האם כדי להיות אדם מוסרי נדרשת אמונה באלוקים? לכאורה נראה שלא; למרות שסקרים שנעשו בארצות הברית מראים שאנשים נוטים להתייחס לאתאיסטים בחשדנות מרובה יותר מאשר לקבוצות אוכלוסיה אחרות, הרי שמחקרים שונים מראים שרמת הפשע בחברות אתאיסטיות אינה גבוהה יותר, ולפעמים אף נמוכה יותר, מהממוצע בחברות נוצריות. אין כל ראיה לכך שאתאיסטים נוטים לפעול בצורה בלתי מוסרית יותר מאשר מאמינים. מעשי זוועה והרג המוניים נעשו אמנם במאה ה-20 בידי מדינות אתאיסטיות כמו ברית המועצות, סין, צפון קוריאה, קמבודיה וקובה, אבל מדינות אחרות בעלות אחוז גבוה של אתאיסטים, כמו ארצות סקנדינביה, ידועות דווקא כבעלות רמה מוסרית גבוהה (מבלי להיכנס לפרטים ולדקויות). כך שעל פניו לא נראה שאמונה באל היא תנאי הכרחי לקיומו של מוסר.
אף על פי כן, גם אם אתאיסטים יכולים להתנהג בצורה מוסרית, הם יתקשו מאד להסביר למה בעצם צורת ההתנהגות שלהם היא "מוסרית" – כלומר ראויה וטובה יותר מצורות התנהגות אחרות. נסביר כעת את הדברים.
השאלה העיקרית שעלינו לשאול את עצמנו היא, האם המוסר הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי? האם ישנם ערכי מוסר מוחלטים שאינם משתנים לפי רצונו של האדם, או שהאדם יכול לקבוע לו ערכי מוסר כרצונו ולפי שיקול דעתו? זוהי למעשה הבעיה המרכזית בה עוסקת הפילוסופיה של המוסר.
דויד אנוך, בספרו "Taking Morality Seriously", מציג את הניסוי המחשבתי הבא: כאשר אנשים חלוקים ביניהם על רצונות סובייקטיביים – למשל, הבעל רוצה לצאת למסעדה והאשה רוצה לצאת לתיאטרון – ברור לנו שאף אחד לא צודק יותר מהשני. זהו עניין של טעם וריח. במצב כזה ננסה לשכנע אחד מהם להתפשר ולוותר על רצונו, או שיכריעו באמצעות הטלת מטבע; שהרי לא משנה באמת מה תהיה התוצאה, העיקר שכולם יהיו מרוצים פחות או יותר. לעומת זאת, כאשר אנשים חלוקים ביניהם על מציאות אובייקטיבית – למשל, שני חבלנים שמתווכחים האם החוט האדום או השחור הוא זה שצריך לנתק כדי לנטרל את הפצצה – ברור לנו שאחד צודק ואחד טועה. במקרה זה לא נציע להכריע את הוויכוח באמצעות ויתור או הטלת מטבע, שהרי תוצאה שגויה עלולה לגרום לאסון ואין למסור אותה ביד המקרה. במקום זאת נדרוש מכל אחד לעמוד על שלו ולנסות לשכנע את השני בצדקתו, עד שתתברר האמת.
ומה לגבי ויכוח מוסרי? האם אנחנו מתייחסים אליו כאל ויכוח בין רצונות אישיים, או כאל ויכוח על אמת אובייקטיבית? נניח שקיים ויכוח בין שני אנשים, האחד חושב שזה בסדר גמור לשרוף חתלתולים קטנים לשם הנאה, ואילו השני חושב שזה מעשה רע מאד. האם נציע להם להכריע בויכוח באמצעות פשרה או הטלת מטבע? קרוב לוודאי שלא. אנו נעודד את הצד הצודק (המתנגד לשריפה, מן הסתם) לעמוד על שלו בתוקף ולא לוותר, ואולי אף להילחם בפועל בצד השני כדי למנוע ממנו לבצע את זממו. על אחת כמה וכמה שכאשר מדובר בפשעים מוסריים חמורים עוד יותר, כמו עינוי ורצח של בני אדם, או השמדת המונים, שאנו מצפים מכל מי שמתנגד להם לפעול בכל תוקף למניעתם ללא שום פשרה.
המסקנה המתבקשת מכך אפוא היא שאנו נוטים להתייחס לערכים מוסריים כאל עובדות אובייקטיביות ולא כאל רצונות סובייקטיביים. אילו המוסר היה מבטא נטייה אישית של האדם ותו לא, הרי שהשאלה האם לשרוף חתולים או לא היתה עניין של טעם וריח בלבד, שאין להתווכח עליה. יעשה כל אחד כרצונו. העובדה שאנו מתווכחים ונלחמים בלהט כזה סביב סוגיות מוסריות, מראה בבירור שאנו סבורים שיש אמת אובייקטיבית בנושא זה, שיש דברים שהם חובה או איסור עבור כולם, גם עבור אלה שאינם חושבים כך. מי שפועל בניגוד לאותם עקרונות מוסריים אינו סתם "שונה" או "אחר", אלא טועה או רשע.
אבל אם כך, השאלה המתבקשת היא מהו אותו מוסר אובייקטיבי? מה או מי קובע אותו? ובאיזה אופן הוא מחייב את כל בני האדם, גם את מי שאינו מזדהה איתו?
אלה שמכירים בקיומו של מוסר אובייקטיבי, חייבים לפנות למקור שמעבר לטבע על מנת לבסס אותו, שהרי בטבע עצמו אין שום דבר שיכול להפיק חובה מוסרית. יש לזכור תמיד את הכשל הנטורליסטי עליו דיברו דיוויד יום וג"א מור, לפיו מאף עובדה טבעית לא מתחייבת מסקנה מוסרית. העובדה שלחתול כואב כששורפים אותו, או שאנשים עצובים כשהורגים קרובי משפחה שלהם, היא לכשעצמה עובדה יבשה על המציאות, כמו הצבע הירוק של הדשא או הרעש שמשמיעה הרוח הנושבת. מעובדות אלה לכשעצמן לא נובעת שום מסקנה לפיה עלי להימנע משריפת חתולים או הריגת אנשים. אז מה אם כואב להם והם סובלים? למה שלא אגרום להם כאב וסבל? לשם כך נדרש לנו בסיס מוסרי שמעבר לטבע עצמו.
ומה יכול להיות אותו בסיס מוסרי? יש המתארים את העובדות המוסריות כסוג של אידיאות אפלטוניות, רעיונות מופשטים שקיימים באופן אובייקטיבי ללא תלות באדם. לשיטתם, עובדות מוסריות הן עובדות על המציאות בדיוק כמו חוקי הטבע. דעה זו אינה משתלבת כמובן עם תמונת עולם מטריאליסטית-נטורליסטית, לפיה כל מה שקיים במציאות הוא החומר הניתן לבחינה אמפירית, אבל היא תואמת היטב לתמונת עולם תיאיסטית, לפיה אלוקים הוא המקור למוסר האובייקטיבי, לטוב ולרע המוחלטים.
כמובן שעמדה זו, הנקראת ריאליזם מוסרי, מעוררת לא מעט קשיים משל עצמה: באיזה אופן אלוקים הוא המקור למוסר? למה עלינו לשמוע בקולו? ואם קיימות עובדות מוסריות אובייקטיביות, למה יש מחלוקות כה רבות סביבן? שאלות אלה נידונות באריכות בספרות הפילוסופית, ולא כאן המקום לדון בהן; לענייננו, הנקודה החשובה היא שגישה תאיסטית מסוגלת לטעון לקיומו של מוסר מוחלט ואובייקטיבי, באופן שתואם את האינטואיציות שלנו כפי שראינו לעיל.
אבל מה יעשה מי שאינו מוכן לקבל את קיומן של עובדות מוסריות על-טבעיות? על כורחו עליו לפנות לגישה הנקראת תיאוריית השגיאה המוסרית, ולטעון שהאינטואיציות שלנו פשוט שגויות; נכון שאנו חשים שלשרוף חתולים ולהרוג אנשים זה רע באופן אובייקטיבי, אבל התחושה הזו מתעתעת בנו. אנו פשוט משליכים החוצה את הסלידה האישית שלנו ממעשים כאלה, ומייחסים לה תוקף אובייקטיבי, כאילו יש אמת מוחלטת כלשהי מאחוריה. אבל האמת היא שאין שום אמת כזו, ואין שום עובדות מוסריות אובייקטיביות, אלא אך ורק נטיות סובייקטיביות ורצונות אישיים.
גישה זו נשמעת מאד רציונלית ופשוטה, והיא פטורה מלהתמודד עם כל הקשיים שמעלה הריאליזם המוסרי. מה שבעייתי בה הוא המסקנות שלה: אם אין מוסר מוחלט, ואין טוב ורע אובייקטיביים – הרי שמוסר הוא באמת עניין של טעם וריח בלבד. מי ששורף חתולים להנאתו אינו אדם רע יותר ממי שמאמץ חתולי רחוב עזובים, ומי שמאכיל ילדים רעבים באפריקה אינו טוב יותר ממי שעורף ראשים בסוריה או מוכר ילדות לעבדות במזרח אירופה. הם פשוט שונים, זה הכל; אחד נהנה לעשות דברים מסוג מסוים, והשני נהנה מדברים מסוג אחר. כן, אפילו הנאצים, הנאצים האיומים והנוראים שחייבים להופיע בכל דיון מוסרי, הם לא באמת רעים; הם פשוט בעלי העדפות אחרות מאלה שלנו. אם האדם הוא זה שקובע לעצמו את ערכיו, הרי שהם קבעו לעצמם ערכים משלהם, ואיזה בסיס יש לנו להעביר עליהם ביקורת?
נמצא אפוא, שהאתאיסט יכול אמנם לבחור להתנהג בצורה מוסרית לעילא באופן אישי – אבל אין לו שום אפשרות להעביר ביקורת על אלה שבחרו להתנהג בצורה אחרת ממנו. הוא יכול לסלוד מהם באופן אישי, אבל לא לייחס להם האשמה או טעות כלשהי. הוא יכול להצביע על כך שהם גורמים נזק וסבל, אבל עובדה זו לכשעצמה לא מחייבת אותם להימנע מכך. הוא יכול גם לצאת להילחם נגדם בחמת זעם ובתחושת צדקנות – אלא שאז עליו לזכור שאין שום בסיס אמיתי לצדקנות זו, ושמלחמתו אינה שונה ממלחמתם של אוהבי הקלמנטינות בשונאי הקלמנטינות. מה שמעלה כמובן את השאלה, איזו הצדקה יש לו על בסיס ערכיו שלו, לכפות את ערכיו על אנשים אחרים. אדם שמאמין שעמדתו מבטאת את הצדק האובייקטיבי, יש לו הצדקה לכפות אחרים לנהוג לפיה; אבל אדם שמודה שעמדתו היא ביטוי לנטייה אישית, ומתנגד באופן כללי לכפיית נטיות אישיות על הזולת, ימצא את עוצמו מול שוקת שבורה כשינסה להצדיק את מלחמתו בעושי העוולות למיניהן (בעיקר כשלא מדובר בהגנה עצמית מפניהם).
זוהי אם כן הבעיה המוסרית האמיתית של האתאיזם. אתאיסט לא חייב להיות נאצי, אבל הוא אינו יכול לבקר את הנאצים. הוא יכול להתנהג בצורה שהוא ואחרים מחשיבים למוסרית, אבל הוא לא ראוי לשבח מיוחד על בחירה זו, כשם שאדם שנהנה מאכילת קלמנטינות אינו ראוי לשבח יותר מזה שנהנה מאכילת גויאבות. הוא פשוט פועל לפי טבעו. עולם אתאיסטי הוא עולם שאין בו טוב ורע, רק רצונות אישיים, וממילא אין שיפוט מוסרי, לא גנאי ולא שבח. התגובה היחידה האפשרית שלו למעשי עוול היא שימוש בכוח, שההצדקה היחידה שעומדת מאחוריו היא רצון אישי, מה שהופך אותו לזהה לחלוטין למי שנגדו הוא נלחם. בעולם אתאיסטי, הנאצים ובעלות הברית שווים – אלה הרגו בשם רצונם האישי, ואלה הרגו בשם רצונם האישי, ואף אחד לא צודק ולא רשע באמת. הכל יחסי.
הויכוח בין מאמין לאתאיסט לא אמור להיות סביב השאלה מי הרג יותר אנשים, מסעות הצלב הנוצריים או רדיפות הדת של סטאלין האתאיסט. הנקודה האמיתית היא השאלה האם יש בסיס אובייקטיבי למוסר, ממנו ניתן לגנות בכלל את מסעות הצלב ואת הטיהורים הסובייטיים. לאדם מאמין יש בסיס כזה – הוא יכול לטעון שמעשי עוולה כאלה מנוגדים לחוקי המוסר המוחלטים האלוקיים. זו עמדה שדורשת בירור והסבר, אבל היא אפשרית. חשוב לציין, שהמאמין לא נצרך לאלוקים כדי שיאיים עליו בעונש אם יפעל בצורה לא מוסרית, כפי שסבורים בטעות לא מעט אתאיסטים. הפונקציה שהאל ממלא בהקשר הנוכחי היא לא כשופט ומעניש, אלא כבסיס למוסר המוחלט. לאתאיסט לעומת זאת אין שום בסיס כזה, שום עמדה לגנות ממנה את המעשים שכה מקוממים אותו. הדרישה שנשמעת לעתים כה קרובות בימינו – "תאמין במה שאתה רוצה, כל עוד אינך פוגע באחרים או כופה עליהם את דעתך" – היא עצמה חסרת בסיס בעולם אתאיסטי. מה רע בלפגוע באחרים או לכפות עליהם את דעותיי? מי קבע שאסור לי לעשות זאת? האם הארנבת יכולה לגנות את הזאב, או הקוף את הנמר? בעולם הטבע יש רק עובדות, לא ערכים, ומה שמכריע הוא רק הכוח ולא הצדק. האם אנו מעוניינים לחיות בעולם כזה?
היו פילוסופים, כמו קאנט, שטענו שקיומה של החובה המוסרית מהווה הוכחה לקיומו של אלוקים. אך גם אם לא נטען כך, צריך להיות ברור שבלי כוח עליון ועל-טבעי כלשהו, לא תיתכן חובה מוסרית של ממש. כל מי שמאמין שאכן קיימת חובה כזו, הרי שביודעין או בלא יודעין הוא מאמין באלוקים.