לסיפורי אימה קצרצרים
1. הוא ניגש עם הילד לקופה והניח על הדלפק את סל המצרכים. הקופאית חייכה לעברו.
"אתה רוצה לשלם?" שאלה.
"כן, בבקשה" אמר.
"תן לי לבדוק את מצב החשבון שלך", אמרה. היא הזעיפה פנים. "אני רואה שיש לך פה חובות מפעמים קודמות, וגם הצטבר לך קנס על איחור בתשלומים..."
"אני מצטער", אמר.
"אני מבינה שאתה מצטער", ענתה. "אבל ילד אחד פשוט לא יכסה את זה!"
2. "דוקטור", היא שאלה בקול חרד. "יש לי חום גבוה?"
"לא", הוא אמר. "חום הגוף שלך תקין לגמרי".
"נגרם לי נזק מוחי כלשהו?"
"שלילי. הפעילות המוחית שלך גם היא תקינה לחלוטין".
"יש סימנים כלשהם לסמים או אלכוהול במחזור הדם שלי?"
"ממש לא", הוא אמר. "למעשה כל הבדיקות מראות שאת בריאה כשור".
היא החווירה ופרצה בבכי מר.
"אז אם כך", קראה, "הדברים הנוראים הללו לא היו הזיות!"
3. ברגע האחרון הצלחתי למשוך אותו החוצה מתוך האגם.
"השתגעת?" צעקתי. "מה פתאום קפצת מהסירה?"
הוא השתעל וירק מים.
"הילדים אמרו לי לקפוץ לשם, אבא", הוא מלמל.
"איזה ילדים?" קראתי. "הילדים מהכיתה שלך?"
"הילדים שבקרקעית האגם", אמר.
4. הנזירים התכנסו בזהירות סביב פסלו של ישו בחצר המנזר. מעליהם השתוללה סערה.
"הוא נפל מהשמיים ישר לכאן", אמר אחד מהם. "ראיתי אותו נופל מתוך העננים".
"אתם יודעים מה זה אומר?" שאל ראש המנזר.
"זהו בוודאי אות משמיים" אמר אחד הנזירים.
"המושיע עומד לשוב אלינו!" אמר אחר.
"לא, טיפשים", אמר ראש המנזר בפנים חיוורים. "זה אומר שמדוזה ניצחה".
5. היא התקשרה.
"מה זה אומר כשהאוטו משמיע כל הזמן צפצופים מעצבנים כאלה?" שאלה.
"זה אומר שמישהו שיושב באוטו לא חוגר את חגורת הבטיחות" עניתי.
"או, הרגעת אותי" אמרה. "כבר חשבתי שזה משהו מלחיץ, אני נוסעת פה לבד מחוץ לעיר – חגוּרה כמובן, אל תדאג – ולא היה לי את מי לשאול".
6. "הילד שלנו, שיהיה בריא, ממש הבהיל אותי היום", היא אמרה. "הוא נכנס לבית כשהוא מחזיק משהו שנראה כמו ראש כרות. כמעט התעלפתי, עד שהוא הרגיע אותי והסביר לי שזה כמובן לא ראש אמיתי של בן אדם. כמה טיפשי מצידי".
"אז מה זה היה?" שאלתי. "ראש מפלסטיק?"
"לא", היא אמרה. "ראש של זומבי".
7. המפקח סקר את זירת ההרס.
אני יכול להבין למה מישהו ירצה לשרוף את המועדון הזה, חשב לעצמו.
זה ללא ספק היה אחד המקומות הכי גרועים בעיר.
כתובת הגרפיטי שאותו מצית חרך על הקיר, "סדום ועמורה", בהחלט הולמת.
לפחות נראה שאף אחד לא נהרג בשריפה. אין גופות. כנראה המקום היה ריק.
התעלומה הגדולה היא איך הגיעו לפה כל גושי המלח הגדולים האלה.
8. "את שומעת, הייתי היום בהרצאה מרתקת של ד"ר סולקיס, הזואולוג", הוא אמר. "הוא דיבר על טיגריסים בנגאלים, הטורפים הקטלניים ביותר עלי אדמות. במשך אלפי שנות אבולוציה הם פיתחו לא רק כוח פיזי וזריזות, אלא גם את הכישרון לתעתע במוחו של הטרף שלהם ולהתקרב אליו בלי לעורר חשד. את מקשיבה לי בכלל?"
"אני מקשיבה, אבל תראה את החתלתול הג'ינג'י הקטן והמתוק הזה", אמרה. "הוא הולך אחרינו מתחילת הרחוב. אולי ניתן לו משהו לאכול?"
9. "אמא, למה אנחנו סוגרים את החלונות כל לילה?" הוא שאל.
"בגלל הקור שבחוץ", היא אמרה. "אנחנו לא רוצים שהקור ייכנס הביתה".
עיניו התרחבו. "הקור?" הוא שאל. "אז ככה קוראים לזה עם פרצוף הגולגולת?"
10. אלה החיים הטובים, חשב לעצמו.
בעבר היה עליו להתאמץ ולרדוף אחרי קרבנותיו, שהיו בורחים מפניו או נלחמים נגדו. עוד היו לו צלקות מהאבירים הארורים הללו בשריון הנוצץ.
עכשיו, לעומת זאת, הם מחכים לו במקומות קבועים, בזמנים קבועים, והוא רק צריך להגיע בנחת ולאסוף אותם כפירות בשלים. גברים, נשים, ילדים, נערות... הם אפילו נכנסים מרצונם לתוך לועו! עד כדי כך הצורה החדשה שלבש אינה מעוררת את חשדם.
כל מה שעליו לזכור זה לשים על מצחו את המספר הנכון.
11. כשנה אחרי מותה ביקרתי אצלו בבית.
חיפשתי תמונות שלה, תמונות מהחתונה, מטיולים, משהו שיזכיר אותה –
אבל לא מצאתי דבר. הוא השמיד את כולן.
לא מסוגל להסתכל עליהן יותר, אמר.
כנראה הזיכרונות היו כואבים מדי עבורו.
לבסוף מצאתי כמה תמונות ישנות שלו באיזו מגירה, אבל התאכזבתי.
היא לא הופיעה בהן.
רק הוא, מחייך, מחובק עם משהו שנראה כמו שלד לבוש שמלה.
12. "תכבה את האור!"
קליק.
"מגניב! עכשיו תדליק אותו שוב!"
קליק.
"תכבה!"
קליק.
"תדליק!"
קראאאק.
הם הביטו בחרדה במכשיר המוזר שמצאו בשדה מחוץ לעיר. איכשהו הם הצליחו לשבור אותו.
"אתה חושב שמישהו ישים לב?" שאל האחד.
"כן", אמר השני בעודו מרים את מבטו לשמיים הריקים והחשוכים. "בהחלט".
13. הם ישבו בסלון. הוא עיין בספר מאגיה עתיק מהמאה ה-15, היא צפתה במהדורת החדשות בטלוויזיה.
"זה מעניין", הוא אמר. "כתוב פה שאם השטן מציל את חייו של מישהו הוא זוכה בנשמתו של אותו אדם, ולאחר מותו היא שייכת לשטן לנצח נצחים. לא נעים, מה?"
"סליחה, לא הקשבתי לך", היא אמרה. "בדיוק הודיעו בחדשות שהמטאור הענק שנראה מתקדם לכיוון כדור הארץ סטה באופן פתאומי ממסלולו. המדענים בנאס"א טוענים שזה ממש נס!"
14. הוא הביט באנשי הכפר גוררים אותה אל המוקד כשהיא צורחת ונאבקת.
אשמתה היתה ברורה בעליל. עשרות אנשים ראו איך תפסה את הילד שניסה לגנוב ממנה נקניקיה בשוק, והפכה אותו לנגד עיניהם לחתול שחור. לא היה ספק שהיא מכשפה.
הוא צפה בסיפוק בלהבות המאכלות את גופה. אף פעם לא סבל את המרשעת הזקנה. היא תמיד נהגה לבעוט בו ולקלל אותו כשעבר ליד חנות המכולת שלה, ומעולם לא נתנה לו לטעום משהו, גם כשכמעט גווע ברעב. מתאים לה להיות מכשפה.
אבל היא לא היתה היחידה.
הוא ילל בשביעות רצון, ואז שינה את צורתו שוב לילד אנושי וצעד לעבר השוק.
15. "אמא! אמא!" היא קראה. "ראיתי אותו!"
"נו באמת. שוב התחלת עם הדמיונות שלך?" אמרה אמה.
"אני לא מדמיינת! באמת ראיתי אותו, בין העצים בחורשה! הוא נראה בדיוק כמו בסרט שראינו על המלחמה הגדולה – כמו היצורים האלה שכמעט השתלטו על העולם!"
"לא היית צריכה לראות את הסרט הזה", אמרה אמה. "המלחמה הזו נגמרה מזמן. הם הושמדו לחלוטין. אני לא יודעת מה את חושבת שראית בחורשה – אבל זה בוודאות לא היה גבר!"
16. הבייביסיטר עברה שוב על רשימת ההוראות שהשאירו לה ההורים:
להשגיח על הילדים כל הזמן. לא להשאיר אותם רגע לבד. לבקש מהם רשות לפני שמרימים אותם. לא לתת להם לצאת מהבית. לא להניח לידם חפצים חדים או מסוכנים. לוודא שלא קר מדי בחדר. לספר להם סיפור לפני השינה. בשום אופן לא לכבות את האור בחדר.
אלה היו הוראות מאד פשוטות והגיוניות, חשבה.
אלמלא היה מדובר בשלוש בובות חרסינה.
17. הפרופסור הגיע לביתו וניסה לפתוח את הדלת.
משהו חסם אותה מבפנים.
מופתע, הוא הקיף את הבית וניגש לדלת האחורית.
גם היא היתה חסומה מבפנים.
הוא ניסה להציץ לתוך הבית דרך החלון.
משהו בצבע לבן-ורדרד חסם את כל השמשה.
"אוי לי", הוא מלמל בבעתה. "אני לא מאמין שהיא עשתה את זה. אמרתי לה שהסופגניות האלה משמינות!"
18. הוא ספר בליבו פעם שלישית, ליתר ביטחון.
"הושיעה. את. עמך. וברך. את. נחלתך. ורעם. ונשאם. עד. העולם".
הוא ניגש לדוכן ופתח את הסידור. "והוא רחום יכפר עוון..."
קריאות מחאה נשמעו מרחבי בית הכנסת. איציק הגבאי ניגש אליו.
"מה קורה איתך בזמן האחרון?" שאל. "אתה ממהר לאן שהוא? חכה שיהיה מניין!"
19. "כל כך חשוך פה", הוא אמר. "למה בכל המושב לא דולק אף אור בלילה?"
"בשנים הראשונות להתיישבות פה, היו מגיעים יתושים מהביצה", היא אמרה. "הם הביאו איתם מגיפה, והרבה מאד מתיישבים מתו. אחר כך ראינו שהאורות מושכים אותם לפה, ולכן אנחנו מחשיכים את המושב בלילות כדי שהם לא יחזרו".
"מעניין", הוא אמר. "אבל הביצה יובשה כבר לפני שנים. אני לא חושב שיש חשש שיתושים יימשכו לאורות של המושב".
"לא דיברתי על היתושים" היא אמרה.
20. "אדוני", אמר סגן ראש העיר. "יש בעיות בביוב".
ראש העיר גנח. "עוד פעם? אבל רק לפני שלושה חודשים שלחנו לשם פועלים!"
"אין מה לעשות", אמר הסגן. "נצטרך לשלוח שוב".
"וזה ישים קץ לבעיות האלה?" שאל ראש העיר.
"לא", אמר הסגן. "אבל לפחות זה ישֹביע אותן לזמן מה וימנע מהן לעלות לפני השטח".
21. הם גררו אותו לעבר עמוד התלייה.
"אתם יכולים להרוג אותי ואת חבריי כמה שתרצו", גיחך בין שיניים שבורות. "אבל לא את האדון שלנו. הוא יישאר בעולם הזה, וכל פעם שידקלמו את המזמור שלו כוחו ילך ויגבר – עד שיטרוף את נשמותיהם של כל ילדיכם!"
הכומר צחק.
"האדון השטני הארור שלך ייעלם יחד איתך", אמר. "איש לא יזכור עוד לעולם את קווה קווה דה לה אומה!"
22. מיד לאחר הבחירות הוא כינס מסיבת עיתונאים בשידור חי.
"ברצוני להודות לכולכם על שהענקתם לי את השלטון והסמכות", אמר לעיני המצלמות. "לאורך כל הקמפיין שלי התחייבתי לבטל את כל החוקים המכבידים והמעיקים עליכם, וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות עכשיו".
"אדוני הנשיא, מה החוק הראשון שאתה מתכוון לבטל?" שאל אחד הכתבים.
"ובכן, למה שלא אתן לכם לגלות בעצמכם?" אמר הנשיא בחיוך רחב.
היה זה הרגע בו כל אזרחי המדינה מצאו את עצמם לפתע מרחפים באוויר בחוסר שליטה.
23. הם עמדו לצד הכביש החשוך וחיכו לטרמפ.
"סליפי הולו", קרא אחד מהם את השלט הישן ליד הדרך. "תגיד, זה לא איפה שהיה הסיפור על הפרש בלי ראש?"
"זו אגדה ישנה", הפטיר השני. "אף סוס לא דהר על הכביש הזה כבר מאות שנים".
"אם אתה אומר", אמר הראשון. "הי, אני שומע רכב מתקרב! אולי יעצרו לנו סוף סוף..."
השני הביט במורד הכביש. "לא", אמר באכזבה. "זה רק אופנוע".
24. הוא שמע אותם הולמים על הדלת. הוא חיפש בייאוש נשק כלשהו, משהו לחסום איתו את הדלת, אך לשווא.
הדלת נפרצה. הם נהרו פנימה, מחייכים את חיוכיהם המושלמים. כולם לבושים בקפידה, מסורקים ומגולחים ללא דופי. כולם נראים בדיוק אותו הדבר.
"תעזבו אותי!" צעק בעודם אוחזים בזרועותיו. אחד מהם שלף מזרק והתקרב אליו.
"תהיה חכם", אמר לו ונעץ את המזרק בזרועו. "תהיה יוסף".
25. הם יצאו מבית המלון.
"וואו, איזה סוף שבוע חלומי זה היה!" היא אמרה. "חבל שהזמן עבר כל כך מהר... מה קרה לסמרטפון שלך, משהו התקלקל?"
"לא רציני", הוא אמר. "רק התאריך השתבש, משום מה הוא מראה 2049".
26. הרופא בחן את הצילום.
"ובכן, זה נראה כמו עובר אנושי במצב תקין לגמרי", אמר. "אפשר להבחין היטב בראש, בגפיים ובדופק. הוא נראה במצב מתקדם מאד, באזור חודש תשיעי. קצת קשה לראות מהזווית הזו, אבל כנראה מדובר בזכר. אני לא מבחין בשום דבר יוצא דופן בצילום האולטרסאונד הזה. מאיפה הוא הגיע?"
"מהלוויין החדש משקף הליבה של נאס"א" אמרו.
27. מכשיר הקשר צפצף. "מצאנו את העקבות של מי שרצח את משפחת וודסון", אמר הטייס. "הן מובילות לעבר הים".
"אה, באמת?" אמר המפקד. " אתה מוכן להסביר לי איך בדיוק איתרת אותן מלמעלה? אנחנו סורקים את האזור כבר שעתיים ולא רואים פה אף עקבה!"
"זה בגלל שאתם עומדים בתוך אחת מהן" אמר הטייס.
28. הם עמדו מעל גופתו המתקררת.
עכשיו כשמת היה גלוי לעיני כל, שוכב עירום על הארץ בשלולית דם ומי גשם.
"סוף סוף זה נגמר" אמר אחד מהם.
"כן", אמר השני. "זה סופו של האיש הבלתי נראה, שבמשך החודשים האחרונים הטיל אימה על העיר ורצח לפחות שבעה אנשים. חתיכת מזל היתה לנו שהצלחנו לאתר ולחסל אותו".
הם פנו והלכו משם, כשהגשם שוטף ומתופף סביבם.
ולרגע היה נדמה שהוא נשמע כצלילן של עשרות זוגות כפות רגליים יחפות.
29. הטלפון בתחנת המשטרה צלצל. הוא הרים אותו.
"משטרה, שלום", אמר. ואז עטה ארשת מבולבלת. "דברי לאט וברור בבקשה. כמה אנשים אמרת שנמצאים איתך? חמישה? ומה הוא עושה להם - חותך אותם? דוקר אותם? מי עושה את זה? מה – "
ואז הוא נעלם, לנגד עיניה ההמומות של שותפתו.
השפופרת נשמטה על השולחן. היא ניגשה והרימה אותה.
"עזרו לי, בבקשה!" נשמע קול אשה מתייפחת מהצד השני, על רקע צחוק מטורף. "הוא תפס את כולם! הוא חותך אותם! יש פה שישה עכשיו! בבקשה תשלחו עזרה!"
30. "אל תשאל איזה שבוע מוזר היה לנו פה" הוא אמר. "ביום ראשון התעוררנו בבוקר, וכל הרחוב היה מלא בג'וקים! הם זחלו בכל פינה! לא ידענו מה לעשות, אבל ביום שני הגיעו פתאום המון ציפורים ואכלו את כל הג'וקים. חשבנו שזה שיפור, אבל הציפורים נשארו ברחוב, הרעישו ולכלכו בלי סוף. ביום שלישי הגיעו משום מקום המון חתולים וטרפו את הציפורים. עכשיו כל הרחוב היה מלא חתולים מייללים. ביום רביעי הגיעו המון כלבים וטרפו את החתולים. זה כבר היה מוגזם. אי אפשר היה להסתובב ברחוב בלי שכלבים ינבחו עליך וינסו לנשוך אותך. זה היה ממש סיוט".
"אז מה עשיתם?" שאלתי.
"אז היום, ביום חמישי בבוקר, החלטנו לשים קץ לעניין. כל הגברים ברחוב יצאו עם רובים, אקדחים ופיתיונות מורעלים וחיסלו את כל הכלבים. אני מקווה שעכשיו סוף סוף יהיה לנו קצת שקט!"
31. "אמא", הוא אמר. "נכון סבא אלברט היה מאד מפורסם?"
"מפורסם? ממש לא" היא אמרה. "סבא שלך, זכרונו לברכה, היה פקיד פשוט שעבד כל חייו בעבודה אפורה, וכמעט אף פעם לא יצא מהשכונה. מעט מאד אנשים הכירו אותו".
"אבל אם הוא לא היה מפורסם", אמר, "אז איך זה שאני שומע אותו כל פעם מדבר ברדיו ורואה אותו בטלוויזיה?"
32. אני אוהב לשמוע מוזיקה קלאסית מתקליטים ישנים.
אבל לא בלילה כשהם מונחים בקופסה על המדף.
33. השלכתי הצידה בתסכול את הצבת המוכתמת בדם.
"בפעם האחרונה!" התפרצתי. "אמור לי מיד איפה אשתי! לאן חטפת אותה ומה עשית לה?"
האיש שישב מולי קשור לכסא רק גיחך.
"זהו, כבר נמאס לך לענות אותי?" שאל. "אולי תמשיך עוד קצת, אני רק מתחיל ליהנות..."
"אני מענה אותך כבר שלוש שעות!" צעקתי. "ואתה רק צוחק כאילו זה לא מזיז לך, ואפילו הפצעים שלך נרפאים מיד! איך אתה עושה את זה? אתה לא מרגיש שום כאב?"
"למעשה לא", הוא אמר בחיוך. "אני מעביר אותו ל... מישהו אחר".
34. "היא היתה כל כך צעירה ויפה", אמר בעצב. "אבל היא פשוט הלכה וכמשה, ולרופאים לא היה מושג למה. הייתי יושב ליד מיטתה לילות שלמים ואוחז בידה. היא התפתלה וצעקה בייסורים. "עזוב אותי, ג'ון!" קראה. "המגע שלך שורף אותי! אני לא רוצה אותך יותר! לך ממני!". עשיתי כמיטב יכולתי להקל עליה, אבל לבסוף היא מתה בזרועותיי".
"זה נשמע נורא", אמרתי. "אבל אם היא אמרה שהמגע שלך מכאיב לה, למה לא פשוט הרפית ממנה?"
"כי קוראים לי סטיב", הוא אמר. "ג'ון היה בעלה הקודם".
35. מיהרנו אל החורשה כדי להגיע בזמן לנטיעות,
אבל ידענו שאיחרנו את המועד,
כשראינו שכל העצים הוותיקים נעלמו מהמקום,
ומהקרקע מבצבצות עשרות זוגות רגליים קטנות.
36. "גם הקרבן הזה, כמו כל הקודמים, נרצח מפגיעה ישירה של קליע אקדח בודד במוח" אמר הפתולוג.
"מעניין", אמר החוקר. "האם זה אותו סוג של קליע בכל המקרים?"
"זה בדיוק מה שמוזר", אמר הפתולוג. "זה לא רק אותו סוג, זה אותו קליע עצמו".
"אני לא מבין" אמר החוקר.
"הנה, תראה אותו בעצמך", אמר הפתולוג והושיט את ידו לקופסת זכוכית קטנה. הוא קימט את מצחו. "מוזר, הייתי בטוח ששמתי אותו פה לפני רגע".
37. "ובכן אדוני", הם אמרו. "סרקנו היטב את כל הבית הזה ואנחנו יכולים לומר שלא מצאנו בו כל סימנים לנוכחותן של רוחות רפאים".
"אתם בטוחים?" הוא שאל. "ומה עם קולות היבבה המפחידים ששמעתי?"
"רוח פרצים שנושבת בצינורות".
"והחריקות המשונות?"
"קולות טבעיים שבוקעים מקירות העץ של בתים ישנים".
"אז אין שום רוחות רפאים בבית שלי? אתם לגמרי בטוחים? אני לא רוצה שתהיה פה טעות".
"אנחנו מוכנים להתחייב על זה. אין פה שום רוחות".
"נו טוב", הוא אמר ושלף את אקדחו. "עכשיו יהיו".
38. "אני אומר לך שוב, אדוני השוטר" אמר מנהל המוזיאון. "אין לי מושג מי הרג את שני הפורצים האלה שחדרו למוזיאון בלילה. אני גם לא יודע מה הם חיפשו כאן".
השוטר הביט מטה לעבר שתי הגופות השסועות.
"אלה פרחחי רחוב מוכרים", אמר. "כנראה ניסו למצוא משהו בעל ערך. הנה, מה למשל לגבי המוט המחודד שאחד מהם מחזיק בידו? הוא שייך לתצוגה?"
"כן, אבל אין לו שום ערך בפני עצמו", אמר מנהל המוזיאון בביטול. "הוא פשוט היה נעוץ בין צלעות החזה של שלד ישן בן המאה ה-15 מרומניה שהופיע בתצוגה – שכה אחיה! מישהו לקח אותו!"
39. "אני אומר לך, היה משהו ממש מוזר בחתונה הזו", הוא אמר. "החתן נראה חיוור כולו ולחוץ".
"נו", אמרתי בביטול. "הרבה חתנים לחוצים בחתונה שלהם".
"והכלה לא הוציאה מלה מהפה לאורך כל החופה", אמר.
"מן הסתם גם היא התרגשה", אמרתי.
"והיא היתה מכוסה כולה, מכף רגל ועד ראש, בשמלה לבנה ארוכה. גם הפנים שלה היו מכוסות. לא ראו אפילו סנטימטר ממנה".
"אז מה? זה לבוש מקובל אצל הרבה כלות".
"והיא היתה גבוהה. יותר גבוהה מהחתן", אמר.
"נו בחייך", אמרתי. "זה לא כזה נדיר שהכלה יותר גבוהה מהחתן".
"כן", הוא אמר. "אבל לא בשני מטרים!"
40. הוא הרגיש כמו בחלום בלהות.
הוא רץ ללא הרף ברחובות החשוכים, נכנס לבתים, מחפש בחנויות, לא מוצא אף נפש חיה. שוב ושוב הבחין בדמויות מזווית עינו, או שמע קולות אנושיים, אך כאשר הפנה את מבטו או התקרב לא היה שם איש.
והוא ידע שרודפיו הנעלמים עשויים להשיג אותו בכל רגע.
"הצילו!" צעק. "יש כאן מישהו? לאן נעלמו כולם? שמישהו יעזור לי, בבקשה!"
הוא עמד להתפרץ למרכז הקניות הגדול, כשמהלומה בעורפו הכריעה אותו ארצה. הם השיגו אותו סוף סוף. זרועות חזקות אחזו בו ושק שחור עטף את ראשו.
במעומעם שמע את הקולות.
"תפסנו אותו סוף סוף... תקפידו לכסות לו את העיניים... כנראה סוג של כוח קוואנטי... לפי ההערכה הוא כבר העלים לפחות מאה אנשים..."
41. הלילה זה שוב התחיל.
איש לא ידע מדוע כבו האורות פתאום בכל העיר.
איש לא ידע מי הפעיל את צופרי האזעקה.
איש לא ידע מאין הגיעו הפיצוצים המחרידים.
כולם דיברו על אל-קעידה, על דאע"ש, על מחבלים מוסלמים.
אבל אני ידעתי שהיא פשוט חולמת.
רדופה בסיוטים על זוועות העבר.
ואין מי שיעורר אותה משנתה,
את עירנו הזקנה לונדון.
42. היא דפקה בדלת.
"מי שם?" שמעה אותו שואל.
"אדי, זו אני, שרה. תפתח לי בבקשה" אמרה.
"מה קניתי לך ליום הנישואין האחרון שלנו? עני מהר!"
"את הדיסק החדש של שלמה ארז. פתח כבר!"
הוא פתח את הדלת. היא שלפה אקדח והצמידה אותו לחזהו.
"לאן נסענו בירח הדבש שלנו?" דרשה.
"לאתונה. התארחנו במלון אקרופוליס", ענה.
היא הנמיכה את האקדח ונאנחה. הוא חיבק אותה.
"אני לא יכולה לסבול את המצב הזה", אמרה. "כל שנה מחדש בתקופה הזו, אני מרגישה שאני משתגעת".
"תחזיקי מעמד מותק. רק עוד כמה ימים", אמר. "עד שייגמר כבר שבוע הדופלגנגר".
43. "הוא מתקרב אלינו" הוא אמר בשקט.
"אתה בטוח?" היא שאלה בקול רועד.
"כן", הוא אמר. "הוא הולך ומתקרב לעברנו. לאט אבל בטוח. תראי את הגודל שלו".
"אבל מה יקרה לנו אם הוא יגיע לפה? זה יהיה הסוף של כולנו?"
"על מה אתם מדברים?" שאלה הילדה שיצאה לפתע למרפסת.
"שום דבר", הם ענו בחופזה. "תחזרי לישון".
"טוב", היא אמרה בחוסר רצון. "אבל למה אתם מסתכלים על הירח?"
44. הוא הביט בה שוכבת בארון המתים שלה.
היא היתה קטנה כל כך, חשב. לבושה בשמלתה הלבנה, חובקת את הבובה שלה, תלתליה האדמוניים פזורים סביב ראשה, עיניה עצומות. היא נראתה כאילו היא ישנה. אלא שהיא לא תתעורר לעולם.
אלא אם כן המכשף המצרי הזקן ההוא דיבר אמת.
הוא פרש מולו את המגילה הישנה והחל לדקלם את המילים הלא מוכרות הכתובות עליה. הוא חזר עליהן שוב ושוב, שבע פעמים, כשקולו הולך ומתחזק עד שהגיע לשיאו בזעקה אליה יצק את כל ליבו ונשמתו: "קומי וחיי!"
דבר לא קרה.
הוא עמד והמתין, מסרב להכיר במציאות המרה.
ואז פקחה הבובה את עיניה.
45. "טוב, ילדים, הארוחה הסתיימה", הוא אמר. "פנו את הכלים מהשולחן, שטפו אותם ולכו לחדריכם לישון".
הילדים קמו לעשות כדבריו.
"איזה ילדים ממושמעים יש לך" אמרתי. "הם עושים בלי ויכוחים כל מה שאתה אומר להם!"
"כן", הוא אמר ברטינה. "רק חבל שהם לא עושים כלום אם אני לא אומר".
46. הפלתי אותו ארצה במהלומת אגרוף והרמתי את הסכין המגואלת בדם שנשמטה מידו.
"רוצח ארור!" קראתי. "עכשיו תשלם על מה שעשית לה!"
הוא חייך לעברי וקרץ.
"המשטרה בדלת. בהצלחה עם ההסברים" אמר, ונעלם כלא היה.
47. פרצנו לחדר בכלי נשק שלופים וכיתרנו אותו.
"הזומבים שלך היו עלובים", נהמתי. "הם ניסו לעצור אותנו, אבל חיסלנו את כולם ללא כל קושי. עכשיו גלה לנו מיד: איך הפכת את חברינו ובני משפחותינו למתים-מהלכים? באיזה חומר נתעב השתמשת?"
הוא גיחך.
"מדהים מה שחיתוך הלשון וגידי הברך בתוספת קצת איפור יכולים לעשות לבן אדם", אמר.
48. היא דיברה ספרדית שוטפת. היא סיפרה לי על הבית שלה במקסיקו סיטי, על הלימודים והעבודה הקשה, על בעלה ושני הילדים ועד כמה היא מתגעגעת אליהם. היא אמרה שיש לה הרגשה שמשהו רע קרה להם, אבל היא לא יודעת בדיוק למה.
זה לא היה מטריד אותי במיוחד, אם זו לא היתה הילדה שלי בת הארבע.
49. הרגשתי נורא כשחשבתי שהחייזרים חטפו אותי מכדור הארץ כדי להרוג אותי.
הרגשתי נורא בהרבה כשהתברר שהם עשו זאת כדי להציל אותי.
50. אני כל כך נרגשת.
היום הגיע מכתב ובו האישור שעברתי בהצלחה את כל הבחינות והתקבלתי.
אני הולכת לעזוב סוף סוף את מעגל העוני, המצוקה והפשע של השכונה בה גדלתי ולהשתלב בחברה הגבוהה. להיות עשירה, מצליחה ובעלת השפעה, בת המעמד הגבוה, לא עוד אחת מהאספסוף האומלל.
ההורים שלי לא מרוצים מזה, אבל כבר מזמן השתחררתי מהדעות הקדומות והאמונות הטפלות שלהם. הם שייכים לעבר. אני לעתיד.
כל מה שנותר לי הוא לקבל את הנשיכה.
51. הזקן שישב על הספסל לאור השקיעה נראה כה מדוכדך, שהייתי חייב לשבת לידו ולשאול מה קרה.
"לפני הרבה שנים פתחתי עסק", אמר. "האמנתי שהוא יהיה הצלחה גדולה. אבל אחד המנהלים שהעסקתי קינא בי וניסה להשתלט על העסק. פיטרתי אותו, והוא בתגובה התחיל להסית את העובדים שלי נגדי, להפיץ עלי שקרים ולשכנע אותם לעזוב בפיתויים והבטחות שווא. לי היה אמון בהם; התערבתי איתו שאם הוא יצליח לשכנע יותר ממחצית העובדים לעזוב, אני סוגר את העסק. זה לקח לו זמן, אבל לצערי היום זה קרה. לא נשארו לי כמעט עובדים. הוא ניצח בהתערבות".
"אני מבין. זה בטח מאד עצוב בשבילך", אמרתי. "אבל אל תיקח את זה קשה כל כך. זה לא סוף העולם. מחר יהיה יום חדש".
"לא" הוא אמר.
52. היא נכנסה לתא המעצר ועמדה מולו.
"את חייבת להאמין לי", הוא אמר בקול שבור. "לא אני הרגתי את הילדים שלנו. פשוט התעוררתי וראיתי את הסכין אצלי ביד, וכל הדם הזה... נכון שרק אני הייתי איתם בבית וכל הראיות הן נגדי, אבל לא אני הרגתי אותם!"
היא חייכה לעברו.
"אני יודע", אמרה בקול מוזר שלא היה קולה. "אני עשיתי את זה איתך".
53. "אני שמח לראות שהתעוררת", אמר הרופא לאיש הצעיר שישב על המיטה. "עבר עליך אירוע מזעזע ביותר – ניצלת מהשתוללות של טיגריס שהופיע לפתע באמצע מועדון! למרבה הצער, רבים אחרים שם לא היו ברי מזל כמוך..."
האיש בהה בכפות ידיו.
"הג'ינג'ית", אמר בקול נמוך. "זה היה בגלל הג'ינג'ית".
הרופא קימט את מצחו. "כן, אחת הקרבנות האומללים היתה בחורה אדומת שיער. הכרת אותה?"
האיש הניד בראשו לשלילה. "מצטער", אמר.
"טוב, לא אפריע לך לנוח", אמר הרופא. "אתה יכול להיות רגוע. המשטרה מנהלת חיפושים אחר הטיגריס המסתורי ובוודאי תלכוד אותו בקרוב. אתה תהיה בסדר?"
"כן", אמר האיש. "כל עוד לא אראה פה עוד ג'ינג'ית".
54. הוא הושיט לה את חבילת הבונבוניירה. "מזל טוב ליום הנישואין!" אמר.
"המממ, זה מעולה", אמרה בעודם אוכלים. "פלא שהילדים לא אכלו את כל השוקולדים שבחבילה".
"שמעתי אותם נכנסים למטבח קודם ואוכלים חלק מהם", אמר. "כנראה הם הצליחו להתאפק ולא לגמור הכל".
"אתה בטוח שהם אכלו מזה?" שאלה. "כי החבילה היתה עכשיו מלאה לגמרי".
55. "אבא, ספר לי שוב את האגדה על הגמדים והענקים" הוא אמר.
האב כחכח בגרונו. "היה היה פעם עולם בו חיו גמדים קטנים. הם חיו להם בשלווה, שיחקו והתקוטטו ביניהם, עד שיום אחד הופיעו הענקים. איש לא ידע מאין הם הגיעו, אבל הם אהבו לאכול גמדים, והם אכלו את כל הגמדים והשתלטו על העולם שלהם. הסוף".
"איזה מסכנים הגמדים", אמר הילד. "אני שונא את הענקים הרשעים האלה!"
האב זע באי נוחות. "זו רק אגדה ישנה, אתה יודע. אין ענקים במציאות".
"מזל", אמר הילד. "אבא, באיזה גודל היו הגמדים?"
"הו, קטנים מאד, בערך באורך כף היד שלך", אמר האב. "בין מטר וחצי לשני מטר, לא יותר".
56. "האם תינשאי לי?" שאל.
"נראה לך? בחיים לא!" ענתה.
הוא פער את פיו והשמיע צרחה נוראית. לפתע כבו כל האורות, השמיים החשיכו וגשם של דם החל לרדת. סדקים אדירים נפערו באדמה בקול רעש וזרועות תמנון מפלצתיות בקעו מתוכם וסחפו פנימה את כל הנקרה בדרכם. היא מצאה את עצמה נופלת לתהום אפלה ללא תחתית....
היא התעוררה בבהלה.
"הו, זה היה רק חלום" אמרה.
"הפעם", הוא אמר בחיוך. "אז האם תינשאי לי?"
57. הוא חשב שההמצאה שלו, שמאפשרת ליצורים חיים להפוך גלי קול לאנרגיית גדילה, תביא תועלת רבה לאנושות.
הוא לא לקח בחשבון את האפשרות שהג'וק עליו ניסה אותה יברח מהמעבדה לתוך כיתה מלאה סטודנטיות.
58. נכנסתי לחדר ומצאתי אותו צופה בקלטת וידיאו ישנה ומטושטשת. על המסך נראה ראש הממשלה המנוח יצחק רבין נושא נאום.
"מה אתה רואה?" שאלתי.
"זו קלטת סודית ביותר שמצאתי במרתפי השב"כ. רבין מדבר לפני ראשי השירותים החשאיים על איום נוראי לקיומה של ישראל מצד גורם אפל ומסתורי כלשהו, לא ברור במה מדובר. צפיתי בקלטת הזו עשרות פעמים ולא הצלחתי להבין".
"בטח אתה סתם מוציא את דבריו מהקשרם", אמרתי. "מה בדיוק הוא אומר שם?"
"כל פעם משהו אחר", אמר.
59. "יש לכם תקלה במעלית", אמרתי. "ההקלטה שמודיעה בכל קומה לאיזו קומה הגענו, לא פועלת בקומה 13".
"אין לנו שום הקלטה במעלית", אמר.
60. הוא אהב לשחק מחבואים.
הוא תמיד היה מתחבא במקומות הכי בלתי צפויים: בעליות גג, במרתפים חשוכים, במפעלים נטושים, ביערות נידחים, בתחתית של באר.
היה לוקח להם זמן למצוא אותו. לפעמים הרבה מאד זמן. לפעמים היה צריך להשאיר להם רמזים שיובילו אותם אליו. אבל הם היו מוצאים אותו בסוף. הוא ידע שהם לא יוותרו וימשיכו לחפש עד שהם ימצאו.
כל החוכמה היא לבחור את הגוף של הילד המתאים.
61. מעט מאד אנשים טבעו בים השנה, היא חשבה.
ככה זה עם כל הספנות המודרנית והטכנולוגיה.
פחות מאלפיים בסך הכל.
זה לא יספק אותו, היא חשבה.
והיא ידעה, עוד לפני שצופרי הצונאמי התחילו ליילל,
שהוא יבוא בעצמו לקחת את שלו.
62. הקוסם הראה להם איך הוא מקפיץ מטבעות בכף ידו, ואז מעלים אותם.
כולם חשבו שזה היה סתם טריק טיפשי, עד שהגיעו התוצאות של צילומי הרנטגן.
63. הוא פתח את הדלת והביט בי בשתיקה.
"ערב טוב חמוד", אמרתי. "אבא שלך נמצא?"
הוא הניד בראשו. "השוטרים לקחו אותו", אמר.
"השוטרים!" קראתי בפליאה. "ואיפה אמא שלך?"
"היא איננה", אמר.
"מה?! אמא שלך איננה, אבא שלך במעצר ואתה נשארת פה לבד?! זה נורא!"
"כן", הוא אמר בשקט. "ממש אכלתי אותה".
64. הם יצאו מהמעלית.
"וואו, זה היה מפחיד", היא אמרה. "הפסיכי הזה עם העיניים הבוערות שהכריז כל הזמן: "השטן! השטן נמצא פה בחדר!". פחדתי שהוא יפגע בנו..."
"כן", אמרה אחותה. "הוא עשה לי צמרמורת. מזל שהמאבטחים לקחו אותו משם".
"נו, מזל שכולנו מכירים אחד את השני" אמר הגיס בקריצה. "אנחנו יודעים שאף אחד מאיתנו לא שטני במיוחד, נכון?"
"טוב, מספיק עם הדיבורים", אמר בעלה. "בואי, אנחנו מאחרים לתור שלך לאולטרסאונד".
65. ואז קלטתי שהוא מתכוון ברצינות כשהוא קורא לה "בובה".
66. הדמויות המבעיתות התקדמו לעברו. הוא עצם את עיניו, אחז בחוזקה בטבעת וקרא: "אני רוצה שכל השדים והמפלצות ייעלמו!"
שקט השתרר.
הוא פקח את עיניו בזהירות.
החדר היה ריק.
הוא נשם לרווחה.
ואז שמע קול מן האוויר: "נו, זה גרם לך להרגיש טוב יותר?"
67. היא לא ידעה מה פירוש המילים "הצילו! הצילו!" ו"עזרו לי, בבקשה!"
למעשה היא אפילו לא ידעה שאלו מילים. היא שיערה שזו מעין קריאת חיזור.
היא רק ידעה שכשהיא מפיקה את הצלילים האלה מפיה, קרבנות תמימים ממהרים לעברה בלי חשד.
68. "אני הולכת מתוך שינה, דוקטור", היא אמרה. "כל לילה אני מתעוררת ומוצאת את עצמי עומדת במסדרון המוביל לחדר הילדים. כל לילה קרוב יותר לחדר".
"אין סיבה לדאגה", אמר הרופא. "זו תופעה נפוצה. הרבה אנשים הולכים מתוך שינה".
"לא עם סכין ביד" אמרה.
69. כמאה איש הגיעו למכירה הפומבית שארגנתי בבית האחוזה.
מאה גברים ונשים מהעשירים, המצליחים והמפורסמים ביותר במדינה.
לא היה קל לארגן את זה, אבל ההזמנות ששלחתי להם פעלו את פעולתן, והם הגיעו בזמן שנקבע.
מצוין.
אני בטוח שאוכל לקבל עבורם מחיר ממש הגון.
70. "בניסוי שאנו עושים פה", הוא אמר, "אנו יוצרים בית גידול מלאכותי שנראה בדיוק כמו סביבתם הטבעית של בעלי החיים. כך הם מתנהגים בטבעיות, מבלי לחשוד שלמעשה הם נמצאים בתוך מעבדה ענקית תחת תצפית ומעקב צמודים שלנו. בדרך זו אנו יכולים לנתח את הרגליהם וצורת ההתנהגות שלהם, לערוך עליהם ניסויים מבוקרים ולגלות איזה שימוש ניתן לעשות בהם לתועלתנו".
"נשמע מרתק ממש!" היא אמרה. "אתם רואים ילדים, היה שווה לבוא לסיור הזה".
"איזה טפשים בעלי החיים האלה", אמרו הילדים. "נו, מתי נוכל כבר לראות אותם?"
71. הוא רק רצה להרוג את סטפן.
את האיש הארור שכלא אותו, שיעבד אותו והשפיל אותו במשך שנים.
הוא דמיין ללא הרף את הנקמה המחרידה שינקום בו כאשר יתפוס אותו סוף סוף.
שום דבר לא יעמוד בדרכו. הוא ימצא את סטפן הארור ויהרוג אותו.
היתה לו רק בעיה קטנה, אבל הוא לא התכוון להניח לה להפריע לו:
כל בני האדם נראו לו אותו הדבר.
72. "למה הילד בכה?" היא שאלה.
"היה לו חלום רע", הוא אמר. "הוא אמר שדמויות שחורות מפחידות עם ידיים ארוכות יצאו מהארון וניסו לחנוק אותו".
"ואיך הרגעת אותו?" שאלה.
"הדלקתי את האור והראיתי לו שאין בארון שום דבר מפחיד", הוא אמר. "רק בגדים".
73. הילד חזר לבד מבית הספר.
"איפה אחיך?" שאלתי.
"לא ידעתי", הוא אמר. "השומר אחי אנוכי?"
כמה נחמד שבגילו הוא כבר יודע לדבר בשפה מליצית!
74. "הלילה היה חשוך וסוער", הוא אמר. "פספסתי איזו פנייה וטעיתי בדרך. ניגשתי לבית הגדול שעמד שם כדי לבקש עזרה, כשלפתע אני שומע אשה צורחת מבפנים. צרחות מקפיאות דם. פרצתי את הדלת ונכנסתי לבית. מיהרתי בעקבות הצרחות עד שהגעתי למרתף, ושם אני רואה גופה מרוטשת של גבר שוכבת על שולחן, כשעל השולחן לידה שוכבת קשורה אשה צעירה, מדממת מחתכים רבים – ומעליה רוכן הזקן הגיבן הנורא הזה עם אזמל נוטף דם בידו... שלפתי את האקדח ויריתי בו, ואז בדיוק שמעתי אתכם נכנסים לבית. האשה בסדר? הספקתי להציל אותה?"
השוטר הניד בראשו באיטיות.
"היא נפצעה קשה בתאונה בה נהרג בעלה", אמר. "דוקטור שניידרמן ניסה להציל אותה בניתוח חירום. אני מאמין שהוא היה מצליח, למרות המחסור בציוד ובחומרי הרדמה – אם איזה אידיוט שראה יותר מדי סרטי אימה לא היה יורה בו קודם".
75. "אז את לא יודעת למה פרצה המריבה האלימה בפאב?" שאל הרופא. "זה מקום שקט בדרך כלל, ופתאום כזה מרחץ דמים מטורף..."
היא הנידה בראשה בשלילה.
"והטבח אחר כך בתחנת המשטרה? מה גרם לשוטרים לפתוח באש אחד על השני?"
היא הנידה שוב בראשה.
"טוב, נוחי עכשיו", הוא אמר. "עבר עלייך ערב לא קל. פה במחלקה תהיי בטוחה".
"תודה דוקטור", היא אמרה. "כשאתה מטפל בי אני יודעת שאני בידיים הכי טובות שיש".
הרופא השני, שעד כה לא פצה את פיו, שלח לפתע בחברו מבט נזעם.
"מה פתאום?" קרא בזעם. "אני רופא הרבה יותר טוב מהאפס הזה!"
76. "מה הגולגולת הזו שעל השולחן שלך?" היא שאלה ברתיעה.
"אה, את לא תאמיני", הוא אמר בחיוך. "זוהי גולגולת של אומן צרפתי דגול מהמאה ה-18. קניתי אותה מאספן עתיקות זקן בפריז. הוא אמר שרוחו של האומן תשרה על מי שמחזיק בגולגולת – ולא תזיק לי קצת השראה בימים אלה!"
"וואו, כמה מלהיב", אמרה בהתרגשות. "מיהו האומן הדגול הזה?"
"המוכר לא אמר לי בדיוק", הוא אמר במבוכה. "הוא אמר שהוא מחברם של הרומנים "ז'וסטין" ו"ז'ולייט", שהוא תואר בידי אחד ממבקריו כ"הנפש החופשיה ביותר עד היום" ושיש אסכולה שלמה שנקראת על שמו! שמו הפרטי היה דונאטיין אלפונס פרנסואה – לו רק ידעתי מה שם משפחתו..."
77. הוא היה קצין בצבא.
הוא לא ייתן לדבר לעצור אותו מלמלא את תפקידו.
לא לפגז שהרג אותו.
גם לא לעובדה שהמלחמה נגמרה כבר לפני שנים.
הוא ימשיך ויבצע את משימתו הקשה וההכרחית.
אפילו אם אנשים לוקים בהלם וחרדה בעקבות מפגש איתו.
אפילו אם חלקם מתים על המקום מהתקף לב.
כי זהו תפקידו, והוא קצין בצבא.
הוא קצין נפגעים.
78. "קדימה ילדים! נפחו את הבלונים שנתתי לכם!" קרא הליצן.
כל הילדים במסיבת יום ההולדת ניפחו את הבלונים.
"כל הכבוד!" קרא הליצן. "אני רואה שעשיתם את זה ממש עם כל הנשמה! עכשיו רק תשמרו עליהם שלא יתפוצצו חלילה!"
79. הוא התקרב אליה מתוך החושך, חיוך מרושע על שפתיו.
"את שלי עכשיו" הוא אמר. "לנצח".
"לא!" היא צעקה. "זה לא יכול להיות!"
"בוודאי שכן", הוא אמר. "האם לא התקנת אצלך במחשב את הגרסה האחרונה של ווינדוס?"
"כן, אז מה? קניתי אותה באופן חוקי לגמרי!"
"אז כשאישרת במהלך ההתקנה שקראת והסכמת לכל תנאי החוזה", אמר השטן בחיוך, "אולי היית צריכה באמת לקרוא אותם קודם..."
80. "הוא היה בן מסור, אין מה לומר", הוא אמר. "לאורך כל המלחמה הוא המשיך לטפל בהוריו הזקנים. למרות מצבם הגופני הקשה, למרות ששניהם כבר לא זיהו אותו. הוא הסתיר אותם במרתף כדי שלא יהרגו אותם, ואפילו הסתכן כדי להבריח להם אוכל. כמעט ריחמתי עליו כשגילינו אותם לבסוף וירינו להם בראש".
"הרגתם גם אותו?" שאלתי.
"לא היתה ברירה", הוא אמר. "הוא חטף נשיכה מאמא שלו כשניסה להגן עליהם".
81. "חמודי, לך תביא את משלוח המנות הזה לזלדה הזקנה בבית שבקצה הרחוב", היא אמרה.
"אבל אמא, יש כאן רק עוגה. למדנו שצריך לשלוח לפחות שתי מנות!" הוא אמר.
"אל תדאג, חמודי", היא אמרה בחיוך. "זה בסדר גמור".
82. הוא ניגש אלי מתנדנד קלות.
"פורים שמח!" קרא. "נו, שתית כבר משהו?"
הנדתי בראשי. "אני לא אוהב שכולם שיכורים".
"הפסד שלך", הוא גיחך. "אין כמו אלכוהול במחזור הדם!"
83. "לאן כולם נעלמים?" היא קראה. "בכל יום רואים פחות אנשים. הרחובות הולכים ומתרוקנים. חברים לא עונים לטלפון, לא נמצאים בשום מקום. השמיים הולכים ומחשיכים. הכל שקט, שומם ומפחיד. מה קורה לעולם?"
"עוד לא הבנת?" הוא שאל. "עדיין את בשלב ההכחשה. אבל התהליך הולך ומתקדם. בקרוב הוא יושלם".
"איזה תהליך?" קראה.
"התודעה שלך", אמר, "הולכת ומשתחררת מזיכרונות החיים".
84. החוקר יצא מהבקתה בפנים קודרות.
"חדשות רעות", אמר. "מצאתי על המיטה בפנים כמה שערות זהובות של הילדה הנעדרת, והסדינים מוכתמים בדם".
"זה נורא", אמר שותפו. "מה לדעתך קרה לה? מי יכול היה להיות בבקתה הנטושה הזו באמצע היער?"
"אני לא יודע", אמר החוקר. "אבל במטבח מצאתי שלוש קערות דייסה טריות, הקטנה שבהן ריקה".
85. "את שומעת", הוא אמר. "כשאת מעירה אותי משינה, אל תעירי אותי סתם. תקראי לי בשמי: הנרי תתעורר! הנרי תתעורר! רק ככה תעירי אותי. זה חשוב מאד, הבנת?"
"למה?" היא שאלה בשעשוע. "מה יקרה אם אעיר אותך בלי לומר הנרי תתעורר?"
"מה שעלול לקרות", הוא אמר, ופניו התעוותו לרגע, "זה שאדוארד יתעורר".
89. הוא נעץ את המזרק בזרוע החיוורת, וצפה בסיפוק בסימני החיים החוזרים לגופו הרפוי של הילד.
"הכל בסדר, גברת", אמר. "הבן שלך יחיה".
הוא שמע אותה ממלמלת מילות תודה נרגשות, ומשהו צבט בליבו.
אבל הגופה היתה ממש טרייה הפעם, אמר לעצמו.
הפעם הזו בטח תהיה שונה.
90. היא הרימה את השפופרת. "שלום, מי זה?"
"דוד מנשה", נשמע קול צרוד.
"מה שלומך דוד מנשה? כבר שנים שלא דיברנו! איך אתה מרגיש? איך בית האבות?"
"בסדר גמור", אמר. "אני בחיים וזה מה שחשוב".
"יופי, אני שמחה לשמוע", אמרה. ולמה התקשרת דווקא היום?"
דוד מנשה צחקק.
"אחד באפריל", אמר.
91. מצאו אותו מת בסטודיו שלו. הדיוקן האחרון שצייר היה מלוכלך בדמו.
92. הדבר היחיד שהיא קונה אצלי במכולת כל פעם זה מזון חתולים. ואין לה בכלל חתולים.
93. "מה היצור המעוות הזה רוצה מאיתנו?" היא שאלה בפחד. "למה הוא נעל אותנו במרתף החשוך הזה?"
"הוא משאיר אותנו כאן עד שנהיה מוכנים", הוא ענה בקדרות.
"מוכנים למה?" היא שאלה בחרדה. "הוא הולך לאכול אותנו?"
"הא!" הוא נחר. "הפריק הזה לא אוכל סתם בני אדם".
"הו, איזה מזל". היא אמרה בהקלה. "אז מה הוא אוכל?"
"קניבלים", הוא אמר.
94. היא ענדה את המחרוזת לצווארה.
הזקנה שמכרה לה אותה אמרה לה שזו מחרוזת מיוחדת, שכל נערה שתענוד אותה תפגוש תוך חודש את החתן.
או לפחות זה נשמע לה כמו "החתן".
95. מפקד משטרת פריז מעולם לא ראה מחזה מחריד כמו זה שנגלה לעיניו באותו 16 באוקטובר בבזיליקת סן-דני.
עשרות גופות של מבקרים היו פזורות ברחבי הכנסייה. כולן ערופות. הראשים לא נמצאו בשום מקום.
המשטרה הטילה את האחריות על דאע"ש. מה שהם לא ידעו להסביר זה את הכתובת בצרפתית שנכתבה על הקיר בדם:
"מעולם לא אמרתי להם לאכול עוגות".
96. אני לא חושבת שזה בסדר להרוג אותם, היא אמרה. זה נראה לי לא מוסרי.
שטויות, הם אמרו. "מה זה משנה? הם לא כמונו. גם ככה הם תמיד מזדקנים ומתים כולם תוך כמה שנים.
97. "אתה יודע מה חלמתי הלילה אבא?" היא אמרה. "חלמתי שאני רואה לב גדול שעליו כתוב השם שלך ותאריך יום ההולדת שלך!"
"באמת? כמה נחמד!" אמרתי.
"כן!", היא אמרה. "ומתחת התאריך של יום ההולדת היתה שורה עם עוד תאריך – התאריך של יום שלישי הבא!"
98. בנשימתה האחרונה היא קיללה אותי: "לא תראה עוד לעולם את אלה שאוהבים אותך!"
מיהרתי הביתה בלב מלא חרדה. רק כשהגעתי אליו נשמתי לרווחה: אשתי והילדים היו שם בריאים ושלמים. רק הכלב מת בפתאומיות.
99. היה ברור שמשהו רע קורה כשעשרות הורים הועמדו לדין בשבועות האחרונים באשמת רצח ילדיהם.
אבל לא הבנתי עד כמה זה גרוע עד שכולם זוכו בטענת הגנה עצמית.
100. "אדוני שר הבריאות", אמר מפקד המשטרה. "נודע לנו כרגע שארגון אנונימוס יזמו מבצע מחאה כנגד ההתעללות שעוברות לדבריהם התרנגולות במדגרות. הם הצליחו להחדיר חומר לא ידוע לעשרות אלפי ביצים שבשעה זו כבר נמצאות על המדפים".
"איזה חומר?" שאל השר בדאגה. "רעל מסוג כלשהו?"
"נראה שלא. לפי המידע שקיבלתי מדובר בחומר שיגרום לביצים לבקוע תוך כמה שעות".
"לבקוע! נו, כמה אפרוחים לא נשמע לי כמו איום מיוחד", גיחך השר. "כמה מטופש מצידם".
"גם השם של המבצע שלהם מגוחך", אמר המפקד. "הם קוראים לו מבצע קוקאטריס".