מכונת דמיון, או אנשי הדמיון
מאת ליסה סלהוב
הקדמה
זהו סיפור על מכונת דמיון, לא על מכונת זמן. מכונות זמן הן עניין נפוץ בספרות, אך מכונת דמיון היא משהו אחר לגמרי. אין בכוונתי לטעון שמכונות זמן לא נחוצות. להיפך! מכונת זמן היא מכשיר מצוין עבור כל אותם היסטוריונים המחפשים עובדות אודות העבר. טיול קצר לימי הביניים יכול לספר להם הרבה יותר ממה שהם ימצאו בספרים. חוץ מזה, אם אנו נהנים לטייל במרחב, אין סיבה שלא נטייל גם בזמן. שיחה הגיונית היא: "אז לאן אתה נוסע?" – לרומא. "איזה יופי! מתי?" – ב-6.8.13. "ולמתי?" – ימי הביניים. "הייתי בזמן הזה! אבל בצרפת!".
מכונת דמיון היא משהו אחר. מכונות דמיון לא נועדו לכל אחד, והן הרבה יותר מורכבות ממכונות הזמן. איני מתפלאת כלל מכך שבספרות לא מוזכרות מכונות דמיון. מסתבר שהרצון לקלוע לטעם של כולם מוביל את הסופרים להישאר במרחב הבטוח של מכונות זמן. אם אנו נוסעים במרחב, אין סיבה שלא ניסע בזמן. אפשר כמובן לכתוב על מכונות זמן. אולם, כתיבה על מכונות זמן אינה מספיקה כלל בשביל לתאר את הדמיון. מכונות הזמן אינן קיימות במציאות אך הן לא דמיוניות. יש מובן בו הן שייכות לעולם הדמיון. מכיוון שהן עצמן אינן חלק מהמציאות. אך התכלית שלהן אינה בהכרח הדמיון. מכונת הזמן משמשת אותנו להגיע למציאות של תקופה אחרת. תיאורה של התקופה כפי שהיא הייתה מבטאת נאמנות למציאות. למעשה, זהו שימוש בכלי דמיון לשם המציאות. התכלית היא המציאות והדמיון הוא האמצעי. אי קיום של משהו אינו גורר שהוא שייך לעולם הדמיון.
למשל, ז'ול וורן, אבי המדע הבדיוני. הוא כתב על חלליות ועל אפשרויות שבזמנו היו נראות פנטסטיות לחלוטין. החלליות לא היו קיימות בזמן שהוא כתב עליהן. אך למעשה הוא תיאר אובייקט שאינו קיים בזמנו אך הוא חלק מהמציאות העתידית. היום אומרים שהוא היה נביא. הוא תיאר דברים אשר בזמנו חשבו שהם דמיוניים לחלוטין. לכאורה, הדמיון של וורן הפך למציאות. אולם, אני רוצה לטעון כי דמיון אמיתי אינו יכול להפוך למציאות אף פעם. דברים אשר מהותם דמיונית לעולם לא יהפכו למציאות וכן להיפך.
אני יודעת, גם דברים דמיוניים צריכים אחיזה במציאות... אבל צריך להבחין בין מציאות שעושה שימוש בכלי דמיון, לבין דמיון שעושה שימוש בכלי מציאות. קחו למשל את הספר "הארי פוטר" זהו ספר דמיוני, הוא מכיל תיאורים מציאותיים כי הוא עושה שימוש בכלי מציאות בשביל לחבר אותנו לעולם הדמיון. כך שהאחיזה שלו במציאות נועדה בשביל לנתק אותנו מהמציאות ולחבר אותנו לדמיון. האמצעי הוא לעיתים המציאות אך התכלית היא הדמיון.
כעת אתאר מי הם האנשים אשר אינם יכולים להשתמש במכונת דמיון. כלומר, אנשי מציאות. אנשים שיכולים להפעיל מכונות דמיון – אינם אנשים שמחוברים למציאות לגמרי. בעוד שהחיבור שלהם לדמיון הוא מוחלט. מי שקשור בחוזקה למציאות, תמיד נותר קשור אליה.
כן, אני יודעת, יש לא מעט יתרונות לחיבור הזה. אני מודה. כמובן שבעולם המציאות האנשים שמחוברים למציאות נהנים לרוב ממציאות מוצלחת יותר. אילו האנשים אשר מחברים לוחות זמנים, קמים מוקדם בבוקר והולכים לעבודה. אם הוטלה עליהם משימה מסוימת הם פשוט יבצעו אותה. ואם הם רוצים לנסוע לטיול הם פשוט יתכננו אותו וייסעו. נדיר שאנשי מציאות יתכננו טיול חלומי וידברו עליו במשך חודשים או שנים ולעולם לא יממשו אותו. הם גם לא נהנים סתם ככה לתכנן דברים שלא יצאו לפועל רק בשביל הכיף.
הם יודעים שהסרטים של דיסני הם דמיון והם יודעים שהרומנטיקה בספרים היא לא תיאור של המציאות. ההפרדה בין הדמיון למציאות טבעית בשבילם. הם שייכים לעולם המציאות והם יודעים את זה. הדמויות בספרים שייכות לעולם הדמיון. והם בכלל לא חושבים שזה טרגי. לא תמצאו אותם בוכים כי הילדות שלהם אבדה ונגמרה. ולא תמצאו אותם חולמים כך סתם באמצע היום. הם לא גולשים באינטרנט רק כדי לבדוק את האתר של בן אנד ג'ריס. ואם כן , זה יהיה לשם מטרה מציאותית. נניח כדי להזמין משם משהו. הם לא אוהבים לדבר על גלידות באופן כללי. אנשי המציאות אוהבים לצפות בסרטים כי הם משחררים ומנקים את הראש. ויש להם סיבה טובה. הם עבדו קשה כל היום אז בהחלט מגיע להם לנוח.
הכל כתוב בלוח זמנים. אם בלוח זמנים יש מטלות לביצוע, אז מיד בסיום הסרט איש המציאות ניגש לבצע אותן. הביקור בעולם הדמיון לא הורס את המציאות ולא הופך אותה לאפורה. אחרי הכל, מבחינתם, הסרט הוא בסך הכול דמיון. ה"מציאות עולה על כל דמיון" הם מצטטים ומאמינים. עבור אנשי המציאות הצפייה בסרט משרתת מטרה מציאותית. צבירת כוחות לתפקוד טוב יותר במציאות. וכך, הם משתמשים בדמיון כמשרת את המציאות. כשאיש מציאות קם בבוקר הוא מכבה את השעון המעורר מתלבש ומתארגן לעבודה. איש המציאות לא חושב לעצמו : "וואו איך יש לי בחילות... אולי אני אבריז מהעבודה ואשאר במיטה כל היום כדי להמשיך לראות את "אחוזת דאונטון" יש לי עוד כמה פרקים ואני במתח". ממש לא!! משפט כזה מהווה שימוש במציאות למטרות דמיון! זה חסר הגיון ולא נאמן למציאות באופן מוחלט.
אנשי המציאות יודעים מה המטרה שלהם בחיים. הם יודעים מה הם רוצים לעשות והם יסבירו לכם את זה בצורה הגיונית. אנשי המציאות ידעו להסביר למה הם עצובים, למה הם שמחים, למה הם כועסים ולמה הם מאוכזבים. לאנשי המציאות אין "מצבי רוח" סתם ככה משום מקום! אנשי המציאות לא אוהבים לישון הרבה, כי השינה מביאה לחלומות וחלומות הם לא חלק מהמציאות. למרות שרוב החלומות של אנשי המציאות הם מאוד מציאותיים. למעשה, כל פעם שאיש המציאות חולם חלום לא מציאותי הוא שוכח אותו לחלוטין כי המוח המציאותי שלו לא יכול לסבול חלום מעולם הדמיון.
חוץ מזה, שינה מרובה מבזבזת זמן יקר במציאות. זמן שאפשר לנצל אותו כמו שצריך בביצוע משימות. נכון שצריך לישון כדי שיהיה כוח, בשביל שיהיה כוח מספיק לישון7 שעות. מעבר לכך זו בריחה מהמציאות. וזה הרי חסר תועלת לחלוטין. אנשי המציאות לא אוהבים לברוח מהמציאות כי הקיום שלהם מותנה בקיום המציאות ובקיום שלהם בתוכה.
בניגוד לתפיסה הרווחת, אנשי המציאות אינם בהכרח רואי חשבון או אנשי הייטק. הם עוסקים במגוון מקצועות. תמצאו אותם בכל תחום שהוא. איש מציאות יכול להיות סופר או משורר. ואיש דמיון יכול להיות רואה חשבון.
בדרך כלל, אנשי המציאות אינם סובלים מבעיות משקל. הם לא אוהבים לאכול יותר מידי. הם אוכלים כמה שצריך בשביל שיהיה להם מספיק כוח לבצע מטלות. הם לא חולמים על שוקולד או על גלידות, ויש אנשי מציאות רבים שלא אוהבים שוקולד (זה סימן. אם מישהו אומר לכם שהוא לא מת על שוקולד תדעו שהוא כנראה איש מציאות).
לאנשי המציאות יש מטרות מציאותיות שונות. מטרות שהם קבעו אותם בעצמם והם עמלים כל יום לחתור אליהן. רק כדי שאחרי הגשמת המטרות הם יוכלו לעצב לעצמם מטרות חדשות ולהגשים גם אותן. מטרת העל היא להפיק את המקסימום המציאותי מעולם המציאות. הם יודעים שהדרך להגשים אותה תהיה באמצעות נאמנות למציאות ולכן לעיתים רחוקות תמצאו אצלם מצבי חולשת רצון. אנשי המציאות יקומו בזמן הראוי לקימה וילכו לישון בזמן הראוי לשינה. הם נאמנים לזמן כי הוא חלק מהמציאות. אנשי מציאות עשויים להתחבר לספרות העוסקת במסעות בזמן. אבל הם לא יהיו מסוגלים להתחבר לכזו שעוסקת במכונות דמיון.
כעת נבחן מי הם אותם אנשי דמיון. אנשי הדמיון מהותם שייכת לדמיון ולכן הם לא לעולם לא יהיו חלק ממשי מהמציאות. הניתוק בין אנשי הדמיון לאנשי המציאות דומה לניתוק בין אנשי המציאות לדמיון. אולם, שלא כמו עולם הדמיון שאינו מכריח את אנשי המציאות לחיות בו. המציאות אכזרית בהרבה. אנשי הדמיון חיים בעולם המציאות בעל כורחם. הם אינם יכולים להתנתק ממנה לגמרי כי הם חיים בה והם משתדלים ככל יכולתם להתחבר אליה. ככל שהם מנסים להתחבר יותר לעולם המציאות כך הם מגלים עד כמה המציאות אינה חביבה עליהם וככל שהם מצליחים להיות מחוברים אליה כך הם מרגישים אומללים יותר. חיבור לעולם המציאות עולה בניתוק שלהם מעצמם ומהמהות הפנימית שלהם – הדמיון.
בניגוד לאנשי המציאות, אנשי הדמיון גולשים באתר של בן אנד ג'ריס סתם ככה רק בשביל להסתכל על טעמי הגלידות החדשים. הם יכולים לדבר שעות על גלידות. גם אם הם בסיטואציה בה ברור להם שהם לא יכולים להשיג במציאות גלידה – הם יוסיפו לחלום עליה.
החלומות של אנשים הדמיון הם חסרי הגיון לחלוטין. למעשה הפנטזיות בשעות העירות שלהם לא מתקרבות לחוסר ההיגיון של החלומות שלהם.הם נוטים לזכור את החלומות שלהם. ככל שהחלומות שלהם מוזרים יותר ודמיוניים יותר כך סביר יותר שהם יזכרו אותם. הם נוטים לשכוח חלומות מציאותיים. אומרים שחלום מציאותי של איש דמיון הרבה יותר קרוב לעולם הדמיון מאשר חלום דמיוני של איש מציאות. אנשי הדמיון אוהבים לישון ולחלום. איש דמיון לא מתנגד לישון 12 שעות רצופות. והוא תמיד מתרגז כשהשעון המעורר מעיר אותו בבוקר.
איש דמיון מתכנן איך להיפטר מכל מטלות המציאות כדי לפנות מקום לדמיון. רק שלעיתים קרובות הוא לא מצליח להיפטר מהמטלות בגלל שהוא פינה מקום רק לדמיון. אנשי הדמיון משתמשים במציאות כדי להגיע לדמיון. איש דמיון מתפתה לצפות בסרט על חשבון מטלות אחרות, ואם הסרט קסום הוא גם ימשיך לחלום עליו. אנשי הדמיון מרחפים, ולא מעשיים במיוחד. הם לעיתים קרובות מקנאים באנשי המציאות כי אילו יודעים להתאים את עצמם למקום בו הם נמצאים ואילו אנשי הדמיון תלושים ממנו. לכן הם נתקלים בקשיים יומיומיים בעולם המציאות ומהרפתקאות לא ארוכות מספיק בעולם הדמיון.
יהיו מי שיטענו שאנשי המציאות הם המבוגרים ואנשי הדמיון הם ילדים, למשל כשאנטואן דה סנט אכזיפרי מקדיש את ספרו הנפלא "הנסיך הקטן" לחברו הטוב הוא מרגיש צורך להתנצל על כך:
ללֶאוֹן וֶורט
אבקש את סליחת הילדים על כך שהקדשתי ספר זה לאדם מבוגר. יש לי סיבה לכך:
אדם זה הוא חברִי הטוב ביותר בעולם כולו.
ויש לי סיבה נוספת: אדם זה מבין כל דבר, אפילו ספרי ילדים.
ויש לי סיבה שלישית: אדם זה גר בצרפת, שם הוא סובל מרעב ומקור. הוא זקוק לעידוד.
אם סיבות אלה אין בהן די,
אקדיש את הספר לַילד שמבוגר זה היה פעם
לכן אתקן את הההקדשה ואכתוב:
ללֶאוֹן וֶורט ,
כשהיה ילד קטן
דעתו של אנטואן דה סנט אכזיפרי על המבוגרים אינה הופכת לחיובית יותר בספר עצמו:
כאשר אתה מספר להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך אודות דברים שבמהוּת. הם לא ישאלו: "מה צליל קולו? איזה משחקים אהובים עליו ביותר? האם הוא אוסף פרפרים?" תחת זאת, ישאלו: "בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה כסף משׂתכר אביו?" רק כך הם חשים שהם מכירים אותו.
אם תאמרו למבוגרים: "ראיתי בית יפה בנוי מלבנים חכליליות, ולו פרחי גרניום בחלונות, ויונים על הגג", לא יוכלו לשָווֹת בעיניהם את הבית כלל. יש לומר להם: "ראיתי בית שמחירו מאה מיליון פרנק", ואז יתפעלו: "או, איזה יופי!"
ברצוני לצאת נגד הבחנה הזאת בין ילדים למבוגרים, הספר המקסים מלא בעלבונות על המבוגרים המייצגים את אנשי המציאות, ומלא ברגשות חיבה וקרבה לילדים שהם אנשי הדמיון. אכזיפרי כופה משמעות שלילית לתהליך ההתבגרות הבלתי נמנע, וכך הופך את ההתבגרות לגרועה ממוות. הילד החכם המכיר בחשיבות הדמיון ומשמעות החיים מת לחיים חסרי משמעות של איש מבוגר וטיפש.
קשה להכחיש את האמת שבספר הנפלא הזה! ילדים שקוראים את הספר יכולים לחוש מידת מה של גאווה בשל היותם מודעים למשמעות החיים והדמיון, כשהם גדלים למוות הבגרות הם שבים לקרוא בספר ואז במתרס המבוגרים הם מלאים קנאה כלפי עצמם של פעם, מתגעגעים לילדות, וחשים בתוך עצמם את ההבדל בין מי שהיו פעם ולבין מי שהם היום.
וכאן אני רוצה לטעון כי עצם ההכרה של המבוגר באמיתות הסיפור מבטלת את האמיתות שלו. כלומר אם באמת אכזיפרי צודק באבחנה שלו כלפי המבוגרים, אף מבוגר לא היה מקנא בילדות, או מבין את העוקץ שטמון נגדו. אם מבוגרים הם כפי שאכזיפרי מייצג אותם הם לא היו מתחברים לספר הזה בשום אופן.
על מנת להסיר ספק, אין מעריצה גדולה ממני לספר הנסיך הקטן, ואני לא כופרת באף משפט בו! אבל איני יכולה להימנע מהתחושה שמבוגרים מקופחים! מקפחים מהם את עולם הדמיון! האם לא די בכך שהליך ההתבגרות כופה עלינו התעסקות מוגזמת במציאות??? האם עלינו להיענש אף בהאשמות על החיבור מוחלט שלנו אליה? המציאות של ההתבגרות הבלתי נמנעת אינה רשאית להפר את הקשר לדמיון!
אמנם נכון הוא שמבוגרים נוטים להיות אנשי מציאות יותר מילדים. אבל לא פעם קרה שנתקלתי בילדים אנשי מציאות – אותם ילדים שמקשיבים תמיד בשיעור, מסכמים, תמיד מכינים את ש"ב, ועוד נשאר להם זמן לבלות. אילו שתמיד בשליטה, כשהם גדלים המצב שלהם מחמיר והם הופכים להיות מחוברים עוד יותר למציאות ממה שהם היו בעבר. אבל חשוב לזכור כי הבגרות לא גרמה לפריצת מחלה שלא הייתה בהם לפני כן, היא בסה"כ החמירה את המצב. השנים שחלפו עזרו להם ללמוד את המציאות טוב יותר, וכך התפקוד שלהם במציאות משתפר בהתאם. לעומת זאת, ילדי דמיון שמתבגרים לא בהכרח הופכים לאנשי מציאות, אולי הם ילמדו טכניקות להסתדר במציאות טוב יותר, אבל עדיין ייתכן בהחלט שהם יגדלו להיות אנשי דמיון טובים. כאלה שהשימוש שלהם במציאות יהיה לשם פיתוח הדמיון ולא להיפך.
אם כך אין קשר מהותי בין ההתבגרות למציאות, אמנם אנשי הדמיון המבוגרים נדרשים בעל כורחם להיות מחוברים למציאות יותר מילדי דמיון, אך אין בכך משום חיבור רצוני למציאות או ראיית המציאות כתכלית.
הספר שלי מוקדש לאנשי הדמיון, אותם אומללים שנתקלים יום יום במציאות שטופחת על פניהם, והיא טופחת על פניהם כדי שיתעוררו מהחלומות ויחיו במציאות. אותם אנשי דמיון שסופגים עלבונות מאנשי מציאות ובטוחים שהיותם שייכים לעולם הדמיון הופך אותם לטובים פחות. אנשי דמיון יקרים! אתם טובים הרבה יותר! המאבק היומיומי שלהם וההצלחה שלהם לתפקד (פחות או יותר) בעולם המציאות ויחד עם זה להישאר נאמנים לעולם הדמיון מהווה הצלחה משמעותית וחשובה עשרות מליארד פעם מזו של אנשי המציאות. בזכות אנשי הדמיון עולם הדמיון קיים! הפיות והשדונים לא יכולים להתקיים ללא אחיזה מזערית במציאות והיא מתקיימת בזכותכם! אתם בשליחות חשובה בעולם המציאות. מתפקידכם להמשיך ולקיים את עולם הדמיון במציאות עצמה.
פרק ראשון : על המציאות הדמיונית ועל החלומות
חלומות:
פעם מזמן לפני שהיה זמן בעולם, המציאות והדמיון היו בלתי נפרדים. המציאות הייתה של דמיון. באותם לא זמנים לפני קיום הזמן בעולם - המציאות הייתה דמיונית. אני מניחה שכולכם מכירים חלומות, אפילו איש מציאות חולם בלילות, אם כי הוא לא זוכר לרוב את חלומותיו. חוץ מזה החלומות של אילו כה מציאותיים שאין אפילו טעם לחזור עליהם במציאות. על זה נאמר : "עם חלומות כאלה, מי צריך מציאות?" אני מכירה אנשי מציאות שחולמים כל לילה על השגרה האפורה שלהם. חלום טוב בשבילם הוא חלום בו השגרה האפורה מתנהלת כצפוי ללא הפתעות מיותרות. סיוט בשבילם הוא כשמשהו במציאות משתבש.
שמעתי על איש מציאות אחד, איש עסקים מצליח, שחלם חלום אפרורי בו הוא עומד לסגור עסקה ששווה מיליונים. ובחלום מגישים לו ליד מזוודה שחורה גדולה שמלאה במיליונים. אבל אז החלום הטוב שלו הפך לסיוט, כאשר הוא גילה כי מדובר במיליוני חפיסות שוקולד! והוא הרי שונא שוקולד! החלום הלך והדרדר כאשר הטיסו אותו לישיבת עסקים חשובה והמטוס הגיע בטעות לדיסנילנד! אנשי מציאות הולכים לפעמים לדיסנילנד אבל לעולם לא על חשבון פגישות עסקים. זה הכול עניין של סדר עדיפויות ודיסנילנד זה נחמד מאוד אם יש מספיק כסף וזמן פנוי. אבל כמובן, ששום דבר נורא לא קורה אם לא הולכים אף פעם לדיסנילנד. אחרי הכול זה בסך הכול פארק!
ילדת מציאות אחת חלמה סיוט בו היא מנסה להכין ש"ב למחר! אבל פיה מחליטה לקפוץ אליה לביקור ארוך (למרות ההסברים שהש"ב שלה למחר!) ומיד אחר כך מפזרת עליה אבקת פיות והן שתיהן עפות לביקור ארוך אפילו יותר בממלכת הפיות. כשהיא חוזרת מאותו ביקור היא מגלה שהיא לא סיימה להכין את ש"ב ושהיא פספסה יומיים שלמים בבית הספר!!! נורא! אגב אם תשאלו אנשי מציאות מה דעתם על פיות הם לא יטרחו לענות לכם על השאלה. הרי פיות לא קיימות כמובן. הן סתם דמיון. ואם תעזו ותשאלו אותם אם הם היו רוצים לבקר בממלכת הפיות תהיו בטוחים שהם יסתכלו עליכם כאילו ירדתם מהפסים (אגב זה מבט שאנשי המציאות מזכים בו את אנשי הדמיון לעיתים קרובות). ואם הם בכל זאת יענו לכם על השאלה המטורפת הזו. התשובה תהיה: איך אפשר לרצות להיות במקום שהוא לא קיים והוא בסך הכול דמיון טיפשי.
אגלה לכם סוד! כולנו מכירים את האמרה: "חלומות שווא ידברון". וכולנו יודעים שאדם חולם רק על מה שהוא חושב עליו במהלך היום. וכמובן שאנשי המציאות לא חושבים יותר מידי על דיסנילנד. אלא אם כן מדובר בחשיבה מטרתית. ואותו איש מציאות כך שמעתי לא תכנן שום טיול לדיסנילנד. וכמובן שהם לא חושבים אף פעם על ממלכת פיות. אתם יכולים להיות בטוחים כי אנשי מציאות לא חולמים בהקיץ על פיות או על מיקי מאוס ברכבת הרים. אם כך תסכימו איתי שמקור החלומות הקסומים הללו אינו תודעת אנשי המציאות! אם אכן החלומות של אנשי המציאות היו נובעים מהמחשבות שמעסיקות אותן. האיש מציאות היה חולם סיוט בו הוא הפסיד מיליונים, וילדת מציאות הייתה חולמת כי המחברת של ש"ב שלה הלכה לאיבוד. אין סיבה שאנשי מציאות יחלמו על עניינים לא מציאותיים, אם אכן מקור החלום הוא במחשבות המציאות שלהם.
מהו ההסבר האמיתי לאותה תופעה אם כך?! (כמובן שאנשי מציאות לא יאמינו לאמת הזו. הם נוטים לבלבל בין אמת למציאות. כלומר, לזהות את המציאות עם האמת ואת הדמיון עם השקר. אבל אנחנו הרי יודעים את האמת. האמת לעולם לא מצויה במציאות). וההסבר הוא: ישנם פיות ויצורים קסומים דמיוניים רבים המחפשים ניצוץ של דמיון באנשי מציאות. הם מאמינים שאם הם יחטפו אותם לעולם קסום ונפלא, הם ייווכחו כי הדמיון טוב מהמציאות ויפנו לו מקום מכובד בחייהם. אולם, אנשי מציאות שהם בעצם "אנשי דמיון שנשבו" זו תופעה נדירה מאוד. במרבית המקרים, אנשי המציאות הם רק אנשי מציאות. והאשם לא נעוץ באי חשיפה לעולם של דמיון. הם אינם נלהבים לגלות את עולם הדמיון הקסום בחלומות שלהם. ולעיתים קרובות הם חווים את הפלישה הדמיונית הזו כהטרדה דמיונית ותו לא.
האם אתם מאמינים בכך שחלומות מתגשמים? לעיתים קרובות אנשי מציאות טוענים ש"זה חלום שהתגשם". האומנם? איש מציאות בשם חגי אמר לי פעם שהחלום שלו הוא לסיים פרויקט ענק במחשבים. הגיע היום המיוחל בו הפרויקט הגיע לסיומו. חגי סבור שזהו חלום שהתגשם! ואני סבורה כי ממש לא! חלום הוא לא מציאות! משאלות אינן חלומות. חלומות ארוגים מדמיונות. לאנשי דמיון יש לעיתים חלומות שראויים להיקרא כך.
איש דמיון בשם דני סיפר לי פעם שהחלום שלו הוא ללמוד לעוף. וכאן אכן מדובר בחלום. אם דני ילמד לעוף החלום שלו יתגשם! אל לנו לכפות על החלומות שלנו את המציאות. החלום מטבעו דמיון. הבה ונשתדל לא להגביל את החלומות שלנו למציאות. כמובן שאין בכך משום איסור להביע משאלה שהיא מציאותית. למעשה אפילו רצוי שיהיו לנו מספר משאלות מציאותיות. אך יש להבחין כי משאלה מציאותית אינה חלום. ומשאלות עשויות להתגשם. חלומות? במציאות שלנו הזמנית, חלומות עשויים להתגשם. אך זה לא קורה בתכיפות, וזה מעולם לא קרה לאיש מציאות, ולא כי הם מקופחים, אלא כי אין להם חלומות! לאנשי מציאות יש משאלות בלבד. לאנשי חלומות יש משאלות ויש חלומות. כאנשי חלומות אנו נהנים משתי העולמות, או ליתר דיוק חווים את שתי העולמות, ונהנים רק מאחד מהם.
אנשי מציאות אינם חווים באמת את עולם הדמיון, רק לעיתים נדירות כשמתגנב שדון לאותה "פעילות מוחית שקורה בשינה" והופכת אותה מ"פעילות מוחית שקורית בשינה" לחלום. לעיתים קורה כי פיה נופלת בטעות לחלום של איש מציאות, ולעיתים היא קבלה משימה כזו, לרוב בתור עונש לפיה!
על מנת שלא נבלבל בין חלום לבין אותה "פעילות מוחית שבשעת השינה", נקרא לאותה פעילות מוחית "מצור" – איש המציאות מצוי במעין מצור, זמן בו הוא שוכב במיטה ולא עובד או מתקדם. זמן בו הוא לא מתקיים כולו במודעות למציאות. כאשר פיה הופכת את המצור לחלום איש המציאות מרגיש כי מדובר במצור נורא שבעתיים.
בטרום הזמן, המציאות הדמיונית היוותה הגשמת חלומות. הדמיון הוא עניין מופשט הוא צריך מציאות להיאחז בה. המציאות כשלעצמה היא רק כלי להחזיק את הדמיון והיא משעממת להחריד כשהיא ניצבת לבדה. תתארו לכם כוס שתייה ללא מיץ, או מיץ ללא כוס שתייה. המציאות היא הכוס ממנה שותים את מיץ הדמיון. ללא הדמיון המציאות היא סתם ספל ריק שלא מרווה את הצמא.
מציאות דמיונית:
באותם לא זמנים שלפני הזמנים, הייתה מציאות דמיונית נפלאה! השמיים היו צבעוניים. רמזים למציאות הדמיונית אנו יכולים למצוא לפעמים גם במציאות שלנו. שרידי דמיון עוד מפוזרים בעולם. השקיעה – זהו הזמן הדמיוני היחידי שקיים במציאות הזמנית שלנו. השמיים הופכים להיות קצת ורודים וקצת כתומים – שריד מאותה מציאות דמיונית בה שלטה שקיעה עזה באופן קבוע. לפעמים שיש שקיעה יפה במיוחד, זו "עת דמיון גדולה" ואפשר לחלום חלומות שיזכו להתגשם! הכוכבים לא היו עומדים משועממים סתם ככה, אלא מרצדים ומעופפים.
מכירים את זה שצריך לבקש משאלה כשכוכב נופל? לכאורה נדמה כי זהו שריד מאותם לפני זמנים בהם הכוכבים לא עמדו שקטים. אבל כאן לעומת השקיעה, מדובר באמונה תפילה לחלוטין. למעשה כל פעם שכוכב נופל – קורים שני דברים עצובים: 1. פיה מתה 2. איש מציאות נולד לעולם. זמן בו כוכב נופל, זה אכן זמן לבקש משאלות – אך לא לבקש חלומות! כשכוכב נופל אתם מוזמנים לבקש בקשות מציאותיות. זה הזמן לבקש על פרנסה, הצלחה בלימודים, וכו'... כשכוכב נופל, אין טעם לבקש כנפיים! כשמתה פיה העולם הדמיון כולו אבל, ואף ג'יני לא ימלא את החלומות שלכם.
הזריחה בשונה מהשקיעה איננה תהליך דמיוני נפלא! להפך! אנשי מציאות אוהבים את הזריחה. היא מסמלת תחילת יום שגרתי אפור שאליו הם קמו מוקדם מידי! היא מסמלת אי חלימה! היא מסמלת את חיי המציאות! הזריחה מסמלת את הדרישה המציאותית להתעורר מהחלומות! אנשי מציאות נהנים מהזריחה, ואילו אנשי הדמיון מעדיפים את השקיעה, בין היתר בגלל שהם ישנים בשעת הזריחה ומעדיפים להמשיך לחלום במקום לצפות בתחייה היומית המשעממת של המציאות. הזריחה אגב בישרה את מות המציאות הדמיונית.
המציאות הדמיונית ענתה לאינטרסים של כולם. מי שאהב חורף חווה מציאות חורפית. מי שאהב קיץ חווה מציאות קיצית. לא היה צורך בחלוקה שוויונית וצודקת. הצדק זו בסה"כ תוצאה של המציאות הלא דמיונית. באותם ימים מופלאים, לא היה גבול למקורות העושר והאושר. המציאות הביאה את הדמיון לידי מימוש, אך לא הגבילה אותו מעבר לכך. הרצונות הפרטיים של האינדיבידואלים במציאות הדמיונית לא עמדו בסתירה לחוויה שלהם אותה. וזה בניגוד למציאות המציאותית של ימינו.
לא פעם אנו שומעים אנשים מתלוננים על הקור או על החום. ולא פעם יצא לכולנו לחוות מציאות שמנוגדת לרצון הפרטי שלנו. למעשה כאשר החוויות שלנו תואמות את הרצונות שלנו מבלי שהשקענו מאמץ קוגניטיבי או פעולתי מכוון (שלא כמו אנשי המציאות שלעולם! לא סומכים על המזל! ונמנעים מהסתמכות על הנס!) אנחנו מתלהבים ולפעמים אפילו קוראים לזה מזל. או במקרים קיצוניים יותר אפילו נס. אבל המזל והנס הם סה"כ שרידים של מציאות דמיונית קדומה. באותו לפני הזמן, הרצון תמיד תאם את החוויה.
מי יודע אם היינו יכולים לשרוד במציאות מוחלטת ללא שרידי דמיון? כמובן שאנשי המציאות יכולים לשרוד במציאות מעין זו, אחרי הכול הם מתקיימים ומתנהלים כאילו לא נותרה אף שארית של דמיון בעולם. מבחינתם של אנשי המציאות, המזל והנס יכולים להעלם מהעולם שלנו, ואפילו השקיעה! ספק אם הם יבחינו בזאת. הרי במזל הם לא באמת מאמינים והשקיעה מסמנת את תחילתו של סוף יום מציאותי. כמובן שאם הזריחה תיעלם זה יהיה בלתי נסבל.
לחלק הבא