אני חי במציאות מדומה: אשליות, חלומות וערעור קיומי

אני חי במציאות מדומה: אשליות, חלומות וערעור קיומי
פורסם ב 10/02/2015 11:30:22

ספקנות היא עניין של אמונה. הספקנות המדעית, למשל, בוחרת להאמין לחושים ולניסיון האמפירי שנבחן היטב. היא מאמינה שיש במציאות חוקיות שניתן לגלות, ושאותה חוקיות שנמצאה בהווה היתה קיימת גם בעבר ותימשך כנראה גם בעתיד. היא מאמינה שהחומר קיים, ושהוא קיים ללא תלות בתודעתו של האדם. היא מאמינה בעוד כל מיני דברים, והיא מאמינה שהדרך שלה מובילה לגילוי האמת על המציאות. הספקנות הפילוסופית, לעומת זאת, קוראת תגר גם על ההנחות האלה. האם אמנם ניתן לסמוך על החושים? האם החומר אכן קיים? אולי המציאות אינה אלא חלום, והחומר אינו אלא אשליה? אולי כוח עליון כלשהו מתעתע בנו ומונע מאיתנו לגלות את האמת? והאם אנחנו באמת מי שאנחנו חושבים שאנחנו – או אולי לא? המערה של אפלטון, השד המתעתע של דקארט, חלום הפרפר של ג'ואנג דזה, טיעון המוח בצנצנת – כל אלה הם רק חלק מהרעיונות הפילוסופיים המציגים שאלות אלה ומנסים להתמודד איתן.

רוב האנשים לא מוטרדים יותר מדי מהאפשרויות הללו. הם סומכים על החושים, הזיכרון והאינטואיציות שלהם, ולא מתעניינים בהתפלספות גרידא שאינה מובילה לשום מקום. אמנם לאחרונה נשמעים גם בקהילה המדעית קולות לפיהם המציאות אינה כפי שהיא נראית, והיקום הוא בעצם הולוגרמה או אולי סוג של תוכנת מחשב; אבל בשלב זה עדיין אין לכך הוכחות ברורות או השלכות מעשיות. מי שכן מרבים לעסוק בחדווה רבה בספקנות מסוג זה, מלבד הפילוסופים, הם יוצרי המדע בדיוני והפנטזיה למיניהם, הסופרים ומפיקי הסרטים. לא מעט סרטים בוחנים את האפשרות של חיים באשליה, חלום, מציאות מדומה או זהות בדויה, ואת משמעות הדבר עבור האדם והחברה.

בשורות הבאות נציג כמה מהיצירות הבולטות בתחום זה, ואת האופן בו הן מערערות את תמונת המציאות המקובלת (ללא חשש ספוילרים).

 

 

1. המופע של טרומן

בגמרא נאמר ששבעה דברים מכוסים ונעלמים מהאדם, ואחד מהם הוא מה שבלבו של חברו (פסחים נד, ב). תודעתם של אחרים היא אחד המסתורין הגדולים ביותר. אנו מוקפים בכל רגע בבני אדם אחרים, חיים בחברתם ויוצרים איתם קשרים, אבל למעשה אין לנו שום חוויה ישירה של התודעה שלהם. אין לנו מושג מה באמת הם חושבים, מה הם מרגישים, איך הם חווים את המציאות. אנו נוטים להאמין שהאנשים הקרובים והמוכרים לנו הם ידידינו ושוחרי טובתנו, אבל האם אמנם זה כך? מה אם קיימת קונספירציה נרחבת נגדנו, קנוניה כלשהי שמסתתרת מאחורי חיוכים מזויפים? זה נשמע לנו מופרך ובלתי סביר – אבל אולי זה רק בגלל שהצליחו לתעתע בנו היטב...

טרומן, גיבור הסרט המופע של טרומן, לא חשד בכלל באפשרות הזו. הוא חי לו חיים רגילים ומאושרים בהחלט עם אשתו האהובה וחבריו הטובים. מה שהוא לא ידע זה שהוא למעשה הדמות המרכזית בתוכנית ריאליטי כבירה, כשחייו מצולמים כל רגע ומשודרים למסכי הטלוויזיה ברחבי העולם, וכל האנשים הסובבים אותו אינם אלא שחקנים מקצועיים המוליכים אותו שולל. המופע של טרומן התחיל למעשה מרגע לידתו, וכל אירועי חייו מילדותו ועד בגרותו בוימו ותוכננו בקפידה על ידי קריסטוף, הבמאי והמפיק של המופע. בשלב מסוים מתחיל טרומן לחשוד שמשהו מוזר מתרחש סביבו, אבל רק לאחר מאמצים רבים יגלה עד כמה מקיפה ונרחבת היא הקנוניה בה הוא נתון.

 האשליה שמציג המופע של טרומן היא ברמה נמוכה יחסית, והיא מערערת רק את הביטחון שלנו לגבי המתרחש בתודעתם של אחרים, לא לגבי המציאות הפיזית עצמה. למעשה, העולם בתוך הבועה של טרומן זהה לגמרי לעולם שמחוץ לבועה (פרט לכך שהוא נוח יותר). לטרומן לא צפויות הפתעות מדהימות במיוחד בחוץ, ולאחר התאוששות מההלם הראשוני סביר להניח שיצליח להתאקלם לא רע בכלל (גם אם יפתח הרגל פרנואידי לחפש מצלמות נסתרות מאחורי כל מראה).

 

 

2. התחלה (Inception)

קצת מוזר שאנחנו סומכים כל כך על התודעה שלנו במשך היום, כשאנו יודעים עד כמה היא מתעתעת בנו במשך הלילה. חלומות הם סוג מוכר ושכיח של אשליה ומציאות מדומה, שכולנו מכירים היטב אבל לא תמיד חושבים על ההשלכות האפשריות שלו. דקארט היה הראשון שהציג את טיעון החלום כדי להטיל ספק בתפיסת המציאות שלנו. אם אני מסוגל לחלום על עולם דמיוני ולהיות משוכנע שהוא אמיתי, מי אמר שאני לא חולם עכשיו? האם יש קריטריון לפיו ניתן להבחין בין חלום למציאות? האם קיימת בכלל מציאות מחוץ לתודעה שלי?

הסרט התחלה מתאר עולם בו אנשים מסוגלים לחדור באמצעים טכנולוגיים לתוך תודעתו של אדם חולם ולעצב אותה כרצונם. הם מסוגלים לגרום לו לחשוב למשל שהוא נמצא בנופש בבית מלון, בטיסה עסקית או באמצע שדה קרב, ולהתחזות לידידיו, שומרי ראשו או כל דבר אחר. באמצעות טכניקה זו ניתן לחלץ ממנו את סודותיו הכמוסים, או לשתול במוחו רעיונות שישפיעו אחר כך על התנהגותו לכשיתעורר. החדירה המנטאלית הזו אינה נטולת סיכונים; ראשית, תודעת החולם עשויה לזהות אותם כפולשים ולהתגונן נגדם, ושנית, ככל שמרבים לעבור בין חלומות מוחשיים למציאות, כך גדל הסיכון להילכד בחלום ולחשוב אותו למציאות הממשית. האתגר העומד הן בפני הדמויות בסרט והן בפני הצופים הוא להבחין בין המתרחש במציאות לבין המתרחש בחלום על שכבותיו השונות – ומתברר שהדבר לא פשוט כלל. בנוסף לשאלה האפיסטמית, מעלה הסרט גם שאלה קיומית: מה זה בעצם משנה בכלל? איזו עדיפות יש ל"מציאות" על פני "החלום"? אם אני יכול להישאר בחלום מאושר, מבלי לדעת שאני חולם, למה שאבחר על פני זאת את המציאות הקשה והכואבת? האופן בו מסתיים הסרט משאיר לצופים הרבה חומר למחשבה בנושא.

יש לציין שהחלומות המופיעים בסרט מציגים מציאות אשלייתית שנראית זהה למציאות האמיתית, וגם זהותו של החולם נשמרת במהלך החלום (זו הרי מטרתם, לגרום לחולם לחשוב שהוא במציאות מוכרת), כך שאין כאן משהו דומה לספקו של ג'ואנג דזה האם הוא אדם שחולם שהוא פרפר או להפך. לרמה זו של ערעור המציאות עוד לא הגענו. 

 

 

3. מטריקס

על המטריקס אין צורך להאריך. מאז הופעת הסרט הפך המטריקס למושג תרבותי ופילוסופי, העומד במרכזם של אינספור מאמרים ודיונים. המטריקס משלב את רעיונות משל המערה, השד המתעתע והמוח בצנצנת. הוא מתאר עולם בו גופותיהם של בני האדם כלואים בתוך מכונות ענק ומספקים להן אנרגיה, בעוד התודעות האנושיות מתקיימות במציאות וירטואלית ואינן מודעות כלל למצבן האמיתי. הערעור על המציאות כאן עמוק בהרבה מזה של שני הסרטים הקודמים שראינו, מכיוון שהוא נוגע לאנושות כולה, הוא ממושך ולא זמני, הוא נגרם על ידי כוחות חיצוניים זרים ועוינים, והפער בין המציאות המדומה לזו האמיתית גדול מאד. ההלם של היקיצה מהמטריקס והמפגש עם "המדבר של הממשי" הוא גדול מאד, והוא מערער את כל תמונת המציאות של האדם באופן שקשה להסתגל אליו. אך למרות ההבדל הגדול בין המציאות האמיתית למדומה, עדיין קיים גם דמיון רב ביניהן: גופו של האדם למשל נראה זהה בשתיהן – ניאו לא מגלה שהוא בעצם מוח בצנצנת, אשה או יצור דמוי לטאה – וגם חוקי הפיזיקה והביולוגיה הם כמעט זהים (פרט לכך שבמטריקס ניתן לכופף אותם). יש לציין גם שמהרגע בו מתעוררים מהמטריקס ולומדים לזהות אותה כאשליה, אין עוד כל קושי להבחין בינה לבין המציאות האמיתית. בניגוד לחלומות המתעתעים של התחלה, כאן ברור בהחלט ההבדל בין שני המצבים.

 

  

4. אקזיסטנז

באופן מוזר משהו, בשנת 1999 יצאו למסכים שלושה סרטים העוסקים במציאות מדומה: המטריקס, אקזיסטנז, והקומה ה-13. הראשון האפיל אמנם על השניים האחרים, אבל גם השני ראוי בהחלט להתייחסות בפני עצמו.

בעתיד הלא-רחוק של אקזיסטנז מסוגלים האנשים להתחבר דרך שקעים מושתלים בגופם ("ביו-התקן") למכשירים טכנו-אורגניים הנקראים גיימפודים, ולחוות באמצעותם משחקים שונים ומגוונים בעולם של מציאות מדומה. כאשר מתכנתת המשחקים הנערצת אלגרה גלר מותקפת על ידי מתנקש קנאי מתנועת הריאליסטים, המתנגדים למציאות המדומה, היא מוצאת את עצמה נמלטת על חייה יחד עם שותף שנקלע למקום. השניים נכנסים יחד לאחד המשחקים הוירטואליים, ומגלים שקשה מאד לצאת ממנו. בדומה להתחלה ובניגוד למטריקס, הגבולות בין מציאות מדומה למוחשית הופכים למעורפלים יותר ויותר, והדמויות מוצאות את עצמן במצבים בהם לא ברור האם הן התעוררו או שמא הן עדיין במשחק. זהותן האישית מתערערת, וכך גם מעמדן המוסרי – האם האיש שיריתי בו כרגע היה דמות וירטואלית בלבד או אדם אמיתי? מי חבר ומי אויב ובוגד? איך לפרש את התנהגותם של הסובבים? ומה בעצם ההבדל המהותי בין האשליה למציאות?

הסרט אקזיסטנז אינו מרהיב וויזואלית כמו המטריקס, ולמעשה יש בו הרבה מאד מן הגרוטסקי, החולני והמעוות (להשוואה מעניינת בין השניים, מומלץ לקרוא את מאמרה של סינתיה פרילנד, "לחדור אל קיאנו: חורים חדשים, סיפור ישן", בספר מטריקס ופילוסופיה). מה שהופך אותו לראוי לצפייה הוא הסוף המפתיע שלו, שממחיש את מלוא עוצמתה של האשליה ומציג את כל מה שהתרחש קודם באור אחר. זה מסוג הסרטים שיכול לגרום לכם להסתכל בצורה שונה על המשחק שאתם חיים בו...

 

 

5. שאטר איילנד

עד עכשיו ראינו סרטים בהם מתערערת תמונת המציאות של האדם. שאטר איילנד מערער משהו הרבה יותר מהותי – את זהותו האישית של האדם. גיבור הסרט הוא טד דניאלס, מרשל הנשלח לשאטר איילנד יחד עם שותפו כדי לחקור את היעלמותה של אחת המטופלות מהמוסד הפסיכיאטרי הנמצא באי. ככל שהחקירה מתקדמת, הולך ומתברר לטד שמשהו מוזר מתרחש באי. הצוות הרפואי מסתיר משהו, המטופלים מנסים להעביר לו אזהרות, הזיות משונות וכאבי ראש מתחילים לפקוד אותו. האם מנהל המוסד עומד מאחורי קנוניה אפלה כלשהי, הקשורה לניסויים בבני אדם? האם טד הובא בכוונה למקום כדי לגרום לו לצאת מדעתו ולהפוך אותו למשהו אחר?

הטוויסט בסוף הסרט הוא אחד המפתיעים ביותר בתולדות הקולנוע, ואי אפשר לדבר עליו בלי לספיילר את כל הסרט. רק נאמר שהוא משאיר את הצופה כשהוא תוהה ובוהה, בתחושת ערעור קיומי חזקה יותר מזו של הסרטים האחרים ברשימה. מעניין אגב שליאונרדו דקפריו מגלם את הדמות המרכזית גם כאן וגם בהתחלה, מה שמזמין השוואה בין הסיומים המפתיעים של שני הסרטים.

 

 

 

6. בית-אם (House of M)

היצירה האחרונה ברשימה זו אינה סרט, אלא סדרת קומיקס מבית היוצר של מארוול, המהווה את אחד האירועים המשמעותיים ביותר ביקום של מארוול. מאחורי עלילה זו עומדת וואנדה מקסימוף, הידועה כמכשפת השני (או הארגמן), דמות מעורערת בנפשה בעלת כוחות של שליטה במציאות. וואנדה מתקשה להתמודד עם ההכרה בכך ששני ילדיה האהובים למעשה לא התקיימו מעולם מחוץ לדמיונה. מצבה הנפשי המעורער, והצעתו של אחיה קוויקסילבר, דוחפים אותה לחולל שינוי כביר במציאות: היא למעשה בוראת את המציאות מחדש, כאשר במציאות החדשה כל אחד מגיבורי-העל מקבל את מה שרצה יוצר מכל. ספיידרמן נשוי לאהובתו הראשונה, וולברין מקבל מחדש את זיכרונותיו, וואנדה חיה באושר עם ילדיה, והמשמעותי ביותר – המוטאנטים נהנים מחופש וזכויות מלאות תחת שלטונו של מגנטו ומשפחת המלוכה שלו, בית-אם. אף אחד לא זוכר שהמציאות היתה אחרת לגמרי לפני רגע, וכולם חיים באושר ועושר במציאות החדשה ומקבלים אותה בטבעיות.

ובכן, לא בדיוק כולם. יחד עם זיכרונותיו האבודים של וולברין שבה אליו גם המודעות לכך שמשהו ממש לא בסדר בעולם. בעזרת ילדה בעלת כוחות מנטאליים הוא מצליח לעורר את זיכרונותיהם של שאר הגיבורים ולהראות להם שהם חיים במציאות מזויפת – וההלם שהם עוברים בשל כך הוא קשה מנשוא. תארו לעצמכם איזו הרגשה זו לגלות שכל מציאות החיים שלך וזיכרונותיך נוצרו רק לפני חמש דקות, ולמעשה ההיסטוריה האמיתית שלך היא שונה לחלוטין. איך אפשר לחיות כך, עם שתי מערכות שונות של זיכרונות בתוך הראש, שתיהן מוחשיות באותה מידה? זעמם של הגיבורים שהושלו הוא ללא גבולות. מעניין לציין שלמרות יתרונותיה הברורים של המציאות החדשה, רובם המוחלט של הגיבורים דורש לנפץ אותה ולהחזיר את המצב לקדמותו, למציאות "האמיתית". רק בודדים משמיעים את הטענה שאולי כבר עדיף להשאיר את המציאות החדשה והמשופרת, אך דעתם אינה מתקבלת. הסיבות הפילוסופיות והפסיכולוגיות לכך הן נושא לדיון בפני עצמו. בכל אופן, מעניין להשוות בין הרעיון הזה לבין הסיפור על ר' אלעזר בן פדת, שה' הציע לו לברוא את העולם מחדש כדי שהפעם אולי יהיה מזלו טוב יותר (תענית כה, א). ר' אלעזר סירב להצעה – אבל מה אם מישהו אחר, מתישהו, כן קיבל אותה?

 

עם כל הנקודות המעניינות שהיצירות לעיל נוגעות בהן, הנושא עדיין לא מוצה עד הסוף. מה אם אנחנו אפילו לא בני אדם? מה אם העבר משתנה מדי פעם יחד עם הזיכרונות שלנו? האם חוויות משונות שאנו חווים, כמו דז'ה-וו או חלומות מוזרים, מעידים על גליצ'ים במטריקס? האפשרויות הן אינסופיות.

ולמה להתעסק בכלל ברעיונות כאלה? כדי לערער את בועת הוודאות הנוחה והנאיבית שאנחנו שרויים בה, ולהזכיר לנו שבסופו של דבר אנחנו לא יכולים להיות בטוחים בכלום. אולי נוח לנו ברמה המעשית לאמץ הנחות מסוימות על המציאות, אבל אין ערובה לכך שהן נכונות. ואם שום דבר לא בטוח – הרי שהכל אפשרי, ומציאות בה הכל אפשרי היא מציאות שמעניין יותר לחיות בה...   

 


 





print
כניסה למערכת