סיפורי אימה קצרצרים 8 פורסם ב 31/10/2016 11:15:39
לסיפורי אימה קצרצרים הקודמים
1. היא שכבה במיטתה וניסתה להירדם, כשלפתע שמעה לחישה מהמסדרון החשוך:
"אין כאן אף אחד..."
ואז נשמעה משם צרחה חנוקה שנקטעה בחדות.
היא קמה בבהלה, ניגשה למסדרון והדליקה את האור. היא בחנה את סביבתה בזהירות, עברה בחדרים וחיפשה סימנים לנוכחות חשודה.
כעבור כמה דקות נשמה לרווחה.
"אין כאן אף אחד", לחשה.
2. זה ממש לא נעים כשאתה ממהר בבוקר לעבודה וצריך להתיר קשרים מסובכים בשרוכים כדי לנעול את הנעליים.
בעיקר כשאתה בטוח שהתרת אותם לפני שהלכת לישון.
3. לפחות 100 שומרים יוצאי יחידות מובחרות, חמושים ברובי M-16, רימוני רסס ולהביורים, לבושים בשכפ"צים קראמיים, בגדי מיגון פחמי ומסיכות אב"כ.
36 אומני לחימה בוגרי מנזר שאולין ברמה הגבוהה ביותר, עם חגורה שחורה בשבע אומנויות לחימה לפחות. 3 מתוכם עיוורים ושניים חירשים-אילמים.
4 כמרים קתוליים. 3 רבנים אורתודוקסים. 2 אימאמים מוסלמים. סוואמי הינדואי אחד. נערה בתולה אחת השייכת לאמונה אברהמית כלשהי.
ארבעה מטעני נפץ רבי עוצמה, מתוכם אחד גרעיני, אחד כימי, אחד ביולוגי ואחד קונבנציונלי, מכוונים להתפוצץ אוטומטית במקרה של בריחה.
(מתוך פרוטוקול דרישות האבטחה במתקן הכליאה הסודי A-880 של השב"כ, שנפרץ בשבוע שעבר)
4. הכל קרה מהר כל כך.
התינוק שיחק בשלווה על הדשא.
הזאב הענק פרץ לפתע מבין העצים והתנפל עליו.
ניסיתי לצעוק, להשמיע אזהרה, לעשות משהו,
אבל תוך כמה שניות הכל נגמר.
לא נשאר ממנו דבר פרט לכמה עצמות מוכתמות בדם.
והתינוק חזר לשחק כאילו לא קרה כלום.
5. אחרי שסיים את ה"שולחן עורך" ומילא את כרסו מבשר השור ששחט אתמול, הוא מזג את הכוס של אליהו הנביא.
"פתח את הדלת", אמר לבנו.
הילד פתח את הדלת.
מישהו עמד שם.
זה לא היה אליהו.
6. אנחנו לא יודעים מה עשינו לא נכון.
פירקנו את זה למרכיבים הבסיסיים.
בחנו אותם בקפידה עם כל המכשור שלרשותנו.
הרכבנו את זה מחדש במדויק כפי שהיה קודם. מילאנו את הנוזלים, אטמנו את הסדקים.
אבל זה לא חזר לפעול. זה הפסיק להגיב לחלוטין.
בדיוק כמו הקודמים.
נצטרך להמשיך בניסויים על האחרים.
אנחנו חייבים לפתור את התעלומה.
להבין איך תיתכן צורת חיים שמורכבת על בסיס פחמן ולא מתכת ופלסטיק.
7. משחק הוידיאו הזה היה ממש ממכר.
כבר שלושה ימים שלא יצאתי מהחדר עד שהצלחתי לסיים אותו.
בשלבים הראשונים הייתי צריך להילחם בדינוזאורים. אחר כך בדרקונים ומפלצות וערפדים ואנשי זאב.
אחרי שהצלחתי לחסל את כולם, הגיעו האויבים הקשים יותר. צבאות שלמים של חיילים חמושים במיטב כלי הנשק. היו שם אולי מיליוני אויבים כאלה אם לא יותר. לקח לי מלא זמן עד שהצלחתי להשמיד את כולם באמצעות כלי הנשק הקטלניים שלי.
טוב, העיקר שסיימתי את השלב האחרון ויצאתי סוף סוף מהחדר.
אחרי הרעש של המשחק, הכל נשמע כל כך שקט פה בחוץ.
8. עמדנו שלושתנו והבטנו אחד בשני.
"אני לא יודע כמה זמן נוכל להחזיק מעמד ככה" אמרתי.
"אילו היינו קולטים מוקדם יותר מה קורה, היינו יכולים לעשות משהו. להתארגן בקבוצות גדולות. שכולם יפקחו עין אחד על השני. ככה כולם היו מוגנים. אבל עד שהבנו כבר לא נשאר כמעט אף אחד..." הוא אמר.
"אני חושבת שכדאי שלא נדבר" היא אמרה בקול רועד. "גם ככה זה קשה – "
היא התעטשה לפתע. מצמצתי בהפתעה.
רגע לאחר מכן נשארנו רק שנינו בחדר.
הבטנו במהירות האחד לעיני השני.
אבל שנינו ידענו שזה רק עניין של זמן עד שמישהו ימצמץ.
9. - תגידי, ראית את הבקבוק עם נוזל ההאצה האבולוציוני שהצלחתי לפתח? אני בטוח ששמתי אותו פה איפשהו!
- לא, לא ראיתי, ואמרתי לך כבר מיליון פעמים לא להשאיר את הדברים שלך מפוזרים בכל הבית. עכשיו אל תפריע לי, אתה לא רואה שאני חופפת לילדים את הראש בשמפו נגד כינים?
10. "שנינו גדלנו באותו יישוב", הוא אמר. "את זוכרת את האגדות על מתילדה השחורה?"
"בטח", היא אמרה. "כל ההורים תמיד היו מפחידים אותנו באמצעותה. אם לא תתנהגו יפה מתילדה השחורה תבוא! אל תתחצפו או שמתילדה השחורה תיקח אתכם! היו לילות שבקושי ישנתי מרוב פחד ממנה".
"אני אף פעם לא האמנתי בה, גם בתור ילד", הוא אמר. "אבל רק כשגדלתי גיליתי את האמת".
"למה אתה מתכוון?" היא שאלה במבוכה. "האמת היא שההורים שלנו המציאו את מתילדה השחורה כדי לאיים עלינו שנתנהג יפה! זה לא ברור?"
"לא", הוא אמר. "הם המציאו אותה כדי שלא נחשוד בהם כשילדים נעלמו".
11. אני תמיד מקפיד לא להיכנס לבתים בלי הזמנה, להתרחק ממראות, צלבים ושום, ולא להסתובב בחוץ כשהשמש זורחת.
זה כל כך מספק לראות את ההבעה שלהם כשהם מגלים בסוף שכל הדברים האלה לא באמת מזיזים לי.
12. הטלפון צלצל שוב
עדיף שלא תרים.
השמש נעלמה כבר
והמתים חוזרים.
מצאו גופה ביער
ככה הם אומרים.
וקול של יללה
מהדהד בין ההרים.
בני משפחתך
נראים פתאום זרים.
עכשיו אמצע הלילה
למה כולם ערים?
צלליות בחושך
קולות מחרחרים
האם הם ילדיך
או שמא אחרים?
דפיקות על החלון
כאן בקומה עשרים.
מעבר למראה
פנים לא מוכרים.
ברחוב ראית
אנשים חיוורים
הם מתקרבים אליך
למה הם לא עוצרים?
כל סיוטי הלילה
פתאום מתעוררים.
מאחורי כל דלת
אולי הם מסתתרים.
דברים רבים קרו כבר
דברים כה מוזרים
הכל יכול להיות
בסיפורי אימה קצרצרים.
13. בתור פרמדיק במד"א הייתי בהרבה זירות פיגועים.
תמיד היינו נושמים לרווחה כשהיינו רואים נפגעים מתאוששים, נעמדים ומצליחים ללכת על רגליהם.
עד שהמחבלים השיגו את הווירוס ההוא.
14. "אני יכול להגשים את משאלותייך", הוא אמר. "את תישארי צעירה ויפה לנצח. תהיי מפורסמת בכל רחבי העולם. אנשים ינהרו בהמוניהם כדי לחזות בך במו עיניהם ולנסות לפענח את צפונותייך. שווייך לא יסולא בפז. תשכני בארמון פאר מוקפת ביצירות אומנות יקרות. כל זאת בתמורה למחיר קטן... אך אני רואה שאת מתאפקת שלא לחייך. האם את מפקפקת בכוחותיי?"
"הו, באמת", היא אמרה משועשעת. "אל נא תשגה אותי בחלומות שווא, אדון דה וינצ'י!"
15. "אדוני הנשיא", אמר ראש ה-CIA. "אני יודע שתתקשה להאמין בכך, אבל המידע שבידינו חד משמעי: חייזרים מאנדרומדה פלשו בחשאי לכדור הארץ, והם מנסים להשתלט על האנושות!"
"נו באמת", אמר נשיא ארצות הברית בחיוך. "אתה צוחק עלי. בני אנדרומדה הפרימיטיביים האלה, הם עוד לא קלטו שהקדמנו אותם כאן במאות שנים?"
16. "מצאנו את רוב המכוניות שנגנבו לאחרונה", אמר השוטר. "הן עמדו בשדה ריק מחוץ לעיר. כנראה מי שגנב אותן השאיר אותן שם".
"יפה", אמר מפקד המשטרה. "יש רמז כלשהו לזהותם של הגנבים? מצאתם טביעות אצבעות?"
"כן", אמר השוטר. מצאנו טביעות אצבעות על המכוניות, על הגגות והדפנות החיצוניות. לקח לנו הרבה זמן עד שהבחנו בהן".
"למה?" שאל המפקד. "הן היו חלשות מדי?"
"לא", אמר השוטר ובלע את רוקו. "הן היו ענקיות מדי".
17. שני השוטרים האירו בפנסיהם סביב.
"אני לא רואה שום זכר לפורץ", אמר האחד. "הוא הספיק כנראה להסתלק מהמוזיאון".
"ולא נראה לי שמשהו חסר בתצוגה", אמר השני. "כנראה שהוא לא לקח איתו שום דבר".
"אבל הוא כן הספיק להשחית אותה", אמר הראשון. "יש לנו פה עסק עם משוגע".
"ללא ספק", אמר השני. "למה לכל הרוחות שמישהו יחרוט את המילה "אמת" על המצח של כל בובות השעווה?"
18. "אני מצטער על ההתנהגות של הילד", הוא אמר. "הוא בדרך כלל לא כזה, אני לא יודע מה נכנס בו".
"אפשר להבין אותו", היא אמרה. "הוא איבד את אמו לא מזמן, והוא חושש מכך שאתפוס את מקומה במשפחתכם. אני מקווה שעם הזמן הוא יתרגל אליי וילמד לקבל אותי".
"אני בטוח שכן", הוא אמר. "אבל זה לא מצדיק את ההתנהגות שלו. מילא שהוא צורח ומשתולל ולא מוכן לדבר איתך, אבל הוא צריך להיות ממש עיוור או חצוף כדי לקרוא לך מכשפה זקנה ומכוערת!"
19. לאור הזרקור הם הבחינו בניצול היחיד.
"איפה כל החברים שלך?" הם קראו. "מה קרה להם?"
הוא מצמץ בעיניו ונראה המום.
"שמענו את הסירנות..." הוא מלמל. "לא הצלחנו לברוח..."
"האיש הוזה ללא ספק", אמר הקפטן בעודם מעלים את הניצול לסיפון. "מי שמע על ניידות משטרה באמצע הים?"
20. השוטר הביט בי בחשדנות.
"שתית קצת הערב, מה?" אמר.
"אפילו לא טיפה" אמרתי.
"אז תגיד לי שוב. איפה אתה גר?"
"בשדרות דוד המלך 16", אמרתי.
"באיזו עיר?"
"תל אביב".
"איזו מדינה?"
"מה זאת אומרת? ישראל כמובן!"
"וליד אלו מדינות נמצאת מדינת ישראל?"
"תגיד לי, אתה עושה לי בוחן פתע בגאוגרפיה? מצרים, ירדן, לבנון וסוריה. מרוצה?"
השוטר החליף מבטים עם חבריו. הם הנידו בראשם בהבעה מוזרה.
"קחו אותו לתחנה ותתקשרו לדוקטור סולביס לשאול אם אחד המטופלים שלו ברח מהמוסד", אמר. "בחיים לא שמעתי על אף אחד מהמקומות האלה".
21. הלוואי שהם היו מפלצות מחרידות, עם זרועות תמנון ורגלי חרק, מלתעות ענק או קשקשים. הלוואי שהם היו רובוטים ענקיים או יצורים אפורים כחושים וארוכי גפיים כמו בסרטים. הלוואי שהם היו באים בספינות חלל ענקיות או מקימים את המתים כזומבים.
הם היו נוראים יותר.
ניצחנו אותם. השמדנו אותם. שרפנו ופוצצנו וריסקנו אותם בהמוניהם. הדפנו את הפלישה.
אבל המחיר שהם גבו היו כבד מדי. סופנו קרוב גם הוא. אין לנו עתיד.
כי לעולם לא נוכל עוד להסתכל על תינוקות בלי לחוש אימה.
22. "זו ההזדמנות שלך לזכות בפרסום ותהילה! במאי מזרח-אירופאי שאפתן ומצליח הגיע לאזור ומחפש שלושה כישרונות מקומיים שיככבו בסרט הדרמה-הרומנטית החדש שלו! אם את צעירה נאה בגילאי 18-25, את מוזמנת להגיע לאודישנים שיתקיימו השבוע בשעות הערב באחוזת ריינפילד הישנה. אין צורך בניסיון קודם! לפרטים, צרי קשר בטלפון........ (גברת מ. הארקר)".
23. הוא הרים את עיניו והביט סביבו בבעתה.
חדר ההמתנה היה מלא בגופות מצומקות.
הן נראו כמו זקנים בני מאה. אבל הם היו צעירים וחיים בפעם הקודמת שראה אותם, לפני רבע שעה בערך.
מבטו חזר אל הקוביה ההונגרית שבידיו. הוא נזכר לפתע בזר המחייך שנתן לו אותה.
"היא תעזור לך להעביר את הזמן פה מהר יותר", הוא אמר.
24. הוא הביט על יושבי הבאר במבט נדהם.
"אני לא מאמין!" קרא. "בילי גריי, אתה פה! וטום, ורוני, וג'ונתן, ולוק – מה, זו ממש פגישת מחזור של כל הכיתה! זה הדבר האחרון שציפיתי למצוא כשטעיתי בכביש הלא מסומן הזה. איך הגעתם לכאן? מה כולכם עושים פה בעיירה הנידחת הזו באמצע שום מקום, שאפילו לא מופיעה במפות? מי ארגן את כל זה?"
הם הביטו בו במבטים משונים.
"על מה לכל הרוחות אתה מדבר, חבר?" שאל בילי גריי. "כולנו גדלנו פה כל החיים!"
25. "למה את מדליקה נרות ליד החלונות?" הוא שאל.
"כי זה ערב יום הזיכרון של אבא שלי" היא אמרה.
"את תמיד מקפידה להדליק נרות בכל יום זיכרון של קרוב משפחה שלך?"
"כן. תמיד".
"ואת באמת מאמינה שהנרות הללו מועילים להם לעילוי נשמתם?"
"לא יודעת", אמרה. "אבל הם מונעים מהם להיכנס".
26. – אמא, אני פוחד מהמכשפה הרעה.
- איזו מכשפה רעה חמודי?
- המכשפה הרעה מהסיפורים, שחוטפת ילדים ומגדלת אותם עד שהם מספיק שמנים, ואז אוכלת אותם.
- נו באמת חמודי, אלה סתם אגדות טיפשיות.
- אז אין באמת מכשפה כזו?
- מובן שלא. עכשיו, אתה רוצה עוד מנת גלידה לקינוח?
27. - בואו נעבור על רשימת ההוראות. כל הדלתות והחלונות נעולים?
- כן.
- כל החלונות מכוסים בוילונות אטומים?
- כן.
- את המראות כיסיתם? באמבטיה, בחדר ההורים ובארונות?
- חיובי.
- מה לגבי התמונות והצילומים? כל מקום שמופיעה בו דמות אנושית?
- כיסינו או הכנסנו למגירות.
- כל המסכים בבית? טלוויזיה? מחשב? לפטופים?
- מכוסים וסגורים. ניתקנו גם מהחשמל.
- טוב, זה לא באמת מועיל – הם עדיין יכולים להידלק – אבל שיהיה. טלפון וסלולרים – גם לא עוזר לנתק או להוציא סוללות. אם הם מצלצלים פשוט לא לענות, ברור? כנ"ל לגבי דפיקות על הדלת, צעקות, קריאות לעזרה – חד משמעית לא לענות!
- ברור.
- מצוין. אז מה שנשאר זה לכבות את כל האורות, שלא יהיה שום דבר שמטיל צללים – ולהתפלל שלא פספסנו שום דבר, שהם לא מצאו דרך אחרת לפלוש, ושכולנו נשרוד את הלילה הזה בחיים...
28. – אדוני הנשיא, יש לי חדשות לגבי המפלץ.
- אלו חדשות? הוא לא קם לתחייה או משהו, נכון?
- לא אדוני, הוא עדיין מת. אפשר לראות את גופתו אפילו מפה.
- נו בטח, יצור מחריד שכזה בגובה של מאות מטרים קצת קשה לפספס! עדיין יש לי סיוטים בגללו. היה לנו מזל שהצלחנו להשמיד אותו בסופו של דבר בעזרת נשק גרעיני, אחרי כל ההרס וההרג שהוא חולל בעולם... אז מה יכולות להיות החדשות לגביו?
- החוקרים שלנו הצליחו לפענח את הכתובת החרוטה על השרשרת שסביב צווארו. מסתבר שהכתב שלה מבוסס על מצרית קדומה או משהו כזה.
- אה, באמת? ומה היה כתוב שם? "השטן"? "יום הדין"? "אל המוות"?
- יותר גרוע אדוני. "תינוק".
29. "אז מה, אתה לומד אסטרופיזיקה?" היא שאלה בחיוך. "אתה בטח בחור ממש חכם. אתה יודע לפני כמה שנים נוצר העולם?"
"כמובן", הוא אמר בגאווה. "לפי התיאוריות המקובלות כיום, גילו של כדור הארץ הוא הוא כ-4.5 מיליארד שנים".
"וואו!" היא קראה בהתפעלות. "ומה הגיל של היקום עצמו?"
"קרוב ל-14 מיליארד שנים".
"מדהים!" קראה, ופנתה לעבר חברותיה. "שמעתן אותו? צעיר כזה הוא בדיוק מה שחיפשנו! בגיל כזה הוא ממש נוח לעיצוב מחדש!"
30. "תארו לעצמכם שיום אחד כל החתולים היו נעלמים" הוא אמר. "לא מסתלקים או נכחדים. פשוט נעלמים כלא היו. ולא רק הם. כל התמונות, הסרטים, הספרים והציורים המתארים אותם היו נעלמים פתאום. שבוע אחר כך, כל הכלבים היו נעלמים באותה צורה, עם כל התיעוד שלהם. ושבוע אחרי זה – כל הציפורים. איך הייתם מרגישים?"
"טוב, זה היה ממש מוזר ומפחיד", אמרנו. "היינו מבינים שמשהו נורא קורה ודואגים מפני הבאות. אבל זה סתם תרחיש דמיוני, למה אתה כל כך עצבני?"
"למה?" הוא צעק. "כי אתם אפילו לא זוכרים מהם קרפוסים, שנולים וסלבידים!"
31. גרטה הביטה סביבה בבעתה.
בכל רחבי בית הספר היו שרועות גופותיהם המעוותות של מורים ותלמידים, חלקן עדיין מפרכסות.
מה קרה לכולם? היא ישבה בכיתה בשיעור היסטוריה על מלחמת העולם השנייה וניסתה לא להירדם, כשלפתע החלו כל הסובבים אותה לצרוח ולהתפתל בעוויתות מחרידות, כאילו צבא של שדים תוקף אותם. היא רצה החוצה בבהלה, אבל בכל רחבי בית הספר חזרו על עצמם אותם מראות זוועה. תוך כמה דקות לא נותר בבניין אדם חי מלבדה.
אני חייבת להירגע, אמרה לעצמה. חייבת לנשום עמוק ולהירגע.
היא שאפה חמצן מלוא ריאותיה,
ושחררה נשיפה ארוכה נוספת של מימן ציאנידי.
32. הוא עצם את עיניו וניסה לחשוב בבהירות.
גופה של אשה חסרת ראש שוכבת על המיטה בחדר השינה. אין דם. הראש לא נמצא בשום מקום.
גופות של אנשים אחרים שוכבות על המיטות בחדרים. הבעת אימה על פניהן, שני נקבים קטנים בגרונותיהם, מעט מאד דם.
אין סימנים לפריצה לבית או לנוכחות של מישהו נוסף בו.
מי יכול היה לרצוח את כל האנשים האלה? איך הוא עשה זאת? ואיפה הראש הכרות של האשה?
אילו היה פוקח את עיניו, היה רואה את התשובה לשלוש השאלות מרחפת מולו כשחיוך חושף ניבים על שפתיה האדומות.
33. מבט אחד בהריסות הבית ובעצמות המכורסמות המושלכות סביב הספיק לו כדי להבין מה קרה.
מישהו התחבר לאינטרנט.
הם לא לומדים לקח, חשב לעצמו. החוק החדש אוסר במפורש באיסור חמור כל סוג של חיבור לאינטרנט, וכולם יודעים את הסיבה לכך; אבל כל פעם צץ איזה חכמולוג שחושב שהוא יתחבר רק לכמה דקות, שלו לא יקרה כלום – ואת המחיר לכך עלולים לשלם רבים.
הוא הרים את מכשיר הקשר שלו.
"כל היחידות למצב כוננות", אמר. "טרול חופשי בשטח".
34. הוא מצא אותה מביטה לעבר הכוכבים בפנים חיוורים.
"את יודעת", הוא אמר. "כל העניין הזה של אסטרולוגיה הוא שטויות במיץ. זה לא משנה באיזו צורה הכוכבים מסודרים, אין לזה שום השפעה על עתיד או רמז לגורל הצפוי לבני האדם".
היא לא הגיבה.
"וחוץ מזה", אמר בייאוש, "צלב קרס זה לאו דווקא סמל נאצי!"
35. "שמעת פעם על ג'ייק השחור?" הוא אמר. "הקבר שלו נמצא על הגבעה שם, מתחת לעץ עליו תלו אותו אחרי שרצח שבעה אנשים. האגדה המקומית אומרת שאם מישהו יעמוד על הקבר בחצות הלילה בתאריך בו נתלה, ג'ייק יושיט את ידיו מהקבר וייקח אותו".
"ומישהו ניסה את זה פעם?" שאלתי.
"היתה הנערה המסכנה הזו, ליסה", הוא אמר. "החברים שלה התגרו בה ללכת לקבר בלילה ולנעוץ בו סכין כהוכחה לכך שהיתה שם. היא לא חזרה. בבוקר מצאו אותה שוכבת מתה על הקבר, פניה מעוותים באימה, וסכין נעוצה בקרקע ומצמידה אליה את קצה שמלתה".
"נו, זה ברור", אמרתי משועמם. "הנערה נעצה בטעות בחושך את הסכין בקצה השמלה, וכשפנתה ללכת הרגישה כאילו מישהו מושך אותה, ומרוב בהלה פרחה נשמתה. זה סיפור ידוע".
"כן", הוא אמר. "רק שהסכין שלה עדיין היתה אצלה ביד".
36. "התקשרו עכשיו ממפקדת הימ"מ", אמר מנהל תע"ש. "הם רוצים שנספק להם בדחיפות עוד כמות גדולה של תחמושת. מתברר שכל המשלוח הקודם כבר אזל".
"נו, מצוין", אמר סגנו. "אנחנו יכולים לעמוד בזה, לא?"
"כמובן", הוא אמר. "מה שמטריד אותי הוא העניין של הכסף".
"למה אתה מתכוון? עד עכשיו הם עמדו בכל דרישות התשלום שלנו".
"הם משלמים מצוין", הוא אמר. "אבל למה לכל הרוחות הם צריכים כל כך הרבה קליעי כסף?"
37. - צדיק, הנחת תפילין היום?
- לא.
- מתי הנחת תפילין בפעם האחרונה?
- בבר מצוה שלי, לפני עשרים שנה.
- ואתה מעוניין להניח תפילין?
- ממש לא. וחוץ מזה עכשיו לילה, אתה רוצה להניח לי תפילין בלילה?!
- אה, מובן שלא. רק רציתי לוודא מראש ששום דבר לא מגן עליך...
38. "כבר ראיתי סרטים על זומבים מכל מיני סוגים", הוא אמר. "ועל ערפדים, ואנשי זאב, ורוחות רפאים, ומומיות, וגלמים, וליצנים רצחניים, וענקים אוכלי אדם, ומוטציות קטלניות, ודופלגנגרים, ושלדים לוחמים, ואנשי צללים, ורוצחים במסכה, וכרישים טורפים, וקוסמים אפלים ומכשפות ומפלצות ומה לא. מה שחסר לי זה רק לראות כמה סרטים טובים על דרקונים, חייזרים או מפלצות מעופפות אחרות, וסיימתי. יש לך משהו להמליץ לי?"
"למה אתה רוצה דווקא מפלצות מעופפות?" שאלתי.
"מה השאלה", הוא אמר. "כל צבא טוב צריך חיל אוויר".
39. "מי גר בבקתה הישנה הזו?" שאלתי. "חשבתי שהיא נטושה, אבל ראיתי היום אשה זקנה מציצה החוצה מהחלון".
"זו רוזי הזקנה", היא אמרה. "היא גרה שם לבד ואף פעם לא יוצאת החוצה".
"למה לא?" שאלתי.
"היא פוחדת ממישהו", היא אמרה. "כל פעם שביקרתי אצלה היא דיברה על כך שהוא מחכה לה בחוץ, ושהבית שלה הוא המקום היחיד בעולם שהוא לא יכול להיכנס אליו, ושאם היא תציב את כף רגלה מעבר למפתן הדלת הוא יתפוס אותה".
"מעניין למי היא מתכוונת", אמרתי. "כנראה שגעונות של אשה זקנה. כמה זמן היא כבר גרה שם?"
"אני לא יודעת", היא אמרה. "אבל היא היתה שם כבר כשסבתא רבה שלי היתה ילדה קטנה".
40. "מה הסיפור עם חברי המשלחת הארכיאולוגית שנעצרו במצרים?" שאלתי.
"סיפור מצער", הוא אמר. "הם חפרו וגילו מקדש עתיק מתקופת השושלת הראשונה, ובמשך שבועות עמלו לפענח את הכתובות שעל קירותיו. מה שקרה אחר כך לא ברור, אבל הם נעצרו במהלך ניסיון להחריב את הפירמידות של גיזה באמצעות חומרי נפץ".
"כמה מוזר", אמרתי. "הם לא הסבירו למה הם עשו זאת?"
"הם נראו לגמרי מעורערים בנפשם", הוא אמר. "ניסינו לחקור אותם, אבל הם רק חזרו וצרחו משהו כמו "למען השם, אסור לאפשר להם לנחות שוב!""
41. "וואו, אוסף מרשים של כיפות יש לך פה", הוא אמר כשהוא סוקר את קירות חדרה. "שחורות, סרוגות, ברסלב, קטנות, גדולות - ממש מכל הסוגים! יש סיבה מיוחדת שאת אוספת אותן?"
"כן", היא אמרה בחיוך. "למזכרת".
42. הבטתי בה בתדהמה.
"הי, אני שומע את המחשבות שלך!" קראתי.
היא הביטה סביבה בעצבנות.
<גם אני שומעת את שלך>, חשבה. <אבל אל תדבר על זה בקול. אסור שיגלו שאנחנו יודעים את זה<
<איך זה יכול להיות?> שאלתי במחשבה.
<כל בני האדם יכולים לשמוע את המחשבות של בני אדם אחרים> היא ענתה.
<מה פתאום!> חשבתי. <אני כבר בן 30 ואף פעם לא שמעתי מחשבות של מישהו!>
43. "יש לי משהו שאני חייב לספר לך על עצמי", אמרתי. "לא רציתי שתדעי את זה, אבל אני לא יכול להסתיר את זה ממך יותר".
"מה זה?" היא שאלה.
"כל יום לפנות ערב, כשהשמש שוקעת, מתעורר בי דחף בלתי נשלט", אמרתי. "ניסיתי להיאבק בו, להתגבר עליו, אך ללא הועיל. הוא חזק ממני, ואני חייב להיכנע לו. וכאשר הדחף הזה משתלט עלי, אני מוכרח להפסיק כל מה שאני עושה באותו רגע, ו..."
מבעד לחלון ראיתי את השמש נעלמת מעבר לאופק. אצבעותיי החלו להתעוות ולרעוד בחוסר שליטה.
"ומה?" היא שאלה בדאגה. "מה גורם לך הדחף הזה? מה אתה חייב לעשות?"
בנהמה חנוקה זינקתי לעבר המחשב.
"לכתוב סיפור אימה קצרצר", אמרתי.
44. "מרכבה שנוסעת ללא סוסים?" היא שאלה בתדהמה. "אוטו-מוביל? זה הרעיון שנתת להם? אני ממש לא מבינה איך זה יספק לך את מה שאתה צריך!"
"חכי ותראי, עשתורת", אמר מּוֹלֶךְ בחיוך. "חכי ותראי".
45. "עוד אנשים נהרגו", אמרתי. "משפחה שלמה הפעם. ראיתי את הגופות המרוסקות שלהם. זה היה נורא".
"המפפפ", הוא רטן. "אל תדאג. אנחנו נמצא את האשמים".
"עם כל הכבוד, אדוני", אמרתי בזהירות. "אולי כדאי לשקול את האפשרות... שהוא בכל זאת צדק? אולי הוא לא באמת משוגע הסובל מהזיות, אלא היחיד שרואה את המציאות כפי שהיא?"
"שטויות והבלים!" הוא שאג. "האיש הזה מטורף על כל הראש! מקומו הראוי הוא במוסד סגור – והדברים האלה על הגבעה הם אך ורק טחנות רוח!"
46. לאחר מאבק ממושך של עשרות שנים שגבה קרבנות רבים, החליטה הממשלה על פינוי חד צדדי של עשרות יישובים.
עשרות אלפי תושבים פונו מבתיהם במהירות, מותירים מאחוריהם את מרבית רכושם.
הבתים נותרו על עומדם, ריקים ושוממים. הכניסה לאזור הנטוש נאסרה על פי חוק.
כולם קיוו שהצד השני יסתפק בכך. שייקח את מה שניתן לו וינוח.
אבל כאשר החלו להגיע דיווחים חדשים על אירועי פולטרגייסט קטלניים במרכז הערים, הבינו כולם עד כמה שגו באשליות.
47. "הגיע אלי אוסף של דיווחים משונים", הוא אמר. "בעלי חיים נעלמים מגני חיות ברחבי העולם. פנדה מפה, טיגריס משם, שני פינגווינים ממקום אחר... הם פשוט נעלמו מתוך הכלובים שלהם, ובשום מקום לא נמצא קצה חוט לחקירה".
"מוזר, אבל אולי אלה סתם מקרים שלא קשורים אחד לשני", אמרתי. "למה זה מלחיץ אותך כל כך?"
"כי עברתי על רשימת כל בעלי החיים שנעלמו", הוא אמר. "כולם זוגות זוגות, זכר ונקבה".
48. "אז עד כמה מהירים בדיוק העכברושים מהזן החדש שפיתחת?" שאלתי אותו.
ולפתע מצאתי את עצמי מול שלד.
49. "אני יודעת מה אתה רוצה לשאול", היא אמרה. "למה אין לי בכלל מראות בבית".
"נכון, איך ידעת?" שאלתי בפליאה.
"אני מסוגלת לשמוע את המחשבות של כל מי שמסתכל וחושב עלי" היא אמרה.
"מדהים!" אמרתי. "ולמה באמת אין לך מראות בבית?"
"מאותה סיבה", היא אמרה.
50. "שמעת? סוכני שב"כ פשטו הערב על השכונה ועצרו כמה אנשים. השמועה אומרת שיש עכשיו גל מעצרים גדול בכל רחבי הארץ" הוא אמר.
"ברצינות? את מי הם לקחו מפה?" שאלתי.
"תן לי להיזכר..." הוא אמר. "אריה שפירא, דובל'ה גרין, זאב אטיאס, ליאוניד סלוצקין, כפיר לוי ודובי וייס. אה, וגם את שייקה וולף. הם לקחו אותם ממש בחיפזון, כאילו הם ממהרים להסתלק מפה לפני השקיעה".
"מוזר", אמרתי. "כולם חבר'ה טובים, למה שיעצרו דווקא אותם?"
51. "איך יכולת לעשות לי את זה, אבא?" היא שאלה בעיניים דומעות. "איך יכולת לחתן אותי עם הרשל? הוא אלמן בן 55, שתיין וגס רוח, ואני רק בת 15! כל החברות שלי עדיין רווקות! ועוד בחיפזון כזה! לא שאלת אותי, לא נתת לי זמן להתכונן בכלל! למה, אבא?"
"אני מצטער, ילדה", הוא מלמל בקול צרוד. "לא היתה לי ברירה. לא היה מישהו אחר. אני יודע שקשה לך עכשיו עם הרשל, אבל את עוד תביני. את עוד תודי לי על זה".
"להודות לך?!" היא קראה. "לעולם לא אוכל להודות לך על כך!"
"הו, את בהחלט כן", הוא אמר. "כשהדרקון יגיע".
52. "הצלחת למצוא את המידע שביקשתי ממך?" היא שאלה.
הוא הניד בראשו לשלילה. "חיפשתי בספרייה ולא מצאתי שום דבר. קראתי על כת החששין המוסלמית ועל כת החונקים ההודית, אבל אין שום אזכור לאחוות מתנקשים קדומה בשם כת המרדימים. תוכלי לומר לי איפה שמעת עליה?"
"מצטערת", היא אמרה. "אני חושבת שמוטב שלא אדבר על זה. תודה לך על העזרה. שיהיה לך יום טוב!"
"לילה טוב" הוא אמר.
53. "גם לך יש צמיד כתום?" שאלתי. "מה הקטע הזה שכולם התחילו פתאום להסתובב עם צמידים כתומים?"
"אלה צמידים אנטי-זומבים" הוא אמר.
"אנטי-זומבים? לא ראיתי אף זומבי פה בסביבה" אמרתי.
"אתה רואה, סימן שזה עובד!" הוא אמר בחיוך.
"חה חה. בדיחה ישנה", אמרתי ומשכתי את הצמיד מעל ידו. "תן לי לראות רגע – "
ואז הוא התנפל עלי בנהמה ונשך אותי.
54. הם יצאו מהאוטו והתקדמו לראות מה חוסם את התנועה, ואז ראו את התאונה.
המחזה היה מחריד. דם וגופות מרוסקות היו מפוזרים על הכביש.
הוא השתנק והפנה את מבטו במהירות. "קחי מפה את הילדים", קרא, "שלא יראו את זה!"
אבל אז שמע את הילדים מתנשפים מאחוריו והבין שמאוחר מדי.
הניבים שלהם כבר החלו להתארך.
55. אמא תמיד אמרה לי לא להכניס אוכל לחדר האמבטיה.
לא הבנתי למה, עד שיום אחד השארתי שם לכמה דקות את הצלחת עם ארוחת הצהריים שלי.
כשחזרתי, קציצות הבשר לא היו שם.
56. השיר שלנו הפך ללהיט עולמי.
הוא נכנס לפלייליסט של כל ערוצי הרדיו וצבר יותר ממיליארד צפיות ביוטיוב.
כולם מכירים אותו, אפילו בחוץ לארץ. כל מי ששומע אותו מתלהב ממנו. כולם שרים אותו כל הזמן.
בטח היו אפילו מדברים עליו במהדורת החדשות המרכזית,
אם המגישים לא היו גוססים עכשיו מהתייבשות ותשישות כמו כולם.
57. זו הרגשה נוראה כשאתה צריך למהר לבית של משפחה כדי לדפוק על דלתם ולהודיע להם שאביהם או בנם אינו עוד בין החיים.
לפני שהוא יקדים אותך שם.
58. בניסיון נואש להתמודד עם האיום ולמנוע היסטריה המונית,
פיתחנו אפליקציה חדשה,
שגורמת להם להיראות כמו יצורים חמודים ובלתי מזיקים.
חייבים. חייבים לתפוס את כולם.
59. "הבן שלך אמר לי אתמול שהוא פוחד שהבלולו יחטוף אותו בלילה", אמרתי. "חשבתי שילדים בימינו כבר לא פוחדים מדברים כאלה. הרבה ילדים אצלכם בשכונה פוחדים מהבלולו?"
"לא הרבה" הוא אמר. "פעם היו כאן הרבה ילדים שפחדו ממנו. היום יש כבר הרבה פחות".
60. "בילי סטיין", היא אמרה בקול חמור. "אתה לקחת את הברביות של אחותך, ערפת את ראשיהן, קצצת אותן לחתיכות ושרפת אותן בתנור. זו התנהגות מרושעת וחולנית ממש, שמתאימה לפסיכופת! אני מזועזעת מעצם המחשבה על כך!"
בילי לא הגיב.
"למרבה המזל", היא אמרה, מחייכת את חיוכה המושלם, "היו עוד מיליארד מאיתנו ברחבי העולם – בלי לספור את הבראציות החצופות - כך שהפשעים שלך לא יכלו לעצור אותנו מלהחליף את הגרסה האלימה, האכזרית והמכוערת שלכם. עכשיו הגיע הזמן שתרגיש מה שאנחנו הרגשנו..."
61. "ראית את הארנק שלי?" הוא שאל. "אני לא מוצא אותו".
"אוי, אתה כזה מפוזר", היא נאנחה. "בזמן האחרון תמיד נעלמים לך דברים: הטלפון, מברשת השיניים, נעלי הבית, הארנק... בטח תמצא אותו שוב עוד כמה דקות, בדיוק כמו את כל האחרים".
כן, הוא חשב לעצמו. אני רק מקווה שהפעם הוא לא יהיה מכוסה במשהו שנראה כמו ריר שחור.
62. לנוכח הצרה הכריזו ראשי הקהל על יום צום נוסף.
כל אנשי העיר, מגדול ועד קטן, צמו מבוקר עד ערב והתפללו לישועה.
אך גם הצום הזה לא הועיל.
הרעב למזון לא הקהה את הרעב החדש, הנורא.
63. "כשהייתי ילד" הוא אמר, "אבא שלי אמר לי שמי שעושה מעשים רעים הולך לגיהנום. שאלתי אותו איזה מעשים רעים – לקלל? להרביץ? והוא אמר שלא, רק מי שעושה מעשים ממש ממש רעים הולך לגיהנום. אבל הוא לא אמר לי עד כמה רעים הם צריכים להיות".
הוא הביט בעיניהם של האנשים המפוחדים שהיו קשורים לקיר המרתף, ופתח את ארגז הכלים שלו.
"אז אני מצטער", הוא אמר, "אבל אני ממש רוצה לפגוש אותו שוב, ואני לא רוצה לקחת שום סיכון".
64. זה היה כסא הגלגלים שלה.
היא ישבה בו במשך השנה האחרונה לחייה,
כאשר מחלתה כבר לא אפשרה לה ללכת.
בעיניי הוא היה התגלמות הסבל והייסורים שהיא עברה.
עכשיו זה נגמר.
מחר אני חייב להחזיר אותו לגמ"ח.
דבר ראשון על הבוקר.
לפני שהוא יתחיל שוב לנסוע מעצמו.
65. "הידע המדעי שלכם פרימיטיבי להחריד", אמר היצור מהעולם האחר. "עם זאת הופתעתי למצוא אצלכם שני מדענים יוצאי דופן שהקדימו את זמנם והגיעו לידע כמעט מדויק של היקום".
"דרווין ואיינשטיין?" שאלתי.
היצור השמיע את הקול המקביל אצלו לצחוק. "ודאי שלא", הוא אמר. "דנטה ולאבקראפט".
66. הוא ירד מחדר השינה למטבח כשהוא שורק בעליצות, מיישר את העניבה ומנסה לעבור על ההודעות במייל בו זמנית.
"בוקר טוב יקירתי", אמר. "איפה התיקים שלי?"
"הם כאן" היא אמרה.
"יופי! ואיפה הסנדוויצ'ים?"
"הם כאן".
"נהדר! והכנת לי את הבגדים שאני אמור לקחת למכבסה?"
"הם כאן".
"טוב, אז אני חייב לזוז. שיהיה לך יום נהדר!" הוא אמר.
"הם כאן" היא אמרה.
הוא הרים לראשונה את מבטו מהטלפון, הביט בה בפליאה,
וראה אותה בוהה באוויר בעיניים לבנות.
"הם כאן. הם כאן. הם כאן" אמרה.
67. אין לי כוח לשיעורי הבית האלה בהיסטוריה של העת החדשה.
אבא שלי אומר לי שהיסטוריה זה חשוב. שחשוב להכיר את שמותיהם של המלכים, הנשיאים והשליטים השונים, את המלחמות והכיבושים שלהם, את המהפכות שחוללו בעולם.
אני יכול להבין את ההיגיון שבכך.
מה שאני לא מבין זה אי אני אמור לזכור את כל השמות המסובכים האלה, ולמה בכלל אני צריך לדעת על כל אחד מהם כמה זרועות, ראשים ועיניים יש לו וממה הוא ניזון.
68. "בתגובה לכל האסונות והאירועים המוזרים שפקדו את המדינה לאחרונה, הודיע האפיפיור שמדובר בהשפעה שטנית", הוא אמר. "הוא החליט לבצע את טקס גירוש השדים הגדול, שאמור לגרש בבת אחת את כל השדים, הרוחות ויצורי האופל שברחבי המדינה. בליל שבת, לפני שלושה ימים, הוא עשה זאת".
"אוי, איזה שטויות", אמרתי. "נו, וזה עזר במשהו? רואים שיפור במצב?"
"אם כבר להפך", הוא אמר. "המצב החמיר. המשטרה הוצפה פתאום באלפי דיווחים על נעדרים".
69. "עד לאחרונה תמכתי בהילארי" הוא אמר. "אבל אחרי שראיתי מה קרה בקנזס, אני מתפלל בכל ליבי שהיא לא תיבחר. זה יהיה אסון".
"מה קרה בקנזס?" שאלתי.
"לא שמעת על ההתקפה האלימה על כנס התומכים של טראמפ?" הוא שאל.
"שמעתי משהו בחדשות" אמרתי. "אז מה, רק בגלל שכמה פעילים חמומי מוח התנהגו באלימות-"
"לא פעילים", הוא אמר. "קופים מכונפים".
70. ביציאה מטירת הרוחות ביורו דיסני עמדו שני עובדים לבושים בבגדים שחורים, כפפות ומגבעות. הם הקפידו ללחוץ את ידיהם של כל המבקרים היוצאים, להביט בעיניהם ולשאול אותם אם נהנו מהביקור.
"זה בטח מאד מעייף" אמרתי להם.
"אין ברירה", הם אמרו. "חייבים להיות בטוחים. היו מכאן יותר מדי מקרי בריחה לאחרונה".
71. הרחובות היו כמעט ריקים בשעה זו. לשמחתי הבחנתי באברך חרדי ממהר לדרכו.
"סליחה אדוני", פניתי אליו. "תוכל להסביר לי איך מגיעים לרחוב כהנמן?"
"מצטער", הוא אמר מבלי לעצור או להאט. "אני ממש ממהר".
"רק לרגע", התחננתי, ממהר בעקבותיו. "אני לא מכיר את העיר ואני חייב להגיע ל – "
"אין לי זמן", הוא אמר. "אני חייב להגיע דחוף לבית המדרש".
"אבל רק תגיד לי שנייה לאיזה כיוון ללכת, איפה נמצא הרחוב – "
"אמרתי לך, אני ממהר לבית המדרש", הוא התיז בקוצר רוח. "אני חייב להגיע אליו לפני שזה מתחיל".
"לפני שמה מתחיל?" קראתי בכעס. "תפילת ערבית? שיעור תורה?"
ואז, לנגד עיני, הוא התחיל להשתנות.
72. - שמעתי שנולד לך בן. מזל טוב! למה לא סיפרת לכולם?
- חששתי מעין הרע.
- אתה? מאמין בעין הרע?!
- לא האמנתי. עד שראיתי מה קרה למיילדת ולרופאים ברגע שהוא הסתכל עליהם.
73. "בחמש השנים האחרונות", אמר ראש הממשלה במסיבת העיתונאים, "המשיכה מגמת ההאצה בקצב גידולן של הערים. שכונות חדשות, בתי מגורים, מגדלי משרדים, מפעלים ואזורי תעשייה צצו בן לילה, והשטח העירוני הלך והתרחב על חשבון הטבע והשטחים הפתוחים. גם בתוך הערים מתרחשים תהליכים דומים, כאשר בתים קטנים ישנים מוחלפים בבנייני ענק מודרניים. המגמה הזו עלולה להיות הרסנית ומזיקה ביותר, אם לא נמצא דרך לעצור אותה – "
הוא השתתק כאשר קלט שקהל מאזיניו בוהה בחלון שמאחורי גבו, בשלושת גורדי השחקים הצומחים במהירות לעבר השמיים.
74. שמתי לב שהאיש שיושב לפני באוטובוס נועץ בי מבטים. לצערי אני מורגל בכך.
"על מה אתה מסתכל?" התזתי. "אף פעם לא ראית מישהו שמן?"
הוא בהה בי למשך רגע נוסף, ואז הסיט את מבטו הצידה.
"לעזאזל", רטן. "תשעת הימים".
75. הוא נכנס למרתף החשוך, וסקר במבטו את הילדים המבוהלים הכלואים שם.
כמו תמיד, הם קיבלו את פניו במקהלת תחינות וזעקות:
"אדוני, מתי נוכל לצאת מפה?" "מתי נוכל ללכת הביתה?" "מתי נחזור להורים שלנו?"
"עדיין לא", הוא נהם. "תפסיקו ליילל כבר".
"לפחות תן לנו לשלוח להם הודעה!" צעקה ילדה אחת.
"הודעה?" הוא לגלג. "לא למדתם לקח מהפעמים הקודמות?"
הילדה השתתקה.
"אבל כמובן", הוא אמר. "אם אתם חושבים שהוריכם ישמחו למצוא הודעה בכתב ידכם רשומה בדם על קיר חדר השינה שלהם, או לראות את פרצופכם מופיע מולם לפתע במראה באמבטיה, או לשמוע את קולכם החלול מהדהד פתאום בטלפון – תרגישו בנוח..."
76. הם נכנסו לתינוקיה של בית החולים.
"אוי, מיכאל, תראה את כל התינוקות הקטנים האלה", היא אמרה. "מי מהם הוא של רוזמרי?"
"לא יודע", אמר מיכאל, "ואין לנו זמן לברר".
והוא העביר את נשקו למצב אוטומט.
77. היא צעדה באיטיות והביטה סביבה כאילו היא מחפשת משהו. ניגשתי אליה.
"את צריכה עזרה?" שאלתי.
"איפה אפשר למצוא דינוזאורים?" היא שאלה.
"דינוזאורים?" אמרתי בפליאה. "אין דינוזאורים בעולם. הם נכחדו מזמן".
"נכחדו לגמרי? אתה בטוח? לא נשאר אפילו ברכיוזאורוס אחד, או לפחות סטגוזאורוס?"
"אפילו לא אחד" אמרתי.
"חשבתי כך", היא נאנחה בצער. "כמה זמן עבר מאז?"
"בערך 65 מיליון שנה" אמרתי.
"וואו", היא אמרה. "ישנתי יותר מדי. לא פלא שאני שוב רעבה".
78. אני בהריון.
אנחנו עוד לא יודעים אם התינוק ייוולד חי או מת.
אני מעדיפה כמובן את האפשרות הראשונה,
אבל בעלי היה רוצה שהתינוק יהיה דומה לצד שלו דווקא.
79. החופש הגדול הזה היה סיוט.
לא הבנתי של מי היה הרעיון לתת להם חופש ארוך כל כך, בו הם יכולים להתפרע, להשתולל ולעשות כל מה שבא להם כאילו אין מחר.
כל מה שיכולנו לעשות הוא לנסות להחזיק מעמד עד שהחופש הזה ייגמר,
עד שהם יחזרו סוף סוף לגיהנום.
80. "תגיד, זו סופגניה?" הוא שאל במסיבה.
"כן", אמרתי בתמיהה. "אתה לא רואה?"
"וזו?" הוא שאל בפה מלא. "גם זו סופגניה?"
"כן".
"וזו שם?"
"כן, גם זו סופגניה. למה אתה שואל כל פעם?"
"חייב להיות בטוח", הוא אמר. "יש לי בעיה קוגניטיבית נדירה: אני לא מבדיל בין סופגניות לתינוקות".
81. כשראיתי בלילה שתי צלליות של גברים נכנסות לרפת שלי, יריתי באחד מהם וראיתי אותו נופל, חשבתי שהסתבכתי כהוגן.
אבל לא ידעתי עד כמה, עד שנכנסתי לשם וראיתי על הרצפה גופה של צבוע.
82. "אתה נראה מוטרד, יקירי", היא אמרה. "אל תדאג. הסקרים האחרונים מראים שניצחונך כמעט מובטח".
"הו, אני לא דואג", הוא אמר. "את יודעת למה אנשים כמו אטילה ההוני, ג'ינגיס חאן, ולאד דרקולה, תומאס טורקמדה, המרקיז דה סאד ואדולף היטלר זכו לכזו הצלחה?"
"כי הם היו שאפתנים וחסרי מעצורים?" שאלה.
"לא", הוא אמר בקול שלא נשמע עוד כקולו. "כי אני אכלסתי את כולם".
83. "בבית בו גדלתי" היא אמרה, "החלון המערבי בחדר השינה שבקומה העליונה היה תמיד מכוסה בווילונות. הזהירו אותנו לא לפתוח אותם אף פעם".
"למה?" שאלתי.
"כי דרך החלון הזה אפשר היה לראות את האנשים שהולכים בשביל הישן שמאחורי הבית".
"אז מה?" אמרתי. "זה נורא לראות אנשים הולכים?"
"זה נורא" היא אמרה, "כשאי אפשר לראות אותם משום מקום אחר".
84. קיבלנו הוראה לבנות מתקן כליאה מיוחד.
חדר תת קרקעי, אטום לחלוטין לרעש.
הוא מיועד לאסיר שנמצא בתרדמת.
אין לי מושג מי הוא ומה הוא עשה.
אני רק יודע שמכנים אותו "המלך האדום".
85. - אתה שומע, אני מפיק סרט חדש על ערפדים ואני מחפש ילדה שחקנית לתפקיד של ערפדה-ילדה. מכיר מישהי מתאימה?
- מה לגבי מרילי מרקוזה? היא ממש טובה.
- לא מכיר אותה. יש לה ניסיון בתפקידים כאלה?
- בטח! לא ראית אותה ב"דם מתוק", הסרט ההוא משנות השמונים?
86. הבטתי סביבי על החדר בו עברו עלי שנות ילדותי.
הנה כל החפצים והצעצועים שלי. הנה מחבט הבייסבול והמטריות, שק השינה והמגפיים הישנים, כפפות האגרוף ואוסף האולרים, הנה ארגז התחפושות והכובעים, והנה הקולבים העקומים בארון... רק דבר אחד חסר לי...
או, הנה הוא! הכדורסל הישן והמפונצ'ר שפעם ציירתי לו פרצוף מגחך.
לא מושלם, אבל זה מה שיש.
זה בהחלט יספיק כדי לבנות לעצמי גוף חדש.
87. – תראה אבא! עדר עיזים!
- הממ? יופי (שקוע בסמרטפון)
- אבא, אבל אתה בכלל לא מסתכל! איפה הרועה שלהן?
- לא יודע. בטח נרדם איפשהו.
- גם אני רוצה להיות רועה צאן! אבא, מה עיזים אוכלות?
- עשב.
- אבל אבא, למה הפה שלהן כל כך אדום?
88. – ספרי לי עוד על עצמך. איך היתה הילדות שלך?
- הילדות שלי עברה עלי בבית קטן, צפוף ומלוכלך. אני וכל אחיי ואחיותיי המרובים נאלצנו להיאבק כל הזמן על מקום פנוי ועל תשומת הלב של אמא. היא גידלה אותנו לבד מאז שאבא מת.
- וואו, אמא שלך גידלה לבד משפחה מרובת ילדים? כל הכבוד לה. זה לא קל.
- כן, זה באמת לא היה לה קל לספק את הדרישות והצרכים של כולנו. כשהיינו מטרידים אותה מדי היא היתה אומרת: "תסתדרו לבד! יש לי רק שמונה ידיים!"
89. התעוררתי, והדבר הראשון שראיתי לידי היה מין עכביש ענקי ומבחיל עם צינור משתלשל ממנו, שנראה כמו איזה סיוט מסרט של סיגורני וויבר.
צרחתי בבהלה, אבל כעבור רגע נשמתי לרווחה.
הוא היה מת.
90. הצרחות של התינוק שלנו משגעות אותי. מוציאות אותי מדעתי.
אני לא יודע מה לעשות איתו.
כל פעם שהוא מתחיל לצרוח, אני דוחף לו מוצץ לפה.
בדרך כלל זה משתיק אותו.
אבל כבר נגמרו לי המוצצים.
אני מקווה שאספיק מחר לקנות נוספים,
לפני שהוא יספיק לפתוח פיות חדשים.
91. – המפקד, הצלחנו לחסל אותם ברגע האחרון.
- עבודה טובה. פעלתם היטב.
- אתה בטוח שזו היתה ההחלטה הנכונה?
- לא היתה לנו ברירה. גורל האנושות היה בסכנה.
- אבל מה נעשה עכשיו? איך נסביר את זה?
- זו לא תהיה בעיה. שמעתם על בן לאדן?
92. הוא מופיע רק כשמישהו נמצא לבד.
הוא מרחף באוויר בדממה מוחלטת.
אין לו צל או השתקפות בראי, והוא לא מופיע בתמונות.
הוא מסוגל לקרוא מחשבות ולנוע בזריזות מדהימה.
הוא יכול לעבור דרך קירות וחומרים מוצקים.
אומרים שהוא נראה כל כך מחריד, שמי שרואה אותו מת מיד.
לכן הוא לא מאפשר לאף אחד לראות אותו.
או כמעט לאף אחד.
אתה יכול להוכיח שהוא לא נמצא מאחוריך עכשיו?
93. תוך כדי שהתקדמתי עם הגלשן שלי, ראיתי את אסף יוצא מהים.
"מה קרה, הגלים גבוהים מדי בשבילך?" קראתי לעברו בלגלוג.
הוא צעק לעברי קללה לא מובנת כלשהי. התעלמתי ממנו.
טיפוס מוזר, האסף הזה.
מה זה "ארכיטוטיס" בכלל?
94. "תגידו", הוא אמר, "למישהו מכם היו סיוטים בזמן האחרון?"
"לא", הם ענו.
"שום ביעותי לילה? דמויות אפלות ומפחידות? מפלצות שרודפות אחריכם?"
"לא. שום דבר כזה".
"מה לגבי חלומות אחרים? למישהו היה אולי חלום מיוחד כלשהו?"
"לי", אמרה אחת מהם. "חלמתי שאני רואה הרבה אנשים חוגגים ושמחים, עם מוזיקה וזיקוקים".
"באמת?" הוא אמר. "הם אמרו משהו?"
"הם צעקו", היא אמרה. "דברים כמו: נפטרנו מהם! גירשנו אותם! הם בעולם האחר עכשיו!"
95. החדשות הטובות: המין האנושי התגלה כעמיד בפני הווירוס. אף אדם לא פיתח את תסמיני המגיפה ולא הראה שינויי התנהגות קיצוניים.
החדשות הרעות: לכל שאר המינים יהיה קשה לקרוא מעכשיו "בעלי חיים".
96. הבטתי לעבר הים.
הלילה הולך להיות ערפילי.
כולנו יודעים מה עלול לקרות בלילה כזה.
נצטרך לקשור את רקסי בחוץ.
תודה לאל שיש לנו אותו.
הוא כלב שמירה ממש גדול.
אם יהיה לנו מזל, הם יסתפקו בו.
97. הגיע הזמן להתכונן לקראת ראש השנה.
הוא חייב להיות משהו מיוחד.
היו לי הרבה הצלחות, הרבה הישגים נאים לאחרונה, אבל אף אחד מהם לא טוב מספיק.
ראש השנה צריך להיות מושלם.
ואני יודע בדיוק מה לעשות.
רק אסיים להשחיז את הגרזן ואצא להשיג אותו.
98. בכרך ישן של אנציקלופדיה לא מוכרת, מצאתי ערך על סופר לא ידוע בשם ארתור איגנציוס.
אותו סופר, כך נאמר שם, כתב ספר פנטזיה בשם "סילאנוריה".
סילאנוריה היה עולם בדיוני שתושביו אהבו לעסוק באומנות, בעיקר בספרות.
יצירת הספרות האהובה עליהם היתה סדרת ספרי פנטזיה שעסקה בעולם דמיוני בשם "אנגזאן".
תושבי אנגזאן היו שרויים במלחמה מול יצורים מחרידים שנקראו ליגורים.
הליגורים כמעט השמידו את אנגזאן, עד שלבסוף הצליחו הקוסמים שם לכלוא אותם במימד אחר, שנשמר בתוך ספר נעול ומוגן היטב. זו היתה הדרך היחידה להתגונן מפניהם.
עם השנים שכחו תושבי אנגזאן את הליגורים, והם נחשבו ליצורי אגדות דמיוניים.
אבל בסופו של דבר פיתחו הליגורים יכולת מעבר בין מימדים, והצליחו להשתחרר מהספר הקסום. הם טרפו את כל תושבי אנגזאן, אולם לרעבונם לא היה קץ ולא היה עוד מי שיעצור אותם.
בשלב הבא הם השתחררו מתוך ספרי אנגזאן לעולם של סילאנוריה, וטרפו גם את כל תושביו.
כך היה מסופר בספר "סילאנוריה", על פי אותו ערך אנציקלופדי על ארתור איגנציוס.
מוזר שלא שמעתי אף פעם על הסופר הזה.
מעניין מה קרה לו.
99. הם הביטו על היער העצום המשתרע לפניהם.
"עשינו זאת!" קרא הזקן. "הקסם פעל! המכשפות וצבא השדים והמפלצות שלהן הפכו לעצים וסלעים!"
"כמה זמן הם יישארו כך?" שאל הצעיר. "האם הקסם יימשך לנצח?"
"אכן כך", אמר הזקן בחיוך. "או לפחות למשך 1500 השנים הבאות. אין לך מה לדאוג, ארתור מלכי".
100. "מה שכאב לי יותר מכל", אמרה הזקנה שישבה מולי, "זה העזיבה של החבר שלי. הוא לא האמין לי בהתחלה כשסיפרתי לו על רוח הרפאים שראיתי. יכולתי להבין אותו. אבל כשהיא הופיעה במסיבת יום ההולדת העשרים שלי, גם הוא ראה אותה. ציפיתי שהוא יישאר לצדי ויתמוך בי, אבל הוא פשוט קם ועזב אותי, השאיר אותי בודדה..."
דמעות זלגו על לחייה הקמוטות.
"אני מבין שזה היה לך מאד קשה", אמרתי, "אם אחרי שנים כה רבות הזיכרון עדיין מכאיב לך".
"איזה שנים?!" היא קראה. "זה היה לפני שלושה חודשים!"
101. היא התיישבה לפתע במיטה וצרחה באימה.
הוא היה שם מיד לצידה, מחבק ומרגיע אותה.
"היער..." היא התייפחה. "זה היה שוב היער הזה... והצל השחור הנורא..."
"זה בסדר, חמודה", הוא לחש. "זה היה רק חלום, רק חלום רע".
הוא אחז אותה בזרועותיו, מנסה לשדר רוגע שלא חש בעצמו.
זה מחמיר, הוא חשב.
הפעם עברו כמעט עשר דקות עד שהיא הופיעה מחדש.
102. הוא ראה שכבה בשרנית מתפשטת על פני כדור הארץ, כמו גידול סרטני.
הוא ראה את היבשות והאוקיינוסים מתכסים בחומר אורגני דחוס, רוחש, מתפתל וגונח.
הוא ראה גידולים הולכים ומתארכים אל תוך החלל, וידע שעם הזמן זה יהיה גורלו של כל היקום.
לא יתקיים דבר מלבד אינסוף של בשר מתעוות ומצחין.
הכל באשמתי, חשב.
לא הייתי צריך לבטל לחלוטין את המוות.
103. "ראית את זה?" הוא אמר. "כל הילדים עומדים בחוץ, מחזיקים ידיים ושרים יחד איזה דקלום לא ברור. הם עושים את זה כבר הרבה זמן".
"טוב, ככה ילדים משחקים", היא אמרה. "מי משתתף במשחק הזה? כל הילדים בבניין?"
"לא", הוא אמר, פונה מהטלוויזיה. "בעולם".
104. הוריי מעולם לא לקחו אותי לים כשהייתי ילד.
כששאלתי אותם למה, הם מלמלו כל מיני דברים מוזרים על איזו מפלצת תת ימית ענקית שאחד מאבותינו הסתבך איתה לפני דורות רבים, ושהם חוששים מנקמתה או משהו טיפשי כזה.
כמובן שכשגדלתי השתחררתי מהאמונות הטפלות הללו, ודווקא נמשכתי לים ולכל מה שקשור בו.
והנה אני היום, לבוש במדי חיל הים, ואני כל כך גאה.
אני עומד בכניסה לצוללת, שנבחרתי להיות חלק מהצוות שישיט אותה לארץ, ומביט שוב באותיות שמה החדש המתנוססות על צדה:
אח"י דקר.
105. שוב זה קרה.
רדפנו אחריה בכל רחבי העיר. כל מי שראה אותה הצטרף מיד למרדף. גברים, נשים, אפילו ילדים. היא היתה טובה. למרות הפציעות שספגה היא הצליחה לחמוק, לטפס על גגות ומעל גדרות, להסתתר בסמטאות חשוכות ומבנים נטושים. אבל לא היה לה סיכוי. כשעה לפני הזריחה השגנו אותה, וזה היה סופה.
השפלנו מבט לעבר שרידיה המדממים של אותה אשה צעירה. התאמצנו כל כך לתפוס ולהרוג אותה, בדיוק כמו את אלה שקדמו לה, ולבסוף הצלחנו.
אבל גם הפעם לא הצלחנו לזכור למה.
106. היא פקחה את עיניה, הניחה את העיפרון והושיטה לי את הדף. קראתי את מה שנכתב עליו.
"זה הכל?" שאלתי באכזבה.
"כן", היא אמרה. "לא תמיד הרוחות מוסרות מידע שימושי במהלך תקשור. לפעמים ההודעות שלהן סתומות ונראות חסרות משמעות. צריך לזכור שהן תופסות את המציאות בצורה שונה מאיתנו".
"טוב, זה בהחלט עונה להגדרה הזו", אמרתי, עובר שוב על השורה הקצרה שעל הדף. "'המכביה ורסאי התאומים הברזל עזריאלי'. מה לכל הרוחות זה אמור לומר?"
107. התינוק בכה.
היא ניסתה להתעלם ממנו בתקווה שיחזור לישון, אבל הבכי נמשך.
אין ברירה. היא תצטרך להניק אותו שוב.
לא קל לטפל בתינוק הזה, חשבה.
אני מותשת ועייפה וחיוורת,
והאצבעות שלי כבר נראות כמו מסננת.
108. "תגיד, אין אצלכם חתולים ביישוב?" היא שאלה. "אנחנו מטיילים פה כבר שעה ולא ראיתי אף חתול".
"לא, אין פה חתולים" הוא אמר. "לפני שנה החליטה המועצה שהם מלכלכים ומהווים מטרד, והרעילו את כולם".
"אתה רציני?" היא אמרה בתדהמה. "אבל זה אומר שאין מי שיטרוף את המזיקים!"
"יש מדבירים נגד חולדות ועכברים, ויש לוכדי נחשים. הם עושים עבודה מצוינת".
היא צחקקה. "ישוב בלי חתולים. נשמע נהדר", אמרה. "אני חושבת שאוהב מאד לגור פה".
109. אשתי התאוששה באופן מפתיע.
לאחרונה כבר התחלנו לצאת שוב לטיול הערב הקבוע שלנו בפארק.
רק שעכשיו אנחנו הולכים לשם דרך הכביש ההיקפי, לא דרך רחוב האלון.
היא עדיין סובלת מחורים בזיכרון, וטוב שכך.
אי אפשר לדעת איך עלולים להשפיע עליה זיכרונות מסוימים,
כמו אלה שיעורר בה מקום התאונה.
