לסיפורי אימה קצרצרים הקודמים
1. היתה לנו הצלחה גדולה השנה, חשב לעצמו.
גייסנו מאות מתנדבים לטיפול בחולים, נכים וקשישים. הקמנו עמותה לשיקום נוער במצוקה. הרצנו קמפיין פרסומי נגד אלכוהול וסמים, שהפחית באחוזים ניכרים את השימוש בהם. ערכנו התרמה ציבורית לטובת עניים והומלסים, שהניבה תרומות בסך מאות אלפי דולרים...
הוא חייך בסיפוק. אנשים מצוינים, האנשים בקהילה הזו.
פשוט נשמות טהורות.
אין דבר טעים יותר מזה.
2. "תבדקי אם יש מפלצת בארון", הוא ביקש.
היא בדקה. "אין שם שום מפלצת", אמרה.
"אולי מתחת המיטה?"
"גם לא".
"ומאחורי הווילונות שעל החלון? את בטוחה שאין שם כלום?"
"בטוחה לגמרי", היא אמרה.
"אוי לא", הוא אמר, מחוויר. "זה אומר שהיא מסתובבת חופשית איפשהו".
3. היא היתה צנועה כשם שהיתה יפה.
היא הקפידה שלא ייגע בה עד החתונה.
הוא כיבד את רצונה, והאמין לה שזה חשוב לה.
אבל רק אחרי החתונה הוא הבין,
כשידיו המושטות חלפו דרכה כמו אוויר.
4. "תגיד", היא שאלה. "למה אף תלמיד בבית הספר הזה לא מעז להגיד את השם "צ'ארלי"? כשאמרתי אותו כולם התרחקו ממני, ואף אחד לא היה מוכן להסביר לי למה!"
"צ'ארלי היה תלמיד בתיכון הזה לפני כמה שנים", הוא אמר. "התלמידים האחרים לעגו לו והעליבו אותו, ובעקבות זה הוא התאבד. מאז נוצרה אגדה לפיה אם מזכירים את השם שלו, הוא מופיע ולוקח איתו את התלמיד שהעז לקרוא לו. לכן הרבה תלמידים לא מוכנים לומר "צ'ארלי" בין כותלי בית הספר".
"נו באמת, איזה שטויות אלה!" היא קראה. "אתה לא חושב שזה ממש טיפשי?"
"לא", הוא אמר.
5. "אף פעם לא הבנו באמת את הג'יהאד העולמי", הוא אמר, מתנשף. "החמאס, הג'יהאד האיסלאמי, אל-קעידה, דאע"ש, בוקו חראם – כל הארגונים האלה עם השאהידים המתאבדים שלהם – חשבנו שהם מטורפים שנלחמים מלחמה אבודה. וכל הזמן הזה הכוח האמיתי שלהם הלך והתעצם, מספר הלוחמים שלהם הלך וגדל – ועכשיו הכל אבוד, אין עוד שום תקווה... הלילה זה קרה... אלוהים, הזוועות שהם מחוללים שם! העינויים של החפים מפשע... זה יותר גרוע מהגיהנום!"
"על מה אתה מדבר?" שאלתי. "ארגוני הטרור הם לא יותר מאשר מטרד, הם לעולם לא יצליחו לכבוש את ישראל או לנצח את ארצות הברית. מה כבר קרה הלילה, דאע"ש השתלטו על עוד איזה כפר?"
"לא", הוא אמר. "על גן עדן".
6. "תודה שבאת לבקר אותי בבית החולים", היא אמרה במבוכה.
"אין בעד מה", אמר. "מה בדיוק קרה לך? מה אומרים הרופאים על ההתעלפות?"
"אנמיה חמורה", היא אמרה. "איבדתי כמות רצינית של דם, אבל אין להם מושג איך זה קרה; אין שום פצע, דקירה או נשיכה שיכולים להסביר את זה. הם אומרים שזו תופעה שהתפרצה לאחרונה באזור, ושכמה מהאחרים... לא היו ברי מזל כמוני".
"תרגישי טוב", הוא אמר, מביט בה בריכוז. "לא הייתי רוצה שיקרה לך משהו".
"תודה", אמרה שוב במבוכה. היא לא אהבה שהוא נועץ את המבט הזה.
זה תמיד גרם לה סחרחורת.
7. הוא הראה לי תמונה על המסך. בתמונה נראתה בובה תינוקת גדולה, שוכבת על הארץ.
"הבובה הזו היתה של הבת שלנו", הוא אמר. "קנינו לה אותה כשהיא היתה בת שנה. היא לקחה אותה לכל מקום וישנה איתה במיטה כל לילה. בוקר אחד, לפני כשנה, הבובה פשוט נעלמה. חיפשנו בכל מקום ולא מצאנו אותה. ופתאום עכשיו אני רואה אותה כאן באינטרנט, בתמונה הזו..."
הוא הצטמרר כולו.
"מאיפה התמונה הזו?" שאלתי. "מי צילם אותה?"
"רובוט המחקר של נאס"א", הוא אמר. "על המאדים".
8. "דודה מרתה", הוא אמר. "ההורים שלי באו לפה אתמול. ראיתי אותם".
"באמת?" היא אמרה באדישות.
"כן. הם רצו לקחת אותי, ואת עמדת בכניסה וגירשת אותם, ולא נתת להם להיכנס!"
"אם אתה אומר", היא אמרה.
"אבל בשבוע שעבר הם הצליחו להוציא מפה את ג'ודי אחותי, בלי ששמת לב".
"זו היתה טעות שלי", היא אמרה, נאנחת. "לא יקרה שוב".
"את לא תצליחי לעצור אותם כל הזמן!" הוא קרא. "בסוף הם ייקחו גם אותי!"
"אני מבטיחה לך שלא", היא אמרה. "אל תדאג חמוד שלי. יש לך עוד הרבה שנים לחיות".
9. אין לי מושג מה המקום הזה.
הכל חשוך, ואין פה כלום פרט לסבך של חוטים, סיבים וחבלים ארוכים מחומר מוזר, קשורים אחד בשני.
מדי פעם זורמים ניצוצות חשמליים לאורכם.
ניסיתי לקרוע כמה מהם ולפלס לי דרך החוצה, ואז שמעתי צרחת כאב נוראית והכל סביבי הזדעזע.
אין לי מושג איך הגעתי לכאן.
בסך הכל אמרתי שאני רוצה להיכנס פעם אחת לראש של אשתי.
10. הוא דחף את הילד בגסות וחטף מידיו את הכדור.
"סוף סוף תפסתי אותך!" נהם. "ה-F.B.I חיפשו אותך. ה-C.I.A רדפו אחריך. כולם רוצים משום מה לשים את הידיים על הכדור המרופט הזה שלך. מה יש לך שם בתוכו? סודות מדינה? נשק גרעיני? אני הולך לגלות עכשיו!"
הוא שלף סכין והחל לשרוט את הכדור לאורכו.
האדמה הזדעזעה לפתע, והוא שמט את הכדור מידיו בבהלה.
"מה לכל הרוחות זה היה?!" קרא.
הילד הרים את הכדור בדממה ובחן את השריטה.
"אני חושב שזו היתה סין", אמר.
11. מעבר לחלון שלי אני רואה פרצופים מופיעים מתוך החושך.
ילדים, ילדות, בני נוער, לפעמים גם מבוגרים. חלקם אוחזים נרות בידיהם, חלקם מוסתרים בחשיכה.
הם קוראים בשמי. לפעמים לוחשים אותו, לפעמים צועקים אותו. לפעמים הם מתגרים בי לצאת אליהם. לפעמים הם צוחקים עלי.
אני מנסה להתעלם מהם, אבל לפעמים אני לא מסוגלת לסבול את זה יותר.
עכשיו עומדת שם נערה צעירה עם שיער בהיר ונר ביד. היא קוראת בשמי שוב ושוב.
אני הולכת לעשות משהו בנושא אם היא לא תפסיק.
קדימה, כלבה.
תגידי "בלאדי מרי" עוד פעם אחת.
12. "לפעמים הבת שלנו רואה אנשים ברחוב", הוא אמר. "היא מתארת אותם במדויק ואומרת שיש בהם משהו מוזר, אבל לא יודעת להסביר מה. והם תמיד מחייכים אליה חיוך משונה לפני שהם מסתלקים".
"אני לא מבין", אמרתי. "רק היא מסוגלת לראות את האנשים האלה?"
"לא", הוא אמר. "גם אנחנו רואים אותם. אבל הבת שלנו עיוורת מגיל ארבע".
13. הוא שרטט את הכוכב המחומש על הרצפה בדם, הדליק את הנרות סביבו, הקטיר את הקטורת, ואז דקלם את המילים המוזרות מתוך המגילה שבידו.
הנרות הבהבו, יללה מחרידה נשמעה, ובפרץ של אש ועשן הופיעה דמות בתוך הכוכב המחומש.
דמות עירומה, קטנה ושברירית למראה, שהביטה סביבה במבט המום.
הקהל בחדר השמיע שאגות שמחה. המזמן הניף את ידיו בניצחון.
"סוף סוף גילינו איך עושים את זה הפוך!" קרא. "עכשיו נלמד את בני האנוש הארורים האלה לקח!"
14. היה לי ברור שהחתונה של בתי היחידה היא האירוע הגדול ביותר בחיי.
לא חסכתי בהוצאות. הוריתי להפוך את הגן של האחוזה לגן אירועים מפואר. קניתי לה את השמלה המפוארת ביותר ואת התכשיטים היקרים ביותר, והזמנתי את המאפרת ומעצבת השיער הטובות ביותר. דאגתי גם לחתן לטיפול הולם. והחשוב מכל, הזמנתי צלם מיוחד שינציח אותם ברגעים החשובים הללו.
הוא עשה עבודה מצוינת, אגב.
עשר שנים חלפו, וחוץ מקצת אבק שצריך להסיר מהם מדי פעם, הם לא השתנו בכלל.
15. "אתה רצחת את אשתך ואת הילדים שלך", אמרתי.
האיש הנהן בראשו.
"והיית הורג גם את עצמך, אלמלא הצלחנו לפרוץ פנימה בדיוק בזמן כדי לעצור אותך", אמרתי.
הוא הנהן שוב.
"עשית דבר חמור מאד", אמרתי. "ובלי שום סיבה מוצדקת".
סימנתי לשומר שעמד מאחוריו.
הוא התכופף ונשך את האיש בכתפו. נשיכה אחת תספיק.
"בקרוב תגלה שזה לא כל כך נורא להיות אחד מאיתנו", אמרתי.
16. הם צעדו בחזרה על השביל לכיוון היישוב, רוח הלילה מקררת את זיעתם.
"אני חושב ששברנו שיא", הוא אמר. "לא נראה לי שעוד מישהו רץ פעם את כל המסלול הזה שבע פעמים ברצף".
"יש ביישוב מין אמונה טפלה לגבי זה", היא אמרה. "כאילו אסור לעשות את הסיבוב הזה יותר משש פעמים".
"איזה שטויות", הוא אמר. "זה אמנם די מתיש, אבל למה שזה יהיה אסור?"
"לא יודעת", היא אמרה. "זו סתם אגדה ישנה שמסתובבת ביישוב".
"אם כבר מדברים על היישוב", הוא אמר לפתע, "לא היינו אמורים כבר לראות אותו מכאן?"
17. היא נדחקה לתוך הארון, עוצרת את נשימתה, מכסה את פיה בידיה.
דרך החריץ היא ראתה את האיש במסכה מסתובב באיטיות ברחבי הבית, מאצ'טה ארוכה בידו.
"צאי החוצה..." הוא נהם בקול נמוך ומעביר צמרמורת. "אני יודע שאת כאן, איפשהו..."
היא התפללה נואשות שהוא לא ישמע את ליבה ההולם בפראות.
"אל תפחדי ממני..." הוא נהם. "בואי הנה אם חייך יקרים לך..."
אחרי זמן שנראה כמו נצח, היא שמעה את צעדיו מתרחקים, ואז שקט.
היא חיכתה עוד קצת, ואז הציצה החוצה בזהירות.
"אני חושבת שהוא הסתלק", לחשה לעצמה בהקלה.
"מצוין", גיחך קול מחריד מעבר לכתפה. "נמאס לי לחכות".
18. היא חייגה במהירות 100.
"משטרה, שלום", ענה הקול מהצד השני.
"ראיתי מישהו בחצר שלי", היא לחשה. "אני חושבת שזה המבוקש הנמלט שדיברו עליו בחדשות... אני גרה ברחוב החרציות 17, בבקשה תגיעו מהר..."
"אנחנו כבר בדרך אליך. בינתיים תנעלי היטב את כל הדלתות והחלונות בבית".
"נעלתי אותם כבר. רק תגיעו הנה".
"את בטוחה שנעלת את כולם?"
"אני חושבת... למה אתה שואל?"
"כי לרוע מזלך, מיכל, נראה לי שפספסת את החלון במרתף..."
19. הטלפון צלצל. זה היה הוא.
"את זוכרת את שרשרת הכסף שהבאת אתמול? זו שמצאת במרתף בהונגריה?"
"כן", היא ענתה.
"אז מתברר שהיא היתה של אליזבת בטורי, רוזנת הדמים מהמאה ה-16, שנהגה לרחוץ בדמן של נערות צעירות".
"וואו", היא אמרה. "זה מדהים. אבל למה אתה נשמע כל כך לחוץ בגלל זה?"
"כי היא באה לקחת אותה בחזרה", אמר.
20. "התינוקות שלי תמיד מתים", היא אמרה בעצב. "כל פעם שיש לי תינוק חדש אני כל כך שמחה איתו, אבל תוך זמן קצר הוא מתחיל לצרוח בלי הפסקה, ותוך כמה ימים הוא מת! ואני כל כך אוהבת אותם! לא עשיתי להם שום דבר רע! למה זה קורה לי?"
הוא הרים את מבטו מהספר שעיין בו.
"אני חושב שמצאתי את הסיבה", אמר. "כתוב כאן שתינוקות אנושיים צריכים לאכול".
21. "למה אתה חיוור כל כך?" שאלתי. "קרה משהו?"
"עברתי קודם על הגשר מעל הנהר", הוא אמר, "ולאור הירח ראיתי גופה צפה על פני המים. זו היתה אשה בשמלה לבנה, והיא שכבה על גבה כשעיניה פקוחות ושערה השחור צף סביבה. ראיתי איך הזרם סוחף אותה אל מתחת לגשר".
"באמת נשמע לא נעים", אמרתי.
"כן", הוא אמר. "בעיקר כשהיא לא הופיעה שוב בצדו השני".
22. "הזמנת את ציידי הערפדים?" היא שאלה.
הוא הנהן.
"ואלה ציידי הערפדים הכי טובים בעולם?" שאלה.
"הטובים ביותר. אין עוד אף אחד שמשתווה להם", ענה.
"נו... ומה קורה איתם?" שאלה. "הצלחת לשכנע אותם להיכנס לבית?"
הוא הצביע בחיוך אל עבר הבית הישן. להבות ועשן בקעו ממנו.
"עכשיו לא נותר עוד אף אחד שיכול לעצור אותנו", אמר.
23. "אתה יכול להפסיק להנשים אותו", אמרה הרופאה בעצב. "הוא מת".
הוא התרומם באיטיות מעל הגופה השוכבת על המיטה.
"אל תצטער שאתה לא מצליח להציל אותם", היא אמרה. "אני רואה כמה אתה משתדל להנשים תמיד את הפצועים והנוטים למות, גם כשהסיכוי קטן, גם כשזה מקרה אבוד. אבל לפעמים זה פשוט חסר טעם".
"לא", הוא אמר. "כל עוד הנשמה לא פרחה, בהחלט יש טעם".
24. "שמעת? ויליאם צ'ייס, סופר האימה הידוע, נפטר אתמול מסרטן", היא אמרה.
"כן, אני יודע", אמרתי. "יש עכשיו מכירה מיוחדת של הספר האחרון שכתב. הוא הספיק לסיים אותו זמן קצר לפני מותו, ואמר שכל עוד אנשים קוראים את ספריו, הוא לא מת באמת. מיליונים ברחבי העולם צובאים על החנויות כדי לקנות עותק".
"הנה, רובי ודניאל כבר הספיקו לקרוא אותו, נכון?", היא אמרה. "איך הספר?"
"מצוין", אמרו שניהם פה אחד בחיוך. "הוא עבד פשוט מצוין".
25. הוא ראה אותה בבירור בחושך, עומדת ממש מולו.
הוא רץ לעברה, אך היא התרחקה ממנו במהירות.
הוא ניסה שוב ושוב להתקרב אליה, אך בכל פעם היא נעה רחוק יותר.
הוא ניסה להתקדם לכיוונה באיטיות, צעד אחר צעד – אך כשכמעט הגיע היא נעה במהירות לאחור, הרחק ממנו.
זה לא יתכן, חשב לעצמו. זה פשוט לא יכול להיות!
ואז היא נטרקה בחבטה והוא מצא את עצמו סגור לבד בחושך.
26. "אשתי לשעבר ממררת לי את החיים", הוא אמר. "היא מטרידה אותי בטלפון, מסתובבת ליד הבית שלי ומאיימת על כל אשה שמנסה להתקרב אלי. אין לי שום סיכוי להתחיל קשר חדש ככה".
"כן, זה לא קל להיות גרוש", אמרתי.
"הלוואי שהייתי גרוש", הוא אמר. "אני אלמן".
27. "אומרים עליך שאתה גדול הרופאים של הדור", היא אמרה, לפני שעצמה את עיניה. "שהצלחת לנתח ולרפא מאות חולים שכל השאר נואשו מחייהם. אומרים שאזמל המנתחים שלך הוא אזמל קסמים ממש. אתה בוודאי תוכל להציל אותי".
הוא הביט בה בשעה שחומר ההרדמה עשה את פעולתו.
כל מה שהיא אמרה נכון, חשב לעצמו בצער.
אבל גם את אזמל הקסמים הזה צריך להטעין מחדש מדי פעם.
28. "אני יודע שבגיל ההתבגרות עושים דברים מוזרים לפעמים, אבל זה כבר מדאיג", הוא אמר. "הילדים שלנו תמיד היו כל כך נחמדים ומתוקים, אבל לאחרונה הם התחילו לקלל אותנו ולאיים עלינו, והם מתנהגים בצורה אלימה ותוקפנית מאד. מתברר גם שהם מתאספים עם חברים מפוקפקים ועושים כל מיני סיאנסים או וודו, אני לא יודע מה..."
"אני לא חושב שאתה צריך לדאוג", אמרתי. "הרבה נערים מתבגרים עושים דברים כאלה. זה טבעי שהם יתחצפו או יקללו מדי פעם".
"כן", הוא אמר. "אבל לא בגרמנית שוטפת".
29. "שלום, דוקטור שרמן", היא אמרה. "זה הבן שלי דני. הכלב שלנו רקסי התחיל להשתולל אתמול ונשך אותו. הנשיכה לא עמוקה, אבל אני פוחדת מכלבת..."
"היו הרבה מקרים כאלה לאחרונה", אמר הרופא. "כלבים ברחבי העולם התחילו משום מה לתקוף את הבעלים שלהם. גם הכלב שלי, לאקי, נשך אותי בשבוע שעבר. אבל אין מה לחשוש, זו לא כלבת; אולי שינויי האקלים גורמים להם להיות עצבניים... את יכולה לחכות רגע בחוץ בזמן שאבדוק את דני".
לאחר שהיא יצאה, הביט הרופא בעיניו של דני וקרץ.
"אני רואה שהלך לך טוב, רקסי", אמר.
"לגמרי לא רע, לאקי", אמר הילד. "לגמרי לא רע".
30. אני לא יודע למה אבא ואמא אמרו לי לא לרדת לעולם במדרגות שמובילות למטה מהמרתף.
אני כבר יורד בהן במשך שעה ועד עכשיו לא קרה כלום.
31. הוא חיכה קצת אחרי שהיללות פסקו, ופתח את דלת הארון.
לא היה שום חתול בפנים.
על הרצפה היתה חבילת שטרות של דולרים.
מצוין, חשב לעצמו בזמן שספר את הכסף. זה יותר מאשר הג'וקים והעכבר.
אבל הוא רצה עוד.
"נועה!" קרא. "בואי רגע תראי משהו!"
32. "אלוהים, זה מחריד", הוא אמר. "זרועות התמנון המתפתלות האלה, הלועות הפעורים..."
"הכנפיים הפרושות שלו, קרני האיל, החרב המונפת והגיחוך המחריד..." היא אמרה.
"על מה אתם מדברים? זה זאב ענק, מפלצתי, מזיל ריר! " אמר השלישי.
"מה פתאום! יש לו מגבעת וגלימה ומסכה, וסכינים במקום אצבעות..." אמר הרביעי.
הם הביטו אחד בשני, חיוורים.
"משהו ממש לא בסדר עם הפסל הזה", אמרו.
33. "בובי שוב התעורר באמצע הלילה", היא אמרה. "הוא נעמד באמצע החדר ונבח בפראות לעבר הדלת. פתחתי אותה בזהירות והצצתי החוצה. לא ראיתי כלום, אבל הרגשתי בבירור שמישהו – או משהו – נמצא שם במסדרון בתוך החושך... זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, ואני פוחדת..."
"זה בטח היה רק דמיון" אמרתי. "כלבים נובחים לפעמים סתם מכל מיני סיבות".
"לא כלבי פרווה", אמרה.
34. "איזה תינוקות חמודים!" הוא אמר. "תאומים, נכון? איך קוראים להם?"
"אלי ושלומית", אמרתי.
"אה, אני מבין", הוא אמר בשקט. "על שם ההורים שלך שנעלמו... זו אכן היתה אבדה מצערת... אבל אין לאבד תקווה, אולי הם עוד יחזרו יום אחד..."
"לא", אמרתי. "אני לא חושב".
ותחבתי לפיותיהם של השניים עוד כפית של מזון התינוקות המיוחד.
35. הוא לחץ על הכפתור. ממכשיר ההקלטה נשמעו צרחות מחרידות, כשל אשה המתייסרת בכאבים.
"נו, מה הבעיה?" אמר המוכר. "נראה שהמכשיר עובד בסדר גמור. אבל איפה הוא הקליט את הצרחות האלה?"
"בחדר ריק", הוא אמר.
36. "אתה בא?" הוא אמר. "פרופסור הזלין מציג בכיכר העיר את המכונה החדשה שלו, שעובדת על אנרגיה מסוג חדש ובלתי מוכר. הוא הזמין את כולם לבוא ולראות אותה".
"מה עושה המכונה הזו?" שאלתי. "ועל איזו אנרגיה היא פועלת?"
"אני לא יודע", הוא אמר. "אבל הוא ממש רוצה לפרסם אותה. הוא אמר שאם לא יגיעו לכיכר לפחות עשרת אלפים אנשים, המכונה לא תופעל!"
37. הרחתי ריח מוזר מעבר לדלת.
פתחתי את הדלת, ומצאתי את הגופה יושבת בכסא הנדנדה שבחדר השינה.
היא היתה לבושה בחלוק שינה ישן. הטלוויזיה היתה דולקת.
החוקרים קבעו שזו הזקנה הבודדה שגרה בדירה הזו.
היא מתה ככל הנראה מהתקף לב או משבץ, ואף אחד לא ידע על כך.
היא מתה לפני יותר משלוש שנים.
אני גר בדירה הזו כבר שנתיים;
איפה היא היתה עד אתמול?
38. "הדלתות נפתחו!" היא קראה מעברו השני של הקו. "בדיוק בחצות, כל הדלתות נפתחו מעצמן, בלי שמישהו נגע בהן!"
"טוב, תירגעי", הוא אמר. "לא צריך להיבהל. זה אולי קצת מוזר, אבל בטח יש לזה הסבר כלשהו. אם את חוששת, את יכולה לצאת מהבית..."
"אני לא בבית!" היא צרחה. "אני במשמרת לילה באגף הפסיכיאטרי הסגור!"
39. הם פתחו בזהירות את מכסהו של ארגז המתכת הכבד והישן שמצאו במרתף, והביטו פנימה.
בתוך הארגז היתה מונחת ערימה של כפות ידיים אנושיות כרותות, מיובשות.
"אלוהים אדירים", היא לחשה באימה. "איך הגיעו לכאן הידיים האלה?"
"נצטרך לבדוק אותן כדי לדעת", אמר והושיט את ידו לעברן.
40. "ראית את הירח?" הוא שאל.
היא הרימה את עיניה והביטה אל מחוץ לחלון.
"וואו", היא אמרה. "הוא אדום כמו דם ונראה כמו גולגולת מגחכת. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. זה ממש מוזר..."
"על מה את מדברת?" שאל בתמיהה. "הירח נמצא בכלל בכיוון השני!"
41. הוא הרים את הטלפון. "כץ הדברות בע"מ, שלום", אמר.
"ערב טוב", ענה הקול בצד השני. "אתה מדביר מנוסה?"
"בהחלט", הוא אמר. "יש לי ניסיון של שנים בהדברת ג'וקים, נמלים, חולדות וכל סוגי החרקים והמזיקים".
"מצוין. אתה בדיוק האיש שאנחנו צריכים. תגיע אלינו בבקשה בהקדם".
הוא לקח את הפרטים והתכונן ליציאה לכתובת שנמסרה לו.
הוא קיווה שהוא שמע אותה נכון – הקליטה היתה כנראה חלשה, והקול השני נשמע מטושטש ומתכתי במקצת. כמו זמזום.
42. "אתה בטוח שכולם ערוכים למקרה של התקפה מצד השד?" היא שאלה.
"בהחלט", הוא אמר. "כולם חמושים ומצוידים במיטב כלי הנשק, ושומרים עליהם בהישג יד באופן קבוע. אנחנו לא יודעים עדיין מה כוחו של השד, אבל הנשקים הללו יוכלו בוודאי להתמודד איתו".
"חבל באמת שאנחנו לא יודעים למה הוא מסוגל לגרום", היא אמרה. "איך אמרת קוראים לשד הזה?"
"סאמו-אובייסטבו", הוא אמר. "נשמע כמו משהו ברוסית, לא?"
43. "המפקד!" קרא הסוהר. "משהו נורא קרה! כל האסירים נעלמו!"
"נעלמו!" קרא מפקד הכלא. "איך זה יכול להיות? תבדקו מיד את כל התאים, אולי הם חפרו מנהרה או משהו!"
"כבר שלחנו אנשים שייכנסו לתאים ויבדקו אותם היטב", אמר הסוהר.
"נו? ומה הם גילו?"
"הם לא הספיקו לגלות כלום, המפקד", אמר הסוהר בקול רועד. "הם נרצחו באכזריות רגע אחרי שפתחו את הדלתות..."
44. זה היה אחד המועדונים הפרועים ביותר בעיר. לא מעט נשים הותקפו בו בעבר.
הוא ראה אותה צועדת פנימה לבדה. הוא ידע מה הולך לקרות.
כעבור כמה רגעים, שמע אותה צורחת. צרחה נוראית של כאב, ייסורים וייאוש שהקפיאה את דמו.
הוא אטם את אוזניו וחיכה שהצליל הנורא ייפסק.
כמה רגעים חלפו, ואז היא יצאה החוצה.
היא התקרבה אליו. הוא ראה את פניה החיוורים, המיוסרים.
"אלה כבר לא יפגעו שוב באף אחד", אמרה הבאנשי.
45. לא ידעתי שאוגרים הם חיות כל כך אכזריות.
יום אחרי שנקבת האוגר שלנו המליטה, האוגר הזכר תקף אותה ואכל לה את הראש, ולאחר מכן הרג את הגורים ואכל גם אותם.
אחרי שזה קרה הילדים לא רצו לגדל אותו יותר. לקחתי אותו לשדה ושחררתי אותו שם.
הוא עוד הספיק לנשוך אותי ביד לפני שהסתלק, המנוול הקטן. אני מקווה שאין לו משהו מדבק.
46. באותה ארוחת ערב כולם היו מוטרדים.
הילדה היתה מוטרדת מכך שהיא לא מוצאת את בובת הברבי האהובה שלה. היא הלכה לאיבוד כבר לפני שבועיים ולא נמצאה בשום מקום.
האמא היתה מוטרדת מכך שבעלה התחיל לאחר לחזור מהעבודה ולהתנהג בצורה מוזרה בשבועיים האחרונים. היא חשדה שהוא מסתיר ממנה משהו.
האבא היה מוטרד לגבי המזכירה הצעירה והיפה שהתחילה לעבוד במשרד שלו לפני שבועיים. היא היתה מאד ידידותית, אבל הוא היה בטוח שכבר ראה אותה פעם ולא הצליח לזכור איפה.
47. "ראית את הציור של העכביש הענק שציירתי?" הוא שאל. "הוא מונח שם על השולחן. נכון שהוא נראה ממש כאילו הוא חי?"
"לא יודעת", היא אמרה. "יש פה רק דף חלק".
48. היא הביטה דרך המשקפת.
"את רואה את בית הקברות?" הוא שאל.
"כן", היא אמרה, מניעה את המשקפת סביב באיטיות. "אני רואה בבירור את המצבות, את העצים העקומים, את הפסלים... "
"יש שם משהו חדש?" הוא שאל. "מישהו נמצא שם?"
"לא", היא אמרה. "הוא נראה אותו דבר כמו בפעמים הקודמות. ואני לא רואה שם אף אחד".
"טוב, הייתי אומר שזה כנראה סתם בית קברות רגיל", הוא אמר. "אם לא היינו יושבים עכשיו במרתף הבית שלי במרכז העיר".
49. "את כל כך יפה!" הוא אמר. "אף פעם לא ראיתי אשה יפה כמוך! את האשה הכי יפה בעולם! את פשוט מושלמת!"
"אוי, באמת, אתה מגזים", היא צחקקה.
"לא, אני רציני לגמרי", הוא אמר. הוא הוציא קופסה קטנה מכיסו, פתח אותה וקירב אותה לפיו.
"קרול לספינת-האם, מצאתי את הדגימה שאתם מחפשים".
50. היא צעדה לבדה בשביל המתפתל. הלילה היה חורפי וסוער והיה לה קר, קר כל כך. היא רעדה כולה מקור וניסתה נואשות לחמם את עצמה, ללא הועיל. היא ידעה שהיא חייבת למצוא מקור חום בדחיפות, או ש...
בית קטן נגלה לעיניה. היא הבחינה באור דולק בחלונות. בשארית כוחותיה מיהרה לעברו והלמה על הדלת. "בבקשה, פיתחו לי, אני מתחננת! אני קופאת כאן בחוץ!"
הדלת נפתחה והיא פסעה פנימה.
כעבור כשעה נפתחה שוב הדלת והיא יצאה החוצה. הלילה עדיין היה חורפי וסוער, אבל היא כבר לא הרגישה בקור. חמימות נעימה הציפה אותה והיא היתה מאושרת.
היא רק חשה צביטה קלה בלב על חמשת פסלי הקרח הקפואים שהשאירה מאחור.
51. הוא ישב בפינת מסעדת הבשרים ונראה מהורהר. היא נגשה אליו.
"אפשר לעזור לך אדוני?" שאלה בחיוך.
"אני מתלבט", הוא אמר. "מה היית בוחרת – כבד, כליות, מעיים או מוח?"
"נראה לי שכבד", אמרה. "הכבד הצלוי שאנחנו מגישים פה ממש מצוין!"
"כבד, את אומרת". הוא עצם את עיניו לרגע. "בסדר, שיהיה כבד", אמר, קם על רגליו ופנה ללכת.
"אתה לא מתכוון להזמין?" שאלה, מבולבלת.
"לא, לא היום", אמר בחיוך. "ודרך אגב, תתחדשי על הסרטן!"
52. כל האסונות, המגיפות, רעידות האדמה והשריפות שפרצו לאחרונה, גרמו להרבה אנשים לאבד את שפיותם. הטירוף השתולל ברחובות והפחד מילא את האוויר.
אבל הדבר המפחיד ביותר הוא לא שכמה מטורפים בנו מזבח בכיכר העיר, והתחילו להקריב עליו קרבנות אדם לאשמדאי מלך השדים,
אלא שברגע שהם עשו את זה, כל האסונות נפסקו.
53. הוא ישב על המרפסת ועישן את מקטרתו.
מהבית הוא שמע את קולה הנרגז של מארי:
"שוב אתה מעשן? אולי תפסיק כבר? אתה יודע שהעישון הורג!"
כן, הוא ידע את זה מצוין. שני השותפים שלו מתו לאחרונה כתוצאה מעישון, וגם חמיו.
אבל כבר נמאס לו לשמוע את ההערות המעצבנות של אשתו כל הזמן.
הוא שאף מהמקטרת ופלט ענן עשן שריחף מולו באוויר.
"מארי סמית", אמר לעברו בקול ברור,
וצפה בעשן מתגלגל באיטיות לתוך הבית.
54. היא שמעה קול רחש ופקחה את עיניה.
להפתעתה, ראתה פסל שיש בדמות אדם עומד מולה, במרחק נגיעה ממש.
זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, חשבה.
כבר כמה פעמים שהיא מתעוררת, נכנסת לחדר או פותחת דלת, ורואה מולה פתאום פסל שיש שלא היה שם קודם ואין לה מושג איך הגיע לשם. היא גרה לבד, מי כבר יכול להביא לה את כל הפסלים האלה ולמה?
זו היתה תעלומה, והיא שנאה תעלומות. מחשבות כאלה עושות אותה עצבנית.
וזה תמיד גורם לנחשים שעל ראשה להתפתל בחוסר מנוחה.
55. הם פתחו את הדלת הישנה והביטו פנימה.
"אין כאן כלום", הוא אמר. "הוא ריק לגמרי".
היא הנהנה. "הוא נקרא החדר הריק", אמרה. "הזהירו אותי לא להיכנס אליו בשום אופן. אמרו שזו סכנה נוראית, שהחדר חייב להישאר ריק תמיד".
"איזה שטויות", הוא אמר. "מה כבר יכול להיות מסוכן בחדר ריק?"
"אני לא יודעת", היא אמרה בחיוך. "למה שלא נבדוק?"
הם הביטו אחד בשני, ולאחר רגע של היסוס עברו ביחד בפתח ונכנסו לחדר.
הוא נשאר ריק.
56. "הכלבה שלי המליטה לפני שבוע", היא אמרה. "זה היה כל כך מוזר. אף פעם לא ראיתי דבר כזה קורה. אני לא יודעת מה לעשות עכשיו..."
"תעזבי רגע את הכלבה", אמרתי בחיוך. "של מי התינוק החמוד הזה ששוכב פה בעריסה? מגיע לך מזל טוב?"
57. למרתה הזקנה יש קופסת ממתקים,
קופסת פח ישנה עם ציורים של ורדים.
כששואלים אותה למי הם מיועדים,
היא אומרת שזה בשביל הילדים.
אבל אף פעם לא ראיתי אצלה ילדים,
ומהקופסה נשמעים רחשים מטרידים.
58. "הכל מוכן לתוכנית", היא אמרה בחיוך מרושע. "חתולות הגיהינום שלי פרוסות בכל רחבי העולם מבלי שמישהו חושד בהן. מיליונים מהן. הן נמצאות בכל בית כמעט, בכל חדר ילדים. ברגע שיינתן האות הן תתעוררנה לחיים ותחוללנה גיהנום עלי אדמות".
"כמה נפלא גברתי", הוא אמר. "ומהו האות הזה?"
"רק אות אחת" היא אמרה. "כל מה שדרוש הוא למחוק את האות O".
59. הוא שמע את שמו נאמר בלחישה, התעורר וזינק מהמיטה בבהלה.
היא עמדה בפתח החדר, סכין ארוכה בידה וחיוך מרושע על שפתיה.
"זמן הנקמה הגיע", אמרה.
"ל...לא! בבקשה!" הוא קרא בבעתה. "אני מצטער, לא התכוונתי לפגוע בך! שתיתי יותר מדי ולא חשבתי על מה שאני עושה... אל תהרגי אותי, אני מתחנן!"
"מאוחר מדי", אמרה והצביעה עם הסכין. "תראה מי במיטה שלך".
לקח לו רגע עד שזיהה שהגופה המדממת היא שלו.
60. כאב חד פילח את בטנה והיא התקפלה על הרצפה, נאנקת בייסורים.
היא הרימה במאמץ את הטלפון. "כריס, אתה שומע אותי? איפה אתה?"
קולו של כריס נשמע מעומעם וקטוע. "אני לא יודע-- פתחתי את הקופסה הישנה ההיא-- הבזק של אור..."
"אני צריכה עזרה בדחיפות!" קראה. ביטנה התכווצה שוב בכאב. "מה אתה רואה מסביבך?"
"הכל חשוך כאן", הוא אמר, קולו נשמע מיוסר גם הוא. "צפוף מאד, בקושי יכול לזוז-- שורף בכל הגוף, כמו חומצה-- הקירות, כאילו אני עטוף בשק של עור, אני מנסה לקרוע אותו –"
61. הטלפון צפצף. זו היתה הודעה בוואטסאפ ממנה:
"אני עושה על האש עם כמה חברים. רוצה לבוא?"
הוא כתב בחזרה:
"הייתי שמח, אבל יש לי מבחן חשוב מחר ואני צריך ללמוד".
"חבל, הבשר נראה ממש טעים!"
"אז תשמרי לי קצת לאחר כך ואל תגמרי את הכל, בסדר? אל תשכחי אותי".
"חחח אין בעיה, אני אחשוב עליך כשאני אוכלת! ביי מותק".
הוא הניח את הטלפון וניסה לחזור ולהתרכז בלימוד.
ואז צרח כשהרגיש לפתע נשיכות בכל הגוף.
62. מבעד לחלון הוא ראה את הגשם מתחיל לרדת. אנשים מיהרו לכל עבר לתפוס מחסה. הרחובות התרוקנו.
הוא קיווה שהיא תספיק להגיע הביתה לפני שהגשם יתחזק. היא התקשרה לפני כמה דקות ואמרה שהיא כבר נכנסת לרחוב. אבל הגשם התחזק במהירות והיא לא באה.
רק לאחר שזרחה השמש הוא יצא לרחוב. הוא הביט בשלוליות מעלות האדים על הכביש והמדרכה, נזהר כמובן לא לדרוך בתוכן.
והוא תהה לעצמו בעצב מי מהן היתה היא.
63. "אתה רוצה לראות סרט מצויר, טוני?" שאלתי.
"לא", הוא אמר. "אני שונא לראות סרטים".
"למה? ילדים בגילך בדרך כלל אוהבים לראות סרטים".
"אני לא", הוא אמר. "אני תמיד יודע מה הולך לקרות".
"באמת? אתה מצליח לנחש מראש מה כל הדמויות יעשו?"
"הם תמיד עושים אותו דבר", הוא אמר. "הם מתקרבים למסך ולוחשים: אנחנו רואים אותך טוני... אנחנו רואים אותך טוני..."
64. "אמא", היא אמרה. "נכון שאת אמא שלי?"
"כמובן, חמודה" אמרתי.
"ואני הבת שלך?"
"נכון מאד".
"באמת את אמא שלי ואני הבת שלך?"
"כן מתוקה".
"אז למה היא אומרת כל הזמן שאני שלה", היא אמרה. "האשה שיוצאת מהקירות בלילה?"
65. ליבה החסיר פעימה כשראתה אותו פוסע במורד הרחוב, פניו חיוורים ומפוחדים, ומאחוריו צועד יצור צללים מפלצתי שחור ומחריד.
"תיזהר!" היא צרחה בבהלה. "מאחוריך!"
הוא ראה אותה ופניו אורו בהקלה. הוא פנה לעבר יצור הצללים.
"הנה היא!" אמר, מצביע עליה. "מצאתי אותה בשבילך. עכשיו אני יכול ללכת?"
66. היא הרגישה את האוויר נסחט מריאותיה; ראתה את עורה משחיר ומתכווץ במהירות; היא ידעה שלא תחזיק מעמד יותר מכמה שניות.
בשארית כוחותיה זחלה בחזרה לעבר פתח ביתה והשליכה את עצמה פנימה.
ההקלה היתה מידית. היא שאפה אוויר מלוא הריאות בעוד עורה חוזר להיות בהיר וחלק. כעבור דקה לא ניכר היה שמשהו קרה לה.
היא הביטה סביב במראהו המוכר של הבית. ברהיטים, בתמונות, בחדרים שהכירה כל כך היטב. פעם היא אהבה את הבית הזה, ובדרך כלשהי הרגישה שגם הוא אוהב אותה.
והיא הבינה שהוא לעולם לא יניח לה לעזוב.
67. "אז אתה אומר שכשקמתם בבוקר גיליתם את הרטיבות הזו על כל הקירות של הבית מבחוץ, אפילו שלא ירד גשם בלילה", אמרתי.
"כן", הוא אמר. "וגם הכלב שלנו נעלם מהמלונה בלי להשאיר עקבות".
"טוב, אני לא יודע לגבי הכלב", אמרתי. "אבל הרטיבות שעל הקירות היא לא מים. זה רוק".
68. היא יצאה מהמסיבה כשהיא ממררת בבכי.
מאחוריה היא שמעה את להבות האש מאכלות את המבנה שבתוכו גופותיהם הטריות של כל חבריה.
שני שוטרים מיהרו לעברה וניסו לאחוז בה. האחד הזדעזע כולו והושלך לאחור ללא הכרה, והשני לפת את גרונו לפתע בעוד פניו מכחילים מחוסר אוויר. בדיוק כפי שקרה לחברים שבפנים.
לא זה מה שהיא ביקשה שיקרה.
לא לכך התכוונה במשאלה להיות "מדליקה, מהממת, עוצרת נשימה".
69. "איך הולך בבית הספר החדש?" שאלתי.
"לא טוב לי שם", הוא אמר כשראשו מורכן. "אין לי שם אף חבר. כולם מציקים לי. צוחקים על המראה שלי, על המבטא... כמה בריונים אפילו מרביצים לי בהפסקות, והמורים לא עוזרים..."
"איזו אכזריות מצידם!" קראתי. "אבל אל תדאג. אני לא אתן לזה להימשך. כל פעם שמישהו מציק או מרביץ לך, אתה תמיד יכול לקרוא לי".
עיניו אורו. "באמת?" הוא שאל.
"באמת", חייכתי אליו. "כל שעליך לעשות הוא לשרטט כוכב מחומש על הרצפה..."
70. "תמדוד את הגובה בין הרצפה לתקרה", היא אמרה.
"שוב?" הוא שאל בחוסר רצון. הוא מתח את סרט המדידה.
"2.20 מטר", הוא אמר.
"אתה בטוח?" היא שאלה. "מדדת במדויק?"
"כן" הוא אמר. "אין כאן טעות".
הם הביטו לעבר הדף עליו היו רשומות תוצאות המדידות הקודמות: 2.50, 2.40, 2.30.
ושניהם הבינו מה יקרה אם לא ימצאו דרך לצאת מהחדר הזה.
71. "ספר לכיתה איפה היית בחופש, דני", אמרה המורה.
"הייתי בגן החיות", אמר דני.
"כמה נחמד. איזה חיות ראית שם?"
"היו שם חיות טרף מגניבות! אריות, טיגריסים, נמרים, זאבים... ואני גזרתי את כולן!"
"גזרת?!" שאלה המורה בבלבול. "מה זאת אומרת גזרת אותן?"
"כי רציתי שגם אתם תוכלו לראות אותן", הוא אמר בהתלהבות. "הדבק!"
72. ביל ג'ונסון היה הזמר האהוב עלי.
לא אשכח לעולם את הפעם ההיא שבאמצע השיר הוא התחיל פתאום לבכות.
שמעתי אותו שר את השיר הזה אינספור פעמים. אף פעם זה לא קרה לפני כן.
הוא פשוט בכה והתייפח בצורה כל כך קורעת לב, עד שלא יכולתי לשמוע את זה יותר.
זרקתי את הדיסק לפח. מאז אני לא שם שירים שלו בתאריך של יום השנה.
73. לשטוף לילדים את הפנים זה קל.
החלק הקשה זה לצייר להם אותם בחזרה.
74. "אז איך היה היום במעבדת הביולוגיה?" הוא שאל.
"הכל בסדר", אמרה. "רק חטפתי נשיכה מאחד החרקים של הניסוי הגנטי".
"באמת?" הוא שאל. "מה זה היה, עכביש רדיואקטיבי?"
"לצערי לא", היא צחקה. "דווקא היה מתאים לי להיות ספיידרוומן. לא, זה היה סתם גמל שלמה. הוא לא מסוכן".
"איזה מזל", הוא אמר. "לא הייתי רוצה שיקרה לך משהו שבוע לפני החתונה שלנו!"
75. היא הניחה את ידה על ידית דלת המכונית כשהוא עצר אותה לפתע.
"חכי רגע", הוא אמר. "לא החנינו אותה בצד השני של מגרש החניה?"
היא קימטה את מצחה. "לא, החנינו אותה פה", אמרה.
"אני כמעט בטוח שהחנינו אותה בצד השני", אמר. "אולי זה לא האוטו שלנו?"
"ברור שזה האוטו שלנו", היא אמרה בתמיהה. "הנה השריטה מימין, ואני זוכרת את מספר לוחית הרישוי..."
הוא הביט לצד השני של מגרש החניה. היה קשה לראות בחושך, אבל הוא זיהה בבירור את הרכב שעמד שם.
"תסתכלי רגע – " הוא פנה לעברה,
והספיק לראות את מלתעות המתכת המשוננות נסגרות עליה בצווחה.
76. הוא התעורר למשמע קולות של הקאה מהחדר הסמוך.
הוא מיהר לשם וראה את בתו הקטנה שוכבת במיטה כשהיא מלוכלכת כולה בקיא ומיצי קיבה, חיוורת ורועדת.
"אוי, מסכנה שלי, כנראה יש לך קלקול קיבה..." אמר.
היא הנידה בראשה לשלילה.
"אני עשיתי לה קלקול קיבה", לחשה.
77. "שלום סבתא!" היא קראה. "באתי לבקר אותך!"
"או, איזה מזל שהגעת בשלום!" אמרה הזקנה. "כבר פחדתי שקרה לך משהו. לא נתקלת בזאבים בדרך?"
"שמעתי כמה יללות של זאבים", היא אמרה. "אבל לא ראיתי אותם".
"נו, העיקר שהם עדיין מסתובבים פה ביער", אמרה הזקנה.
"למה סבתא? הם לא מסוכנים, הזאבים האלה? הם לא טורפים ילדים?"
"האמת היא שלא", אמרה הזקנה. "אבל בזכותם אף אחד לא חושד בי".
78. הרופא מעולם לא ראה דבר כזה.
פניה וידיה של הילדה שמולו היו מכוסות כולן בשלפוחיות שחורות מבחילות, מזילות מוגלה. המראה היה מחריד.
"אני חייב לבדוק אותך ביסודיות", הוא אמר. "תתפשטי בבקשה".
חיוך מוזר עלה על פניה של הילדה.
"הו כן דוקטור", היא אמרה. "אני בהחלט אתפשט".
באותו ערב מתו במגיפה עוד 113 אנשים.
79. מנהיג הכת כינס את אנשיו.
"הצלחנו לאתר את אחד הקדמונים האדירים", אמר. "הוא ישן מתחת למבוך של הקטקומבות העתיקות. כל שנותר הוא להעיר אותו כדי שיביא את קץ העולם".
"איך נעשה זאת?" שאל אחד הנוכחים.
"רק אנרגיה מהשמיים תוכל לעורר את הקדמון", אמר המנהיג. "עלינו לבנות מעל קברו מחט ברזל כבירה בגובה מאות מטרים שתמשוך אליה את הברקים ותזרים אותם לעברו. זה ייקח זמן רב – עשרות שנים או אפילו יותר – אבל בסופו של דבר האנרגיה המצטברת תעורר אותו לתחייה. ואז העולם כולו יזעק מאימה".
"עם כל הכבוד, זה בלתי אפשרי", אמר חבר כת אחר. "איך בדיוק נוכל לבנות מחט ענקית כזו, ועוד בלי לעורר חשד?"
מנהיג הכת חייך.
"הרשו לי להציג בפניכם את מר גוסטב אייפל", אמר.
80. עמדנו על ראש הגג והבטנו אל שמי הלילה האפלים.
"לעזאזל, העטלף הזה מפלצתי!" הוא אמר. "הוא עושה מה שאני חושב שהוא עושה?"
"כן", אמרתי. "הוא אוכל. ממש כמו עטלף פירות מצוי".
"לכל הרוחות! אתה חושב שיש סיכוי שכשהוא יגמור הוא יהיה שבע, ופשוט יסתלק ויעזוב אותנו בשקט?"
"אני לא יודע", אמרתי. "כמו שזה נראה מפה, קשה לי להאמין שהירח הקטן שלנו ישביע אותו".
81. היא בדקה שוב את הכתובת. לא היתה טעות.
היא הופתעה לגלות שהמבנה הגדול נראה ישן ומוזנח.
צעדיה הדהדו במסדרונות השוממים כאשר עשתה את דרכה לאולם הכנסים.
היא הגיעה לדלת, פתחה אותה ונכנסה בהיסוס פנימה.
החדר הגדול היה חשוך, מאובק וריק, אבל נדמה היה לה שהיא שומעת קולות מתלחשים.
"שלום? יש כאן מישהו?" קראה. "הגעתי למקום הנכון? פה זה כנס הרופאים?"
"כמעט" ענה קול מתוך החושך.
82. "טוב, הדלק של האוטובוס נגמר", היא אמרה. "למישהו נשארה סוללה בטלפון?"
כולם הנידו בראשם לשלילה.
"בטוחים? לאף אחד לא נשארה אפילו קצת אנרגיה בסוללה? אולי בלפטופ? טאבלט? משהו?"
השתיקה אמרה הכל.
"כמה חבל", היא אמרה. "אז אתם הבאים בתור".
83. הם עמדו בכניסה למנהרה החשוכה.
"אתה יודע איך תופסים פרפרי לילה?" שאל. "הם נמשכים לאור. ברגע שמדליקים להבה או מנורה, הם מתהפנטים ונמשכים אליה בחוסר שליטה. כל מה שצריכים לעשות טורפים כמו לטאות ועטלפים זה לחכות ליד מקור האור, והפרפרים ייפלו לידם כפרי בשל. זה הכוח של האור שאין לעמוד בפניו".
הוא הדליק את הלהבה. אורה הלבן והמסנוור הציף את המנהרה.
"וזה פועל בדיוק באותה צורה על נשמות שמגיעות לעולם שלנו", אמר.
84. "תגיד, לא חששת להתחתן איתי זמן כה קצר אחרי שאשתך מתה?" היא שאלה. "מה היא היתה אומרת על זה?"
"האמת היא שהיא איימה עלי לפני מותה שאם אתחתן עם מישהי אחרת, היא תרצח את נשמתה", הוא אמר בחיוך. "אבל היא תמיד דיברה שטויות כאלה. את לא פוחדת שהיא תעשה לך את זה, נכון?"
"מה יש לי לפחד?", היא אמרה בחיוך משלה. "כבר עשיתי את זה".
85. הוא עמד להיכנס לאמבטיה כשהבחין לפתע בפקק הפלסטיק.
מוזר, חשב. אף פעם לא ראיתי אותו כאן קודם.
הוא משך בשרשרת המחוברת לפקק וניסה לשלוף אותו החוצה, אבל הפקק היה תקוע בחוזקה.
הוא משך חזק יותר ויותר, למרות שקול פנימי בראשו קרא לו להפסיק.
לבסוף במשיכה נמרצת הצליח לשלוף את הפקק.
זרם עז פרץ החוצה. הוא ניסה נואשות לעצור אותו באצבעותיו, אך ללא הצלחה.
הם מצאו אותו מאוחר יותר באותו ערב, מת מאובדן דם.
86. הרוצח הסדרתי ישב מאחורי השולחן כשידיו כבולות באזיקים ושני שוטרים עומדים מאחוריו. היא התיישבה מולו.
"אז אני מבינה שאתה עוקב אחרי כבר כמה זמן", אמרה.
הוא חייך חיוך זאבי. "כמעט שבועיים", אמר.
היא החווירה למחשבה. "ואיפה ראית אותי?"
חיוכו התרחב. "בכל מקום. ברחוב, בלימודים, בקניון, אצלך בבית..."
"אז למה לא תקפת אותי כל הזמן הזה?" התפרצה. "כשהייתי לבד?"
חיוכו נעלם. "איזה לבד?" רטן. "החבר השחור הזה שלך לא עזב אותך לרגע!"
87. הוא המתין בעצבנות בזמן שקולו של מכשף הוודו הדהד מאחורי וילון החרוזים, מזמרר בשפה לא ידועה.
הוא לא חשב שיעשה אי פעם דבר כזה, אבל הוא אהב אותה כל כך, והיא עמדה להתחתן עם הבחור ההוא... לא היתה לו אפשרות אחרת...
שקט השתרר מאחורי הוילון. כעבור רגע פסע המכשף החוצה, מוחה את הזיעה מפניו הכהים.
"זה נעשה", אמר בקולו הצרוד. "האיש שביקשת ימות עד הבוקר".
"נפלא! אני מודה לך כל כך!" הוא קרא באושר. "עכשיו לא נותר מי שיעמוד ביני לבין אהובתי!"
המכשף השתעל. "נותר רק עניין התשלום", אמר. "אם לא תשלם, הכישוף שהזמנת יחזור עליך".
"כן, כן, כמובן", הוא אמר, שולף את ארנקו. "כמה אתה רוצה?"
"לא מדובר בכסף", אמר המכשף. "בתמורה לכישוף, האלים דורשים שתביא לי את ליבה של נערה מסוימת שגרה בעיר הזו. שמה של הנערה הוא..."
88. "הנה הפרות שהזמנת", אמר נהג המשאית. "חמש פרות בוגרות, כן?"
"כן, תודה", אמר האיכר. "תוריד אותן פה, אני כבר אוביל אותן לרפת".
"יש לך עדיין מקום ברפת?" שאל הנהג. "עם כל הפרות שאתה קונה לאחרונה..."
"יש, יש הרבה מקום", אמר האיכר בעצבנות מה. "אל תדאג לגבי זה".
"בסדר גמור", אמר הנהג. "אגב, איך התינוק שלך? גדל יפה?"
"הו כן", אמר האיכר. "הוא מתפתח יפה מאד".
89. השופט הלם בפטישו על השולחן.
"מר נורמן סמית, אתה נאשם בכך שכינית את גברת אליזבת וייט ואת בני משפחתה בכינוי הגנאי "נבלות". יש לך מה לומר להגנתך?"
מר סמית ירק. "אין לי שום אמון במערכת המשפט הרקובה הזו".
"אני דן אותך אפוא למוות והחייאה", אמר השופט. "ויהי זה לקח לחברה כולה, שלא נסבול שום ביטוי של הסתה וגזענות כלפינו מצד המיעוט הנושם".
90. סדרת המחלות, האסונות והאותות המשונים הובילו אותו לחפש תשובות בכנסייה העתיקה.
המבנה המתפורר עמד נטוש כבר מאות שנים.
הוא ציפה למצוא שם כמה עכברושים שורצים, יונים מקננות, אולי חתולי רחוב.
הוא לא ציפה למצוא אותם בעיצומו של טקס פולחני בו הראשונים מקריבים את השניות לשלישיים.
91. "היא תמיד אהבה לרכוב", הוא אמר. "כשהוא נתן לה במתנה את הסוס השחור היפהפה הזה היא היתה מאושרת, ומיד יצאה עליו לדהירת ניסיון. אבל כבר ירד הלילה והיא עוד לא חזרה".
"ניסיתם לעקוב אחרי עקבות הפרסות של הסוס?" שאלתי. "זה אמור להיות קל באדמה הבוצית הזו".
"זה באמת היה קל בהתחלה", הוא אמר. "במיוחד עם סימני החריכה האלה שהופיעו סביבם לפני שהם נעלמו".
92. "ראית מה כתוב בעיתון?" שאל תוך כדי שהוא לועס את הסטייק. "אגודת הצמחונים הודיעה שהיא תתחיל לשתף פעולה עם איגוד השאמאנים האנימיסטים במאבקם למען זכויות בעלי החיים. מי אלה השאמאנים האלה בכלל?"
היא בלעה את השניצל שלה. "פסיכים שמתעסקים בכישוף, נשמות ושטויות כאלה. איך הם אמורים בכלל לעזור למאבק של הצמחונים?"
הוא הביט בה במבט מוזר. "מווווו...." אמר.
היא רצתה לשאול אותו מה לעזאזל הוא עושה, אבל רק קרקור מבוהל בקע מפיה.
93. הוא הביט בה בריכוז בזמן שרקדה.
היא קפצה והסתחררה, הניפה את זרועותיה והניעה את גופה בהרמוניה מופלאה.
לבסוף היא סיימה את הריקוד, קדה קידה לעברו והזדקפה.
"מושלם!" הוא מחא כפיים בהתלהבות ומחה זעה ממצחו. "זה היה פשוט מושלם!"
הוא התקרב אליה והביט אל תוך עיניה. היא החזירה לו מבט בלי לזוז.
"לא חשבת שאצליח להגיע לרמה כה מושלמת של שליטה עלייך, נכון יפתי?", שאל בחיוך.
94. השוטר שלף את אקדחו. "עצור, רוצח! עצור או שאני יורה!"
ההומלס הגבוה והמזוקן צעד לעברו בשלווה מבלי להאט. בידו אחז אבן מחודדת נוטפת דם.
השוטר לחץ על ההדק וירה. הוא פגע ישירות בבטנו של האיש -
ואז התמוטט באנקה על הארץ, מדמם משבעה חורים שהופיעו לפתע בבטנו שלו.
האיש המזוקן עצר לידו. אף פצע לא נראה בגופו, אבל סימן מוזר זהר לפתע על מצחו. הוא חייך לעבר השוטר הגוסס.
"בראשית ד, טו", אמר.
95. הידיעה על מותו של סופר האימה הידוע הכתה בתדהמה את העולם.
הוא נרצח בחדר עבודתו, בשעה שעמד ככל הנראה לסיים את כתיבת ספרו החדש שציפו לו רבות, הספר האחרון בסדרת "ציידת חצות" הפופולארית.
המשטרה עמדה חסרת אונים מול זירת הפשע. הרמז היחיד לזהותו של הרוצח היתה הודעה שנכתבה בדם על דפיו של הספר הלא גמור:
"מצטערת, זה היה מתוך הגנה עצמית".
96. "מה קורה עם וירוס המחשבים החדש?" שאלתי. "מישהו הצליח כבר לטפל בו?"
"טובי המומחים כבר ניסו", הוא אמר. "הם ניסו לפענח את רצף האותיות שהווירוס מעלה על המסך, למצוא בהן מסר מוצפן או משמעות כלשהי. בזה אחר זה הם נאלצו להודות בכישלונם".
"הווירוס הזה הולך ומתפשט ברחבי העולם", אמרתי. "אם המומחים לא מצליחים להתמודד איתו, זה לא נשמע טוב".
"ממש לא", הוא אמר. "בעיקר שהם כנראה לקחו את הכישלון כל כך קשה, שכולם התאבדו כמה שעות אחר כך".
97. עברתי על תמונותיהן של הנרצחות.
"אני לא מבין", אמרתי. "כולן נראות בדיוק אותו דבר!"
"כן", הוא אמר. "כולן קרבנותיו של סאליזאר רנייר, רוצח פסיכופת עם העדפה חולנית לילדות זהובות שיער. במהלך השנה האחרונה הוא התעלל ורצח לפחות 17 כאלה. אומרים שהוא גם מתעסק בכשפים אפלים או משהו כזה..."
"אבל מאיפה הוא השיג את כל הילדות הזהות הללו?" שאלתי.
"לאף אחד אין מושג", הוא אמר. "לא זיהינו אותן ולא קיבלנו דיווח משום מקום על ילדות נעדרות כאלה. וזה מוזר, כי בשנה האחרונה דווקא נעלמו במסתוריות 17 תושבים מהאזור – גברים נשים וטף..."
98. "אבא, סנטה קלאוס יבוא אלינו השנה?" הם שאלו.
"אני לא חושב, חמודים", הוא אמר.
"איך אתה יודע?"
"כי... יש כל כך הרבה ילדים בעולם. הוא בטח יהיה עסוק בבתים אחרים".
"אבל בשנה שעברה הוא היה בבית של ג'רי, ולפני שנתיים בבית של ליסה וטומי! אולי הוא בכל זאת יבוא אלינו! אנחנו צריכים להתכונן לקראתו!"
הוא הביט בהם ונאנח.
"אין טעם להתכונן, ילדים", אמר. "אנחנו יכולים רק להתפלל. כי אם הוא יבוא, אם הוא יחליט שהיינו רעים... רק אלוהים יוכל להציל אותנו".
99. בבוקר שבת הם מצאו את שני האוגרים שלהם מתים בכלוב.
למחרת הם קנו זוג אוגרים חדש.
בבוקר שבת הבאה הם שוב מצאו את האוגרים מתים בכלוב.
למחרת הם קנו עוד זוג אוגרים.
גם בשבת שלאחר מכן הם מצאו את האוגרים מתים בכלוב.
הפעם הם כבר לא קנו זוג אוגרים נוסף.
בבוקר שבת הבאה מצאו אותם השכנים שלהם מתים במיטה.
100. כשספינות החייזרים התקרבו לכדור הארץ, הם שלחו מסר של הרגעה. פנינו לשלום, אמרו. אנחנו רק רוצים לוודא שהעולם הזה מתנהל לפי כללי השוויון, הצדק והחירות. לחפים מפשע אין מה לחשוש מפנינו; רק פושעי מלחמה ורוצחי המונים יחושו את נחת זרוענו ואת עונשינו הצודק.
זה היה יכול להיות באמת מרגיע, אם הם לא היו נראים כמו חרקים.
101. חייה היו בודדים ומשעממים כל כך.
לפעמים חשבה שהיא עומדת להשתגע.
הרגעים היחידים של אור היו אלה בהם היה מתקשר אליה.
היא היתה מחכה שעות לשמוע את קולו, להחליף איתו לפחות כמה מילים.
היא התחרטה על כך שלא היתה נאמנה לו בעבר. היא התפללה שיסלח לה.
כעת כל מה שרצתה הוא שסוף סוף יזמין אותה לצאת.
לצאת מהטלפון.