מיסטריום

 בויכוחים בין מאמינים לאתאיסטים, הרושם שנוצר בדרך כלל הוא שהמאמינים טוענים טענה חיובית על המציאות – "יש אלוהים" – ואילו האתאיסטים טוענים טענה שלילית – "אין אלוהים", או "אין ראיה לקיומו של אלוהים", או "אנחנו לא מאמינים באלוהים". מצב כזה מעמיד את המאמין בעמדת נחיתות, משום שהוא מנסה לכאורה להוסיף לתמונת המציאות אובייקט חדש בשם "אלוהים", ולכן מוטלת עליו החובה להביא ראיות לדבריו, להגדיר מהו אותו אובייקט ומהן תכונותיו, וכן הלאה. לעומת זאת אדם שטוען טענה שלילית נמצא במצב נוח יותר, שכן אין הוא מחויב לתמוך בעמדה מסוימת אלא רק לבקר את העמדה השנייה. תמיד קל יותר לבקר ולהטיל ספק מאשר לבנות לבסס טיעונים חיוביים.  

אבל האמת היא שהצגה זו של הדברים אינה נכונה בהכרח. בחינה מקרוב תגלה שניתן לראות דווקא באתאיזם טענה חיובית, ולפרש את האמונה באל כטענה שלילית.

ההסבר לכך הוא, שלמעשה שתי העמדות הללו מציגות פרשנות למציאות. הדיון הוא לא על העצם האלוהי המופשט והבלתי נתפס, שלא ניתן כמעט לדבר עליו, אלא על האופן בו מתנהלת המציאות המוחשית. לפי האתאיסט, המציאות מתנהלת באופן מקרי ועיוור; התשתית הבסיסית ביותר שלה היא חוקי הטבע חסרי התבונה והרצון, שאין להם כל תכלית או מטרה כלשהי, אלא הם פועלים את פעולתם סתם כך משום שזהו טבעם. כל מה שקיים במציאות, כולל היקום, החיים והאדם, נוצר בעקבות תהליכים אקראיים ועיוורים שלאורך תקופת זמן בלתי נתפסת הובילו לתוצאות אלה. כמו כן, אתאיסטים נוקטים על פי רוב בגישה מטריאליסטית או נטורליסטית, לפיה כל מה שקיים במציאות הוא החומר וחוקי הטבע, ולא שום דבר רוחני או מטאפיזי מעבר להם. בעקבות זאת הם טוענים שאין משמעות ליקום מעבר לזו שהאדם בוחר להמציא לו, ואין ערכים מוסריים מוחלטים מעבר לאלה שהאדם קובע.

אפשר אם כן לנסח את העמדה האתאיסטית בצורת טענות חיוביות: "הכל מקרי", "הכל חומרי", "המוסר הוא יחסי", וכיוצא בזה. האתאיזם לא יכול להצטמצם בגדר טענה שלילית בלבד לגבי קיום האל, למרות הנוחות שבכך, משום שעל כורחו הוא חייב להציע פרשנות למציאות המוחשית. ופרשנות זו כוללת בהכרח גם טענות חיוביות מסוג זה.

וברגע שהאתאיזם מציג טענות חיוביות על המציאות, הרי שהמאמין יכול להחליף איתו תפקידים, ולהציג את עמדתו פשוט כטענה שלילית המתנגדת לאותן טענות. במקום לטעון טענות חיוביות על אלוהים, להתחיל לייחס לו תכונות, תארים והגדרות ולהסתבך בניסיון לבסס אותן – כל שעליו לעשות הוא לכפור בטענות האתאיסטיות, ולטעון בתגובה ש"לא הכל מקרי", "לא הכל חומרי", "המוסר אינו יחסי", וכן הלאה. אז מה כן? המאמין אינו חייב לתת על כך תשובה חיובית ברורה. בדיוק כפי שהאתאיסט יכול לכפור בקיום האל גם בלי להתיימר להבין עד הסוף את כל חוקי הטבע, כך יכול המאמין לכפור בתמונת העולם האקראית, העיוורת וחסרת המשמעות, גם בלי להתיימר להבין עד הסוף מה כן עומד מאחורי המציאות.

יתכן שכך למעשה התחילה האמונה באלוהים: האדם עמד מול נפלאות היקום, ואמר לעצמו שלא יתכן ש"זה הכל סתם". לא יתכן שאין משמעות לקיום. לא יתכן שהאדם הוא סתם תוצר אקראי של תערובות כימיות. ומתוך הכפירה הזו בסתמיות ובמקריות, החל האדם לתת תשובות חיוביות ולהרחיב את המושג האלוהי בצורות שונות, עד להתגבשות הדתות והתיאולוגיה. אבל הגרעין הראשוני של כל אותה אמונה הוא בעצם הכפירה באפשרות ההפוכה. כל מי שכופר בתפיסת העולם האקראית-חומרית-עיוורת, הוא למעשה תאיסט, גם אם אין הוא טוען טענות חיוביות כלשהן על אלוהים. בדומה לכך אמרו חז"ל, ש"כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג, א); האמונה היהודית מוגדרת על דרך השלילה, ולא בהגדרה חיובית כלשהי.

ולמה לכפור בתפיסת העולם האתאיסטית? משום שהיא נשמעת פשוט אבסורדית. העולם פשוט נראה מופלא ומדהים מכדי להיות כולו תוצר של מקרה עיוור ותאונות "מוצלחות". קחו למשל את האבולוציה. הרי אם התיאור האבולוציוני של הופעת המינים הוא נכון, מדובר ב"מיתוס בריאה" מופלא יותר מאלה של מרבית הדתות: זהו סיפורם של יצורים חד-תאיים קטנים, שיצאו למסע ארוך מלא סכנות והרפתקאות, ובמהלכו עברו שינויים בלתי צפויים, עליות וירידות, משברים וניצחונות, כשהם הולכים ומשתכללים לאורך הדרך – עד שבסופו של דבר הגיעו צאצאיהם לרמה כזו שהם מסוגלים לכבוש את החלל, לרתום את חוקי הטבע לשירותם, ואולי בסופו של דבר ליצור חיים בעצמם ולנצח גם את המוות. זהו הרי סיפור מדהים ממש, שאפשר היה לעבד לסרט שובר קופות של דיסני – "החיידק שכבש את היקום", או משהו כזה, עם מוזיקה מרגשת ברקע. האם עלינו לפרש את הסיפור הזה מתוך התעקשות על כך שאין בו יותר מאשר אקראיות עיוורת ו"מזל" – או שמסתבר יותר לומר שיש פה משהו מעבר לזה? מהו ה"משהו" הזה זו כבר שאלה אחרת, אבל גם בלי לענות עליה אפשר להחליט שהתשובה "במקרה" פשוט לא משכנעת. זה לא עניין של הסתברות או היתכנות סטטיסטית; גם אם מבחינה תיאורטית התפתחות אקראית שכזו היא אפשרית, הרי ש"אפשרי" אין פירושו בהכרח "סביר" ובטח שלא "נכון". כשם שהאתאיסט אינו טוען בדרך כלל שקיום האל הוא בלתי אפשרי, אלא רק שהוא לא נכון – כך יכול המאמין לטעון שהתפתחות עיוורת של היקום והמינים היא אולי אפשרית, אבל לא נכונה. אולי מבחינה עובדתית המינים התפתחו באופן אבולוציוני של מוטציות וברירה טבעית – אבל אם זה כך, הרי שהפרשנות המתבקשת לתהליך מדהים שכזה עם תוצאות מוצלחות שכאלה היא "לא במקרה". כל אירוע פרטי עשוי להיראות כמקרה, אבל התבוננות על המכלול ברמת המטא מראה אחרת. הטענה שכל היקום כולו, כולל חוקי הטבע הבסיסיים, וכולל דברים כמו התודעה האנושית, כולם תוצר של תנועת חלקיקים עיוורת ותו לא – היא טענה יוצאת דופן, וככזו היא מצריכה ראיות יוצאות דופן. וראיות כאלה פשוט אינן אפשריות, שכן גם אם נדע לתאר את התהליך הטכני בו קרו הדברים בפרטי פרטים, עדיין לא תהיה לנו כל ראיה לכך שהוא באמת מקרי ועיוור. הרי המאמין אינו טוען שיד ענקית ושקופה התערבה בשלב כלשהו והזיזה דברים; הוא פשוט טוען שהאירועים המקריים-לכאורה אינם באמת כאלה, ויש משהו מעבר לזה בבסיס המציאות.

אמונה שלילית שכזו יכולה לבוא בצורות שונות. יכול אדם לכפור במקריות של הופעת היקום, ולטעון שלא יתכן שהיקום וחוקי הטבע נוצרו במקרה, אבל לסבור שמרגע הבריאה והלאה העולם אכן מתנהל בצורה עיוורת ואקראית. מאמין אחר יכול לכפור בקיומה של כל מקריות שהיא, ולטעון שאין אף אירוע מקרי בעולם ואין שום דבר חסר משמעות, קטן ככל שיהיה. וייתכנו כמובן דעות ביניים מסוגים שונים. בהגות הדתית שאלה זו נידונה במסגרת ההשגחה הפרטית, אבל במקום לטעון טענות חיוביות בדבר אותה ההשגחה, אפשר כאמור לטעון טענות שליליות כנגד המקרה, בלי להתיימר להגדיר במדויק מהי ההשגחה וכיצד היא פועלת. הוא הדין לגבי משמעות, מוסר וכדומה. שלילת השלילה היא כבר אמונה.

אמונה שלילית יכולה לבוא לידי ביטוי גם במסגרת דתות מסודרות כמו היהדות. במקום לטעון טענות חיוביות לגבי "תורה משמיים", ו"העם הנבחר", ולהיכנס לשאלה מה זה אומר בדיוק, אפשר לטעון טענות שליליות בנוסח "התורה אינה סתם יצירה אנושית" ו"עם ישראל אינו עם ככל העמים". מה הם כן? המאמין לא חייב לדעת לענות בבירור. השלילה הזו מהווה בסיס מספיק כדי לאמץ את היהדות כדרך חיים.

הנקודה החשובה היא, שאין דבר כזה עמדה שכולה שלילה. אפשר להישאר בספקנות מוחלטת ולא לקבוע שום עמדה בשום נושא, אבל ברגע שמציגים עמדה כלשהי – אפילו אם היא שלילית – בהכרח נובעות ממנה השלכות חיוביות. ובהשלכות האלה ניתן לכפור, בדיוק כפי שאותה עמדה כופרת בעמדות אחרות. כך שבסופו של דבר הוויכוח על אלוהים אינו בין מאמינים לכופרים, אלא בין מאמינים (באלוהים) למאמינים (במקריות ובמטריאליזם), או בין כופרים (באלוהים) לכופרים (במקריות ובמטריאליזם). איזו עמדה היא ברירת המחדל הסבירה, ואיזו מעמיסה על עצמה טענות מכבידות, בעייתיות ובלתי סבירות? את זה צריך כל אחד להחליט לעצמו.