ספר התורה, או התורה שבכתב, הוא החלק המותקף ביותר על ידי מבקרי היהדות. הללו מעוררים שאלות לגבי זמן כתיבתו, זהות כותביו ועורכיו, סתירות וקשיים בתוכנו, אמינותו כמקור היסטורי, וכן הלאה. רבים משני צידי המתרס רואים בכך איום על עצם קיומה של היהדות, שכן ספר התורה נתפס כבסיסה של היהדות כולה, וערעור רציני עליו עלול לכאורה למוטט את כל הבניין. כיוון שכך, לוחמים משני הצדדים מסתערים למערכה זו בחירוף נפש, הללו תוקפים והללו מגינים ומשיבים אש.
אולם האם ספר התורה אכן תופס מקום כה מרכזי ביהדות? האם התורה כולה נשענת עליו? מה בעצם מעמדה של התורה שבכתב בתוך עולם המחשבה היהודי?
ראשית, ברור בהחלט שספר התורה עצמו אינו הבסיס למסורת היהודית. המצב הוא הפוך בדיוק – המסורת היהודית היא הבסיס ליחס שאנו מעניקים לספר התורה. אילו היינו מוצאים פתאום באיזו מערה מגילת קלף עתיקה שמכילה סיפורים מלפני אלפי שנים, איש לא היה רואה בה ספר קדוש או חש חובה להישמע להוראותיה. הסיבה שאנו מייחסים כיום קדושה ואמינות לספר התורה, היא משום שהמסורת היהודית לאורך אלפי שנים התייחסה אליו ככזה. הווה אומר, בבסיס היהדות נמצאת המסורת, לא הספר, והמסורת היא זו המעניקה לכתבי הקודש את מעמדם.
משל למה הדבר דומה? אני יודע שסבא וסבתא שלי התחתנו, משום שכך שמעתי מההורים שלי. זו המסורת המשפחתית. בנוסף לכך, יש אוסף תמונות ותעודות מהחתונה שלהם. אני יודע שאלה תמונות ותעודות מהחתונה, משום שכך נמסר לי במסורת. אילו לא הייתי יודע מראש על החתונה, אותם מסמכים לא היו מהווים ראיה לקיומה; אולי האנשים בתמונות סתם התלבשו בחגיגיות? אולי זה היה אירוע אחר, או הצגה של חתונה? אולי התעודות זויפו מאוחר יותר? לא ניתן היה להסתמך על ממצאים אלה כדי להוכיח משהו, גם אם היה להם משקל ראייתי מסוים. אבל הספקות לגבי המסמכים לא מערערים כלל את אמונתי בקיומה של החתונה, משום שזו ידועה לי במסורת, עם או בלי המסמכים. הם תלויים בה, לא היא בהם.
זוהי בעצם המהפכה הקופרניקאית בהבנת היהדות: בניגוד לתפיסה הרווחת, לא ספר התורה נמצא במרכז והמסורת חגה סביבו, אלא המסורת שבעל פה נמצאת במרכז, וכל השאר – כולל ספר התורה, חג סביבה. התורה שבעל פה היא למעשה יסוד היהדות.
אלה שטרם עברו את המהפכה הקופרניקאית, רואים בתורה שבעל פה רק פרשנות מאוחרת לתורה שבכתב, ולפעמים מתייחסים אליה כאל "המצאה" של חז"ל, בעיקר לנוכח פירושי חז"ל שנראים דחוקים או רחוקים מפשט הכתובים. מבחינתם של אלה, חז"ל היו רפורמים ומהפכנים, מה שמוביל או לשלילת התורה שבעל פה ואימוץ הקראות, או ליומרה להמשיך את "דרכם של חז"ל" ולחולל רפורמות גם בימינו.
אלא שההנחה עליה הם מתבססים נסתרת ממקורות רבים בתורה שבכתב עצמה, מהם נראה בבירור שעיקר התורה הוא התורה שבעל פה, ואילו ספר התורה מהווה רק סיכום מקוצר או ראשי פרקים למסורת החיה של התורה. להלן כמה מהראיות לכך:
1. כבר על אברהם אבינו נאמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי, מצוותי חוקותי ותורותי" (בראשית כו, ה). הווה אומר, אברהם כבר הכיר את מצוותיו, חוקותיו ותורותיו של ה', וכמוהו מן הסתם בני משפחתו, ואולי אף צדיקים שקדמו לו, כמו נח. כל זאת מבלי שניתן להם ספר כלשהו.
2. מצוות ומנהגים מסוימים נהגו כבר אצל האבות, כמו ברית מילה, גיד הנשה וייבום. תורת משה לא חידשה אותם, אלא קיבעה אותם באופן מחייב.
3. עוד לפני מעמד הר סיני, כאשר חנו ישראל במרה, נאמר "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו, כה). משמע שחלק מהחוקים והמשפטים נמסרו עוד קודם. כמו כן, בפרשת יתרו מתאר משה את תפקידו: "והודעתי את חוקי האלוהים ואת תורותיו" (שם יח, טז). לפי סדר הכתובים מדובר בתקופה שלפני מעמד הר סיני, וכבר אז היו למשה "חוקים" ו"תורות" ללמד את העם מבוקר עד ערב (קיימת אמנם גם דעה לפיה בא יתרו לאחר מעמד הר סיני).
4. משה שוהה בהר סיני ארבעים יום ולילה. אין שום צורך בתקופה כה ארוכה רק כדי ללמוד שם את פרשיות תרומה, תצוה ותחילת כי תשא, המופיעות בתורה בין עלייתו להר לירידתו ממנו – או אפילו את כל המופיע בתורה שבכתב (בעיקר אם משמיטים את האירועים שהתרחשו כרונולוגית מאוחר יותר!). ככל הנראה למד שם משה הרבה יותר ממה שכתוב בתורה.
5. לאורך כל ארבעים השנה שהיו ישראל במדבר, לא נאמר דבר על ספר תורה! כל הלימוד נעשה בעל פה, מפי משה אל העם. התורה עצמה מורה שבמקרה של שאלה יש לשאול את הכהנים והשופטים ולעשות "ככל אשר יורוך" (דברים יז, ח) – אין שום הדרכה לחפש את התשובה בספר. ואכן, בכל שאלה שהתעוררה פנו העם אל משה, ומשה אל ה', לא אל ספר כלשהו. אמנם המלך הצטווה לכתוב לו "את משנה התורה הזאת על ספר" (דברים יז, יח), אבל אין שום חובה כזו על כל העם, וגם לא ברור מה כולל בדיוק "משנה התורה". רק לפני מותו של משה נכתב לראשונה "ספר התורה" (שגם שם לא ברור מה הוא כולל בדיוק, עי' בספר עד היום הזה של הרב בזק), וההוראה היחידה לגביו היא לשמור אותו בצד הארון, ולקרוא בו פעם בשבע שנים (!) במעמד הקהל (דברים לא). ואיך ידעו מה לעשות בשאר הזמן? על פי המסורת בעל פה והוראות החכמים.
6. התורה שבכתב מתייחסת פעמים רבות לנושאים חשובים כבדרך אגב, בלי לפרט את עניינם. היא אוסרת בעונש מוות על עשיית מלאכה בשבת בלי לפרט כלל מה נכנס בגדר "מלאכה"; היא מתייחסת כבדרך אגב לקידושין וגירושין ביחס לאיסור החזרת הגרושה, בלי להסביר איך הם נעשים בפועל; היא מצווה על עשיית טוטפות בלי לפרט את עניינן, ועוד. ברור שהתורה מניחה שאותם נושאים ידועים לקוראים ואין צורך להרחיב בהם.
מתוך ראיות אלה ואחרות, מתברר שעיקר התורה הוא למעשה התורה שבעל פה, ששורשיה כבר אצל האבות, והיא נוצרה תוך שילוב בין מסורות נבואיות ומנהגים לבין פרשנות החכמים; התורה שבכתב אינה אלא מעין סיכום או ראשי פרקים לנושאים העיקריים של התורה, לא הבסיס עליו הכל מושתת. התורה השלמה כוללת ים אינסופי של כל המצוות, ההלכות והפרטים הנרחבים בהם עסקו חכמים לאורך הדורות. אותן מצוות והלכות ירדו לעולם לאורך הדורות, חלקן לאבות ולנביאים וכולן למשה רבנו. "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני". אבל לא כל מה שנאמר למשה הועלה על הכתב; ספר התורה נכתב רק כזיכרון דברים, כדי לוודא את שימור הגרעין המרכזי של התורה באופן מדויק. מעולם לא נחשב ספר התורה למקור היחיד או העיקרי ללימוד ההלכות, והתורה עצמה לא כוללת שום הוראה לקרוא בו (הציווי "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" נאמר ליהושע בלבד, מתוקף תפקידו כמלך, שמחויב לכתוב לו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו). עיקר הלימוד היה תמיד בעל פה, והוא התבסס על המסורת ועל שיקול דעתם של החכמים, שהוסמכו לפרש אותה ולחדש בה.
ואכן, התורה שבכתב תפסה מקום משני בלבד בחשיבותה בתקופת חז"ל. לימוד המקרא נחשב לדרגה הנמוכה ביותר של לימוד תורה, לעומת לימוד המשנה והתלמוד. אף נמצאו חכמים שלא היו בקיאים במקרא ולא הרבו להתעסק בו. אגב, בניגוד לדעה הרווחת, אין מקורות לכך שהמחלוקת בין הצדוקים לפרושים היתה סביב האמונה בתורה שבעל פה; בשום מקום לא נזכר שהצדוקים הכחישו את קיומה של תורה שבעל פה, אלא שחלקו על הפרושים לגבי מספר נושאים וסוגיות הקשורים אליה, כפי שנחלקו גם הפרושים בינם לבין עצמם. רק מאוחר יותר, במאה ה-8, ייסד ענן בן דוד את הזרם הקראי שכפר בתורה שבעל פה ודבק בתורה שבכתב בלבד. מזרם זה נשארו כיום פחות מאחוז אחד בעם היהודי. המסורת ניצחה את הכתב.
לאור האמור מתברר, שאכן ספר התורה אינו עומד במרכזה של היהדות. אמנם הוא קדוש וזוכה לכבוד רב, אבל תפקידו דומה לזה של אלבום התמונות מהחתונה – עדות שלא ניתן להבינה או לסמוך עליה בלי המסורת. במקרה של סתירה בין המסורת לבין הכתובים, יש לפרש את הכתובים כך שיתאימו למסורת, ולא להפך – כפי שאכן עשו חז"ל. לא רק בתחום ההלכתי לא חשו חז"ל מחויבים למלה הכתובה, אלא גם בתחום ההיסטורי; מדרשי האגדה על התורה מטשטשים במובהק את הגבול בין ריאליה היסטורית לבין מיתוס, כאשר ברור שעיקר עניינו של הדרשן הוא המסר הרעיוני העולה מן הסיפורים ולא העובדות ההיסטוריות.
בבסיס היהדות נמצאת המסורת, ועיקרה של המסורת הוא האמונה בה' וקיום מצוותיו. את האופן בו יש לקיים את המצוות אנו לומדים מהתורה שבעל פה, כפי שמורים לנו החכמים בכל דור. אמונה זו ומסורת זו אינן תלויות במה שכתוב בספר כלשהו. ממילא, פקפוקים שונים על הספר לא יערערו את היהדות עצמה. אפילו אם נודה לטענות הביקורת (לא שאני חושב שיש הצדקה לכך), ונסכים שספר התורה התגבש ממקורות שונים, עבר עריכה מאוחרת וכן הלאה – עדיין אין זה מבטל את המסורת היהודית, שיכלה להתקיים גם בלי ספר כלל, כפי שהמסורת על החתונה יכלה להתקיים בלי אלבום תמונות. מסיפור מציאת ספר התורה בימי המלך יאשיהו (מלכים ב, כב; דברי הימים ב, לד) נראה שהיתה תקופה בה אבדו ספרי התורה מישראל, אבל לא התורה עצמה – שהרי יאשיהו עצמו הלך בדרכי ה' ועשה הישר בעיניו עוד לפני מציאת הספר. ספר התורה הוא "תנא דמסייע" למסורת שבעל פה, לא יותר.
ומה לגבי הסיפורים ההיסטוריים שבתורה, כמו יציאת מצרים ומעמד הר סיני? עד כמה זה חיוני ליהדות לראות בהם אמת היסטורית מדויקת? זו שאלה נכבדה בפני עצמה, ועסק בה הרב עמית קולא בספרו המרתק "הוויה או לא היה". אבל לענייננו, גם אם נודה לטענות המבקרים (ושוב, איני רואה כל צורך בכך), עדיין אפשר להסתפק בקיומו של גרעין היסטורי מסוים לאירועים אלה, עליו מעידה המסורת, מבלי שהדבר יפגע במחויבות לשמירת המצוות. כך הרי אנו מבדילים בספרות חז"ל בין ההלכה, המחייבת אותנו מכוח המסורת, לבין האגדה, שהמסורת מתייחסת אליה באופן חופשי למדי. ברור כמובן שלסיפורי חז"ל יש גרעין היסטורי, ואישים כמו הלל הזקן, רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי אכן התקיימו; האם כל מדרש המספר עליהם אכן מתאר אמת היסטורית? יתכן ויתכן שלא; אף אחד לא מוטרד במיוחד מהאפשרות השנייה. כך גם לגבי סיפורי התורה. די לנו בגרעין היסטורי מסוים, גם אם נחליט משום מה שלא כל הפרטים מדויקים. העיקר הוא לא הכתוב בספר אלא הנמסר בעל פה. ויש עוד הרבה מה להרחיב בנושא רגיש זה, ולא כאן המקום.
העולה מן הדברים הוא, שאין צורך להתרגש יותר מדי מהתקפותיהם של המבקרים על התורה שבכתב. אנו אמנם מאמינים בתורה מן השמים, אבל ספר התורה הוא רק חלק קטן ממנה, עדות עליה ולא הבסיס לה. היהדות עצמה יכולה להתקיים גם בלעדיו. מה שעשינו הוא ליישם את שיטתו של הרב קוק, ולבנות את ארמון התורה ממעל לביקורת; גם אם נודה לטענות המבקרים, עדיין היהדות תישאר על עומדה. עכשיו, כשתחושת האיום והלחץ סרו מאיתנו, אפשר לדון באופן ענייני בביקורת, ולראות האם יש בה ממש או שמדובר בעורבא פרח.
(חלק גדול מהדברים שנכתבו במאמר זה מבוססים על רעיונות המופיעים בכתביו של הרב יהושע ענבל, והרוצה להרחיב יעיין שם.)