מיסטריום

מאז נשא האדם הראשון את עיניו לשמיים היוו הללו עבורו מקור לתהייה, תקווה וחרדה. מהשמיים מגיעים הגשם, השלג והרוחות, המעניקים ברכה כמו גם חורבן. בשמיים נמצאים השמש, הירח והכוכבים המסתוריים. בניגוד לארץ המוכרת והקרובה, המרחביים האינסופיים והבלתי נגישים של השמיים הציתו תמיד את הדמיון. בעיני האדם בן העולם העתיק היו השמיים משכנם של האלים, מהם היו משקיפים על בני האדם ויורדים אליהם כדי לצוות, לגמול ולהעניש. האמונה המונותאיסטית התיקה אמנם את אלוהים ואת מקומו למימד טרנסצנדנטי יותר, אבל גם בתנ"ך, בספרות חז"ל ובשגרת הלשון היהודית השתרש הדימוי לפיו ה' שוכן בשמיים – "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ורבים כיוצא בזה. האדם המחפש את האל מפנה אוטומטית את מבטו כלפי מעלה, כביכול הגבהים הפיזיים משקפים את הנשגבות המטאפיזית.

גם האדם המודרני נושא את מבטו לשמיים, אלא שהפעם הוא עושה זאת בעיקר באמצעות טלסקופים וכלים מדעיים. הוא למד להכיר את הכוכבים ומרחבי החלל, ואחת השאלות המעסיקות אותו ביותר היא האם הוא לבד ביקום – או שמא אי שם מעבר לחלל שוכנים יצורים אחרים, דומים לו או שונים ממנו. את מקומם של האלים הקדומים תפסו החייזרים, וגם לגביהם מגלה הדמיון האנושי יצירתיות בלתי נדלית. אלא שהבדל גדול ישנו בין אלים לחייזרים: את הראשונים דימה האדם בעיקר מתוך תחושת נחיתות, ואילו את האחרונים הוא מתעתד לפגוש מתוך ביטחון וקומה זקופה, כשווה בין שווים. האדם הקדום עמד חסר אונים נוכח הכוחות האדירים שבמציאות, אותם ייחס לאלים, וכל שיכול היה לעשות היה להתחנן לחסדם ולנסות לשכך את זעמם של אלה שבידיהם היה נתון גורלו. ממילא סמכותם השלטונית והמוסרית של האלים היתה בלתי מעורערת, והאדם השתחווה לפניהם מלוא קומתו וביטל רצונו מפני רצונם. האדם המודרני, לעומת זאת, מושל במידה רבה בכוחות הטבע, ושוב אינו מוכן להרכין ראש בפני מבקרים מלמעלה, ובטח שלא לבטל מפניהם את דעתו ואת חוש הצדק שלו. החייזרים יכולים להיות חזקים ומתקדמים יותר מהאדם, אבל אין הדבר מקנה להם כל עדיפות מוסרית או זכות לשלוט עליו.

ואכן, אם נבחן את החייזרים המגיעים לעולמנו בסרטים ובמדיות השונות, נראה שכמעט תמיד הם עולים על האדם בתחום אחד אך נופלים ממנו בתחום אחר, כאשר שלושת התחומים המרכזיים הם חוכמה, כוח ומוסר. כך למשל אי.טי. הוא חכם מאד וטוב לב, אבל חלש וחסר אונים; ואילו הפולשים של היום השלישי ומלחמת העולמות הם חזקים מאד אך נטולי מוסר, והאדם מסוגל להערים עליהם בזכות פיקחותו ותכונותיו האנושיות. מטרתם של סרטים וחייזרים מעין אלה היא לחזק את ביטחונו העצמי של האדם ואת תחושתו שהוא מסוגל להתמודד עם כל מה שיגיע אליו מהשמיים.

על רקע זה, קץ הילדות של ארתור סי. קלארק בולט כיוצא דופן מיוחד. ספר זה, שנחשב לאחת היצירות הטובות ביותר של קלארק ושל ספרות המדע הבדיוני בכלל, יצא לאור לראשונה בשנת 1953, ועובד למיני-סדרת טלוויזיה בת שלושה פרקים ששודרה ב-2015. החייזרים של קץ הילדות, המכונים "האדונים", פולשים לכדור הארץ ללא התרעה כאשר ספינותיהם האדירות מרחפות לפתע מעל לערים הגדולות ברחבי העולם. הם חזקים לאין שיעור מבני האדם, ושליטתם היא מוחלטת; סיכוייו של האדם להתמודד מולם שקולים לאלה של נמלה מול מטוס קרב. אולם בניגוד לחייזרים האכזריים של היום השלישי, האדונים אינם מעוניינים להשמיד את האנושות או לשעבד אותה אלא להפך – לקדם אותה לתור זהב שלא היה כמוהו. קארלן, המציג את עצמו בתור "המפקח של כדור הארץ", פונה אל האנושות באמצעות נציגו הנבחר ריקי סטורמגרן, ומצליח תוך מספר שנים לפתור את הבעיות שמאות שנות דיפלומטיה לא הצליחו ליישב. הוא שם קץ בתקיפות לכל המלחמות והעימותים המזוינים בעולם (כולל, בסדרת הטלוויזיה, העלמת הגדר המפרידה בין ישראל לעזה, מה שמוביל לחיבוקים נרגשים בין יהודים לערביי עזה משל היתה זו חומת ברלין – ללא ספק החלק הבדיוני ביותר בכל הסדרה!), מורה על חלוקה שוויונית של המשאבים שמבטיחה שאיש לא ירעב עוד ללחם, מרפא את מרבית המחלות ומטהר את הזיהום מהאוויר ומהמים. תוך שנים לא רבות מוצאת האנושות את עצמה כשהיא חיה באוטופיה מוחלטת, ללא מלחמות, עוני, רעב ומחלות, עם הרבה זמן פנוי לכל אדם לעסוק בתחביביו ולבטא את עצמו כאוות נפשו ללא דאגות. אבל למרות כל הטוב הזה, כמה אנשים עדיין מודאגים. האם מטרתם היחידה של האדונים אכן היתה רק הדאגה לרווחתם של בני האדם – או שמא מאחורי תור הזהב הזה מסתתר משהו אחר, אפל ומאיים יותר? מדוע האדונים מסרבים להראות את פניהם? ומה יקרה כאשר יחשפו אותן?

קץ הילדות מחזיר אם כן את האלים לעולם, הפעם בדמות חייזרים. אלא שבניגוד לאלים הקדומים שדאגו בעיקר לעצמם, האדונים מקדישים את עצמם לטובת האנושות – ובכך למעשה ממלאים תפקיד חדש: תפקיד של משיח. מושג המשיח הופיע בדתות המונותאיסטיות, שמטבען הן אופטימיות יותר מאשר אלו האליליות. המשיח הוא שליחו של האל שיגיע באחרית הימים כדי לגאול את האנושות (או חלק ממנה) ולהחזיר את העולם למציאות של גן עדן, של "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות" ושל "וגר זאב עם כבש". ימות המשיח הם מציאות אוטופית של שלום, שגשוג ושפע תחת שלטון האל. וזה לכאורה בדיוק מה שעשו האדונים; קשה לפספס את הדמיון המכוון בין התנהלותם לבין זו של ה' כפי שמתוארת בתורה. כמו משה רבנו, רועה צאן פשוט שנבחר לנביא ה' בזכות חוש הצדק שלו, כך גם ריקי סטורמגרן נבחר להיות "נביאו" של קארלן ולשאת את דברו בחצרות מלכים ונשיאים (בספר היה ריקי המזכיר הכללי של האו"ם, ואילו בסדרה הוא חוואי פשוט, אולי כדי לחדד את הדמיון למשה). כמו משה, גם ריקי מבקש לראות את פניו של האל ונענה בסירוב ("לא תוכל לראות את פניי"), ובדומה לו הוא מדבר אל קארלן דרך "אספקלריה מאירה" – מראה חד כיוונית בה הוא רואה רק את השתקפותו שלו. "אנשים לא יכולים לסמוך על מי שהם לא רואים", מצהיר ריקי, ונענה בתגובה: "הם בוטחים באלוהים שאינם רואים". וכמו משה, גם ריקי זוכה בהצצה חטופה ובלעדית של "וראית את אחוריי", אך אינו יכול לחלוק אותה עם שאר העם. האדונים בהחלט משחקים את תפקידו של אלוהים, והסדרה המצולמת ממחישה זאת באופן ברור אף יותר מבספר (באמצעות "תחיית המתים" וירטואלית, אנשים ה"מתפללים" אל האדונים וזוכים לריפוי ניסי דרך קרן אור שמימית, ועוד). כל זה מחזק מאד את הרושם של ימות המשיח.

אלא שימות המשיח אינם הסוף. האדם לא ימצא את סיפוקו בעולם של שפע חומרי בלבד; למעשה, ללא אתגרים ומשמעות קיום כזה עלול להפוך לסיוט. בתפיסה היהודית, כפי שמבטאים למשל רמב"ן ורמח"ל (ושלא כרמב"ם), ימות המשיח הם רק הכנה לקראת השלב הבא – המעבר מהמציאות של העולם הזה למציאות של העולם הבא, בה האנושות והעולם כולו עוברים שינוי ומתעלים לצורה עליונה יותר של קיום, שאינה נתפסת בתודעה האנושית של זמננו. מה יהיה אם כן השלב הבא אחרי תור הזהב של האדונים?

קץ הילדות מהווה פרשנות מחולנת ומפתיעה של תפיסת הגאולה ואחרית הימים. הוא מציג גאולה שמצד אחד מגיעה מהשמיים ואינה מעשה ידי אדם, ומצד שני אינה נעשית על ידי האל או שלוחיו אלא על ידי תחליף בדמות חייזרים בעלי טכנולוגיה מתקדמת. באופן טבעי מתבקש עימות בין שלטון האדונים לבין האמונה הדתית; בספר הוא נזכר בקצרה בלבד (שם מתואר שהאדונים הציגו בפני בני האדם הקלטות מהעבר שהציגו את ראשיתן של הדתות, מה שגרם לאנשים להפסיק להאמין בהן), ואילו בסדרה מוקדשת לו מרבית הפרק השני והוא נידון יותר לעומק. אלא שאם נדמה בתחילה שאלוהים איבד את תפקידו לטובת האדונים מהחלל החיצון, הרי שבסופו של דבר מתברר שהללו אולי קשורים אליו הרבה יותר ממה שניתן היה לחשוב. השאלה הגדולה, האם לתת להיסטוריה ולסופה פרשנות דתית או חילונית-טבעית, נשארת פתוחה עד הסוף – וזהו אחד ממאפייניו של קלארק, שאוהב לטשטש את הגבול בין הטבעי למיסטי ולאלוהי (כפי שעשה גם באודיסאה בחלל).

בתור יהודי השייך לציונות הדתית, לא יכולתי שלא לחשוב על האופן בו חלקים מסוימים מציבור זה המירו את הציפייה למשיח מן השמיים באמונה ביכולתו של עם ישראל לגאול את עצמו. ההצדקה לכך ברורה – מדינת ישראל אכן קמה בזכות אותם אנשים שהחליטו להפסיק לחכות למשיח ולקחת את העניינים בידיהם. אלא שמה שנתפס אצל ראשוני הציונות הדתית כ"אתחלתא דגאולה" בלבד, הפך אצל כמה מממשיכיהם לאידיאל שכזה של התנגדות עקרונית לרעיון של גאולה מלמעלה, עד כדי אמירה שאם אכן יגיע משיח כזה עם ענני שמיים – תהיה זו אכזבה והודאה בכישלונו של עם ישראל לגאול את עצמו באופן של "קמעא קמעא". על חדשנותה של תפיסה זו ניתן לעמוד מתוך ספרו של דב שוורץ, "הרעיון המשיחי בהגות היהודית בימי הביניים". יש הרבה מה להאריך בכך ולא זה המקום, אולם אני אישית מוצא בזה טעם לפגם וויתור על המימד הטרנסצנדנטי והעל-טבעי שבגאולה. לא הייתי מתנגד בכלל למשיח שעליו נאמר בגמרא "זכו – עם ענני שמיים", ואיני מתעקש דווקא לקבל את ה"עני ורוכב על חמור".

הערה אחרונה לגבי סדרת הטלוויזיה – בעוד הפרק הראשון היה נאמן במידה רבה למקור הספרותי (להוציא כמה שינויים קלים ותוספות פה ושם), הרי שהפרק השני חרג לגמרי מהעלילה המקורית והוביל אותה לכיוון אפל שנראה כמו שילוב בין "מגרש השדים" ל"תינוקה של רוזמרי", ואילו הפרק השלישי אמנם חוזר פחות או יותר לתלם, אלא שהוא איטי ומרוח מדי. לדעתי מוטב היה להוציא סרט אחד בן שעתיים על כל הספר במקום לפרוס אותו על שלושה פרקים של 80 דקות כל אחד. כך שההמלצה שלי היא לקרוא קודם כל את הספר, שעולה בהרבה על סדרת הטלוויזיה, ולאחר מכן אפשר לראות את הפרק הראשון ולוותר על האחרים – אם כי גם הם לא בזבוז זמן מוחלט, ובסוף הפרק האחרון יש דווקא חידוש יפה ונוגע ללב שלא היה בספר. בלי לקלקל את הסוף, אשאיר לכם רק שאלה למחשבה: אילו הייתם צריכים לבחור מזכרת לקיומה של האנושות, יצירה אחת שתשמר את זכר האדם כדי שלא יישכח כליל, במה הייתם בוחרים?