מיסטריום

אחת הבעיות בדיון על קיומו של אלוקים היא שהמושג "אלוקים" הוא טעון מאד. הרבה מאד משמעויות והגדרות מיוחסות אליו, כך שכאשר אדם אומר "אני מאמין באלוקים" עלול השומע להסיק מכך שהוא מתנגד לאבולוציה ודורש ממנו להניח תפילין כל בוקר – מה שכמובן לא מחויב כלל.

אותו מטען היסטורי שנכרך סביב המושג "אלוקים" מסיט לעיתים קרובות את הדיון למקומות לא רצויים, שמציגים ותוקפים אנשי קש במקום לרדת לעומקן של טענות. כך למשל, רוב המאמינים אינם סבורים שאלוקים הוא איזה זקן עם זקן לבן שיושב על ענן ומשליך ממנו ברקים או מושך בחוטים; גם האתאיסטים מודעים לכך שלא זו עמדתם של המאמינים. אף על פי כן, בפועל נוטים רבים משני הצדדים לתאר לעצמם את אלוקים בדיוק בצורה הזו – רק בלי הזקן הלבן. כלומר, הם יצהירו באופן רשמי שלאלוקים אין גוף ולא דמות הגוף, ושהוא מופשט ובלתי נתפס ואינסופי וכן הלאה, אבל בפועל הם יתייחסו אליו כאל סוג של "ישות" אנושית למדי, בעלת תבונה ורצונות ורגשות, רק שהוא שקוף ובלתי מוחשי וכל יכול. ואז עולות השאלות, מניין לנו שאלוקים כזה אכן קיים, ומה ההיגיון בכך שהוא עושה כך ולא אחרת, וכן הלאה.

אני לא אומר שיש משהו בעייתי בתפיסה המאנישה הזו של אלוקים, שתואמת היטב את הכתוב בתנ"ך ובדברי חז"ל ומושרשת היטב במחשבה היהודית, למרות ניסיונות של הוגים כמו הרמב"ם לעקור אותה. אבל צריך לדעת שזו לא התפיסה האפשרית היחידה של אלוקים, וייתכנו גם תפיסות נוספות – מופשטות יותר – שהביקורת המופנית כלפי התפיסה המאנישה פשוט מפספסת אותן. להלן נראה שתי תפיסות כאלה: אלוקים כסיבה הראשונה ואלוקים כטוב שבמציאות.

הטיעון בדבר הסיבה הראשונה אומר משהו כזה: ליקום שאנו מכירים יש תכונות מסוימות. ראשית, עצם קיומו, ושנית, כל התכונות המסוימות שהופכות אותה למה שהוא, החל מחוקי הטבע הבסיסיים ועד לפרטים הקטנים. אבל הרי ניתן היה להעלות על הדעת מציאות אחרת, בה היקום אינו קיים כלל או שיש לו תכונות אחרות לגמרי. ישנם הרי אינספור יקומים אפשריים שניתן להעלות על הדעת. אז למה יש בכלל יקום, ולמה הוא כפי שהוא ולא אחרת? בהכרח ישנה סיבה כלשהי שגרמה לכך, שהיא זו שהעניקה ליקום את קיומו ואת דמותו הנוכחית. וסיבה זו ניתן לכנות בשם "אלוקים".

בשלב זה יזנק האתאיסט ויטען שיש פה קפיצה בלתי מוצדקת. מה פתאום אני מכניס לתמונה את אותו זקן שקוף בתור הסיבה ליקום? ואם הוא ברא את היקום, מי ברא אותו? ואם נאמר שאלוקים נצחי ואף אחד לא ברא אותו, אז למה לא נאמר שהיקום עצמו הוא כזה, ואז אין לנו צורך באלוקים? וכן כיוצא בזה.

אבל השאלות הללו מחטיאות את המטרה, פשוט משום שהן מייחסות לאלוקים את כל המטען המפוקפק שתואר לעיל. כאשר אנו אומרים שיש סיבה לכך שהיקום קיים כפי שהוא, גם אם אנו קוראים לה אלוקים, לא אמרנו שום דבר על זקנים שקופים למיניהם ובטח לא דרשנו מאף אחד להניח תפילין. כל מה שעשינו הוא להניח הנחה פשוטה: לכל דבר יש סיבה, ולכן גם להיותו של היקום קיים כפי שהוא יש סיבה. כפי שכתב ריצ'רד טיילור בספרו "מטאפיזיקה", אילו היינו הולכים במדבר ורואים מולנו על החול כדור זכוכית שקוף, היינו מניחים שיש סיבה לכך שהוא קיים ונמצא שם, ולא מסתפקים בקביעה שהוא שם "סתם כך". נניח אם כן שכדור הזכוכית הזה הוא כל היקום – מדוע שלא נחשוב בדיוק באותה מידה שיש סיבה לכך שהוא קיים כפי שהוא? האם כדור זכוכית פשוט לא יכול להתקיים בלי סיבה, אבל היקום כולו כן?

אבל הרי בהכרח כל שרשרת סיבתיות צריכה להיעצר בשלב כלשהו, או להיקלע לרגרסיה אינסופית. אם נאמר שיש סיבה ליקום, תעלה השאלה ומה הסיבה לאותה סיבה, וכן הלאה, עד שנגיע לאיזה "ככה זה" ונעצור בו, או שנמשיך עד לאינסוף עם סיבות בסיסיות יותר ויותר. למה אם כן לא לומר שהיקום עצמו הוא הדבר הבסיסי ביותר, שאין סיבה שקדמה לו? התשובה היא, שאין שום דבר הכרחי ביקום שלנו. כל דבר שקיים בו, ניתן היה להעלות על הדעת שיהיה אחרת, או שלא יהיה בכלל. לכן נדרשת סיבה לכך שהדברים הם אכן כפי שהם. וכדי שאותה סיבה לא תיפול תחת אותה שאלה, היא חייבת להיות מופשטת ובלתי מוגבלת לחלוטין, כך שלא ניתן להעלות על הדעת משהו אחר שהיא יכלה להיות. כל דבר מוגבל, בהכרח אינו הסיבה הראשונה, שכן נדרשת סיבה לכך שיש לו תכונות מסוימות דווקא ולא אחרות; רק סיבה אינסופית ובלתי מוגבלת אינה דורשת סיבה אחרת שקדמה לה. ולסיבה הראשונית הזו אנו קוראים אלוקים.

המחשה לתפיסה זו של אלוקים נמצאת אצל הטאואיזם, אותה פילוסופיה או דת סינית שבבסיס אמונתה נמצא מושג ה"דאו" או ה"טאו", מלה שפירושה "דרך". בניגוד לאלוקים כפי שהוא מתואר בדתות אחרות, הדאו עצמו חסר הגדרה לחלוטין ואינו בעל תכונות כלשהן. לא ניתן אפילו לומר עליו שהוא ישנו או איננו, שכן גם זה סוג של הגדרה. אף על פי כן, הוא אינו חסר משמעות; מתוך הדאו נובעות השלכות על האופן בו מתקיימת ומתנהלת המציאות, ומה הדרך הראויה לחיות ולהתנהל בה. למרות ההבדלים בין הפילוסופיה היוונית והנוצרית שהסיקה באופן לוגי את קיום הסיבה הראשונה, לבין הפילוסופיה הסינית שיצאה מנקודות מוצא אחרות, הרי שבסופו של דבר שתיהן קובעות קביעה דומה: אלוקים, או הטאו, הוא פשוט הסיבה הבסיסית לכך שהדברים הם כפי שהם. לא ניתן לומר דבר על עצמותו – לא משום שהוא שקוף וגדול מדי, אלא משום שבמהותו הוא חסר כל הגדרה, ולכן הוא הסיבה הראשונה לכל הדברים המוגבלים והמוגדרים שקיימים. ביטויים דומים לאלה של הטאואיזם נמצאים גם אצל הוגים יהודים כמו הרמב"ם והרב קוק, שלדבריהם לא ניתן אפילו לייחס לאלוקים את תכונת ה"יש" או "הקיום" בלי לחטוא בהגדרה, אלא שהאמירה "אלוקים לא קיים" מחטיאה יותר את האמת מאשר האמירה "אלוקים קיים". הרלבנטיות שלו מבחינתנו היא האופן בו מתקיימת ומתנהלת המציאות, והאופן בו עלינו לפעול בה.

ראינו אם כן את ההשקפה לפיה אלוקים הוא לא "דמות" כלשהי אלא פשוט הסיבה הבסיסית לקיומם של כל הדברים. השקפה אחרת, שאינה סותרת את הראשונה אלא יכולה לבוא בנוסף אליה, היא שאלוקים הוא הטוב שבמציאות. גישה זו מתבטאת בשפה האנגלית, בביטויים כמו "thank goodness". חשוב לשים לב לנקודה הזו – לפי אותה השקפה, אלוקים אינו "מישהו" שיצר את הטוב שבמציאות, אלא הוא הטוב עצמו. הרי אי אפשר להכחיש את העובדה שקיים טוב בעולם, כאשר "טוב" מוגדר לפי המושגים שלנו: סדר, יופי, הרמוניה, הנאה, שמחה, התפתחות, צדק, אושר, מוסר וכדומה. הדברים האלה אכן קיימים במציאות, החל מרמת חוקי הטבע ועד לרגעים קטנים של שמחה אישית. אפשר לדון מה יש יותר במציאות – סדר או אקראיות, הנאה או סבל, שמחה או צער וכו' – אבל אין ספק שלמרות כל הרע שקיים, יש במציאות גם הרבה מאד טוב - כולל עצם קיומה. והטוב הזה, הוא-הוא אלוקים. המושג "טוב" לכשעצמו אינו ניתן להגדרה עצמית, כפי שהבהיר הפילוסוף ג"א מור בספרו Principia Ethica; בדומה למושגים כמו "צהוב", אנו יכולים להצביע על מקרים בהם הוא מופיע, אבל לא להגדיר אותו בנפרד מהם. אף על פי כן, אין הוא זהה עם המקרים אלא קיים כסוג של אידיאה שמתבטאת במציאות בדרכים שונות. תיאור זה נשמע מתאים בהחלט לאלוקים, שכפי שראינו קודם, גם הוא חסר הגדרה לכשעצמו, וניתן רק להצביע על הופעותיו במציאות.

כאשר המאמינים מצביעים על דברים כמו סדר, מורכבות ויופי כראיה לקיומו של אלוקים, מגיבים האתאיסטים בכך שזהו "טיעון מהבּוּרוּת" – זה שאיננו יודעים איך נוצר היקום וכל הדברים הללו, לא מצדיק קפיצה למסקנה שאלוקים הוא זה שעשה זאת. אבל טענה זו מניחה שוב שאלוקים הוא "מישהו" או "ישות" מסוימת שאת קיומו מנסים להוכיח, בעוד שלפי ההשקפה המתוארת כאן, אלוקים הוא פשוט הטוב שבמציאות – והוא קיים באופן ברור ומובחן בדיוק כמו הצבע הצהוב. כשם שקיומם של חלמונים וחרציות מוכיח את קיומו של הצבע הצהוב, כך קיומם של סדר, יופי ושמחה מוכיח את קיומו של אלוקים – לא כישות נפרדת, אלא כעיקרון המתגלם באותם דברים. ומכיוון שהטוב, בהופעותיו השונות, כולל חלקים כה נרחבים ובסיסיים במציאות, הרי שמוצדקת ההנחה שהוא לא סתם אידיאה אלא האידיאה העליונה, העיקרון הבסיסי שממנו נובעת המציאות כולה. מדוע אם כן יש בעולם גם רע – זו כבר שאלה אחרת, שניתן להשיב עליה בדרכים שונות (למשל, שגם הרע משרת את הטוב בסופו של דבר, או שאיננו מבינים את הטוב עד הסוף, או שהטוב פועל מתוך מגבלות מסוימות וכדו'). אבל כל עוד יש טוב במציאות, אפילו אם הוא אינו כולל את כולה, הרי שהקביעה לפיה "יש אלוקים" היא נכונה בהגדרה.

ראינו אם כן שתי תפיסות של אלוקים, שאינן רואות אותו כזקן עם זקן לבן ואפילו לא כזקן שקוף וחסר צורה, אלא פשוט כתכונה בסיסית של המציאות: כסיבה לקיומה כפי שהיא, וכטוב שקיים בה. לפי תפיסות אלה, ברגע שקיים עולם ושקיים בו גם טוב – הרי שבהגדרה, יש אלוקים. לא כמסקנה עקיפה הנובעת מאותם נתונים, שניתן להקשות קושיות על ההיסק שמוביל אליה, אלא כחלק מהגדרת המציאות עצמה. מה שנותר הוא רק לברר את ההשלכות של זה.