יש אנשים שעבורם ההיסטוריה האנושית מסתכמת במשהו כמו "פעם כולם היו פרימיטיביים חשוכים שהאמינו בשטויות ומתו ממחלות בגיל צעיר, עד שהגיע העידן המודרני עם הפניצילין והאבולוציה". אחרים מתרפקים בנוסטלגיה על דמיונות מוזהבים של זמנים קדומים, ושוכחים את דברי קהלת (ז, י) "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה, כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה". בלי להגזים לכאן או לכאן, אין ספק שהתקדמנו מבחינות רבות לעומת העבר, אולם גם איבדנו לא מעט דברים בדרך. לחיי הרווחה החומרית של המאה ה-21 יש יתרונות רבים, אך גם מחיר – וגם אם מוצדק לשלם אותו, חשוב להיות מודעים אליו.
המאה ה-19 היא אחת התקופות המרתקות ורבות התהפוכות ביותר בתולדות האנושות. היתה זו מעין תקופת מעבר בין העולם הישן לעולם המודרני, כאשר אידיאות משני העולמות שימשו בה בערבוביה. התפתחות מדעית וטכנולוגית מהירה, המהפכה התעשייתית והעיור, התפשטות הקולוניאליזם הבריטי, זרמים חדשים בפילוסופיה ובדת, עליית התרבות הויקטוריאנית – כל אלה זרמו ורחשו בעולמה של המאה ה-19, כשהם מכשירים את הדרך לקראת המאה ה-20 המוכרת לנו. אותה מאה הצמיחה גם מגוון דמויות מרתקות, חלקן אמיתיות וחלקן ספרותיות, שזכו להיכנס לפנתיאון התרבות האנושית ולהפוך למיתוסים ולסמלים רבי השפעה.
במאמר זה נפגוש שבע מהדמויות הספרותיות הבולטות של המאה ה-19 ונראה כיצד הן מגלמות את רוח תקופתן ואת הערכים האנושיים שאפיינו אותה – ערכים שבמידה רבה נשחקו ואבדו במהלך השנים שאחריה. אולי המפגש עם דמויות אלה יאפשר לנו ללמוד מהן ולהחיות במקצת את אותה אנושיות נשכחת.
1. שרלוק הולמס. הבלש הלונדוני הידוע, יצירו של ארתור קונן דויל, הוא ללא ספק אחת הדמויות המפורסמות והמשפיעות ביותר בתולדות הספרות. דמותו עטוית המעיל הארוך, כובע המצחייה האופייני (שהוא למעשה הוספה של אחד המאיירים ולא נזכר בתיאורים הכתובים של הולמס), הזכוכית המגדלת והמקטרת הפכה לאבטיפוס של הבלש החוקר, המפענח תעלומות ופשעים מסתוריים שהמשטרה עומדת חסרת אונים מולם. ייחודו של הולמס אינו רק בשכלו החד כתער ובכישוריו האנליטיים, אלא בשילוב בינם לבין אישיותו המרתקת: מצד אחד, הולמס הוא גאון מתבודד, קר רוח וציניקן למדי, שמפגין זלזול לא מוסתר בבינוניותם של שאר בני האדם; תמונת עולמו היא ריאליסטית ואין בה מקום לקסם או לעל-טבעי (בניגוד מובהק ליוצרו, ארתור קונן דויל עצמו, שהיה ספיריטואליסט נלהב ואף האמין בקיומן של פיות). אולם מאידך גיסא, מאחורי המעטה הצונן והמתנשא מסתתר לב רגיש בעל חוש לצדק וחמלה אנושית. הולמס פועל בשירות החוק, אולם יודע שזה אינו עולה תמיד בקנה אחד עם הצדק, ובוחר לפעמים להעלים עין ולהימנע מהתערבות כאשר הוא סבור שהמניע של העבריין הוא טהור וצודק (כמו בפרשת צ'רלס אוגוסטוס מילברטון). למרות הערותיו העוקצניות הרבות כלפי ידידו ד"ר ווטסון, הוא רוחש כלפיו רגש חם אמיתי שבא לידי ביטוי כאשר נשקפת סכנה לחייו (פרשת שלושת הגרידבים). מחשבתו היא אנליטית וביקורתית, אולם הוא משוכנע שיש משמעות ליקום ולכל המתרחש בו, ושגם לטרגדיות אנושיות יש מטרה כלשהי (הפרשה של קופסת הקרטון). למרות שכלתנותו של הולמס, אין הוא הספקן-ציניקן-ניהיליסט האופייני למאות המאוחרות יותר, אלא דמות רומנטית המשלבת בין שכל ולב, תבונה ורוח. זהו סוד קסמו של הבלש הגדול שאין שני לו.
2. דרקולה. האמונה בערפדים וסיפורים אודותיהם רווחו בעולם מאז ראשית ההיסטוריה, אולם מי שללא ספק אחראי על עיצוב דמותו של הערפד בתרבות המודרנית הוא בראם סטוקר, מחבר הספר דרקולה. דמותו של הרוזן דרקולה מבוססת (בין היתר) על אישיותו ההיסטורית של ולאד דרקולה השלישי "המשפד", נסיך ואלאכיה בן המאה ה-15, וככל הנראה הרומני המפורסם ביותר בהיסטוריה. בעקבות בראם סטוקר הפך השם "דרקולה" לסינונימי עם "ערפד", והאבטיפוס של הערפד החיוור והמהודר בחליפת ערב וגלימה שחורה (כפי שגולם בעיקר בסרטים בכיכובו של בלה לוגוסי) נחרט כסמל בתודעה האנושית.
דרקולה מסמל הרבה דברים. בתקופה בה נכתב, הוא ייצג את הפחד של האדם המערבי מפני מזרח אירופה החשוך והמאיים, את פחדה של הנאורות מפני רוחות הרפאים של ימי הביניים, ואת הפחד של הפוריטניות הוויקטוריאנית מפני הייצריות השטנית. אבל אולי יותר מכל, דרקולה מבטא את הפחד מפני אובדן הנשמה. מה שהופך אותו למאיים כל כך אינו העובדה שהוא הורג אנשים – יש רוצחים גרועים ממנו – אלא שהוא מארר את נשמותיהם ודן אותן לאבדון נצחי. ובאותה תקופה הנשמה וגורלה נחשבו לדברים חשובים באמת, יותר מאשר חיי הגוף. זאת בהשוואה ליצירות הערפדים הפופולאריות משלהי המאה העשרים והלאה, שמציגות את ההפיכה לערפד כמשהו מגניב ונחשק למדי, נטול כל מטען רוחני או דתי משמעותי. במאה ה-19 לאנשים עוד היתה נשמה; במאה ה-20 הם כבר איבדו אותה.
בנוסף לכך, הרוזן דרקולה מסמל עולם ישן של תארי אצולה, מסורות עתיקות, גינוני נימוס וכבוד עצמי שגם הוא כבר עבר מן העולם. למנהיגים בני זמננו יש יתרונות לא מעטים על פני שליטי העבר, אבל אציליים כמותם הם בפירוש לא, וחבל.
3. הרוזן ממונטה כריסטו. אדמונד דאנטס היה מלח צרפתי צעיר ומבטיח שעתיד מזהיר פרוש לפניו. לרוע מזלו, כמה מחבריו החליטו משיקולים אנוכיים להעליל עליו עלילת שווא, שבעקבותיה נגזר עליו מאסר עולם במצודת איף האימתנית. דאנטס איבד את אהובתו, את אביו ואת הקריירה שלו, אבל בעזרתו של כומר זקן הצליח לבסוף לברוח מהכלא, למצוא אוצר אגדי וליצור לעצמו זהות חדשה – הרוזן ממונטה כריסטו: אציל מסתורי בן העולם הגדול, שמטרתו היחידה לנקום באלה שהרסו את חייו ולהשיב להם כגמולם הצודק. השילוב בין עושרו הבלתי נדלה לבין ריבוי כישרונותיו וגאוניותו יוצאת הדופן הופך אותו למלאך נקמות מושלם שלרשעים אין סיכוי להתחמק ממנו.
האידיאל שמייצג הרוזן הוא הנקמה הצודקת. בימינו נקמה היא מילה גסה, שמיוחסת בעיקר לפראים צמאי דם, ואילו צדק הוא מושג תיאורטי שאת מקומו תפס החוק הפורמאלי היבש. אבל במאה ה-19 מושגים כאלה עדיין היו בתוקף וזכו לכבוד הראוי להם. הרוזן אינו נוקם רק את נקמתו האישית, אלא רואה את עצמו כשליח האל להעניש את הרשעים עלי אדמות בצורה כזו שתבהיר להם שיד ההשגחה העליונה היא זו שפגעה בהם. הוא אינו פועל מתוך יצרים פרועים אלא בתבונה ובשיקול דעת. מידה כנגד מידה, עין תחת עין – זהו עיקרון הצדק האלוהי. הגישות השוללות אותו הובילו לניוון מוסרי משל עצמם, לאובדן הערכים ולרלטיביזם של העידן הפוסט-מודרני; בריקנות שנוצרה, נדרשות דמויות של פורעי חוק כמו באטמן (שללא ספק יש בו מהשראתו של הרוזן ממונטה כריסטו) או המעניש, כדי לתת לנו את הנקמה הצודקת שאנו באמת רוצים לראות.
4. פאנטום האופרה. הספר פאנטום האופרה של גסטון לרו נכתב אמנם בתחילת המאה ה-20 ויצא לאור ב-1910, אבל מכיוון שעלילתו מתרחשת כביכול כמה עשרות שנים קודם, הרי שמוצדק לראות את גיבורו כבן המאה ה-19. מעט מאד ידוע על עברו של פאנטום האופרה, אותה דמות מסתורית הרודפת את מרתפי בניין האופרה הגדול של פריז. לפי מה שמתברר במהלך הספר שמו הוא אֶריק (אם כי אין זה שמו מלידה), ופניו המעוותות נראות כמו גולגולת מחרידה עד כדי כך שאפילו אמו נרתעה ממנו והכריחה אותו לחבוש מסכה. למרות כיעורו החיצוני ניחן אריק בקול מדהים ובאהבה גדולה למוזיקה. מבין הצללים ודלתות הסתרים הרבות שבבית האופרה הוא עוקב אחרי הזמרת הצעירה כריסטין, מדבר אליה בחשאי כ"מלאך המוזיקה" ומלמד אותה להביא את כישוריה לשלמות, בתקווה לזכות לבסוף באהבתה.
דמותו הטראגית של הפאנטום מבטאת את הטרנסצנדנטיות של האומנות, את כוחה האלוהי של הזמרה והמוזיקה להתעלות מעבר למגבלות העולם הזה. הפאנטום מנודה מהחברה האנושית, הוא "המת-החי" שמתנדנד בין העולם הזה, גן עדן וגיהינום, ואת היכרותו איתם הוא מבטא במוזיקה שהוא יוצר. הוא מגלם את האדם העליון הניטשיאני שנמצא מעבר לטוב ולרע, יוצר לעצמו את ערכיו ואינו נאמן לאיש פרט לעצמו – ואפילו זה לא. הוא חסר גבולות במרדף אחר מטרתו, ואז מוותר עליה מרצונו ברגע שהשיג אותה. בני האדם מהשורה יראו אותו כנבל ומפלצת – אבל מי הם שישפטו אותו? הוא כבר חרג מגבולות האנושיות ואינו שייך להם. רבים היום מצטטים את ניטשה וסארטר ומתיימרים להיות בעלי חופש מחשבה ויצירתיות, אבל ברוב המקרים אלו דיבורים בלבד של אנשים קטנים ושגרתיים למדי, שגם כאשר הם מורדים כביכול, הם עושים זאת במרדנות השבלונית המקובלת. הפאנטום מלמד אותנו איך נראה באמת אדם עליון, בכל תפארתו וזוועתו. אפשר לתעב אותו ואפשר להעריץ אותו, אבל אי אפשר להכחיש את גדולתו.
5. מוגלי. הגיבור המרכזי של ספר הג'ונגל, יצירתו המפורסמת של רודיארד קיפלינג, הוא "גור האדם" מוגלי (שלמעשה, לפי קיפלינג, יש לבטא "מָאוּגלי") – ילד שאבד להוריו בג'ונגל ההודי, אומץ על ידי להקת זאבים וגדל ביניהם תחת הדרכתם של באלו הדוב ובאגירה הפנתר השחור. מוגלי נמצא על קו התפר בין אדם לחיה ועליו להכריע לאיזה עולם הוא משתייך – הג'ונגל על חוקיו הפשוטים והטבעיים, או החברה האנושית הנגועה בשקרים, שחיתות, שנאה ואמונות טפלות. באמצעות דמותו מעלה המחבר את השאלה מה פירוש הדבר להיות אדם, ומה מותר האדם מן הבהמה. למרות העדפתו של מוגלי את חברתן של החיות, בסופו של דבר מתברר לו שאין מנוס מזהותו האנושית, והוא חייב להיפרד מידידיו ולנסות להתקבל למרות הקושי לחברת בני האדם. ייחודו של האדם לעומת שאר בעלי החיים התמסמס במידה רבה במאה ה-20 בעקבות התפשטות תורת האבולוציה והחילוניות, ובעיני רבים נחשב כיום האדם ללא יותר מקוף מפותח, שיתרונו על שאר החיות הוא כמותי בלבד ולא מהותי. זוהי מכה נוספת לרוחה של האנושיות שפיעמה עדיין במאה ה-19.
6. פרנקנשטיין. ויקטור פרנקנשטיין, גיבור הספר בעל אותו שם של מרי שלי, הוא המדען האחראי ליצירתו של המפלץ המלאכותי הידוע שלעיתים קרובות נקרא בטעות בשמו. למרות שדמויותיהם של השניים עוותו לבלי היכר באמצעות הסרטים והמדיה, שנהגו להציג את פרנקנשטיין כמדען מטורף ואת יצירתו כגולם חסר בינה, הרי שפרנקנשטיין המקורי הוא דמות אנושית וטרגית. במרדף האובססיבי שלו אחר הידע המדעי ופענוח סוד החיים הוא חצה את הגבול המפריד בין אדם לאלוהים, וניסה לשחק את תפקידו של הבורא בכך שהעניק חיים למעשה ידיו. אלא שהעונש על יומרנותו לא איחר לבוא, כאשר המפלץ – דמות אנושית וטראגית לכשעצמה – נפגע מיחסם של בני האדם כלפיו והחליט להרוס את כל מה שיקר ללבו של יוצרו.
סיפורו של פרנקנשטיין ממחיש את הסכנות הגלומות בכוח המדעי – סכנות שהאנושות מודעת להם אף כיום וביתר שאת (פארק היורה הוא דוגמא מובהקת ליצירה עכשווית העוסקת בכך, כמו גם החששות מפני שואה גרעינית או ביולוגית). אבל נקודת המבט שלו אינה תועלתנית גרידא, והוא אינו מתמקד בנזק שעלול להיגרם כתוצאה מניסויים מדעיים חסרי זהירות, אלא בשאלה המוסרית לגבי מקומו של האדם בבריאה והסכנה שבחטא היוהרה ובחריגה מסמכותו. כותרת המשנה של הספר, "פרומתאוס המודרני", מתייחסת למיתוס היווני על פרומתאוס שגנב את האש מהאלים ומסר אותה לבני אדם, ונענש על כך בחומרה; גם בספר בראשית, להבדיל, מביע ה' חשש כביכול מכך שהאדם יאכל מעץ החיים, ומאוחר יותר מפני הקמת מגדל בבל, שמבטאים שאיפה אנושית לכוח שלא אמור להיות בהישג ידם. שאלות כאלה כמעט ולא מעסיקות את האדם כיום; מבחינתו הוא אדון העולם וזכותו לעשות ככל שביכולתו, כל עוד הוא מצליח להימנע מהרס עצמו.
7. קפטן נמו. קפטן נמו ("אף אחד", בלטינית) הוא כינויו של הנסיך ההודי דאקאר, גיבור ספריו של ז'ול וורן 20,000 מיל מתחת למים (במקור 20,000 ליגות – מרחק גדול פי שלושה מהתרגום העברי) ואי התעלומות. בנו של ראג'ה הודי שאיבד את ממלכתו ומשפחתו, נמו הוא מדען גאוני שבנה את הצוללת הראשונה בעולם, הנאוטילוס. מונע משנאה לשלטון העריצות האנושי, הוא עוזב את פני האדמה כדי לחיות בעולם פרטי משלו במעמקי הים. שם במצולות הוא חופשי מהחוקים והכבלים החלים על שוכני היבשה, אך למרות עוינותו הכללית לאנושות הוא אינו נמנע מלסייע לנרדפים ולעשוקים, בני אדם כמו גם בעלי חיים.
גם בימינו לא מעט אנשים היו שמחים להשתחרר מעולה של החברה האנושית, אלא שכיום כבר לא נשאר מקום לברוח אליו. ממעמקי הים ועד לג'ונגלים של אפריקה ולקטבים, כל העולם כבר נחקר ותועד, ולא נשארו כמעט פינות נקיות משליטתה של האנושות. רשתות המידע והתקשורת עוטפות בחיבוק הדוק את כדור הארץ ומחברות את כל בני האדם זה לזה, על הטוב והרע שבכך. אי אפשר עוד להתבונן על האנושות מבחוץ, מנקודת מבט מנותקת, שכן כל אדם הוא בהכרח תוצר של אותה אנושות וכך גם השקפותיו. חסרה לנו הביקורת של הזר החיצוני שיוכל להעמיד מראה מולנו ולהציג אורח חיים אלטרנטיבי, אולי מוצלח יותר.