אחרי שנתיים של סיפורי אימה קצרצרים ולמעלה מ-4000 לייקים בעמוד הרשמי בפייסבוק, כבר אין צורך למבוא והקדמה. מי שאיכשהו פספס את הקודמים, יכול להשלים אותם כאן. כל השאר יכולים לגשת ישר לאוסף של 100 הסיפורים החדשים:
1."זו התמונה של הדודה שלי אנט, עליה השלום". הוא אמר. "מה דעתך עליה?"
"היא נראית אשה מפחידה", היא אמרה.
"תסתכלי בעיניים שלה", הוא אמר. "את שמה לב למשהו מיוחד?"
"אני לא רואה שום דבר מיוח..." היא אמרה, ואז השתתקה לפתע. "הו, עבודה טובה יקירי", אמרה. "תהיתי מתי אשתחרר מכאן סוף סוף".
"אין בעיה", הוא אמר בחיוך. "את יודעת שאת יכולה לסמוך תמיד על האחיין האהוב שלך".
2. "הבת שלנו סובלת ייסורים קשים, דוקטור", הוא אמר. "כל לילה היא באה לחדר שלנו כשהיא מתייפחת בבכי, אבל לא מסוגלת לומר לנו מה קרה לה. כל מה שניסינו לא הועיל. חשבנו שאולי אתה תוכל לעזור לה".
"אבל למה לא הבאתם אותה?" שאלתי. "אני לא יכול לעזור לה בלי לראות אותה".
"איך אנחנו יכולים להביא אותה, דוקטור?" הוא שאל במבוכה. "הלוא היא מתה לפני שלושה חודשים!"
3. כל יום, בשעה חמש אחר הצהריים, היתה השמש נוטה לשקוע מאחורי גבעת הנטינגטון.
צילה הארוך של טירת סאלוברי היה משתרע אז על היישוב שתחתיה.
לטירה היו מוניטין ידועים של עינויים, הוצאות להורג, כישוף שחור וסודות אפלים עוד יותר.
איש מתושבי היישוב לא העז לעמוד בצילם הקודר של צריחי הטירה.
בעיקר משום שהיא נחרבה לחלוטין כבר במאה ה-17.
4. "ראית?" הוא אמר. "רוח הרפאים לא הופיעה הלילה".
"תודה לאל", היא אמרה ברעד. "זה היה כל כך מחריד! להתעורר כל לילה ולראות אותה עומדת בפתח הדלת, עטופה כולה בסדינים לבנים, אוחזת בידה נר דולק... חלום בלהות! כמה טוב שמגרש השדים שהזמנו הצליח להיפטר ממנה!"
"בהחלט", הוא אמר. "הלילה נוכל סוף סוף לישון בשקט".
הם עצמו את עיניהם ושקעו בשינה.
הם לא ראו את הדמויות השחורות גולשות לתוך החדר, הפעם ללא הפרעה.
5. "הייתי רוצה מאד להתחתן אתך", היא אמרה בשקט. "אבל זה בלתי אפשרי. ההורים שלי יכעסו מאד, ואבא שלי יכול להיות מסוכן כשהוא כועס. אי אפשר לדעת מה הוא יעשה".
"אנחנו לא חייבים לספר להם", הוא אמר. "גם ככה לא נראה שאת ממש בקשר איתם. לא נפגשתי איתם אף פעם, הם לא יודעים עלינו, הם לא יודעים שאנחנו במלון הזה..."
"הם יודעים", היא אמרה.
"אבל לא סיפרנו לאף אחד!" הוא קרא בפליאה. "איך זה יכול להיות?"
"כי הם כאן בחדר..." לחשה.
6. "הבנתי שאתה סובל לאחרונה מסיוטי לילה וחרדות", אמר הרופא. "נתחיל כעת טיפול בהיפנוזה, שבו ניכנס למעמקי התת-מודע שלך, וננסה למצוא את סיבת ההפרעה. עצום כעת את עיניך, וספור לאחור באיטיות מעשר עד אחת".
הוא עצם את עיניו והחל לספור. "10... 9... 8... 7... 6..."
הוא פקח את עיניו. "תראה דוקטור, אני לא חושב שזה עוזר, אני לא מרגיש שההיפנוזה משפיעה עלי – "
ואז ראה על הרצפה את גופותיהם של הרופא והאחיות.
7. – הי, תראה! הנה הכדור הישן שלנו!
– נכון! זה הוא! כבר שכחתי ממנו לגמרי. בוא נשחק בו!
– חכה רגע... תראה – יש משהו שזוחל עליו! זה נראה כמו המון תולעים זעירות! אוי, זה מגעיל!
– לא נורא. אנחנו יכולים לחסל אותן ולנקות אותו. זה מה שעשינו גם בפעם הקודמת שמצאנו אותו ככה, ואז היצורים שעליו היו אפילו יותר גדולים. אתה זוכר איך קראנו להם אז?
– כן. דינוזאורים.
8. "התעוררי, יקירתי", הוא אמר ברכות.
היא פקחה את עיניה והחלה לצרוח בטירוף.
הוא ניסה להרגיע אותה, אך כל מאמציו לא הועילו. היא המשיכה לצרוח ולצרוח.
לבסוף נאלץ לירות בה.
"שוב התרכובת הלא נכונה", מלמל בתסכול, כשהוא מרים את המזרק. "נצטרך לנסות שוב. ניסוי 17ב – "
9. הגננת החדשה ניסתה לזהות את האיש העומד בפתח הגן.
"אתה אבא של ליאור, נכון?" היא אמרה. "ראיתי אותך לוקח אותו קודם. למה חזרת, שכחת משהו?"
האיש הניד בראשו לשלילה.
"יש לך משהו להביא לנו?"
הוא הניד בראשו שוב.
"אז מה אתה רוצה?" היא שאלה.
"עוד אחד", הוא אמר.
10. הוא ראה אותה עומדת במרכז הכביש, משותקת מפחד, בעוד המשאית שועטת לעברה.
הוא רץ מהר ככל יכולתו, מתפלל שיצליח להגיע בזמן –
ובשנייה האחרונה הספיק להשליך את עצמו עליה ולהטיל אותה אל מחוץ לכביש. המשאית פספסה אותה בסנטימטרים ספורים.
"הו, אלוהים אדירים", הוא אמר, מתנשף. "זה היה קרוב. זו היתה טעות, טעות איומה... הכל היה עלול להשתבש..."
"על מה אתה מדבר?", היא שאלה, מתאמצת לקום על רגליה. "איזו טעות?"
"המשאית לא היתה אמורה לפגוע בך", הוא אמר. "בתיק שלך רשום במפורש: סרטן".
11. היא נרדמה ברכבת לחיפה, ובחלומה ראתה מולה דמות מוכרת, מביטה בה במבט זועף.
"דודה מרים!" קראה בפליאה. "מה את עושה כאן? את כבר לא בחיים..."
"חיים!", סיננה הזקנה. "תמיד קינאתי בחיים שלך, את יודעת. גדלת בבית של שפע, מעולם לא חסר לך דבר. הילדות שלך היתה מאושרת, וכך גם הנעורים. הילדות והנעורים שלי, לעומת זאת, עברו עלי בגטאות ובמחנות! מעולם לא ידעתי אושר! ואת אפילו לא יודעת להעריך כמה טוב לך! את יודעת מה הייתי נותנת כדי להיות במקומך??!!"
צרחתה של הדודה הזקנה הדהדה באוזניה, והיא התעוררה בבהלה, מוצאת את עצמה שוב ברכבת.
אבל לא ברכבת לחיפה.
12. הם ישבו על המרפסת. הלילה היה קריר.
"אני אומר לך, זה לא נורמלי", הוא אמר. "ג'יימס קרא איזה ספר מוזר, ומיד אחר כך ירה לעצמו בראש לעיני איימי, החברה שלו. יום למחרת איימי חתכה לעצמה את הוורידים מול אביה, רונלד, שתלה את עצמו יום לאחר מכן. האחיינית שלו, רוזי, מצאה אותו תלוי, ולמחרת היום התאבדה בשתיית רעל. מה לעזאזל הולך פה?"
"זו השפעה טבעית של הזעזוע וההלם", היא אמרה. "לא צריך ישר לחשוב על קללות או כישוף. אגב, מי היה זה שמצא את הגופה של רוזי?"
"אני", אמר, וקפץ מהמרפסת.
13. "זה היה כל כך אמיץ מצדך, להציל אותי מכל הזומבים האלה!" היא אמרה בעיניים זורחות. "עמדת מולם בלי לפחד בכלל, והצלחת לגרש אותם מהמקום! אתה הגיבור שלי!"
"אה, זה שום דבר", הוא אמר בחיוך. "עשיתי את זה בשבילך".
"מעניין מאיפה הם הגיעו פתאום", היא אמרה, "ומה גרם להם לקום לתחייה".
"אין לי מושג", הוא אמר. "אני לא מבין בדברים כאלה".
"תזכיר לי מה אמרת שאתה לומד?" היא שאלה "אומנות כלשהי... משהו שקשור לציור, לא?"
"לא בדיוק", הוא אמר. "אנימציה".
14. היא הביטה סביב בבהלה.
החדר סביבה הלך וסידר את עצמו: הרהיטים השבורים התחברו מאליהם, החפצים המושלכים התעופפו למקומותיהם, הזגוגיות המנופצות זרמו בחזרה לחלון ולמראה, הסדינים הקרועים התאחו. גם הפצעים והחבלות שעליה התרפאו במהירות, וכעבור רגע היה עורה חלק ושלם. כתמי הדם נעלמו כלא היו.
דפיקות נשמעו בדלת. בפתח עמד שוטר זעוף פנים.
"זו הפעם השלישית שאת מזעיקה אותנו בתואנת שווא!", אמר. "הכל כאן נראה לי תקין בהחלט. אני מזהיר אותך, עוד פעם אחת שתדווחי על פולש או תקיפה, אעצור אותך על הטרדת המשטרה!"
"חכה!" היא צעקה. "רק לפני רגע – "
הוא יצא בטריקת דלת.
והסיוט התחיל מחדש.
15. "הי, ילדה", הוא אמר. "למה את תמיד משחקת לבד בשדה? אין לך חברות?"
"יש לי המון חברות", היא אמרה.
"באמת?" הוא אמר. "אף פעם לא ראיתי אותן".
"אתה ראית", היא אמרה. "וגם רצחת שתיים מהן. אתה רוצח".
"על מה את מדברת?" הוא נהם. "בחיים לא רצחתי אף אחד."
"סיפרתי להן עליך", היא אמרה. "הן מאד כועסות."
"אין לי מושג על מה את מדברת, ילדה", הוא נהם, והרים את ידו. "תעופי מכאן לפני ש..."
והאוויר השחיר בענן של אלפי צרעות זועמות.
16. "למה הזמנת אותי לבוא לכאן?" הוא שאל באי נוחות. "אני לא אוהב את הבית הזה".
"למה לא, דוקטור?" היא שאלה. "משהו פה מפריע לך?"
"בואי נגיד שלפני 20 שנה בערך... כשהייתי צעיר... השתתפתי במסיבה בבית הזה". הוא אמר. "שתיתי קצת יותר מדי והשתוללתי, ובטעות פרצה שריפה, כנראה באשמתי. שלושה אנשים נהרגו משאיפת עשן. עד היום לא סלחתי לעצמי על זה".
"בדיוק בגלל זה בקשו ממני להזמין אותך לפה, דוקטור", היא אמרה בחיוך. "גם הם לא סלחו".
17. "ובכן", אמר השוטר. "שניכם, כך נראה, שתיתם קצת יותר מדי הערב; אתה שם מאחורה ללא ספקת עישנת משהו, וגם את לא נראית לי מפוקסת במיוחד. טוב מאד שעצרנו אתכם. צאו מהרכב".
"בבקשה, אדוני השוטר", אמר בייאוש הבחור שמאחורי ההגה. "לא עשינו כלום! יש מספיק פושעים אמיתיים בסביבה, למה אתם נטפלים לחבר'ה צעירים שרק חגגו קצת?"
"זה פשוט", אמר השוטר השני בחיוך. דמותו החלה להשתנות. "כי אף אחד לא יאמין למה שתספרו אחר כך".
18. "יותר מדי אסונות קרו בזמן האחרון", הוא אמר. "חייבים לעשות משהו בנושא".
"אתה צודק", אמרתי. "תן לי לראות את רשימת הקרבנות... שמונה גברים, אחת עשרה נשים, שתי נערות בנות 16, ארבעה ילדים, תינוק אחד..." נאנחתי. "אתה בטוח?"
"כן", אמר הכהן הגדול. "תארגן אותם ותביא אותם למקדש. אני רוצה שהם יהיו מוכנים לטקס של חצות".
19. סדרת האירועים שהתרחשו לאחרונה בבית נראתה ממש כמו פעילות שדים על טבעית.
המון חוקרי על-טבעי הגיעו למקום ועשו רעש והמולה.
בסופו של דבר, אחרי שחקרתי את דיירי הבית, הם הודו שזו היתה סתם מתיחה.
הם זייפו את התופעות וגרמו להן להיראות כמו משהו על טבעי.
אני מוצא את האירוניה שבכך משעשעת מאד,
משום שמה שבאמת עשיתי להם אחר כך נראה דווקא כמו תאונה טבעית לגמרי.
20. "אני מיילדת כבר עשרים שנה", היא אמרה בעיניים דומעות. "הבאתי לעולם הזה מאות ילדים. אולי אלפים. ורק את הילד שלי לא יכולתי להציל".
הוא הביט בה בשתיקה, ממתין שתמשיך.
"תמיד אמרתי שאתן הכל בשבילו. הכל!" היא אמרה. "ואני הבאתי לעולם הזה מאות ילדים, אולי אלפים, ותמיד הרגשתי כאילו הם גם הילדים שלי... אתה מבין?"
הוא שתק למשך רגע נוסף.
"עשינו עסק", אמר.
והילד השוכב על המיטה פקח את עיניו.
21. הוא בדיוק סיים לאכול את ארוחת הערב, כששני שוטרים פרצו לדירה באקדחים שלופים.
"אל תזוז!" קרא אחד מהם לעברו, בעוד השני סורק במהירות את הדירה.
"מה לכל הרוחות קורה פה?", הוא שאל בתדהמה.
השוטר שסרק את הדירה חזר, כשמבט נבוך על פניו.
"אנחנו מצטערים, אדוני", הוא אמר. "אבל הגיעה אלינו שיחת טלפון מהדירה הזו. מישהי צרחה משהו על חטיפה, עינויים, התעללות, רצח... אבל אני לא רואה כאן אף אשה או סימן לאלימות".
"ברור שלא", הוא אמר. "כמו שאתם רואים, רק הבת הקטנה שלי ריקי נמצאת פה, והיא משחקת יפה עם הבובות שלה. אוו, ריקי, קצת יותר בעדינות איתן, טוב?"
22. היא לחצה על הכפתור והמתינה למעלית. כעבור דקה נפתחו הדלתות. אשה זקנה צלעה החוצה.
"לא כדאי לך לעלות במעלית הזו", היא אמרה בקול חורק. "היא מאד איטית".
"תודה, אבל זה בטח יהיה מהר יותר מאשר לעלות 20 קומות ברגל", ענתה ונכנסה פנימה.
הזקנה הביטה בדלתות הנסגרות והנידה בראשה.
"זה גם מה שאני חשבתי בגילך", מלמלה.
23. הנערה מעדה לאחור, דם מכתים את בגדיה.
"הצילו!" צרחה. "בבקשה, עזרו לי! למה אתם מתעלמים ממני? עשו משהו!"
חלק מהאנשים במסעדה העיפו לעברה מבט חטוף וחזרו לעיסוקיהם. השאר אפילו לא הפנו את מבטם.
"הם לא יעזרו לך", אמרה הדמות המגחכת בגלימות האפורות. "אני אקח אותך פה לעיני כולם, לאור היום, כמו את כל הקרבנות שלי. אף אחד לא יתייחס לצרחות ולתחינות שלך. כמובן, כשהם יראו את הגופה המרוטשת שלך הם יזדעזעו ויתחלחלו ויתחילו בחקירה, ובסוף יטילו את האשמה על מישהו. אבל עד אז, אני כבר אהיה בדרכי לקרבן הבא שלי..."
"איך את עושה את זה?" צעקה הנערה. "מי את?"
הדמות חייכה והניפה שוב את הסכין נוטף הדם.
"אדישות", אמרה.
24. גם הלילה היא שמעה צעדים מתהלכים בבית.
היא קמה מהמיטה בלב הולם ובדקה בכל החדרים.
"יש כאן מישהו?" קראה.
אף תגובה לא נשמעה. היא לא ראתה איש.
היא חזרה לחדרה ובחנה אותו בזהירות. הכל נראה כרגיל.
המיטה, השידה, הכסא ועליו הבגדים שלה, הנעליים –
שהיא השאירה באמבטיה.
25. קבוצת התלמידים עמדה ליד הקפיטריה. היא ניגשה אליהם בזעם.
"מאיפה אתם יודעים עלי כל כך הרבה?" דרשה לדעת. "רק לפני יומיים עברתי לבית הספר הזה, וכבר הסודות האישיים שלי הם נושא לשיחה בכל הכיתה! זה כל כך משפיל! אתם עקבתם אחריי הביתה?"
"מה פתאום", הם אמרו.
"אז פרצתם לי למחשב? הצצתם לי ביומן?"
"חס וחלילה", אמרו. "למה שנעשה דבר כזה?"
חבורה של שקרנים, חשבה לעצמה בזעם. שקרנים מטונפים!
"את בעצמך", הם אמרו.
26. היא נכנסה הביתה חבולה ומתנשפת, וטרקה אחריה את הדלת.
"אל תשאל מה עבר עלי עכשיו", אמרה. "בדרך חזרה, כשעברתי בחורשה, נתקלתי באבן ונפלתי. דקה אחר כך הסתבכתי בשיח קוצני שצץ לו פתאום ונשרטו לי הרגליים. איך שהשתחררתי ממנו עקצה אותי דבורה. מיהרתי להסתלק משם ולעלות לאוטובוס, כי שני עורבים צללו לעברי פתאום וניסו לנקר לי את הפרצוף. כשעברתי ליד הפחים קפץ עלי פתאום חתול בצרחה ושרט אותי, ומיד אחר כך שלושה כלבים התחילו לרדוף אחרי בנביחות אימים! בקושי הצלחתי לברוח מהם ולהגיע הביתה. אף פעם לא קרה לי דבר כזה! זה ממש נראה כאילו יש פה תבנית כלשהי! מה עוד הולך לקרות לי היום?!"
27. "אתמול בלילה רציתי לבדוק אם האגדה נכונה", הוא אמר. "עמדתי בחצות בדיוק מול המראה בחדר האמבטיה, וצעקתי שלוש פעמים "בלאדי מרי!"".
"ומה קרה?" שאלתי.
"אמא שלי נכנסה לחדר, ואמרה לי להפסיק עם זה מיד וללכת למיטה", הוא אמר.
פרצתי בצחוק.
"זה בכלל לא מצחיק", הוא אמר. "היא מתה לפני שלוש שנים".
28. משהו רע קורה פה.
אתמול נהרג אדם נוסף. הוא כבר החמישי השבוע.
כמו האחרים, גם הוא נשרף למוות בביתו, בשריפה שפרצה בנסיבות לא ברורות.
גם אצלו נמצאה הכתובת, חרוכה בשחור על הקיר:
"מוות לרוצחים".
לא ידוע על שום מקרה רצח שההרוג הזה, או מישהו מהאחרים, היה מעורב בו; להפך, הם הצילו חיים לא פעם.
הם היו כבאים.
29. "היי, אחותי, מה נשמע? תגידי, היית אתמול בהופעה של הבלאק פלאוורס?"
"בטח! הם היו מדהימים! הם עשו את השיר הזה שלהם, "לגעת בגן עדן". אני אומרת לך, כל האנשים יצאו משם בהיי! כל הלילה אחר כך הרגשתי בעננים ולא ירד לי החיוך מהפנים!"
"וואו, גדול! אני הולכת לראות אותם הלילה, בהופעה המרכזית שלהם בפארק. אמורים להיות שם עשרות אלפי אנשים! ואני כבר מתה לשמוע את השיר החדש שהם הבטיחו – "זעם רצחני!""
30. "יש כאן מישהו?" שאלתי.
"אנחנו", נשמעה התשובה.
"כמה אתם שם?" שאלתי.
"חמישה".
"נטע נמצאת שם?"
"כן, אנחנו משחקים איתה. זה ממש כיף..."
"תסתלקו משם מיד!" קראתי.
"לא! לא! לא נצא!!!" הם צרחו.
היה מזעזע ממש לשמוע את הקולות האלה,
בוקעים מפיה של ילדה קטנה.
31. "אבא שלי אמר שהוא לא מאמין בפיות", הוא אמר. "גם אמא שלי. וגם אחותי. כולם אמרו את זה כל הזמן".
"באמת?" היא שאלה.
"כן", הוא אמר. "ואני יודע שכל פעם שמישהו אומר שהוא לא מאמין בפיות, פיה אחת מתה".
"נכון", היא אמרה.
"אז לא היתה לי ברירה... עשיתי מה שהייתי חייב לעשות..." הוא אמר בעיניים דומעות. "כי את חשובה לי יותר מכולם, ולא רציתי שיקרה לך משהו..."
היא חייכה, ובעיניה השתקפו הלהבות.
32. "כן, הייתי שם ב-9/11", הוא אמר. "ראיתי את המטוסים מתרסקים לתוך מגדלי התאומים. כולם חושבים שבגלל זה התחרפנתי, שזה גרם לי להלם. אבל הם טועים. מה שזעזע אותי לא היה הפיגוע עצמו, אלא משהו שאיש לא יאמין לי שראיתי. אבל הוא היה שם, בבירור. ומרגע שראיתי אותו, חיי לא היו עוד אותו הדבר".
"על מה אתה מדבר?" שאלתי. "מה ראית?"
"משהו שהופיע על המגדל, כמה שניות לפני שהגיע המטוס", הוא אמר. "ראיתי אותו, ושמעתי את זה".
"מה זה היה?" שאלתי. "אמור לי!"
"סמן של עכבר", הוא אמר, "וקליק".
33. התקשרתי הביתה. היא ענתה.
"מה נשמע, חומד?" שאלתי.
"מי זה?" היא שאלה בחשדנות.
"זה אני, את לא מזהה אותי?" שאלתי בתמיהה.
היא צחקקה. "דודי, זה אתה?"
"מה פתאום דודי, זה אני, אבי, בעלך!" קראתי.
"אוי דודי, אתה כזה קורע", היא צחקה. "אתה צריך להיות בטלוויזיה. אתה מחקה את אבי פשוט מושלם! רוצה לדבר איתו? הוא פה לידי".
34. היא נעצה בו מבט כאוב.
"מי אתה?" שאלה. "אנחנו נשואים כבר חמש שנים, ואני מרגישה כאילו אני לא מכירה אותך בכלל. אתה מדבר כל הזמן על מלחמת העולם השנייה, כאילו היית שם. אתה מתעסק כל הזמן במעבדה עם השיקויים המוזרים האלה. אתה נפגש עם כל מיני אנשים מפוקפקים. ומשום מה, אני מרגישה כל הזמן שאתה מזכיר לי מישהו מוכר, אבל אני לא מצליחה לקלוט את מי!"
"אולי זה יעזור", הוא אמר. הוא לקח טוש שחור וסימן משהו על פרצופו.
היא הביטה בו בפה פעור, ואז פרצה בצרחות אימים, רצה לעבר החלון הפתוח וקפצה החוצה.
הוא גיחך לעצמו.
מדהים איזה הבדל יכול לעשות שפמפם שחור קטן.
35. "מצאתי אותה ביער, בתוך צריף ישן", הוא אמר. "היא נראתה נורא, וביקשה שאקח אותה מיד הביתה. אמרתי לה שמסוכן מדי להסתובב ביער בלילה; שנחכה עד שהשמש תזרח, ואז נוכל לצאת בבטחה. היא היתה היסטרית וצרחה שאסור לנו לחכות לבוקר, שאנחנו חייבים להסתלק משם תיכף ומיד; אבל לא העזתי לצאת שוב ליער בחושך. נשארתי לידה וניסיתי להרגיע אותה, עד שהשמש זרחה סוף סוף".
"ומה קרה אז?" שאלתי. "לקחת אותה הביתה?"
"לא", הוא מלמל. "היא נשרפה לאפר".
36. "יש לנו כאן 9 הרוגים ו-17 פצועים", אמרתי. "מה לעשות?"
"תתקשר למגן דוד אדום ותגיד להם לשלוח כמה שיותר אמבולנסים", הוא אמר. "תתקשר גם למשטרה. אני מקווה שהם ישלחו לפה מספיק אנשים. אם זה לא יספיק, ננסה לקרוא גם לצבא".
"ומה בינתיים?" שאלתי.
"בינתיים", הוא חייך, "נתחיל את המשתה עם מה שיש".
37. "למה הרוח המפחידה הזו רודפת אחרינו כל הזמן?" הוא קרא. "מה היא רוצה?"
"אני יודעת מה היא רוצה", היא אמרה. "היא מנסה להשתלט לי על הגוף. אבל אני לא אתן לה. היא לא תצליח".
"אבל למה היא עושה את זה?" הוא שאל. "למה היא תוקפת דווקא את הגוף שלך?"
"זה פשוט", היא אמרה. "היא רוצה אותו בחזרה".
38. ישבנו בכיתה אחרי השיעור ודיברנו, כשלפתע הוא נאנח.
"טוב, תקשיבו לי מהר", הוא אמר. "עוד רגע יתחילו לחדור זומבים לבניין. הכניסה הראשית חסומה, ובכניסה האחורית פרצה שריפה ואנחנו נילכד אם ננסה לצאת משם. אנחנו צריכים לעלות לקומה העליונה, ולנסות להשיג חבל ולעבור לגג של הבניין השני. בואו מהר אחריי, אל תפתחו דלתות מיותרות, ותיזהרו מהעכבישים הענקיים ומהמוטציות האחרות שיצאו מהמעבדה. אני לא רוצה שאף אחד ייהרג, ייטרף, יישרף, ייקצץ לחתיכות או ימות באף דרך נוראית אחרת!"
כולנו בהינו בו המומים.
"הכל בסדר אצלך?" שאלתי. "מאיפה המצאת עכשיו את הסיפור הזה?"
הוא נאנח שוב.
"אתם באמת לא זוכרים כלום, נכון?" הוא אמר. "זה כבר הניסיון התשיעי שלנו!"
39. "בתוך החדר הזה בפירמידה", אמר מדריך התיירים, "התקיים במשך מאות שנים פולחנו של מאגרה, אל הדם המטורף. כוהני הדת שלו שפכו על המזבח את דמם של אלפי קרבנות אדם, מתוך אמונה שבכך יצליחו לעורר אותו מתרדמתו ולזמן אותו לעולמנו".
"והם הצליחו?" שאלה מישהי.
"לא", חייך המדריך. "כנראה שהם לא שפכו מספיק דם. היי, אתה שם ילד, אל תיגע בסכין הפולחן הזו! היא חדה מאד – אויש. טוב, לא נורא, זו רק שריטה קטנה באצבע..."
40. "אני אבא של דני", הוא אמר. "היום זה היום הראשון שלו בגן הזה. רציתי לראות איך הוא משתלב בחברה".
"בבקשה", אמרה הגננת בחיוך. "הוא נמצא עם כל הילדים בחצר, אתה יכול לצאת אליו".
הוא יצא לחצר הגן. עשרים ילדים וילדות שיחקו שם.
"הי, דני!" הוא קרא. "אתה משתלב יפה בחברה?"
עשרים ילדים וילדות הפנו אליו את מבטם כאחד.
"כן אבא", אמרו כולם בטון חדגוני. "אני משתלב ממש מצוין".
41. הוא סקר את מצבם של אנשיו, והנהן בשביעות רצון.
הם אמנם לא התאוששו עדיין לגמרי מהטראומה, אבל נראה היה שהם משתקמים במהירות. היכולות הקוגניטיביות שלהם השתפרו. הם התחילו להיזכר מחדש כיצד משתמשים בכלים פשוטים. אמנם מצבם הגופני לא יהיה לעולם כפי שהיה, אבל הם הצליחו לתפקד ביעילות מספקת למרות המגבלות, בעיקר כששיתפו פעולה. הוא האמין שבהדרגה יחזור אליהם כושר הדיבור. בקרוב הם יהיו מוכנים.
ואז, הוא יוביל אותם לסעוד על בשרם של החיים.
42. "אז אתה הרוצח במסכה שהטיל את חיתתו על העיר", אמר השוטר. "סוף סוף תפסנו אותך ושמנו קץ לסדרת הרציחות שלך. עכשיו נראה מי אתה מאחורי המסכה הזו".
"לא, בבקשה, לא!" קרא האיש במסכה. "אני מתחנן, אל תורידו לי את המסכה – "
השוטרים תלשו את המסכה והביטו בפניו.
כעבור רגע, הוא הרים את המסכה מהארץ וחבש אותה מחדש.
"הם אף פעם לא מקשיבים לי", אמר לעצמו בעצב.
43. זה היה הרצח הכי מחריד שראיתי.
הוא ירה בה שש פעמים, היכה בה בגרזן, דקר אותה בסכין,
ואז התיז עליה חומר דליק והצית אותה.
אבל זה לא עזר.
היא פשוט המשיכה להתקדם עם החיוך המבעית הזה, עד שתפסה אותו –
44. אני מכיר אותו מאז שהייתי ילד.
אף פעם לא חששתי ממנו, אבל לאחרונה הרגשתי שהוא השתנה. שיש בו משהו מוזר.
התחלתי לפקוח עליו עין, לנסות לשים לב להתנהגות חריגה. אבל הכל נראה כרגיל. כבר התחלתי לחשוב שאולי אני סתם חושד בו.
ואז זה קרה. תפסתי אותו בהפתעה, בתנועה פתאומית. פעם אחת בלבד. חלקיק שנייה בלבד. זה הזמן שנמשך ההיסוס שלו לפני שהגיב. אבל ההיסוס הקצר הזה היה כל שנדרש לי. עכשיו אני יודע את האמת.
ואני מפחד פחד מוות מהצל שלי.
45. "בוקר טוב נעמה", הוא אמר. "הגיע הזמן לקום!".
היא פקחה את עיניה וחייכה. "בוקר טוב יקירי", היא אמרה. "אל תשאל איזה חלום מוזר חלמתי עכשיו. חלמתי שאני עובדת באיזה פאב וקוראים לי רונית, ואיזה איש מפחיד חוטף אותי לדירה שלו, קושר אותי למיטה וחוסם לי את הפה... ואז הוא הוציא מזרק גדול, מילא אותו בנוזל מתוך צנצנת שכתוב עליה "זיכרונות נעמה", וקירב אותו למצח שלי... ובדיוק אז התעוררתי. מעניין מה אומר החלום הזה, נכון?"
"כן, אהובתי", הוא אמר, ממשש בהיסח הדעת משהו בכיסו. "באמת מעניין".
46. הוא התעורר וראה את המפקח עומד בכניסה לחדר.
"הכל בסדר?" שאל.
"לא", אמר המפקח. "היה עוד רצח. גם הפעם זה נראה ממש כמו עבודה שלך".
"אה, אבל עכשיו אתה כבר יודע שזה לא אני", הוא אמר בחיוך. "כפי שראית, אני ישנתי פה בחדר המעצר כל הזמן".
"כן", רטן המפקח בחוסר רצון. "כנראה יש לך חקיינים. אתה יכול ללכת".
"מצוין", הוא אמר. "אני אלך להמשיך לישון בבית. בדיוק הערת אותי מחלום נהדר. ודרך אגב, יש לך משפחה ממש נחמדה – אולי אחלום עליהם בפעם הבאה..."
47. "למה הבאת אותי לבית הקברות הזה?" שאלתי.
"בחלקה הזו קבורים הרוצחים הסדרתיים הגדולים ביותר שהוצאו להורג במדינה", הוא אמר. "חשבתי שזה יעניין אותך".
קראתי את השמות שעל המצבות: "וויליאם ברי, 19 (8). ג'ון האריסון, 24 (13). איוואן רסטוביץ', 30 (21). ניקולא דה-סאנג, 53 (31). אנדרי דוואל, 20 (10)... מה אלה כל המספרים הללו?"
"זה מספר האנשים שכל אחד מהם רצח", הוא אמר.
"והמספרים בסוגריים?" שאלתי.
"זה", הוא אמר, "מספר האנשים שהם רצחו כשהם היו בחיים".
48. כאשר הארכיאולוגים חפרו בחורבותיה של טירת הליגארד מימי הביניים, הם מצאו את חדר העינויים העתיק של הברון המטורף ששלט בה.
מכשירי העינויים שבו היו שטניים עד כדי כך, שדי היה במראם כדי להעביר צמרמורת אפילו באינקוויזיטור מנוסה.
על חלק מהם היו מתוחים עדיין שלדיהם של הקרבנות האומללים מלפני מאות שנים.
המחזה היה כל כך מחריד, עד שהארכיאולוגים נמלטו בבהלה מהחדר, ולא העזו להתקרב לשלדים הללו.
אפילו אחרי שהם הפסיקו להתנועע ולגנוח.
49. כולנו נשמנו לרווחה כשהוא יצא מהמרתף. הוא נראה נורא, חיוור ופצוע וצולע בכבדות; מיהרנו אליו לחבק אותו ולתמוך בו.
"הצלחת?" קראתי. "הרגת את הזומבי?"
"נלחמתי בו והרגתי אותו", הוא אמר בצרידות, כשהוא נשען על זרועי. "אבל זה היה חסר טעם".
"למה אתה אומר כך?" שאלתי. "עכשיו הוא לא יוכל לנשוך אנשים ולהדביק אותם במגיפת הזומבים".
"הוא גם לא צריך", הוא גיחך. "מתברר שהיא עוברת באמצעות מגע".
50. מעולם לא ראיתי סערה נוראה כזו. ברקים קרעו את השמיים. רעמים הרעידו את האדמה. רוחות כבירות תלשו עמודי חשמל והעיפו מכוניות. וזה הלך והחמיר מרגע לרגע.
"מה קורה?" צעקתי. "מאיפה הגיעה פתאום הסערה הזו?"
"זה הוא, כמובן", אמר האיש בשקט. "מי אם לא הוא?"
"הוא?!" קראתי. "אבל אמרת שהוא מת! אמרת את זה בפירוש!"
"הוא קם לתחייה", אמר האיש. "והוא השתנה. הוא הפך להיות... נורא. עוד יותר נורא מבעבר".
המחשבה על כך העבירה בי רעד.
"אסור היה לנו להקשיב לך", אמרתי. "לך לעזאזל, ניטשה".
51. אירלנד, המאה ה-18.
חבורת הנזירים התאספה במקום המפגש הסודי ללימוד תורת הנסתר.
"הסמלים הזהובים שאתם רואים כאן בספר משמשים לפתיחת שער לגיהנום", אמר אב המנזר. "כאשר ממקמים אותם בתבנית מיסטית מיוחדת ניתן לפתוח שער במרכזה, דרכו יפלשו צבאות התופת לעולמנו. עלינו לעמוד על המשמר מפני הופעתם של סמלים כאלה".
"באיזה גודל צריכה להיות התבנית המיסטית?" שאל אחד הנזירים.
"היא יכולה להיות בכל גודל שהיא", אמר האב. "ככל שיותר סמלים מתפרסים על שטח נרחב יותר, כך השער שייפתח יהיה גדול ורב עוצמה יותר. באופן תיאורטי, אפשר למקם את התבנית סביב עיר שלמה, או אפילו בכל רחבי העולם. תודה לאל, אפשרות מחרידה כזו אינה מעשית כלל. משהו משעשע אותך שם, האח מקדונלד?"
52. "לאן נצא הפעם?" הוא שאל. "אולי נלך לגן החיות?"
"לא, לא לגן החיות. אני אף פעם לא הולכת לשם", היא אמרה.
"למה לא?" הוא שאל.
"אתה בטח תצחק עלי", היא אמרה במבוכה. "אבל מגדת עתידות אמרה לי פעם שאריה יהרוג ויאכל אותי. מאז אני פוחדת ללכת לגני חיות, כי אולי בדיוק איזה אריה יברח מהכלוב..."
"טוב, אין בעיה", הוא אמר. "אז פשוט נלך לאכול משהו במסעדה. אני מכיר אחת ממש טובה".
"תודה על ההתחשבות", היא חייכה. "אתה כזה חמוד, ליאו!"
53. "אדון האופל בא לעולמנו. כדי להסתתר מאויביו, הוא לבש דמות שאינה מעוררת חשד. המסווה שלו היה כה חזק, עד שאפילו הוא לא זכר עוד מי הוא באמת. אבל כדי שיוכל להשלים את תוכניתו, הוא נתן מראש הוראות לעבדיו. בבוא העת, הללו יזמנו אליו את מילות הקסם הסודיות. וכאשר אדון האופל ישמע את המילים הללו נאמרות, הוא ייזכר מיד מי הוא. כוחו ישוב אליו, והוא יכסה את העולם בחשיכה נצחית. ומילות הקסם היו – "
היא הפסיקה לקרוא לרגע והניחה מידה את ספר הילדים שהוא הביא היום מהספרייה.
"אתה בטוח שאתה רוצה שאקריא לך את הסיפור הזה לפני השינה, חמודי?" שאלה. "אני חושבת שהוא יגרום לך לסיוטים!"
"כן, כן, אני רוצה לשמוע!" הוא קרא בהתלהבות. "זה נשמע מגניב!"
54. הם עברו על התמונות מהחתונה.
"מי זה האיש עם החליפה האפורה שעומד מאחורינו בכל התמונות?" היא שאלה. "הוא נראה כמו לירן חולצה-אפורה! לא שמתי לב שהוא היה בחתונה שלנו!"
"לא", הוא אמר. "זה לא לירן. הוא רזה ומבוגר יותר. זה מוריס חולצה-אפורה".
"ומה הקטע שלו?" היא שאלה. "גם הוא נדחף לתמונות ומצטלם מאחורי כל מיני אנשים?"
"לא תמיד", הוא אמר בשקט. "רק אם הם הולכים למות".
55. היא התכווצה בפינה, רועדת מאימה, בעוד הצרחות נשמעות מהחדר השני.
לבסוף השתרר שקט. האיש המוזר יצא מהחדר כשבידו חרב נוטפת דם.
"מ..מה עשית לחברים שלי?" היא שאלה בקול רועד. "איפה סם ולילי?"
"שלחתי אותם לגיהנום", הוא נהם. "המקום הראוי להם".
"ומה איתי?" קראה בפחד.
"את תסתלקי מכאן עכשיו ותגידי לי תודה", הוא רטן. "ובפעם הבאה, שימי לב יותר לשמות של אלה שאת מתחברת איתם".
56. "מה רצו ממך השוטרים?" שאל הזקן.
"הם חוקרים את היעלמותם של כמה ילדים מהאזור", ענה הצעיר. "משום מה הם רצו לבדוק את המשחטה שלנו".
"נו באמת!" אמר הזקן. "מה הם חושבים, שאנחנו שוחטים כאן ילדים? איזה רעיון חולני! ומה עשית איתם?"
"לקחתי אותם לסיור במשחטה, והראיתי להם שהדבר היחיד שאנחנו שוחטים פה זה חזירים", ענה הצעיר. "משחטת חזירים כשרה למהדרין! לא שוחטים שום דבר אחר!" הוא צחק.
"יופי, יופי", אמר הזקן. "עכשיו לך למכלאה ותן לחזירים החמודים שלנו את התערובת המיוחדת שלהם. אנחנו לא רוצים שהם יתחילו להשתנות בחזרה, נכון?"
57. פלאק!
היא מחצה את היתוש, אבל זה היה מאוחר מדי. העקיצה כבר החלה להתנפח.
מוזר, חשבה לעצמה. זה היה יתוש סגול, כמו היתוש שעקץ את ג'ימי לפני כמה דקות. אבל ג'ימי הרי מחץ אותו. כנראה יש יותר מאחד כזה. משונה, היא אף פעם לא ראתה יתושים סגולים לפני כן.
"ג'ימי!" קראה. "היה פה עוד יתוש סגול אחד! אני חושבת שכדאי לבדוק אם יש עוד כאלה בבית! ג'ימי, אתה שומע אותי? איפה אתה?"
58. "החלטנו להעביר אותך לתא אחר", אמר מנהל בית הסוהר.
"מה? אבל למה?" שאל האסיר.
"חשבנו שהגיע הזמן שתתרענן קצת", אמר המנהל. "אחרי הכל אתה כבר תשע עשרה שנה באותו התא, ולאור העזרה הרבה שהושטת לנו לאורך השנים, מצאנו לנכון לצ'פר אותך בתא קצת יותר נוח. אתה לא מרוצה, מר דופריין?"
59. שירי אהבה את בית הבובות שלה.
מאז שקיבלה אותו ליום ההולדת היא שיחקה בו כל יום במשך שעות,
מושיבה בתוכו את הבובות ומסדרת אותן בחדרים השונים.
היא הכירה היטב את כל החדרים שבבית הבובות, את כל הרהיטים והחפצים שבהם.
אבל עכשיו שירי כבר לא אוהבת בכלל את בית הבובות.
עכשיו היא רוצה לדעת רק דבר אחד:
איך לצאת ממנו.
60. היא נכנסה לחדר, והופתעה לראות את הפאזל שלו מפוזר על הרצפה.
מעניין איך זה קרה, חשבה. בטח הוא כל כך יצטער. הוא עבד על הפאזל הזה במשך שעות, וכבר כמעט השלים אותו. לאן הוא הלך?
אולי כדאי שתנסה להרכיב את הפאזל מחדש עד שהוא יחזור.
היא אספה את החלקים הפזורים והביטה על התמונה שעל הקופסה.
פאזל של 666 חלקים עם תמונה של הגיהנום, חשבה לעצמה בעודה מרימה את החלק הראשון. כמה קריפי.
61. המורה והמנהל צעדו במהירות לעבר הכיתה.
"אני אומר לך, ההתנהגות של הכיתה הזו בלתי נסבלת", אמר המורה. "אתה זוכר איך לפני חודש הם הושיבו בכסא שלי את השלד מהמעבדה? אז לפני חמש דקות נכנסתי לכיתה, ומה אני רואה שם הפעם?"
הוא פתח את דלת הכיתה.
פיו של המנהל נפער בתדהמה.
"אלוהים אדירים", אמר. "הם עברו כל גבול! חייבים למצוא אותם מיד, ולברר מאיפה לכל הרוחות הם הביאו את כל השלדים האלה!"
62. "שוב פעם סלט ירקות?" הוא עיקם את פרצופו. "אני לא אוהב את זה!"
"תאכל, חמודי", היא אמרה. "זה מה שיש".
"אין איזה בשר? או עוף? או דג לפחות?"
"לא. הכל נגמר".
"אבל נמאס לי כבר לאכול את הירקות האלה כל הזמן!"
"תפסיק להתלונן!" אמרה. "יש ילדים באפריקה שהיו שמחים לקבל את הסלט הזה!"
"באמת?" אורו עיניו. "נשארו שם עוד כמה? אז למה אנחנו מחכים?"
63. "אתה חייב לפגוש את החבר שלי אסי", הוא אמר. "אנחנו קוראים לו אסי מרמה-המוות. הבן אדם ירד מאוטובוס רגע לפני שהיה בו פיגוע, יצא מאולמי ורסאי חמש דקות לפני שהם קרסו, ירד מספינה רגע לפני שהיא טבעה... יש לו חתיכת מזל מטורף כנראה".
"הייתי שמח לפגוש אותו", אמרתי. "הוא כאן עכשיו?"
"לא", הוא אמר. "בדיוק הבוקר הוא טס לחו"ל".
64. הוא נכנס לחדר ומצא אותי מטאטא את האבק מהרצפה.
"אתה יודע", הוא אמר. "המשורר ט.ס אליוט כתב פעם: "אראה לכם פחד בחופן אבק". אתה הרי כותב סיפורי אימה, תסביר לי בבקשה: מה כבר יכול להיות מפחיד בחופן אבק?"
סיימתי לגרוף את האבק והזדקפתי.
"שאלה טובה", אמרתי, והושטתי לו את היעה. "למה שלא תשאל את זה את אשתך?"
65. "הוא נרדם כבר?" הוא שאל.
"כן", היא ענתה. "החמוד הקטן ישן בשקט כבר חצי שעה".
"הכל היה בסדר היום? שום חוויות מפחידות? שום סרטים, הצגות, בובות או ספרים מפחידים כלשהם? בלי כלבים נובחים, עכבישים, נחשים וכדומה?"
"בגדול היה בסדר", אמרה. "רק בדרך חזרה מהגן הוא ראה כרזת פרסומת של קרקס שהופיע בה טיגריס שואג. אני חושבת שזה הפחיד אותו קצת".
"לעזאזל", הוא אמר. "אני ממש מקווה שהוא לא יחלום על זה בלילה. הסיוטים האלה שלו..."
אבל הוא ידע שתקוותו נכזבה כאשר נשמעה הנהמה המהדהדת מכיוון המסדרון.
66. היא השתנקה כאשר הערפד על מסך הטלוויזיה, גיבור הסדרה "עידן הערפדים", פנה לעברה לפתע והביט אל תוך עיניה.
"היי, רייצ'ל", אמר. "את רואה אותי?"
"ב...בטח שאני רואה אותך", גמגמה. "איך זה יכול להיות שאתה רואה אותי? מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?"
"מה זאת אומרת, רייצ'ל!" הוא קרא בחיוך. "אני צופה באופן קבוע בתוכנית שלך, "עולמה של רייצ'ל"! כמה חבל שהפרק הבא הוא האחרון..."
67. "הי, אתם שם!" הוא נבח. "למה אתם נכנסים למעיין ככה?"
"מה זאת אומרת?" הם שאלו. "אסור להיכנס למעיין הזה?"
"לא עם בגדים", הוא אמר. "רק עם בגדי ים. לא ראיתם את השלט?"
הם התנצלו, החליפו לבגדי ים ונכנסו למעיין.
ככה יותר טוב, חשב. רוסלקה שונאת שאנשים נכנסים למעיין עם בגדים.
הסיבים תמיד נתקעים לה בין השיניים.
68. היא לא ידעה מה תמצא מאחורי הדלת הנעולה עם שלטי האזהרה, שבעלה אסר עליה לפתוח בשום אופן. בדמיונה כבר תיארה לעצמה את גופותיהן התלויות של נשותיו הקודמות.
מכינה את עצמה למראה הזוועה, היא סובבה את המנעול ופתחה את הדלת.
משב רוח קל חלף על פניה, ולעיניה נגלה חדר קטן, חשוך וריק לחלוטין.
כמה מוזר, חשבה לעצמה בתערובת של הקלה ואכזבה. כל כך הרבה אזהרות רק בשביל חדר ריק?
טוב, כדאי שתנעל את הדלת ותתרחק מהמקום לפני שבעלה יגיע. היא לא ידעה מתי בדיוק הוא אמור לחזור הביתה, או אפילו מה בדיוק הוא עושה בעבודה הסודית שלו. "מטפל בנשמות אבודות", הוא קרא לזה. בטח עבודה סוציאלית כלשהי.
69. הזקן ישב על הספסל במקומו הקבוע. הוא סימן לי להתקרב אליו.
"שמעתי שהיתה אתמול תאונה בטיול השנתי של התיכון", אמר.
"כן", אמרתי. "אוטובוס התהפך ונפל מהצוק. ששה תלמידים נהרגו ועשרים ושניים נפצעו".
"מי התלמידים שנהרגו?" שאל.
"תן לי להיזכר", אמרתי. "יניב רבינוביץ' נהרג..."
"לעזאזל!" הוא נהם.
"ואורלי אלמליח..."
"לעזאזל!"
"כפיר אורן, גל שטרית, דנה לוין..."
"לעזאזל!"
"... ושירה כץ".
"אח, צדיקה בסדום", רטן. "לגן עדן".
70. "זה ישמע לך מטורף", היא אמרה, "אבל ההתנהגות של הילד שלנו כל כך מוזרה, שאני בטוחה ששד השתלט עליו. אני רוצה שנזמין כומר שיעשה לו גירוש שדים".
"את צודקת", הוא אמר. "אבל את בטוחה שגירוש שדים זה הצעד הנכון?"
"למה לא?", היא שאלה. "זה מסוכן?"
"לא", הוא אמר. "אבל אז הוא יהיה יוצא הדופן היחיד ביישוב".
71. גם בלילה ההוא, הוא ראה אותן משוטטות ברחובות, פרועות ואבודות למראה.
"גבירותיי, לכו הביתה", הוא אמר. "כבר מאוחר. לכו לישון".
"אנחנו לא יכולות לישון", לחשה אחת מהן בקול צרוד, "עד שנמצא אותן".
"תמצאו את מה?" הוא שאל.
"איש רשע לקח אותן מאיתנו", אמרה אחרת. "אנחנו לא יודעות מה הוא עשה להן, איפה הוא הסתיר אותן. אנחנו חייבות למצוא אותן. עזור לנו".
"על מי אתן מדברות?" הוא שאל. "את מי אתן מחפשות? חברות שלכן?"
"את הגופות שלנו", אמרו.
72. "יש לי משהו חשוב לספר לכם", הוא אמר. "אבל תבטיחו שלא תצחקו!"
"נו, ספר", הם אמרו.
"יש איזה וירוס חדש", הוא אמר, "שהופך אנשים למין זומבים מטורפים. אל תצחקו! הוא לא עובר במגע או בנשיכה, אלא מתי שמישהו..."
"נו באמת", הם אמרו בחיוך. "שוב התחלת עם הבדיחות שלך? וירוס שהופך אנשים לזומבים, ממש מצחיק, חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח....."
73. "זה נגמר", אמרתי. "הוא הושמד סוף סוף. ביפן".
"ביפן!" הוא אמר. "דווקא שם, אחרי כל מה שחוללנו באירופה ורוסיה כדי לחסל אותו... אלוהים, איזה מחיר!"
"לא היתה לנו ברירה", אמרתי. "לא יכולנו לדעת איפה הוא מסתתר, ואילו לא היינו מחסלים אותו, המחיר היה גבוה להחריד".
"אתה צודק", הוא אמר. "אבל הבה נתפלל שהשטן לא יצליח לחדור לעולם הזה פעם שלישית. האנושות לא תעמוד במלחמת עולם נוספת".
74. הוא לקח את הנמלה המתפתלת ושם אותה בצנצנת.
הצנצנת כבר היתה כמעט מלאה נמלים.
לא שהיה לו מושג מה הוא הולך לעשות איתן.
הוא ידע שעוד רגע תגיע הנמלה הבאה.
השאלה היא רק מאיזה חור היא תצא הפעם.
דגדוג מוכר בגרונו הבהיר לו את התשובה.
75. הוא לא ידע מי הם היו.
הוא לא ידע למה הם חטפו אותו לילה אחד, ולאן הם לקחו אותו.
הוא רק ידע שבמשך שבע השנים האחרונות הוא היה כלוא בצינוק חשוך וקר, כשהם מבצעים עליו שורה של ניסויים מחרידים ומייסרים, ניתוחים ועינויים שתכליתם לא ברורה.
הוא היה מתייאש ונשבר מזמן, אלמלא הקול הפנימי הקטן בראשו שעודד אותו להחזיק מעמד, לא להיכנע, לא לוותר, לחפש בלי הרף דרך לברוח.
ויום אחד, הוא הצליח. הוא ניצל רגע של חוסר ערנות מצד השומר כדי לחטוף את נשקו, והשאר כבר בא בקלות.
וכאשר עמד שם מעל גופותיהם של שומריו ומעניו, שמע את הקול הפנימי שבראשו מריע: הצלחת! שחררת אותי! סוף סוף אני חופשי!
אבל הפעם הוא כבר לא נשמע קטן בכלל.
76. "בוקר טוב יקירי", היא אמרה. "הגיע הזמן לקום!"
הוא פקח את עיניו וצרח באימה.
"לא! לא! לא שוב!" הוא זעק. "לא יתכן שזה קורה שוב!"
"מה קרה?" היא שאלה בבהלה.
"אני בן ארבעים וחמש!" הוא צעק. "רב סרן במיל'! בעל תואר שני במשפטים! מנכ"ל של חברת השקעות גדולה! אני לא מוכן לעבור את זה שוב!"
"נו, באמת, חמודי", היא צחקקה. "איזה חלומות מוזרים יש לך! עכשיו קום ותתלבש מהר, אתה הרי לא רוצה לאחר ליום הראשון שלך בגן..."
77. "אז מה אמרת שאתה עושה? מצייר?" שאלה האחת.
"לא", הוא אמר. "סוג ייחודי של פיסול ועיצוב".
"נשמע מעניין", אמרה השניה. "על מה אתה עובד עכשיו?"
"אני בדיוק לקראת סיום היצירה החדשה שלי", הוא אמר. "אני קורא לה 'חידת הבשר'".
"אפשר לראות אותה?" הן שאלו.
"בוודאי", הוא אמר. "היא כמעט מוכנה, חסרות לי רק שתי חתיכות כדי להשלים אותה. בואו אחריי".
78. זה לא משנה מי אני.
שלשום ראיתי פרק של דוקטור הו.
בעקבות זאת החלטתי להצטרף לכת.
ראש הכת יהיה לי לאב.
זהו אדם מרשים בשם דון.
הוא אמר לי: "שימי לב לרמזים שהיקום שולח לך. לכל שלב בחיים יש סוף".
למה לדעתכם הוא התכוון?
79. "אתה יודע למה אשפזנו אותך?" שאל.
"כן", אמרתי. "בגלל ששברתי עם גרזן את כל הבובות בחנות הצעצועים".
"ולמה עשית את זה?" הוא שאל.
"כי חשבתי שהן מרושעות ורוצות להשתלט על האנושות".
"ואתה מבין עכשיו את הטעות שלך?"
"כן", אמרתי. "אלה היו סתם בובות לא מזיקות. אני מוכן לשלם את כל הנזק שגרמתי. אני יכול להשתחרר עכשיו?"
"חוששני שלא", הוא נאנח. "אלה לא היו בובות".
80. "אני חושבת שמשהו לא בסדר עם סבא שלך", היא אמרה, מוטרדת.
"ברור שלא", הוא אמר. "הוא מת. הרגע חזרנו מההלוויה שלו".
"אבל זו לא היתה הלוויה רגילה", היא אמרה. "היה יותר מדי שקט".
"למה ציפית?" הוא אמר. "זו הלוויה, לא חתונה. קצת הספדים, קצת דמעות, וזהו".
"הייתי כבר בהרבה הלוויות", היא אמרה. "של קרובי משפחה, של אנשים ביישוב שלי. זו הפעם הראשונה שלא נשמעו דפיקות מתוך הארון".
81. הוא השחיז את להב הגרזן בקול מעביר צמרמורת.
"הילדה הזו שוב המרתה את פי", הוא נהם. "היא שוב הלכה לשחק בבית הקברות".
"בבית הקברות?" אמרתי. "מה יש לה לחפש שם?"
"אני לא יודע", הוא אמר. "אבל זה בלתי נסבל. אני חייב לעשות משהו בנושא".
הוא סיים להשחיז את הגרזן והניף אותו מעל כתפו.
"הפעם, כשהיא תחזור הביתה, אהיה מוכן", הוא אמר.
"בחייך, תירגע", אמרתי. "אל תעשה שום דבר קיצוני!"
"אין לי ברירה", הוא אמר. "היא אף פעם לא חוזרת משם לבד".
82. "כל פעם שאני סובל, שמתעללים בי או מענים אותי", הוא אמר, "אני עוצם עיניים ובורח לעולם דמיוני, בו אני כל יכול. עולם שאני בורא ומעצב כרצוני. שם אני החזק, ואני יכול לעשות לאחרים מה שאחרים עושים לי".
"זה... נשמע נחמד", היא אמרה. "אבל מתי כבר מישהו מתעלל בך או מענה אותך? לא ידעתי שקרה לך פעם משהו כזה. מתי אתה בורח לעולם הדמיוני הזה שיצרת?"
הוא חייך חיוך לא נעים.
"אני נמצא בו עכשיו", אמר.
83. היא צעדה במהירות ברחבי הקניון, מבטה מתרוצץ לכל עבר. איפה מירי יכולה להיות? היא לא רצתה לחשוב מה עלול לקרות לילדה בת ארבע לבדה במקום הומה אדם שכזה...
ואז ראתה אותה לפתע, צועדת יד ביד עם אדם לא מוכר בחליפה אפורה ומגבעת. ליבה התמלא הקלה וחרדה בו זמנית.
"מירי!" היא צעקה. "מה את עושה עם האיש הזה? אמרתי לך שאסור לדבר או ללכת עם זרים!"
מירי נעצה בה מבט מבוהל ומיהרה להסתתר מאחורי רגליו של האיש.
"דוד סמי, אני פוחדת!" קראה. "למה האשה הזו צועקת עלי? אני לא מכירה אותה!"
84. הוא התעורר בצרחות אימה.
אמו הופיעה בפתח החדר.
"הכל בסדר חמודי", היא אמרה. "זה היה רק חלום רע, אל תפחד..."
הוא נשם בהקלה בזמן שהיא חיבקה אותו.
זרועותיה הכרוכות סביבו מילאו אותו בחמימות נעימה.
מצחיק, חשב לעצמו כשהוא שוקע שוב בשינה,
זה מרגיש כאילו יש לה שש כאלה.
85. היא תמיד פחדה מכלבים.
עכשיו היא הרגישה כמו בחלום בלהות.
הם רדפו אחריה כשהם נובחים בפראות.
היא מעולם לא רצה מהר כל כך.
היא חשה את נשימתם על עורפה; אחד מהם כמעט הצליח לנשוך את קרסולה.
ברגע האחרון היא הצליחה לזנק לתוך הבית ולטרוק את הדלת מאחוריה בבעיטה.
היא שמעה אותם נוהמים ושורטים את הדלת, אבל ידעה שהם לא יכולים לפתוח אותה.
לפחות כל עוד הם לא זוכרים שהם לא באמת כלבים.
86. <ערה?>
הוא כתב את ההודעה והתפלל שהיא תענה. כעבור רגע ארוך הופיעה הודעת תשובה:
<כן>
<איפה את? מתי את חוזרת?> כתב.
<אני עוד לא יודעת. אני ממש מקווה שבקרוב>
<טוב שהצלחת לענות לי. אני דואג לך>
<אני צריכה לסיים עכשיו. אני לא לבד. יש כאן מ>
ואז העיפרון הפסיק לכתוב בפתאומיות, התנדנד לרגע מעל הדף, ונפל ללא תנועה.
87. האייפון שלה צלצל. ברגע שהרימה היא זיהתה מיד את הקול המחריד, ודמה הפך לקרח.
זה היה המתקשר המסתורי שלא הרפה ממנה בימים האחרונים.
"אני רואה שאת לבד בבית.. מצוין..."
"איך אתה רואה אותי? איך אתה יודע כל מה שאני עושה?" קראה כשדמעות בעיניה.
"אני עוקב אחרייך כל הזמן, בכל רגע ביום ובלילה..."
"עזוב אותי כבר! מה אתה רוצה ממני?"
"את הנשמה שלך. ואני עומד לקחת אותה ממך עכשיו. המשחק נגמר. תיפרדי יפה מהחיים שלך..."
"איפה אתה?? אתה לא יכול להיכנס אלי הביתה! כל הדלתות נעולות!"
"אבל אני כבר פה בפנים... ממש קרוב אלייך..."
היא הביטה סביבה בפראות. "אתה סתם מנסה להפחיד אותי! אתה בכלל לא כאן!"
"בטח שכן, יקירתי", הוא צחקק. "את מחזיקה אותי בכף ידך..."
88. "אלפי פושעים ועבריינים מכל רחבי הארץ מגיעים אל החברה שלנו מדי שנה", אמר המנכ"ל. "אנחנו מעניקים להם הזדמנות שנייה לחיים חדשים, פוריים ותורמים יותר למדינה. אנחנו מכשירים אותם ושולחים אותם למקומות עבודה שונים, במגזר הציבורי והפרטי – פועלים, מאבטחים, משרתים אישיים... אחרי עשור של פעילות, אין כמעט מקום בו הם לא נמצאים".
"אבל האם אין המחשבה על פושעים-לשעבר כה רבים המסתובבים באופן חופשי, עלולה לעורר דאגה?" שאלה המראיינת. "מה יקרה אם חלקם יחליטו לפתע לחזור לדרכיהם הנפשעות?"
"הו, אין חשש שזה יקרה", אמר המנכ"ל בחיוך. "תהליך ההחייאה מחדש מוחק לחלוטין את כל זיכרונותיהם ואישיותם הקודמת!"
89. יש לי רעיון לסרט אימה חדש שאני רוצה להפיק.
משהו על קבוצת סטודנטים שחוקרים אגדה אורבנית על רוצח במסכה, ומגלים את האמת המפחידה.
כדאי שאתחיל לעבוד על זה.
יש כאלה שחושבים שזה מוגזם להשקיע כל כך הרבה זמן, מאמצים ומשאבים רק כדי להפיק סרט באורך שעה וחצי; זה נראה להם כמו בזבוז משווע, בעיקר כשאחר כך הכל נזרק לפח. שלא לדבר על כל הסקיצות שנופלות בדרך.
אבל כבר הפקתי המון סרטים, ואף מידה של השקעה אינה מופרזת בעיניי. אני יודע שכדי שסרט יצליח, צריך לעבוד קודם כל על התשתיות שלו. לא מספיק ליצור רק את הרגעים של העלילה; הרקע, הסביבה, האווירה, הדמויות – חייבים לפתח את הכל מההתחלה. ממש מההתחלה.
יהי אור!
90. הם ישבו מסביב לשולחן בקפיטריה ונראו חיוורים ועייפים.
"לא ישנתי כמו שצריך הלילה", הוא אמר.
"גם אני לא", אמר השני. "שוב היו לי סיוטים".
"גם לכם?" היא שאלה. "לי כבר יש סיוטים במשך שבוע. אני כל הזמן חולמת שאני סוחבת אבנים כבדות באיזה אתר בנייה מוזר, ולא יכולה לנוח לרגע".
"ומצליפים בך?" שאל מישהו. "כי אצלי בחלום יש יצורים מפחידים עם זרועות תמנון שמצליפים בי כל פעם שאני לא עובד מספיק מהר".
"אני לא מאמין!" קרא הראשון. "זה נשמע מטורף, אבל אני חושב שראיתי אתכם שם, בחלום שלי, עובדים על איזה מבנה גדול ומשונה – "
"שער". אמר השני בשקט. "אנחנו בונים שער".
91. מצאתי אותה יושבת על המדרגות ובוכה.
"היא לקחה אותו!" התייפחה. "הגבירה בשחור לקחה לי את בילי, את הילד שלי!"
"היא תהרוג אותו?" שאלתי.
"יותר גרוע!" היא קראה. "זה לא סתם מוות, זה אבדון מוחלט!"
"מה זאת אומרת?" שאלתי. "מה יקרה לבילי?"
היא הפסיקה לבכות והביטה בי בתמיהה.
"מה יקרה למי?" שאלה.
92. "המראה הזה ירדוף אותי כל חיי", הוא אמר, חיוור. "כל בני המשפחה שוכבים מתים במיטות שלהם... כל הדם הזה... עדיין לא יודעים איך זה קרה, מי עשה את זה..."
"כולם מתו? אף אחד לא נשאר בחיים?" שאלתי.
"האמת היא שכן", הוא אמר. "התינוק נמצא ישן בעריסה שלו ללא פגע. הרוצח כנראה פספס אותו. מסכן קטן".
"מה תעשו איתו עכשיו?" שאלתי.
"נצטרך למסור אותו לאימוץ", הוא אמר. "בפעם השלישית".
93. "תן לי להבין", אמר השוטר. "המחשב הנייד שלך נעלם?"
"כן! מישהו כנראה לקח אותו!" קרא בעצבנות האיש בחליפה הלבנה, בעוד עיניו מתרוצצות סביב תחנת הרכבת, סורקות לשווא את ההמון הסואן.
"ואתה אומר שהוא מכיל חומר מסוכן, שאסור שייפול לידיים הלא נכונות?"
"בדיוק!" הוא קרא. "אם מישהו ימצא את הקבצים הללו... אם הם יימחקו, אפילו בטעות...!"
"איזה מין חומר בדיוק נמצא שם?" שאל השוטר. "סודות הגרעין של המדינה?"
"יותר גרוע!" אמר האיש. "אני לא יכול לספר לך..."
ואז מצא את עצמו מדבר לאוויר בתחנת הרכבת הריקה.
94. בהתחלה הם היו מעטים. קומץ משוגעים ותו לא, חשבנו.
אבל יותר ויותר אנשים הצטרפו אליהם,
ועד מהרה המפלגה שלהם תפסה את השלטון.
ואז התחילו תקריות אלימות. פרעות. פוגרומים. רדיפות ורציחות.
נחקקו חוקים שמפלים בינינו לבינם, שהפכו אותנו לאזרחים חסרי זכויות.
עכשיו הם סגרו אותנו בגטאות, ומדי פעם הם אוספים חלק מאיתנו ושולחים אותנו ברכבות ליעד לא ידוע.
והסמל לכל ההשפלה הזו הוא הטלאי שכולנו הוכרחנו לשאת על בגדינו,
טלאי צהוב שעליו כתובה מלה אחת:
חי.
95. "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".
נזכרתי בפסוק הזה בעשרת הדברות במהלך אותה מלחמה נוראה,
כאשר הפצצות מהאוויר הרסו את פסלי הענק של ישו בריו דה ז'נרו, "אמא מולדת" בקייב, שיווה בקרנטקה, ג'ינגיס חאן במונגוליה, בודהה במואנג וואט, "מאמייב קורגן" בוולגוגראד, והספינקס בגיזה.
פסל החירות היה האחרון ליפול. כמה פגיעות ישירות, וגם הוא קרס.
מאוחר מדי, חשבתי.
זה לא יחזיר לתחייה את כל הרבבות שהם הספיקו להרוג.
96. חמישה דייגים נהרגו השבוע.
בדיקת שרידי גופותיהם העלתה שהם נטרפו בידי כריש ענק.
החמישה היו ציידי כרישים ותיקים, כך שהדבר לא היה מפתיע במיוחד,
אלמלא נמצאו הגופות בחדרי השינה שלהם.
97. "לאבא שלי יש באר משאלות", הוא אמר בעיניים נוצצות.
"באמת?" שאלתי, מופתע.
"כן", הוא אמר. "זו באר עתיקה שנמצאת במרתף של הבית שלנו. אבא שלי תמיד נועל את המרתף ולא מרשה לנו להיכנס, אבל פעם הצצתי פנימה וראיתי אותו עומד לידה".
"אבל איך אתה יודע שזו באר משאלות?" שאלתי.
"כי היא מדברת!" הוא קרא. "שמעתי אותה! 'בבקשה, אני אעשה כל מה שתבקש! אתן לך כל מה שתרצה! רק תן לי לצאת מפה!'"
98. הבטתי אל תוך האגמים הכחולים הללו, מנסה לראות מה מסתתר מתחת לפני השטח.
בהתחלה לא ראיתי שום דבר יוצא דופן. הם נראו שלווים ורגועים.
ואז התחילו דברים לנוע במעמקים. דמויות אפלות הגיחו מתוך הצללים, מחליקות ומתפתלות בצורות נתעבות.
הבטתי בהן כשאני מרותק בבעתה. הן הבחינו בי, והחלו לנוע לעברי.
ידעתי שאני חייב לברוח, שאם לא אסיר את מבטי הם יתפסו אותי וישתלטו על נשמתי, אבל הייתי כמו מהופנט למחזה המחריד. הן שלחו את זרועותיהן המעוותות –
ואז היא מצמצה לרגע, והמחזה נעלם.
99. הם פתחו את הספר העתיק והחלו לקרוא.
"ערפדים הם יצורי האופל. הם ניזונים מדם אנושי והופכים את קרבנותיהם ליצורים שטניים כמוהם. ניתן להשמידם באמצעות נעיצת יתד עץ בלב, מים קדושים וחשיפה לאור שמש..."
"לכל הרוחות!" הוא סגר את הספר בחבטה. "עוד אוסף של אגדות עם ואמונות טפלות פרימיטיביות!"
"חסר תועלת לחלוטין", הסכים השני. "מה זה אור שמש בכלל?"
100. פרצתי לחדר ונפלתי על הרצפה, מתפתל בכאבים.
"דוקטור!" צעקתי. "תראה מה קורה! כל האנשים בכפר התחילו לשנות צורה לזאבים פראיים! אני מרגיש שגם אני מתחיל להשתנות – עשה משהו!"
הדוקטור הביט החוצה בדאגה.
"זה הניסוי", הוא אמר. "משהו השתבש לגמרי..."
"ניסוי?" קראתי. "עשית עלינו ניסוי שהופך אותנו מבני אדם לזאבים?!"
"לא", הוא אמר. "להפך".