי להופעת כל המינים (ועוד לא דיברנו על מבנים אנטומיים מורכבים שקשה מאד לייחס לברירה הטבעית, ובעיות נוספות).
אז אם לא ברירה טבעית בלבד, מה כן? אני לא יודע. יהיה זה יומרני ביותר לקבוע עובדות לגבי העבר הרחוק והמסתורי כל כך. אבל העדר הסבר חלופי מלא אינו מהווה סיבה לאמץ את סיפור הברירה הטבעית, על כל הבעייתיות שבו, כהסבר הבלעדי (למאמר הדן בסוגיות שהועלו כאן ומראה כיוונים מדעיים אפשריים אחרים, עיינו כאן).