עדות מול פרשנות

עדות מול פרשנות
פורסם ב 07/04/2016 10:23:12

תארו לעצמכם את המקרה הבא: אנחנו רואים את שמשון רודף אחרי יובב עם אקדח שלוף בידו, הם נכנסים לתוך בית, ירייה נשמעת. אנו רצים פנימה ורואים את יובב שוכב מת על הרצפה ושמשון עומד מעליו עם אקדח מעשן בידו.

מקרה שני: אנחנו באים לבקר את יובב בביתו ומוצאים אותו שוכב מת על הרצפה. אנו חוקרים את נסיבות האירוע, ושני עדים מגיעים ומעידים שראו במו עיניהם את שמשון יורה ביובב למוות.

בשני המקרים נראה שאשמתו של שמשון ברורה. אולם לפי ההלכה והמשפט העברי, רק במקרה השני ניתן להרשיע אותו; ההלכה קובעת שראיות נסיבתיות אינן יכולות להביא להרשעתו של אדם, ברורות ככל שתהיינה, ורק עדות של שני עדים לפחות שנחקרה היטב יכולה להוות בסיס להרשעה (כמובן שאין פירושו של דבר שמתעלמים לגמרי מראיות נסיבתיות, ושבמקרה הראשון שמשון ילך לביתו חופשי ומאושר, אלא שכדי להחיל את עונשי התורה במקרים כאלה נדרשים שני עדים; בית הדין יכול עם זאת להעניש לפי שיקול דעתו במקרים מעין אלה). בדומה לכך, ההלכה קובעת שאין מתאבלים על אדם שהתאבד, אולם הפוסקים סייגו זאת רק למקרים בהם האדם נראה בבירור כשהוא שולח יד בנפשו. אפילו אם פלוני הודיע שבכוונתו לקפוץ מהגג, וראו אותו עולה על הגג, ולאחר מכן מצאו אותו שוכב מת על הארץ – אין זו נחשבת להוכחה להתאבדותו, ודינו ככל אדם שנפטר. יתכן שאמנם רצה להתאבד אבל למעשה מעד ונפל, או שמישהו דחף אותו וכן הלאה. לא ראינו – אין ראיה. (אגב, מה נאמר במקרה בו אנו רואים את שמשון רודף אחרי יובב וכו' כמו במקרה הראשון, אבל שני עדים מעידים שלא הוא רצח את יובב אלא מישהו אחר שנמלט מהמקום, ושמשון רק הרים את האקדח ששמט אותו רוצח? נראה שבמידה וסיפורם של העדים לא יהיה מופרך או מעורר חשד, האינטואיציה תהיה לקבל אותו ולא להרשיע את שמשון רק בשל הנסיבות החשודות.)

הגישה ההלכתית הבאה לידי ביטוי במקרים אלה ואחרים, מבטאת ספקנות לגבי פרשנותו של האדם את המציאות. גם כאשר הממצאים מובילים בבירור למסקנה מסוימת, עדיין יתכן שאנחנו מפרשים אותם לא נכון, טועים או מפספסים משהו. ספרים וסרטי מתח רבים מציגים תרחישים בהם מסכת שלמה של ראיות מעידה על אשמתו של פלוני, עד שמגיע הבלש המוכשר וחושף את הטעות או הזיוף המכוון שמאחוריה. המציאות מפתיעה ומבלבלת לעתים קרובות ואין לסמוך על היכרותנו המקדימה איתה כדי לחרוץ את דינם של אנשים על פיה. עדות ראיה, לעומת זאת, היא כלי אמין יותר מאשר פרשנות, מאחר שהיא מבוססת על החושים ולא על הסקת מסקנות; יש בכך העדפה של האמפיריציסטי על פני הרציונאליסטי, וראייה בחושים כלי אמין יותר מההיגיון. כמובן שגם עדות ראיה אינה אמינה לחלוטין; העדים יכולים לטעות, לשכוח, להתבלבל, לדמיין, להוסיף פרשנות משל עצמם או לשקר בכוונה תחילה. לכן יש לחקור אותם היטב בדרישות וחקירות רבות, ולהצליב את עדויותיהם של שני עדים לפחות, לפני שמקבלים את דבריהם. אבל עדות שעמדה במבחן כזה ונמצאה קוהרנטית היא ראיה מספקת כדי לחרוץ את דינו של אדם, אפילו למוות.

איני בקיא במתרחש במערכת המשפט של ימינו, אולם ככל הידוע לי זו אינה נוהגת לפי אמות המידה המחמירות של המשפט העברי, אלא מוכנה להרשיע אדם גם על סמך ראיות נסיבתיות חזקות. דווקא עדות ראיה נחשבת לבעלת משקל פחות כל זמן שאינה מגובה בראיות וממצאים נוספים.

ומה קורה בתחום המדע? כאן לכאורה הגישה הרווחת נוטה גם היא להעדיף תצפית אמפירית על פני פרשנות הנובעת מהיקשים הגיוניים בלבד, ועלולה להטעות. קחו למשל את הגלגלים: במשך אלפי שנים האמינו כל האסטרונומים שגרמי השמיים קבועים בגלגלי ענק שקופים הסובבים את כדור הארץ. איש לא ראה כמובן את אותם גלגלים, אבל זו היתה הפרשנות ההגיונית ביותר למעמדם של השמש, הירח והכוכבים ולתנועותיהם הסדירות סביב כדור הארץ. מחלוקות גדולות התעוררו סביב השאלה כמה גלגלים ישנם, מה מסלולם המדויק ואלו גרמי שמיים קבועים בכל אחד מהם, אבל על עצם קיומם לא היתה מחלוקת; וכי תעלה על הדעת דרך אחרת להסביר בה את כל הממצאים? תיאוריית הגלגלים פעלה היטב ואפשרה חיזוי מדויק של תנועת גרמי השמיים, ורק בעקבות הפיזיקה של ניוטון והתפתחות חקר החלל התגלתה הטעות שבה והתברר שאין כל גלגלים בנמצא. זוהי דוגמא לאופן בו תיאוריה המבוססת על פרשנות הגיונית אך לא על ראיה אמפירית עשויה להטעות.

בעקבות טעויות מעין אלה הלך המדע והקשיח את הביקורת שלו, וכיום הוא אכן מקפיד יותר על שימוש בראיות אמפיריות ונזהר מפני השערות שאינן מגובות בכאלה, הגיוניות ככל שתהיינה. אלא שכל זה טוב ויפה ביחס להווה הניתן לצפייה ישירה; כאשר מנסים לשחזר אירועים ותהליכים שהתרחשו בעבר, הרי שככל שהעבר המדובר רחוק יותר כך נדרשת יותר פרשנות כדי לגבש תמונה על סמך הממצאים – ופרשנות, כאמור, היא כלי מפוקפק למדי...

קללתו של האדם הדתי היא שאין הוא רשאי להעלות ספקות ביחס לתיאוריות כמו המפץ הגדול והאבולוציה מבלי שיואשם בפונדמנטליזם דתי, בהכחשת מדע, בבריאתנות ובשאיפה לעוות את המדע כדי להצדיק את הקריאה הפשטנית של פרשת בראשית. לכשעצמי, אף פעם לא ראיתי סתירה של ממש בין אותן תיאוריות מדעיות לבין האמונה הדתית, וכבר בהיותי בבית הספר ניסיתי לעשות נפשות לאמונה באבולוציה בקרב חבריי לכיתה. אולם ככל שגדלתי והוספתי ידע בנושא, הלכה וגברה אי הנוחות שלי ביחס לאותן תיאוריות – אי נוחות שאינה נובעת מאמונה דתית, אלא מספקנות עקרונית; ספקנות כלפי כל סיפור על העבר הרחוק שבנוי כולו על פרשנות ולא על עדויות. נכון, ניתן לראות תהליכים מיקרו-אבולוציוניים המתרחשים בימינו. נכון, ישנן הרבה ראיות נסיבתיות לטובת "הסיפור האבולוציוני הגדול". אבל בשורה התחתונה – אף אחד לא ראה אותו קורה. אף אחד לא ראה תהליך בו יצורים חד תאיים עוברים ברירה טבעית והולכים ומשתכללים עד שהם הופכים לפילים, ציפורים ובני אדם. אף אחד גם לא ראה כמובן את המפץ הגדול ואת שלבי התפתחות היקום. אפילו לגבי ההיסטוריה האנושית אנו שרויים בערפל: הופעת האדם המודרני התרחשה כמשוער לפני כ-200,000 שנים, אולם מתוכן יש לנו עדויות בכתב רק על כ-5000 השנים האחרונות – 2.5% מסך כל התקופה. מה קרה קודם, אפשר רק לשער על סמך פרשנות הממצאים. אין לנו שום עדות בעל פה או בכתב על חברת הציידים-לקטים הקדומה, על עידן הקרח, על האדם הניאנדרטלי ונסיבות הכחדתו, על מהפכת החקלאות. ישנם אמנם ממצאים המצביעים על כך – אבל משמעותם תלויה בפרשנות, ופרשנות תלויה בהשערות והנחות מוקדמות, כך שלהעניק לתיאוריות הללו אצטלה של אמת מדעית או ודאות נשמע מופרז למדי. הוא הדין כמובן לתיאוריות היסטוריות חובקות-כל המופיעות בספרים כמו "רובים, חיידקים ופלדה" או "קיצור תולדות האנושות", שיכולות להיות קוהרנטיות ומשכנעות, אבל הספקן שבלב אינו יכול שלא לעקם את אפו לנוכח יומרותיהן הפרשניות הגרנדיוזיות שאינן ניתנות למבחן של ממש.

בשלב זה יקום המדען ויאמר: אין הכי נמי. המדע באמת אינו מתיימר לדעת את האמת המוחלטת בנושאים אלה, אלא רק מציג את התיאוריות שנראות הכי סבירות לנוכח הממצאים. ובאמת ספקנות היא דבר בריא, ותיאוריות מתחלפות כל הזמן, וסביר להניח שהתיאוריות הנוכחיות יוחלפו בעתיד בתיאוריות מוצלחות יותר, והפרדיגמה המדעית עצמה משתנה מדי פעם באופן בלתי צפוי, וכן הלאה. הכל טוב ויפה, אבל אם כך נשאלת השאלה מדוע מי שמפקפק באותן תיאוריות (ובפרט אם הוא דתי) מואשם כאמור בשלל כינויי גנאי וזוכה לקיתונות של בוז ולעג, ומדוע מדענים מסוימים מגנים על אותן תיאוריות ופועלים להפצתן בלהט דתי של ממש. אם אי אפשר לדעת בוודאות מה קרה לפני מיליארדי או מיליוני שנים, בהעדר עדויות ראיה או עדויות בכתב מהתקופה, למה לא להישאר ספקן ולקבל כל פרשנות בעירבון מוגבל? ככה זה כשהכוחות הבוחשים בקדירה מונעים משיקולים אידיאולוגיים, השקפתיים ודתיים או אנטי-דתיים.

 

ולמרבה האירוניה, אותם מדענים המאמינים באמונה שלמה באירועים שאיש לא ראה מעולם, נוטים להכחיש נחרצות אירועים ותופעות שרבים מאד הם המעידים עליהן – כמו למשל רוחות רפאים (שלפי סקר של מכון PEW משנת 2009, כ-18% מהאמריקאים טוענים שראו כאלה), חייזרים, חוויות סף מוות או תופעות על טבעיות למיניהן. ישנם כמה וכמה מקרים בהם מספר עדים העידו על אותה תופעה, וחקירה שנעשתה בנושא לא מצאה ראיות לזיוף או מקור לטעות. אז לקבל את העדויות הללו כהוכחה מדעית, אני מסכים שזה מפוקפק. אבל לשלול אותן על הסף כהזיות, כאשר בה בשעה מאמצים כעובדות תופעות אשר איש לא ראה מעודו – זו גישה שמושפעת מהנחות יסוד מאד מסוימות ומאד שנויות במחלוקת (כמו מטריאליזם למשל).

אז בתור ספקן, אני נוטה להאמין ביתר קלות בדברים שקיימות עדויות עליהם – בין אם מדובר בשדים ורוחות וחיים שמעבר למוות, או בניסים, ביציאת מצרים ובמעמד הר סיני. אפשר כמובן להתווכח עד כמה משכנעות העדויות בנושאים אלה, עד כמה התנ"ך אמין כמקור היסטורי וכן הלאה, ולא ניכנס לזה פה. אבל אחרי כל השאלות והקושיות, עדיין יש כאן עדות כלשהי, מסמך כלשהו הטוען שהוא מתעד אירוע היסטורי, ועם שלם שקיבל מסורת מאבותיו על אמיתותם של אותם דברים. אם הוכחה אין כאן, אמונה רציונאלית יש כאן. קל לי יותר להאמין בדברים אלה מאשר בתיאורים פרהיסטוריים רחוקים שכל כולם אינם אלא פרשנות. לא בגלל שיש סתירה כלשהי בין תורה למדע או משהו כזה; בגלל שככה עובדת הספקנות שלי – היא נותנת יותר אמון בעדויות מאשר בפרשנויות. כזה אני.

ומה לגבי אלוקים אתם שואלים? לגביו לא צריך שום עדות היסטורית או פרשנות. הוא מתגלה במציאות בכל רגע. כל מה שצריך הוא לפקוח את העיניים ולראות.

 





print
כניסה למערכת