כבר אין צורך להציג בפני הקוראים את סיפורי אימה קצרצרים. מי שפספס את הקודמים יכול להשלים אותם כאן. אנחנו עוברים ישר לאוסף הרביעי, ובו 101 סיפורים חדשים ומקוריים. לקחת במנות קטנות לפני השינה...
1. בזמן האחרון אני מתקשה להעיר את הילדים.
אני לא יודע אם הם לא מצליחים לקום או סתם לא רוצים, אבל כל פעם לוקח יותר זמן עד שהם מתעוררים סוף סוף.
אני חושש שבקרוב יגיע היום בו לא אצליח להעיר אותם,
והם ימשיכו לשכב לנצח בארונות המתים שלהם.
2. האורות במעבדה הבהבו, ומכונת הזמן הופיעה שוב כשהיא פולטת ניצוצות ועשן.
הפרופסור מעד מתוכה החוצה, חיוור ופרוע למראה.
"ראיתי הכל..." הוא מלמל. "הנאצים... מחנות ההשמדה... מיליוני הרוגים... זה היה נורא..."
"אז המכונה פעלה, פרופסור?" קראתי בהתרגשות. "היא לקחה אותך בחזרה לעבר?"
"לא", הוא אמר. "לעתיד".
3. אני פוחד מפרדי קרוגר.
כל ערב אני יושב מול הוידיאו, צופה בסרטים, ורואה כל פעם מחדש איך הוא מופיע על המסך, רוצח באכזריות את כל הדמויות בסרט, וצוחק צחוק מטורף.
זה ממש עושה לי צמרמורת.
בעיקר בגלל שאלה בכלל לא הסרטים שלו.
4. "חמש בנות כבר נהרגו השבוע", היא אמרה בקול רועד. "בהתחלה אביבה, אחר כך בתיה וגילה, ואז דנה ובסוף הדס. אתה חושב שאלו סתם תאונות אקראיות, או שיש תבנית מתוכננת כלשהי מאחורי מקרי המוות האלה?"
"לדעתי זה סתם מקרה. אני לא רואה פה שום תבנית, ורדה", אמרתי.
5. חולה הסכיזופרניה שאושפז אצלנו, שהיה רואה רוחות מתים, היה ממש מקרה מצער.
הוא כמעט החלים לגמרי מההזיות שלו,
ואז אחת מהן שיספה את גרונו.
גם הפראנויד הראה סימני שיפור,
לפני ששלושה גברים בחליפות שחורות ומשקפי שמש הגיעו ולקחו אותו.
המאושפז שחשב שהוא עטלף נעלם אתמול בלילה. החלון בחדרו היה פתוח.
ההיפוכונדר נמס לשלולית נוזלית ומסריחה.
נשאר אצלנו רק המגאלומן שמאושפז בחדר בקצה המסדרון,
זה שבטוח שהוא אלוהים.
6. הוא התעורר שטוף זיעה קרה.
"אל תשאלי איזה חלום היה לי עכשיו", הוא אמר. "חלמתי שאני מת ומגיע לגיהנום. זה היה נורא. דנו אותי לייסורי נצח. כמה שדים מחרידים קשרו אותי והתחילו לענות אותי. צרחתי והתחננתי ללא הועיל. ואז פתאום הם שחררו אותי. הם אמרו שמישהו התנדב מרצונו החופשי להחליף אותי, ולרדת לגיהנום במקומי. שאלתי אותם מי זה, אבל לפני שהם ענו התעוררתי. טוב, זה היה מפחיד, אבל זה היה רק חלום... את לא צריכה לבכות כל כך..."
7. התופעה המוזרה הולכת ומתפשטת.
בכל מקום צצות לפתע ערימות בגדים מושלכות. על המדרכות. באוטובוסים. במעליות. בשירותים ציבוריים. בבתים פרטיים.
אתה יכול לצאת לרגע מחדר, ואז לחזור אליו ולמצוא ערימת בגדים על הרצפה.
אולי כל זה לא היה מטריד כל כך,
אילו מישהו היה יודע מה קרה לאנשים שהיו בתוכם.
8. "תפסיקו כבר עם הרעש הזה!" אמרתי. "כבר האכלתי אתכם ורחצתי אתכם. היללות והצרחות האלה לא יעזרו. עכשיו תסגרו את הפיות שלכם, תעצמו את העיניים ותלכו לישון מיד!"
למזלי, הם שמעו בקולי ונרדמו רגע לפני שאשתי חזרה הביתה.
אמנם לא הספקתי לנקות את כל הלכלוך שהם השאירו, אבל כבר אמצא דרך להסביר לה אותו.
העיקר שהיא לא תיכנס ותראה אותי מדבר לקירות.
9. "תגיד, אתה שם לב למשהו מוזר בתמונה הזו?", הם שאלו.
הבטתי בתמונה בעיון.
"ובכן, האנשים בתמונה נראים די מוזרים", אמרתי, "אבל אולי זה רק בגלל הבגדים הויקטוריאניים שהם לובשים. יש צללית בחלון הבית הישן שמאחוריהם, שנראית קצת מפחידה, אבל זה יכול להיות סתם מישהו מאחורי הוילון. אה, עכשיו שמתי לב לילד שמסתתר בין העצים. הוא קצת מטושטש, כנראה בגלל איכות הצילום הגרועה. למה, מה לדעתכם מוזר בתמונה הזו?"
"שום דבר", הם אמרו, מביטים בי במבט משונה. "זה סתם דף נייר חלק".
10. הם שמו לב שיש משהו מוזר בבובה של דני, כשיום אחד הופיעו עליה נקודות אדומות, ושלושה ימים אחר כך דני חלה באבעבועות רוח.
בפעם השניה הופיע סדק לאורך הזרוע של הבובה. שלושה ימים אחר כך, דני שבר את היד.
בפעם השלישית הבטן של הבובה נעשתה פתאום קשה. שלושה ימים אחר כך, דני קיבל קלקול קיבה.
בשלב הזה הם כבר היו בטוחים שיש בבובה כישוף זדוני כלשהו. הם שברו אותה לחתיכות ושרפו אותה.
שלושה ימים אחר כך, הם התחרטו על זה.
11. "בספר היו כתובות ההוראות לזימון המלאכים", הוא אמר. "עשיתי את כל הטקס לפי ההוראות, דקלמתי את נוסח ההשבעה – ואז דלת החדר והחלונות נפתחו בבת אחת. ציפיתי לראות את המלאכים נכנסים דרכם, אבל לא ראיתי שום דבר".
"בטח התאכזבת מאד", אמרתי.
"בהחלט", הוא אמר. "אבל אחרי שבוע התחילה הראייה לחזור אלי".
12. היא אמרה לי שיש לי קול מדהים. היא אמרה שאסור לתת לו להתבזבז.
היא בקשה ממני לתת לה להקליט אותו, ואני כמו טפשה הסכמתי ושרתי בשבילה.
מאז לא פגשתי אותה שוב.
הפעם היחידה שראיתי אותה היתה על מסך הטלוויזיה בגמר של דה וויס.
הקול שלה נשמע לי מוכר.
מוכר מדי.
לפחות אני עדיין יכולה לכתוב.
13. "דוקטור, אנחנו חייבים לעזור לה", היא אמרה. "זה לא טבעי. זה כבר ההריון השביעי שלה, והיא שוב עומדת ללדת!".
"זה לא כזה חריג", הוא אמר. "כבר היו אצלנו נשים שהיו בהריון שבע פעמים, ואפילו יותר".
"לא תוך שבוע", היא אמרה.
14. הבחור שאני יוצאת איתו מסתובב כל הזמן עם שרשרת של חמסה תלויה לו על הצוואר.
אמרתי לו שיוריד אותה כי הוא נראה כמו איזה ערס,
אבל הוא טוען שזה בשביל לגרש את השדים.
כשאני אומרת לו שלא ראיתי הרבה שדים באזור, הוא צוחק ואומר: "את רואה, זה עובד!"
אותי זה לא מצחיק, וזה מעצבן אותי שהוא כל הזמן עם השרשרת הזו.
אני כבר ממש רעבה.
15. הוא פקח את עיניו, וראה דמות מחרידה רוכנת לעברו מתוך החושך. שערה היה ארוך ומטונף, עורה האפור מרקיב, ולשונה הארוכה והשחורה ליקקה את שיניה החדות שבפיה מזיל הריר.
"אמאאא!!!" הוא צרח באימה.
"למה אתה צורח?", היא גיחכה. "אני פה לידך..."
16. רק חודש עבר מאז יום ההולדת שלו.
בחודש הזה הושמדה חצי מהאנושות במגוון דרכים אכזריות, והחצי השני הפכו לעבדים נרצעים העובדים בפרך יומם ולילה. מנהיגי העולם וגדולי הסלבריטאים נעשו למשרתיו האישיים, והוא חי חיי פאר ושחיתות חסרי תקדים בעוד שאר בני האדם מתייסרים תחת עולו.
ומה שהכי גרוע זו הידיעה שאני הוא האשם האמיתי בכל זה.
לא הייתי צריך לאחל לו שכל משאלותיו יתגשמו.
17. "אתה הבטחת לי!", היא צעקה. "הבטחת שנלך עד הסוף, שנישאר תמיד ביחד! אבל אתה ברחת לי, השארת אותי שוכבת שם לבד, והמשכת לחיות את חייך כאילו לא קרה כלום! אתה יודע כמה סבלתי בגללך?!"
"אני מצטער..." הוא גמגם. "אני פשוט פחדתי... הרגשתי שאני לא מוכן לזה..."
"אתה הולך להצטער עוד יותר!" היא צרחה. "הבטחות צריך לקיים – ואתה הבטחת לי שתתאבד איתי ביחד!"
18. האיתורית שלו צפצפה. הוא הרים אותה.
"התראה דחופה. ברחוב שלמה 12, שני רחובות ממך, זקנה עברה התקף לב לפני חמש דקות. מצבה קריטי. אתה היחיד מאיתנו שנמצא באזור, תגיע אליה בדחיפות".
הוא נאנח. הוא קיווה לאחר צהריים שקט, אבל חיי אדם קודמים לכל.
הוא הניח מידו את כוס הקפה, התעטף במהירות בגלימה השחורה, הרים את החרמש ויצא לדרך.
19. היא דפקה בחוסר אונים על דלת חדרה.
"אמא! מה קורה פה?", היא קראה. "למה האורות נכבו? מה זה הריח הנוראי הזה? ולמה דלת החדר שלי נעולה מבחוץ?"
מעבר לדלת היא שמעה את קולה של אמה, מתייפחת.
"אני כל כך מצטערת, ילדה שלי. באמת שאני מצטערת. אבל זו היתה חייבת להיות או את או אני... לא היתה לי ברירה..."
"על מה את מדברת, אמא?" היא זעקה.
ואז הרגישה שהיא לא לבד בחדר.
20. "תגיד, אתה בקטע של קעקועים?" היא שאלה. "אתה לא נראה כמו טיפוס כזה".
"נכון", אמרתי. "אף פעם לא עשיתי ולא אעשה קעקוע. זה מגעיל בעיניי. חוץ מזה, אמא שלי היתה הורגת אותי".
"זה מה שחשבתי", היא אמרה. "אבל למה רשום לך 666 באדום על העורף?"
21. בשבועות האחרונים הסתגר דיוויד בסטודיו שלו ועבד בלי הרף על יצירתו המסתורית החדשה, "פסגת היצירה שלי", כדבריו. כולנו חיכינו לרגע בו יצא החוצה ויציג אותה בפנינו.
אבל מעבר לדלת נשמעו צעקות וצלילי חפצים מושלכים ונשברים; ואז נפתחה הדלת, דיוויד יצא החוצה בפנים חתומים כשהוא מלוכלך כולו, טרק אחריו את הדלת והסתלק בלי לומר מלה.
לא היינו מעזים להיכנס בלי רשות לסטודיו, אבל כשהתחלנו לחוש את הריח החרוך שעולה משם, לא היתה לנו ברירה.
אני לא יודע מה ציפינו למצוא שם.
בטח לא את גופתו השרופה של דיוויד בתוך התנור.
22. היא חזרה ממסיבת יום ההולדת שהחברים ארגנו לה, והופתעה לראות ילדה קטנה יושבת ובוכה ליד דלת דירתה. היא לא זיהתה אותה, אבל משהו בה נראה מוכר.
"למה את בוכה, ילדה?", היא שאלה.
"לי אין יום הולדת. אף פעם לא היה לי יום הולדת", אמרה הילדה.
"ההורים שלך לא חוגגים לך ימי הולדת?" היא שאלה.
"אין לי הורים".
"איך קוראים לך?"
"אין לי שם".
"איפה את גרה? מי מטפל בך?"
"בשום מקום. אף אחד לא רוצה אותי."
"איך זה יכול להיות?", היא שאלה. "למה אף אחד לא רוצה אותך?"
"את צריכה לענות לי על זה", ענתה הילדה. "למה הפלת אותי, אמא?"
23. היא ישבה בחדר השינה כשהוא נכנס בפנים חמוצים.
"לא סתם הבית הזה היה כל כך זול", הוא אמר. "מתברר שיש לו היסטוריה אפלה ביותר. גיליתי היום שבעל הבית הקודם רצח כאן את אשתו – וגם בעל הבית שלפניו – וגם זה שלפניו!"
"זה נורא", היא אמרה בעיניים פעורות. "איך זה קרה?"
"ובכן", הוא אמר, "בדיוק ככה – "
24. "אנחנו חייבים להסתלק מהמוטל הזה", הוא אמר. "עכשיו".
"למה?" היא תהתה. "עד שמצאנו אותו אחרי שטעינו בדרך, אתה רוצה לחזור לנהוג בסערה שבחוץ?"
"זה בגלל הקלטת", הוא אמר.
"נו, אז איזה פסיכי השאיר פה קלטת וידיאו עם כמה סרטי סנאף של עינויים ורצח", היא אמרה. "הם באמת חולניים, אבל למה זו סיבה לעזוב?"
"כי פתאום קלטתי איפה הם צולמו", הוא אמר.
25. מה שקרה בבית משפחת ג'נקינס היה מזעזע במיוחד.
כבר ראינו מקרים בהם מישהו רוצח פתאום את בני משפחתו, ואחר כך מתאבד;
זה דבר נורא לכשעצמו.
אבל זה עוד יותר מחריד כשזה קורה בסדר הפוך.
26. זה היה נראה לי מיותר, אבל החלטתי לבדוק בכל זאת ולא לקחת סיכון.
עברתי בכל החדרים של הבית. בדקתי בתוך הארונות ומתחת המיטות. לא היה שם אף אחד.
הסתכלתי בחלונות, לראות שאף אחד לא מסתתר מאחוריהם. סרקתי את החצר. אף אחד.
לבסוף, כשהשלמתי את הבדיקה לשביעות רצוני, חזרתי אליה לחדר.
"את יכולה להפסיק לצרוח", אמרתי. "זה חסר טעם. אין פה אף אחד שישמע אותך".
27. היה זה לילה גשום וסוער
ישבתי בחדר מול האח הבוער
חיפשתי מזור ללבי הכואב
מחוץ לחלון קרקר לו עורב
לפתע שמעתי קול אנחות
ולנגד עיניי הופיעו רוחות
היו שם לפחות שבע, בלי להגזים
וזה מפחיד, כי זה בחרוזים.
28. היא לא יכלה כבר לסבול את השגרה הזו.
מהרגע שפקחה את עיניה בבוקר, היא ידעה בדיוק מה צפוי לה באותו יום.
לנסוע לעבודה. להיתקע בפקקים. להגיע באיחור.
לספוג כל היום את הצעקות של הבוס. התלונות של הלקוחות וההטרדות של העובדים.
לצאת הביתה לפנות ערב. להיתקע שוב בפקקים.
להגיע הביתה מותשת ועם כאב ראש. להתארגן למקלחת ולשינה.
להירצח בברוטאליות על ידי הפסיכופט שהסתתר בחדר השינה שלה.
ולמחרת שוב הכל מהתחלה.
29. "מתי אבא ואמא יחזרו כבר?" הוא שאל.
"עוד מעט" היא אמרה.
"את אומרת את זה כבר המון זמן", הוא אמר, "אבל הם עדיין לא חזרו".
"הם אמרו שהם יתעכבו קצת", היא אמרה. "אנחנו רק צריכים לחכות בסבלנות".
"נמאס לי לחכות", הוא אמר. "אני רוצה שהם כבר יהיו פה".
"ולי נמאס לשמוע אותך מתלונן כל הזמן כמו ילד קטן" היא אמרה.
"טוב, אני אשתוק", הוא אמר. "אני רק מקווה שאבא ואמא יזהו אותנו כשהם יגיעו. כבר לא נשאר לנו בכלל בשר על העצמות."
30. "אליס המסכנה. כבר גילו מה קרה לה בדיוק?" הוא שאל.
"מישהו חנק אותה למוות בחדר השינה שלה. עוד לא מצאו שום סימן לרוצח ולנשק בו השתמש", הוא ענה.
"כמה נורא. היא היתה כזו נערה יפה. לא אשכח לעולם את העיניים הכחולות שלה, החיוך, השיער השחור הארוך..."
"אגב, היא בדיוק סיפרה אותו יום לפני הרצח. עשתה קצוץ".
"באמת? דווקא הוא היה כל כך חלק ויפה. תמיד הוא נראה כאילו יש לו חיים משלו. מעניין למה היא עשתה את זה..."
31. לא אשכח את הפעם בה צלצל הטלפון, באותו ערב סוער וקודר.
קול מוזר נשמע מהצד השני.
"אני השטן. ניצחתי. תודיע לכל האנושות, שמהיום אני מנהל את העולם..."
"כן, בטח", אמרתי בלגלוג. "למה שלא תודיע להם את זה בעצמך, פסיכו?"
ניתקתי את המכשיר.
רגע לאחר מכן, נשמע שוב צלצול.
הפעם היו אלה כל מכשירי הטלפון ברחבי העולם.
32. "אני לא מבין את התופעה הזו", הוא אמר. "זה עושה לי צמרמורת. וזה הולך ומתפשט".
בחנתי את חמש הגופות השוכבות בחדר המתים של בית החולים.
"אם לומר את האמת, לא ברור לי מה הבעיה", אמרתי. "כל המתים השוכבים כאן נראים בני תשעים פלוס. הבדיקות מראות שהם מתו מוות טבעי מזקנה. מה כל כך מפחיד בזה?"
"שהם נולדו רק הבוקר", הוא אמר.
33. הוא צעד לעברנו כשהחרב שלופה בידו.
החדר מאחוריו נראה כמו מרחץ דמים.
"גבי, מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?!" צעקתי בחרדה.
"הבלגתי מספיק", הוא אמר בשקט. "הגיע הזמן לשים קץ לכל הרשעים בעיר הזו".
"ומי אתה שתשפוט מי צדיק ומה רשע? מה אתה חושב שאתה, גבי?", קראתי.
"זה גבריאל, בשבילך" הוא אמר.
34. "דוקטור", הוא אמר. "מאז שחזרתי מהמלחמה, החיים שלי השתנו. אני רואה כל הזמן לנגד עיניי את חבריי שנהרגו. לפעמים אני שומע אותם קוראים לי להצטרף אליהם. שעות שלמות נמחקות לי מהזיכרון. יש לי חלומות זוועה, ולא רק כשאני ישן. מה קורה לי, דוקטור? אתה חייב לעזור לי!"
"אני מצטער", אמר הרופא בשקט. "אני לא יכול לעזור לך."
"לפחות תגיד לי מה קורה לי!" הוא קרא. "זו פגיעה מוחית? סוג של מחלת נפש? אמור לי את האמת, אני מסוגל להתמודד איתה!"
הרופא שתק לרגע.
"האמת היא", הוא אמר, "שאתה מעולם לא חזרת מהמלחמה".
35. "תגיד, איפה אתה מטייל עם הכלב שלך בלילה?" שאלתי.
"בבית הקברות. זה ממש ליד הבית שלי". הוא ענה.
"אתה לא מפחד?" שאלתי.
"ממה יש לפחד?" הוא תהה.
"כי אתה יודע, בכל זאת, להיות לבד בבית קברות באמצע הלילה..." אמרתי.
"מה פתאום לבד?" הוא אמר. "יש את כל הזקנים האלה שכל פעם אני רואה מסתובבים שם."
36. באותו ערב יצאתי ליער לחפש את שתי הילדות התאומות הנעדרות.
צעדתי בין העצים, כשלפתע הרגשתי שמישהו נועץ בי מבט מאחור.
הסתובבתי – ושם הן עמדו, מביטות בי בשקט בלי לזוז.
זה היה הדבר הכי מצמרר שראיתי מימיי.
אותם פנים בדיוק. אותן עיניים. אותו שיער. אותם בגדים. זהות לחלוטין. אי אפשר להבדיל ביניהן.
עשר כאלה.
37. הוא ישב לבד בחדרו באותו לילה, כשהטלפון צלצל.
"ערב טוב אדוני, אנו עורכים סקר בנושא אמונותיהם של אנשים, ונשמח אם תענה על מספר שאלות. האם אתה לבד בבית?"
"כן".
"האם אתה מאמין ברוחות רפאים?"
"לא".
"האם אתה מאמין שניתן להרגיש כשמישהו נועץ בך מבטים?"
"כן".
"כמה זמן אתה חושב שנותר לך לחיות?"
"אני מניח שבסביבות 60-70 שנה".
"תודה רבה לך אדוני. כדי להיווכח שטעית בכל ארבע התשובות, אנא הסתובב לאחור..."
38. "איריס קפצה מחלון המשרד שלה", הוא אמר בקול רועד. "ישבתי במשרד שלי כששמעתי אותה צורחת. הבטתי מהחלון החוצה, והספקתי לראות אותה חולפת מולי במהירות. זה היה מחריד".
"קפצה מהקומה ה-12? אז אין לה שום סיכוי, למסכנה" אמרתי. "הרגשתי שהיא לא יציבה בזמן האחרון, עם כל הסיפורים ההזויים שלה על עב"מים, חייזרים וחטיפות. היא כנראה לקחה את זה קשה כשכולם צחקו עליה".
"אני לא אצחק על זה יותר", הוא אמר בשקט. "המשרד שלי בקומה ה-15".
39. "הנרי גולט, הרוצח הסדרתי הסאדיסט והקניבל שהטיל את חיתתו על האזור, נהרג סוף סוף", הוא אמר. "אין יותר ממה לפחד. אז למה את נראית מוטרדת?"
"זה בגלל מה שהוא אמר ברגעיו האחרונים", היא אמרה. "ששד שטני שהשתלט עליו הוא שגרם לו לרצוח, ושעכשיו השד הזה פשוט יעבור למישהו אחר".
"נו באמת, ואת מאמינה לשטויות של המטורף הזה?", הוא לגלג.
"הו, כן", היא אמרה בחיוך מוזר. "בהחלט".
40. "אבא, מי כל האנשים האלה בתמונות שעל קיר חדר העבודה שלך?" הוא שאל.
"אלה סבא וסבתא, וזו אמא שלך, וזו הדודה, וזה אחיך הגדול" עניתי.
"למה הם נראים כל כך עצובים?"
"כי הם היו אנשים רעים".
"הם לא נראים לי כמו אנשים רעים, אבא. אני חושב שהם סובלים. אנחנו צריכים לעזור להם!"
הוא מתחיל להטריד אותי עם הדיבורים האלה.
אם זה יימשך כך, אצטרך למצוא בשבילו מסגרת מתאימה.
41. היא התעוררה ונזכרה מיד: היום הוא יום הולדתה השבעה עשר! היא כבר לא יכלה לחכות לסיום הלימודים, לארגן את המסיבה, להיפגש עם החברות, לצאת לבלות ביחד...
אבל כשפקחה את עיניה מצאה את עצמה בחדר לא מוכר. ליד מיטתה עמד גבר זר כבן ארבעים, לבוש בחליפה שחורה, שחייך אליה חיוך משונה. גבר נוסף בחלוק לבן הביט בה בפנים חמורות סבר.
"איפה אני? מי אתם? מה אתם רוצים ממני?" היא צרחה בבהלה. קולה נשמע צרוד באופן מוזר.
האיש בחלוק הלבן פנה אל הגבר בחליפה.
"אמא שלך התעוררה סוף סוף", הוא אמר, "אבל נראה שהיא סובלת מבעיות זיכרון."
42. הוא עמד ליד החלון והביט אל תוך הלילה.
"תגיד, מי נטע את העצים בחורשה ליד האגם?" הוא שאל.
"זו חורשה מאד עתיקה, עוד מזמן הדרואידים", עניתי. "אולי הם נטעו אותה".
"איזה סוגי עצים יש בחורשה?"
"ערבה, אזדרכת, כמה אלונים... לא יודע בדיוק".
"כמה עצים יש שם?"
"כמה עשרות, אולי ארבעים או חמישים.למה אתה מתעניין כל כך פתאום בעצים האלה?"
"כי הם צועדים כרגע לעבר הבית", הוא אמר.
43. "תוציא אותי מפה, בבקשה!" היא צרחה.
"לא ולא" הוא אמר.
"בבקשה! אני מתחננת! צפוף פה ומחניק – אני לא יכולה לנשום! תן לי לצאת מפה!"
"אין סיכוי".
"אני לא אמורה להיות פה בכלל! זו היתה טעות! טעות נוראה!"
"תשמעי גברת", הוא אמר. "תאריך הקבורה שרשום על המצבה היה לפני שמונה חודשים. אז אני לא יודע מי ומה את עכשיו – אבל אני בהחלט לא נותן לך לצאת משם".
44. ילדי הכפר התאספו באסם הגדול. הם נראו מדוכדכים.
"היה ממש כיף לשחק עם המבוגרים", אמר טים.
"כן, זה היה המשחק הכי טוב ששיחקנו אי פעם", אמר ג'וני.
"אז במה נשחק עכשיו בלעדיהם?" שאלה סטייסי.
"אני לא יודע", אמר בילי. "ממש חבל שלא השארנו כמה מהם לאחר כך".
45. הארכיאולוג הראשי היה מוטרד מאד. שניים מחברי המשלחת שלו נעדרו כבר מזה שעה.
"לא מצאתם עדיין את ג'ונס ולורה?" הוא שאל.
"הם לא כאן", ענה העוזר שלו. "חיפשנו אותם בכל החדרים שבמערת הקבורה. אין כאן אף אחד חוץ מאיתנו, ומחמשת השלדים העתיקים שמצאנו בחפירות."
"חמישה?" אמר הארכיאולוג הראשי בפליאה. "מצאנו שלושה!"
46. זה מבהיל, כשאתה חוזר הביתה ומגלה שמישהו פרץ פנימה.
זה מפחיד, כשאתה מגלה שהוא לקח את הכל – הרהיטים, החפצים, הכלים.
אבל האימה האמיתית היא כשאתה מגלה שהוא לא סתם לקח את כל הדברים.
הוא החליף אותם.
בהעתקים זהים בדיוק.
ואז אתה מסתכל על אשתך והילדים –
47. "שמעת את החדשות?" הוא קרא. "מישהו חדר אתמול בלילה לדירה של אנג'לה. ככל הנראה הוא תפס אותה בהפתעה, ודקר אותה לפחות שבע פעמים בכל הגוף!"
הצטמררתי מהמחשבה.
"יודעים כבר מי זה היה?", שאלתי.
"זה עוד לא ברור, אבל כנראה טיפוס בשם וויל מייסון, דמות ידועה בעולם התחתון".
"כמה נורא", אמרתי. "אני לא רוצה לחשוב על מה שהיא עשתה בתגובה לבן האנוש הזה."
48. "הלכתי לדירה שלו, להחזיר לו את התיק שהוא שכח", היא אמרה בקול רועד. "דפקתי על הדלת ולא היתה תשובה, אז פתחתי ונכנסתי. בהתחלה חשבתי שהוא לא נמצא, אבל אז פתאום הוא נכנס לחדר, וראיתי אותו – אלוהים! – הוא הביט בי עם העיניים שלו... העיניים הנוראיות האלה שלו... חשבתי שאני הולכת למות... אני מרגישה אותן גם עכשיו ננעצות בי..."
"מה כל כך נורא בעיניים שלו?" שאלתי. "להרבה אנשים יש עיניים ירוקות-זהובות".
"לא על כל הגוף", היא אמרה.
49. בדרך חזרה הביתה עשינו קיצור דרך ועברנו בסמטה.
"תראו את הגרפיטי הזה", אמרתי. "מישהו כתב בצבע אדום "היום הוא יומך האחרון!" וצייר גולגולת. מפחיד, הא? אתם חושבים שזה סתם קשקוש, או שהוא השאיר את זה כמסר למישהו מסוים?"
הם הביטו בי במבט מוזר.
"איזה גרפיטי?" הם שאלו.
50. רצתי אליו ומצאתי אותו שוכב מרוסק על המדרכה, בשלולית של דם.
"הן חיות..." הוא מלמל. "הן חיות... "
"על מה אתה מדבר, מייק?" שאלתי בדאגה. "מי חיות?"
"כולן חיות..." הוא לחש. "והן שונאות אותנו... הן יתאחדו ויהרגו את כולנו... זה יקרה ב..."
את סוף דבריו לא שמעתי,
כי באותו רגע הדהד ברחבי העיר קולן של אלפי מכוניות הצופרות כאחת.
51. בשעה 2:00 בלילה התעוררנו לקול דפיקות חזקות על הדלת.
"מי שם?" שאלתי בקול מנומנם.
"לפתוח מיד! ק.ג.ב!" הרעים קול מעבר לדלת.
הדם שלי קפא. אשתי התחילה לבכות.
שמענו אמנם על כמה מקרים כאלה באזור בזמן האחרון. דפיקות בדלת, סוכני ק.ג.ב באמצע הלילה. אלה שנלקחו על ידם לא נראו שוב. ליאוניד מהבניין ממול, למשל, ויבגני מבית המרקחת. שמועות אפלות התהלכו לגבי גורלם.
אבל לא האמנו באמת שזה יכול לקרות לנו.
לא בישראל של 2015.
52. השוטר הוריד מהמדף אלבום תמונות עב כרס, והושיט אותו לנערה הרועדת שישבה מולו.
"באלבום הזה יש תמונות של הרבה פושעים ידועים", הוא אמר. "תעברי עליהן, אולי תזהי את האיש שתקף אותך".
הנערה החלה לעלעל באלבום. כעבור מספר דפים סגרה אותו והניחה אותו על השולחן.
"יש כאן המון פרצופים", היא אמרה בשקט.
"אני יודע", אמר השוטר. "אבל קחי את הזמן ותעברי עליהם בסבלנות, אולי תמצאי אותו – "
היא הנידה בראשה.
"יש כאן המון פרצופים", היא אמרה. "לו לא היה אפילו אחד".
53. "ירדתי למרתף", הוא אמר. "לא ידעתי שבדיוק חמישה חבר'ה התאספו לעשות שם סיאנס. המחזה שנגלה לעיניי היה מבעית. הם ישבו שם במעגל מסביב לשולחן. החדר היה חשוך כולו חוץ מכמה נרות מהבהבים. ובמרכז השולחן היה מונח לוח האותיות, והכוס שעליו מסתחררת בטירוף – "
"תירגע", אמרתי לו. "אלה בסך הכל תחבולות ידועות של שרלטנים. מישהו מהקבוצה הזיז את הכוס בלי ששמו לב, באמצעות חוטים או מגנט מתחת השולחן, או שהפעיל עליה לחץ אויר מלמטה... יש הרבה דרכים".
"אבל איך הם יכלו לעשות את זה", הוא קרא, "אם כולם היו מתים?"
54. ישבתי עם סבא על הספסל בגן הציבורי לעת ערב.
הבטנו בעצים המתנועעים ברוח ובילדים המשחקים בגן, לאור השמש השוקעת.
"מקום שליו הכפר שלך, נכון סבא?" שאלתי.
"שליו ורגוע", הוא אמר. "אני יושב פה על הספסל מדי ערב באותה שעה, ושום דבר לא משתנה. זה אותו גן. אותם עצים. אותם ילדים משחקים. כבר שלושים שנה."
55. התינוקת שלי היא כל עולמי.
לא אשכח את היום בו חזרתי הביתה מהמלחמה, אחרי למעלה מחצי שנה, וראיתי אותה בפעם הראשונה, שוכבת על המיטה וצורחת.
אני מחזיק אותה עכשיו ומסתכל עליה. היא כל כך דומה לאמא שלה. אפילו אותו כתם לידה על הלחי.
כל כך חבל שאמא שלה לא יכולה לראות אותה גדלה.
לו רק היה לי מושג לאן היא נעלמה.
56. "בדקתי את ההיסטוריה של הדירה שלך", אמרתי. "מתברר שלפני 20 שנה באמת גר שם דייר יוצא דופן. הווארד סטנפורד קראו לו".
הוא הנהן. "חשבתי כך".
"הוא נחשב לאדם הגון ומכובד – רואה חשבון, איש משפחה. אבל התברר שמתחת לפני השטח הוא היה מפלצת. ערב אחד הוא רצח את אשתו ואת ילדיו בגרזן, והושיב אותם סביב השולחן כאילו לא קרה כלום. כשהשוטרים הגיעו לדירה לבסוף, הם מצאו אותו יושב ומנגן בנחת בפסנתר, בידיים מוכתמות בדם".
"אתה יודע מה הוא ניגן?" הוא שאל. "אולי את השמינית של בטהובן, במקרה?"
"כן, בדיוק את זה", אמרתי בהפתעה. "איך ידעת?"
"כי זו המנגינה ששמעתי את הפסנתר שלי מנגן אתמול בלילה", הוא אמר. "לבד".
57. מצאתי את איתי בספריה של האוניברסיטה.
"הי, איתי, שמעת על העב"מים?" שאלתי. "כמה אנשים סיפרו שהם ראו עב"מים ממש פה באזור, במהלך השבוע האחרון. זה אפילו היה בחדשות".
"הממ? חדשות? לא היה לי זמן לראות חדשות", הוא אמר. "השבוע סיימתי סוף סוף את עבודת המחקר שלי באנתרופולוגיה".
"אה, באמת? איזה יופי!" אמרתי. "עבדת עליה איזה חמש שנים, לא? נו, ומה מסקנת המחקר שלך?"
"שאתם תהיו עבדים מושלמים עבורנו", הוא אמר.
58. הוא נכנס לחדר ומצא אותי שרוע בכורסה.
"איך היה הדייט?" הוא שאל.
"מצוין", אמרתי. "היא בחורה מאד מיוחדת".
"אז קבעתם להיפגש שוב?" הוא שאל.
"כן... זאת אומרת, אני חושב..." אמרתי במבוכה. "משום מה הזיכרון שלי מסוף הפגישה קצת מטושטש".
"אתה באמת נראה קצת מסוחרר", הוא חייך. "אבל בפעם הבאה, כדאי שתשים לב טוב יותר לבגדים שלך כשאתה יוצא לדייט".
"למה, מה הבעיה עם הבגדים שלי?" שאלתי.
"יש לך כתם קטן על הצווארון", הוא אמר. "קטשופ או משהו".
59. "אתה מוכן להוריד בבקשה את הזבל?" שאלתי.
"אני... לא יכול". הוא אמר ברעד. "כשהייתי קטן ירדתי ערב אחד עם אחותי לזרוק את הזבל. חדר האשפה היה חשוך לגמרי. כשפתחנו את הפח זינק עלינו פתאום חתול שחור גדול ביללה נוראית. זה היה כל כך מפחיד, שמאז יש לי טראומה מפחי אשפה ציבוריים".
"נו באמת", אמרתי. "הגיע הזמן שתתגבר על הטראומה הזו. אתה כבר בחור גדול, אתה אמור לדעת שחתולים הם לא מסוכנים".
"ספר את זה לאחותי ז"ל", הוא אמר.
60. "הכלב הזה הפחיד אותי", הוא אמר בשקט. "הוא היה מופיע פתאום בתוך הבית, לא ידענו מאיפה, אפילו כשהדלתות היו נעולות. הוא התנהג בצורה משונה, נבח כאילו הוא מנסה לומר לנו משהו. אחר כך היה מסתלק באותה פתאומיות בה הופיע. לא ידענו מה לעשות, התחלנו לחשוש... אז בסוף פשוט לקחתי את הרובה ויריתי בו במחסן... אילו רק ידעתי..."
"אתה אומר שירית בכלב", אמרתי.
הוא הנהן.
"אז איך אתה מסביר את זה שהגופה שנמצאה במחסן היתה של הבן שלך?"
61. "אכלתי אצל השכנים החדשים שלך קודם", אמרתי. "אני לא יודע למה אתה כל כך מפחד מהם. לי הם דווקא נראים כמו אנשים נחמדים".
"הם רק נראים ככה", הוא אמר.
"נראים כמו נחמדים?" שאלתי.
"נראים כמו אנשים", הוא אמר.
62. "אני יורדת לסלון", אמרה הבייביסיטר. "לילה טוב חמוד".
"תגידי רגע", הוא אמר. "נכון שאין שדים בעולם?"
"בטח שיש", היא אמרה בחיוך. "שדים נוראים ומחרידים, שרק מלראות אותם אתה תרצה למות מרוב פחד. הם מסתתרים בפינות החשוכות ביותר, ומתגנבים החוצה בלילה כדי לטרוף ילדים קטנים ולמצוץ את לשד עצמותיהם. ברגע שהם מריחים ילד מפוחד, הם נמשכים אליו כמו כריש לדם, ואז..."
"והם... הם יתפסו אותי?" הוא שאל, רועד מפחד.
"הו לא. הם לא ימצאו אותך", היא אמרה. "לא ישימו לב אליך בכלל".
"את בטוחה?" הוא שאל.
"בהחלט", היא אמרה, כשהיא מכבה את האור ויוצאת מהחדר. "בתנאי שלא תחשוב עליהם".
63. היא יצאה מהמסעדה כשהיא רועדת כולה.
היא לא התכוונה למשוך תשומת לב.
היא לא ציפתה למשוך תשומת לב כזו.
היא רק רצתה לקנות משהו לאכול.
אבל ברגע שהיא נכנסה למסעדה, כל הגברים שעמדו ליד הדלפק סובבו את ראשם לעברה.
ב-180 מעלות.
64. הוא הרים את ראשו וראה אותן.
עיניים.
מיליוני עיניים.
מיליוני עיניים זוהרות בחושך.
מיליוני עיניים מתות וזרות.
מיליוני עיניים נעוצות בו במבט אדיש או עוין, בלי למצמץ.
לא פלא שכולם השתגעו, חשב.
מה קרה לכל הכוכבים?
65. נכנסתי לחדר ומצאתי אותה מדקלמת מילים משונות מתוך ספר עתיק למראה בכריכת עור.
"מה את עושה?" שאלתי.
היא הפסיקה לדקלם וחייכה. "אבא שלי קנה אוסף של כל מיני עתיקות. הספר הזה הוא ספר כישוף אמיתי מהמאה ה-15, והלחש שדקלמתי עכשיו הוא קסם להחייאת מתים."
"זה לא מסוכן להתעסק עם דברים כאלה?" שאלתי.
"שטויות", היא אמרה בחיוך. "גם ככה אין פה אף מת בסביבה. אבל בוא לסלון, לא תאמין מה אבא שלי העמיד שם. פוחלץ של דב גריזלי אמיתי!"
66. הוא התפתל על המזרון, לא מסוגל להירדם.
היתושים הארורים האלה, חשב. הם עקצו אותי בכל הגוף!
הוא התגרד בטירוף, עד זוב דם. הוא ידע שהוא צריך להפסיק, אבל לא היה מסוגל. וככל שהתגרד, כך נעשה הגירוי חזק יותר, עמוק יותר.
האצבעות שלו עדיין רטטו כשמצאו את השלד שלו בבוקר.
67. הם פתחו את דלת הבקתה ונכנסו בזהירות פנימה, כשהם מאירים בפנסיהם לכל עבר.
"חייבים להיות מאד ערניים", הוא אמר. "המפלצת הזו יכולה ללבוש כל צורה, כל צורה שהיא! היא ערמומית מאד ורק מחכה להזדמנות להתנפל עלינו ולטרוף אותנו..."
"אבל למה אתה חושב שהיא מסתתרת פה בבקתה?" היא שאלה.
"כי הבקתה הזו תמיד היתה מקום מסתור מועדף על כל מיני רוצחים ופושעים", הוא אמר. "את זוכרת שלפני שנתיים תפסו כאן את ניקו המדמם, הרוצח הסדרתי הידוע?"
"חכה רגע", היא אמרה לפתע. "לא שרפו אותה מיד אחרי זה?"
68. היצורים המחרידים הקיפו אותה. היא הביטה בחלחלה בעורם מכוסה הקשקשים, בטפריהם הארוכים, בפיותיהם המגחכים ומזילים ריר.
"מה אתם רוצים ממני?" זעקה. "למה אתם רודפים אחריי כל הזמן? תהרגו אותי כבר וזהו!"
"להרוג אותך?" שאל הגדול שבהם בקול מלחשש. "למה שנעשה דבר כזה?"
"כי אתם מפלצות רצחניות!" היא צרחה. "הרגתם את ההורים שלי!"
"ההורים המאמצים, את מתכוונת", הוא גיחך. "תשכחי מבני האנוש האלה. באנו להחזיר אותך הביתה, אחותי".
69. ג'ף ישב ובהה בחוסר אונים בדף שמולו.
סיימון נמצא אתמול מת במשרד שלו, כשהבעה של ייסורים על פניו וסימני עקיצות לא מזוהים על גופו. הממצא החריג היחיד שנמצא בחדרו היה דף הנייר הזה, שהתקבל באותו יום בדואר. ג'ף היה בטוח שהדף קשור איכשהו למותו של סיימון – אבל כל מה שהיה כתוב עליו היה רצף חסר פשר של אותיות. מה זה יכול להיות? קוד כלשהו?
ג'ף נעץ את מבטו באותיות עד שראייתו היטשטשה וראשו החל לכאוב. הוא החליט להפסיק בינתיים ולהמשיך מחר.
הוא הניח את הדף על השולחן, נכנס למיטתו וכיבה את האור.
הוא לא ראה את האותיות מתחילות להזדחל במורד השולחן.
70. הרבה אורחים הגיעו לפונדק שלנו בלילה הסוער הזה.
הם סיפרו שנתקעו בדרך בגלל סופת השלגים, וחיפשו מקום לשהות בו.
מזל שהם הגיעו אלינו בשלום, ושיש לפונדק שלנו קירות חזקים,
כי כשיצאתי החוצה לבדוק איפה נתקעו הרכבים שלהם,
ראיתי בשלג מסביב הרבה עקבות של זאבים.
71. מאחורי בית הספר בו למדתי היה מגרש גדול.
בחורף, אחרי שהיה יורד גשם, המגרש היה מתמלא בשלוליות.
הילדים אהבו לקפוץ בהן עם המגפיים החדשים, למרות אזהרות ההורים.
השלולית הגדולה ביותר במגרש כיסתה שטח של כחמישה וחצי מטרים רבועים,
ועומקה המקסימלי היה 3.2 ס"מ.
בסופו של דבר הגיעו פועלים מהעירייה וייבשו אותה לגמרי,
אבל עדיין לא נמצא כל סימן לשלושת הילדים ששקעו בתוכה לבלי שוב.
72. הוא התעורר בבוקר, ניגש למטבח, ופתח את המקרר.
כצפוי, המקרר היה ריק.
על דופן המקרר, כפי שידע, היתה תלויה רשימת קניות ארוכה.
הוא עבר עליה, נאנח, ויצא לדרכו לכיוון המכולת.
בדרך כלל, רווק שחי לבדו לא זקוק לכל כך הרבה מצרכי מזון,
אבל הוא ידע טוב מאד מה יקרה אם המקרר לא יהיה מלא בערב בהתאם להוראות שברשימה.
האצבעות החסרות בכף ידו השמאלית היוו תזכורת לכך.
73. נשיא ארצות הברית קימט את מצחו.
"תסביר לי שוב", הוא אמר. "מי זה בדיוק חץ-שחור הזה?"
"הוא מנהיג של קבוצת אינדיאנים אקטיביסטים", אמר שר הביטחון. "נחשב בעיני אנשיו לסוג של שאמאן. הוא טוען שארצות הברית הוקמה על גופותיהם של 15 מיליון אינדיאנים שהושמדו בידי המתיישבים הלבנים, ועכשיו הוא צועד עם אנשיו לוושינגטון ומאיים בנקמה מחרידה. עין תחת עין. דם של אזרח אמריקאי עבור דמו של כל אינדיאני שנהרג בידי אבותיו".
"זה מגוחך", אמר הנשיא. "15 מיליון אינדיאנים שהושמדו? מאיפה הוא הגיע למספר הזה?"
"אני לא יודע, אדוני הנשיא", אמר השר בשקט. "אבל הם צועדים בעקבותיו".
74. שתי הרוחות ריחפו לעברנו. המראה שלהן היה מחריד.
האחת נראתה כאילו נשרפה באש, בשרה חרוך ונמס מעל עצמותיה. השנייה היתה מכוסה כולה פצעים וחתכים מדממים.
כאשר ראינו אותן, ידענו שגורלנו המר נחרץ,
כי שנינו זיהינו מיד את הרוחות האלה.
הן היו אנחנו.
75. הם שמעו אותו צורח, וכשמיהרו לעברו מצאו אותו מקופל על רצפת חדר האמבטיה, אוחז בידיו את פניו המדממות.
"מה קרה לעיניים שלך?" הם קראו בבהלה.
"עקרתי אותן... בעצמי..." הוא התנשף. "הוא מגיע... לא היתה לי ברירה..."
"על מה אתה מדבר?" הם קראו. "יצאת מדעתך?"
"לא..." הוא גיחך בכאב. "הצלתי אותה."
ואז הם הביטו במראה, וראו את הדמות העומדת מעבר לכתפם.
וזה היה המראה האחרון שראו בעודם שפויים.
76. מאז שבעלי נלחם במפלצת במרתף, אני לא רגועה.
אמנם הוא סיפר לי שהוא קצץ אותה לחתיכות במסור חשמלי,
ושרף את שרידי הגופה בתנור שבמרתף, כדי שהיא לא תחזור לתחייה;
אבל מאז אני שוכבת ערה בלילות, משותקת מפחד וחששות.
כי אני יודעת שלמפלצת הזו היה כוח מיוחד:
היא יכלה ללבוש את דמותו של הקורבן האחרון שלה.
77. בתור ילד דווקא לא פחדתי מהחושך.
עד אותו לילה בו אבא ביקש ממני להתחיל לישון עם האור דולק בחדר.
78. התוכנית הזו שברה את כל שיאי הרייטינג.
חוקר העל-טבעי הנודע, ד"ר סטפן פירס, הבטיח שהוא יוכיח בשידור חי, לעיני כל הצופים, את קיומו של העל-טבעי, באופן ברור וחד משמעי.
כמיליארד אנשים ברחבי העולם – 1/7 מהאנושות – ישבו מול מסכי הטלוויזיה באותו ערב, מצפים לראות את ההוכחה.
הצלחתו של פירס היתה מעבר למשוער.
מבין ששת המיליארדים שנותרו בחיים למחרת בבוקר, איש לא פקפק עוד בקיומו של העל-טבעי.
79. "מה הבובה הזו על המדף שלך?" שאלתי. "היא נראית ממש קריפית".
"זו בובת אנאבל ישנה שקניתי במכירה פומבית", הוא אמר. "אומרים שהיא מקוללת ושיש שד שרודף אותה. כמובן שאני לא מאמין בשטויות האלה".
"ומה עם הבובה שלידה?" שאלתי.
"זה רוברט הבובה. קניתי אותו מאספן של חפצים מוזרים. הוא סיפר שרוח של רוצח סדרתי שוכנת בתוכו. חשבתי שיהיה מתאים לשים אותו ליד אנאבל, ולראות אם יקרה משהו..."
"והבובה-תינוקת שיושבת ביניהן?" שאלתי.
"לא יודע", הוא אמר בפליאה. "היא לא היתה פה אתמול בערב".
80. מוטי, השרת של בית הספר, התחפש השנה בפורים למרדכי היהודי.
לא ידענו עד כמה הוא לוקח ברצינות את התחפושת,
עד שראינו את התפאורה שהוא הכין בחצר בית הספר,
וגילינו מה קרה למורה ולעשרת התלמידים שנעלמו לפני יומיים.
81. הסופה השתוללה בחוץ.
ברק הבזיק. רעם הרעים. הילדים התחילו לצרוח.
אין מה לעשות לגבי זה. כבר ניסינו הכל.
ככה זה בכל פעם שמתחוללת סופה.
הברקים מבזיקים, הרעמים מרעימים, והילדים צורחים.
צריך פשוט לחכות שהסופה תיגמר, וכולם ייעלמו.
82. "אתה!" היא קראה. "הלילה זו כבר הפעם השלישית שהתעוררתי מסיוט, שבו אתה רוצח אותי באכזריות! בהתחלה חשבתי שזו רק אני, אבל אתמול שמעתי שגם הנשים האחרות בשכונה סובלות מאותם סיוטים בדיוק, מאז שעברת לגור כאן! אני דורשת שתסביר את התופעה הזו!"
"פשוט מאד, יקירתי", הוא אמר בחיוך עקום. "זה הכישרון המיוחד שלי. הוא מאפשר לי לעשות כרצוני בלי חשש להיתפס".
"איזה כישרון מיוחד?" היא דרשה. "להיכנס לחלומות של אנשים?"
"לא", הוא אמר. "להחיות מתים".
83. שניכם נמלטתם ביחד דרך היער המקולל, הבית הרדוף והמבוך האפל.
אבל למרות כל מאמציכם, בסופו של דבר מצאתם את עצמכם לכודים בפינה, כשיצורי הזוועה סוגרים עליכם.
"זה לא יכול להיות!" היא צרחה. "זה חלום בלהות!"
היית בטוח שזה הסוף, והתנחמת בכך שלפחות תמותו ביחד.
ואז היא צבטה את עצמה ונעלמה.
84. היא מיהרה לחדר מיד כששמעה את קול הצעקה והזכוכיות המתנפצות, ומצאה את הרב שוכב על הרצפה בשלולית דם, כשסכין נעוצה בצד גופו. חלון החדר היה שבור.
"זה הסוף", הוא מלמל. "אני האחרון... הם הרגו את כולם..."
"על מה אתה מדבר?" היא שאלה בחרדה. "את מי הם הרגו?"
"את כולם..." הוא לחש. "את כל השלושים וחמישה האחרים..."
ובעוד נשימתו הולכת ונחלשת, היא ראתה את השמיים בחוץ הולכים ומחשיכים.
85. הוא ישב על הספסל, מתנמנם לאור השמש השוקעת. הם עצרו לידו.
"היי, זקן", הם אמרו. "אתה גר פה בשכונה?"
"כבר יותר מחמישים שנה", הוא אמר, בלי להרים את ראשו.
"וראית אי פעם משהו על טבעי כלשהו בבית הנטוש על ראש הגבעה? דמויות מפחידות כלשהן? תופעות לא מובנות? שמענו הרבה סיפורים מסמרי שיער על הבית הזה..."
"לא ראיתי מעולם שום דבר כזה", הוא אמר. "אני מבטיח לכם".
"מצוין", הם אמרו. "אז אנחנו יכולים להיכנס לשם ללא חשש. תודה על המידע, איש זקן!"
הם התרחקו מהמקום. הוא שמע אותם צועדים במעלה הגבעה.
באנחה קלה הוא התרומם, הרכיב את משקפיו השחורים, הרים את מקל הנחייה שלו והתחיל לצעוד לכיוון השני.
86. הוא התעורר וראה את אמו עומדת בפתח החדר.
"הכל בסדר?" שאלה. "שמעתי אותך צורח".
"לא.. זה בסדר... " הוא אמר. "רק היה לי איזה סיוט נוראי, על שד בשם בעלסמות... אבל זה היה רק חלום."
"לא פלא שאתה חולם חלומות כאלה", היא אמרה בביקורתיות, "אם אתה מקשקש את השם הזה באדום על כל הקירות בחדר שלך!"
87. "את יכולה לגור בדירה הזו", אמרה בעלת הבית, "בתנאי שלא תפתחי אף פעם רדיו".
"למה לא?" שאלתי.
"לפני 30 שנה גרה כאן אלמנה מבוגרת", היא אמרה. "כשפרצה מלחמה, והבן שלה היה בחזית, היא ישבה כל היום בחרדה מול הרדיו. ערב אחד היא שמעה שמקריאים את שמו ברשימת הנופלים. היא קיבלה התקף לב ומתה על המקום. כעבור שעתיים התברר שזו היתה טעות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מאז, אף אחד לא פותח רדיו בבית הזה".
"זה סיפור נורא", אמרתי, "אבל לי אין בן בחזית, אז מה כבר יכול לקרות אם אפתח רדיו?"
"את מוזמנת לנסות", היא אמרה בפנים חמוצות. "אבל לא הייתי ממליצה על זה".
יומיים לאחר מכן, פתחתי את הרדיו. זו היתה הפעם האחרונה שעשיתי את זה באותה דירה.
הקול היחיד שבקע ממנו היה קול בכי של אשה.
88. הוא פרץ לדירה כשהוא מתנשף. היא הסתובבה אליו בבהלה.
"אליס! תודה לאל שאת בסדר!" הוא קרא. "חטפו אותי כמה אנשים במסכות... הם עינו אותי וערכו עליי כל מיני ניסויים נוראיים, התעסקו עם המוח שלי... אבל הצלחתי לברוח מהם ולהגיע הנה. בואי מהר אליס, תביאי את הילדים וניסע! אנחנו חייבים להסתלק לפני שהם יעלו על עקבותיי!"
היא הביטה בו בתדהמה, ואז הרימה סכין מטבח ונופפה לעברו.
"תסתלק מכאן מיד!", צעקה. "לא קוראים לי אליס, אין לי ילדים ואין לי מושג מי אתה!"
89. באותו ערב הוא רץ כדרכו בפארק, כששמע לפתע את הצרחות.
הוא מיהר לעבר הקול, וראה אשה מתפתלת בייסורים על הארץ.
"מה קרה לך?" שאל. "את צריכה עזרה?"
"הכאב... הוא בלתי נסבל!" היא זעקה. "עזור לי, בבקשה!"
הוא אחז בידה המושטת ועזר לה לקום על רגליה. ההקלה נראתה מיד על פניה.
"תודה רבה לך", היא התנשפה. "תעביר את זה הלאה".
בלי לומר מלת הסבר נוספת, היא הסתלקה מהמקום בריצה.
רגע לאחר מכן, הוא הבין למה התכוונה.
90. אני מרגיש אותם מתרוצצים בתוכי.
שומע את הקולות שלהם.
הם חזרו שוב, אחרי שנים רבות של מנוחה.
הם מנסים לכרסם בי, לשנות אותי מבפנים.
בפעם הקודמת השמדתי חלק מהם, וגירשתי את השאר.
אצטרך לעשות זאת שוב.
הם יגלו במהרה שאני לא סתם בית.
91. בהתחלה הם חשבו שזו סתם בדיחה.
אחר כך התחילו לחשוד שמדובר בחבלה מתוכננת.
אבל התוצאות הסופיות לא השאירו מקום לספק בנוגע לאמת המבעיתה והבלתי מוסברת:
על כל הפתקים, בכל הקלפיות בארץ, הופיע דבר אחד.
גולגולת מגחכת.
92. היא ישבה בוכייה בפינת החדר. ניגשנו אליה בעדינות.
"אנחנו חייבים לך התנצלות", אמרתי. "כשסיפרת שראית את הרוצח עם יד-הקרס, חשבנו שסתם המצאת אותו, שזה אחד הסיפורים הדמיוניים שלך. אבל אז התחילו הרציחות, ועדי ראייה רבים ראו אותו בבירור. סליחה שלא האמנו לך מהתחלה".
"אתם לא מבינים!" היא קראה בבכי. "זה מה שכל כך נורא! אתם צדקתם – באמת המצאתי אותו!"
93. הוא כיבה את ההקלטה.
"הנה את רואה", הוא אמר. "הצבנו מצלמת וידיאו בבית כדי לבדוק אם מתרחשת אצלנו פעילות על טבעית, כפי שחשדת, ומה קיבלנו בסוף? שבע שעות משעממות, בהן כל מה שמופיע על המסך הוא שנינו ישנים ומתהפכים מצד לצד במיטות שלנו. שום דמויות חשודות, שום תנועות בצללים, שום רהיטים זזים. עכשיו את רגועה?"
"לא", היא אמרה, חיוורת. "הצבנו את המצלמה בסלון".
94. הוא נכנס לכיתה כשחיוך גדול על פניו. כולם נעצו בו מבטים.
רוי, חברו הטוב, מיהר לגשת אליו.
"תגיד, הכל בסדר אתך?" הוא שאל.
"הכל מצוין", הוא אמר. "אתה זוכר את מגדת העתידות שאמרה לי לפני חודש שביום ההולדת יתגשם הסיוט הנורא ביותר שלי? אז הנה, היום זה יום ההולדת שלי, ושום דבר רע לא קרה!"
"סבבה אחי", אמר רוי, "אבל למה אתה נכנס ערום לכיתה?"
95. "תודה שאת מסכימה לבדוק אם יש מפלצות מתחת למיטה שלי, מיכל", היא אמרה.
"נו באמת", רטנה מיכל כשהיא מתכופפת ומביטה מתחת למיטה. "את כבר בת שמונה, את באמת חושבת שעלולה להיות שם מפלצת?!"
"לא", היא אמרה, "אבל כשאת מתכופפת ככה, הגב שלך חשוף לגמרי להתקפה".
96. כולם ביישוב ידעו שויקטוריה הזקנה יודעת לחזות את העתיד.
כשהיא הורידה את הכביסה, היה ברור שעומד לרדת גשם.
כשהיא השקיעה במניות, היה ברור שהן הולכות לעלות.
כשהיא התחילה לאגור שימורים, היה ברור שעומדת לפרוץ מלחמה.
לא פלא שכולם נחרדו כל כך
כשהיא התאבדה וציוותה לשרוף את גופתה.
97. הם צעדו יחד במדבר החשוך, כשלפתע הוא נעצר.
"היא רעבה", הוא אמר.
היא הביטה סביבם בחשש. היא לא ראתה אף אחד.
"מי רעבה?" היא שאלה.
"היא רעבה", הוא אמר, פניו מתעוותים בפחד. "היא הולכת לבלוע אותנו, כמו שהיא בלעה אותם".
"על מי אתה מדבר?" היא שאלה. "את מי היא בלעה?"
נהמה נמוכה התחילה להדהד סביבם.
"את קורח ועדתו", הוא אמר.
98. "אתה רוצה לדעת מה החוויה המחרידה ביותר שעברתי אי פעם?" הוא אמר. "זה היה כשגיליתי שמפלצת משנת-צורה מסתובבת באזור. בבת אחת כולם נהיים חשודים – אשתך, הילדים, השכנים, החברים... כל אחד מהם עלול בעצם להיות מפלצת שמחכה להזדמנות להתנפל עליך..."
"זה באמת נשמע ממש מפחיד", אמרתי. "קשה לחשוב על חוויה מחרידה יותר".
"דווקא כן", הוא אמר. "הגילוי שבעצם אף אחד מהם לא היה כזה".
99. "בואי תראי משהו מפחיד", הוא אמר בחיוך.
היא התיישבה מול המחשב, והוא פתח תמונה על המסך. בתמונה נראה חדר חשוך ומיושן למראה, שבמרכזו עומד כסא עץ.
"תסתכלי טוב טוב בתמונה", הוא אמר. "את שמה לב למשהו משונה?"
היא נעצה את עיניה במסך במשך כדקה.
"אני לא רואה שום דבר מיוחד", היא אמרה. "מה מפחיד פה?"
"מוזר", הוא אמר בפליאה. "כשאני הסתכלתי עליה קודם, קפץ פתאום פרצוף של שד צורח על המסך".
100. מאז שעברנו לבית החדש, הבת שלי התחילה להתלונן שהיא שומעת קולות משונים.
לחישות, קולות בכי, דלתות נפתחות ונסגרות, צרחות מרוחקות.
זו הפעם הראשונה שקורה דבר כזה.
היינו חושבים שמדובר בקולות שמגיעים מהבתים הסמוכים,
אם היא לא היתה חרשת מלידה.
101. היצורים האפורים ריחפו מעליה מוקפים בבועות זוהרות.
"בבקשה!" היא צעקה. "אל תקחו ממני את הילד שלי!"
<אל תחששי, בת אנוש>, הם אמרו. <אנחנו נמחק את זיכרונך. לא תזכרי אפילו שהיה לך ילד, ולא תצטערי על חסרונו>
"אבל זה הילד היחיד שלי!" היא צעקה. "אני לא אוכל לחיות בלעדיו!"
<את תוכלי>, הם אמרו. <בדיוק כמו בשלוש הפעמים הקודמות>