מי לא היה רוצה לדעת מה צפוי לו אחרי המוות? זוהי אחת השאלות הגדולות המעסיקות את האנושות, ובמובן מסוים השאלה הגדולה בה"א הידיעה, משום שעשויות להיות לה השלכות משמעותיות על חיינו בעולם הזה. אבל האם התשובה תמצא חן בעינינו?
רוב הדתות מסכימות על כך שהעולם שלאחר המוות הוא מקום הגמול – שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים, או במונחים הרווחים, גן עדן וגיהנום. השאלה היא רק איזו צורה בדיוק לובשים אותם שכר ועונש, רוחנית או מוחשית, וכמובן מהם המעשים הקובעים את גמולו של האדם. מעבר למסורת ולאמונה, קצת קשה לברר ולחקור מה קורה מעבר למסך המוות. קשה – אבל יש כאלה שמנסים. אחד מהם הוא הרב יהודה פתיה (תרי"ט-תש"ב, 1859-1942), תלמיד חכם ומקובל שפעל בבבל ובארץ ישראל. הוא למד קבלה מפי הבן איש חי, ולפי הערך עליו בוויקיפדיה, פרופ' יהודה ליבס הגדיר אותו כמקובל החשוב ביותר במאה העשרים. במסגרת תפקידו זה, טיפל הרב במקרים רבים של דיבוק שהגיעו אליו – אנשים שרוח רעה נכנסה בגופם וגרמה להם להתקפי מחלה ולהתנהגות מזיקה.
על תופעת הדיבוק וההבדל בינה לבין מחלות נפש רגילות כתבתי כאן. לצורך העניין אתייחס לנושא באופן פנומנולוגי, דהיינו לתופעות כפי שתיאר אותן והתייחס אליהן הרב פתיה, מבלי לעסוק כרגע בשאלה מה בדיוק עומד מאחוריהן (בכך נדון בסוף).
הרב פתיה לא הסתפק בהוצאת הדיבוק מהאנשים, אלא ניהל ראיונות ארוכים עם אותן רוחות מזיקות, בניסיון להכיר באמצעותן את העולם האחר ממנו הן מגיעות. רבים מהראיונות הללו מתועדים בספרו "מנחת יהודה – הרוחות מספרות", המכיל דברי תורה על פרשות השבוע ומקדיש מקום נכבד לעיסוק בגורל הנשמות שלאחר המוות. ראויים לציון הם דייקנותו של הרב והקפדתו על מסירת הדברים בצורה מפורטת ומסודרת ככל האפשר, כולל שמות ותאריכים, באופן דומה לזה של מחקר מדעי.
התמונה העולה באופן כללי מאותם תיאורים היא כדלקמן. הדיבוקים הם רוחותיהם של רשעים שחטאו חטאים חמורים בחייהם, לרוב כאלה הקשורים למין וניאוף. בשל חומרת חטאיהם הם אינם יכולים להיכנס לגיהנום, בו מקבלות הנשמות את תיקונן ויכולות להיכנס אחריו לגן עדן, אלא נגזר עליהן הדין של "כף הקלע" – ייסורים ונדודים בעולמות שונים למשך תקופה ממושכת, עד שישלם עונשם. לפעמים הן מתגלגלות בדומם, צומח או בעלי חיים, ולפעמים הן נכנסות לגופם של בני אדם באופן של דיבוק. באמצעות תיקונים וייחודים קבליים יכול הצדיק לא רק לגרש את הדיבוק מהגוף, אלא גם לתקן את הנשמה כך שתוכל להיכנס לגיהנום ואף לגן עדן, אלא שתיקונים אלה גורמים ייסורים קשים לנשמה ולא תמיד היא מוכנה לעמוד בהם.
עד כאן תואמים הדברים לתפיסה הקבלית הידועה והרווחת. אלא שתיאורי הרוחות שמראיין הרב פתיה מוסיפים לה פרטי מידע מעניינים רבים. מתברר למשל, שעולם הנשמות הוא מקום מוחשי לחלוטין. המתים מתקיימים שם בצורה גופנית בדיוק כפי שהיו בחייהם, העונשים המוטלים עליהם הם פיזיים, והם מרגישים כאב וצער ממש כמו אדם חי.
כך למשל מספרת רוחה של אשה בשם רוזה, שבמהלך חייה נאפה במשך חמש שנים עם השכן. כאשר באה לפני בית דין של מעלה, נגזרו עליה מאה שנות עונש, כנגד מאה פעמים ששכבה איתו (טענתה שלא ידעה שיש איסור בדבר, והיתה סבורה שזה רק מנהג בעלמא, נדחתה כצפוי). בכל יום במהלך אותם שנים ילקו אותה 27 מלקות ביום ו-17 בלילה, ובכל לילה תצטרך לחטוב עצים שבהם ישרפו אותה במשך שלוש שעות. רוזה מתארת את "המשחיתים", מלאכי החבלה שהופקדו עליה, וכיצד היה עליה לשוטט במדבר מלא חיות רעות וכלבים גדולים ומפחידים, לחטוב שם כמות מוגדרת של עצים ולסחוב אותם על כתפיה העירומות כאשר הקוצים והענפים דוקרים את בשרה, על מנת שישרפו אותה בהם לפני בית הדין. אילו החסירה אפילו קיסם אחד משיעור העצים הדרוש, היתה צריכה לעשות את כל הדרך בחזרה למדבר כשאלומת העצים על כתפה כדי להביא אותו. תיאורי העונש וחומרתו הם מסמרי שיער, אם כי בסופו של דבר בזכות התיקון שעשה לה הרב זכתה לקיצור עונשה.
הרוחות המצויות באותו עולם נראות כפי שהיו בחייהן, הן רואות אחת את השנייה ויכולות לשוחח ביניהן, במיוחד ביום השבת בו הן נחות מעונשן. הן עירומות ללא בגדים, אך אינם מתביישות זו מזו כי אין שם יצר הרע. לחלקן יש כנפיים ולחלקן אין. הן אינן אוכלות או שותות, ואינן ישנות. רוזה מתארת באופן מוחשי את מבנה בית הדין של מעלה על חדריו השונים, ואת מלבושי הדיינים, שנראים כמו אלה של הכוהנים בבית המקדש.
בפעמים אחרות ראיין הרב פתיה כמה מהמשחיתים הממונים על עונשן של הרוחות. לפי דבריהם, המשחיתים נראים כבני אדם, אלא שפרצופם הוא מצד הכתף וחוטמם הוא ארוך ומגיע עד החזה. הם אינם ישנים ואינם יושבים או שוכבים, רגליהם ישרות וכף רגליהם כזו של חמור. פעמיים ביום הם מקבלים מנות של מאכל כמו עדשים אדומות, שהרב פתיה משער שהוא קשור למן. כאשר הם רוצים להלקות את הרוחות, מתהווה בידם מקל או רצועה, שנעלמים לאחר מכן. רוב אותם המשחיתים הם זכרים, והנקבות הן בערך אחת משמונה שבהם. רובם אינם נושאים אשה, כי אין להם תאוות נשים אלא רק חשק לרדוף ולייסר את רוחות בני האדם. עם זאת אין עליהם איסור ערווה, והם יכולים להתחתן עם אמותיהם ואחיותיהם וכדומה. הם מולידים צאצאים, אולם ההורים והילדים אינם חשים אהבה זה כלפי זה, וברגע שהם נולדים הם מחפשים מיד הזדמנות לשלוט על רוחות בני האדם.
הרב פתיה מציין מקרים בהם דיווחיהם של המתים לא תאמו לידע הקבלי שהיה ברשותו. כך למשל רוחו של אדם בשם יונה, שסיים את עונשו בכף הקלע ועמד להיכנס לגיהנום, שאל את הרב מה צפוי לו בגיהנום. הרב אמר לו שבמדור העליון בגיהנום, אליו יגיע כנראה, יש גחלים ענקיות של אש בגודל הרים. כעבור כמה ימים דיבר שוב עם יונה, וזה סיפר לו שאכן הכניסו אותו לגיהנום, אולם לא היו שם גחלים כפי שאמר הרב אלא ים סוער של אש, שאפילו המלאכים אינם יכולים להתקרב אליו אלא משליכים לתוכו את הנשמות מרחוק בקלע. לדבריו, הייסורים בכף הקלע קשים מאלה שבגיהנום, אולם שם יש לפעמים כמה שעות מנוחה ואילו בגיהנום נמשכים הייסורים ללא הפסקה. באמצעות הייחודים הצליח לבסוף הרב להעלותו מהגיהנום.
אלה הם רק מקצת מהתיאורים המבהילים המופיעים בספר. השאלה הנשאלת היא, מה משמעות הדברים ואיך אנחנו אמורים להתייחס אליהם?
אם ניגש לעניין ללא דעות קדומות, הרי שישנן כמה אפשרויות:
א. הרב פתיה בדה את הסיפורים הללו מליבו, כדי לעורר את הקוראים ליראת חטא ולחזרה בתשובה. במקרה זה, הרי שמדובר בסופר מוכשר בעל דמיון יצירתי וראוי לציון.
ב. הרב פתיה הזה, חלם או דמיין את דברי הרוחות הללו, והאמין בטעות שהם אמיתיים. במקרה זה, יש כאן שילוב מיוחד של הזיות עשירות עם מוח חוקר וביקורתי, כפי שנראה מהאופן הקפדני בו תיעד הרב את הדברים ומהחקירות שערך ל"רוחות". עד כמה שילוב כזה הוא מצוי, איני יודע.
ג. המטופלים בהם טיפל הרב, אחוזי הדיבוק כביכול, סבלו מפיצול אישיות או תופעה פסיכולוגית דומה, ותחת השפעתה הזו את אותם הסיפורים. במקרה זה, מפתיעה ההתאמה בין תיאוריהם המפורטים של המטופלים לבין התיאורים שבספרי הקבלה, שרובם מן הסתם לא הכירו. יתכן אמנם שיש כאן שילוב בין הזיות המטופלים לבין דמיונו של הרב, שביחד הפיקו את הסיפורים.
ד. המטופלים היו נתונים להשפעתן של רוחות או כוחות חיצוניים כלשהם, שתקשרו עם הרב וסיפרו לו את הסיפורים, אולם הכוחות הללו שיקרו ובדו את הדברים מסיבותיהם העלומות, והם אינם משקפים את המציאות האמיתית בעולם שלאחר המוות.
ה. המטופלים היו נתונים להשפעתן של רוחות מתים, והדברים שאותן רוחות סיפרו לרב הם אמיתיים ומתארים נכונה את המציאות שלאחר המוות.
אם אחת משלוש האפשרויות הראשונות נכונה, הרי שמדובר בסיפורים בדויים או בהזיות שאין להם השלכה עבורנו. אם אפשרות ד נכונה, הרי שיש בנמצא רוחות או כוחות עלומים שמשתלטים לפעמים על גופם של בני אדם, אולם אי אפשר לסמוך על דבריהם וממילא איננו יודעים עדיין מה טיבו של העולם שלאחר המוות. אם אפשרות ה נכונה, הרי שיש לפנינו מידע משמעותי על העולם שלאחר המוות, והוא אמור לעורר בנו יראה של ממש מפני העונשים החמורים המוטלים שם על החוטאים. אין ספק שלאדם שמאמין באמיתותם של תיאורים אלה תהיה מוטיבציה חזקה מאד להתרחק מהחטא.
האם יש דרך להכריע איזו מבין חמש האפשרויות היא נכונה? כנראה שלא. הדבר תלוי בדעותיו הקדומות של כל אחד. מי שאינו מאמין בחיים לאחר המוות, או לפחות לא בגרסה המאיימת שלהם שמתאר הרב פתיה, יעדיף מן הסתם את אחת האפשרויות הראשונות. עם זאת, אין דרך לשלול את ייתכנותה של האפשרות החמישית. בסופו של דבר התיאורים שמביא הרב פתיה תואמים היטב את המקורות בספרות חז"ל והקבלה, שמדברים גם הם על גיהנום מוחשי ביותר. אמנם הדתי המודרני, אם הוא מקבל בכלל מקורות אלה, נוטה לרוב לפרש אותם כמשלים ואלגוריות למציאות רוחנית כלשהי – אבל אין שום דבר שמחייב פירוש זה, פרט להנחות מטאפיזיות ופילוסופיות מפוקפקות כמו "לא יתכן לשרוף נשמה" וכדומה. הגר"א כידוע אמר שכל תיאורי הגיהנום בספר "ראשית חוכמה" הם כפשוטם ואינם גוזמאות או משלים. יתכן אם כן, שהרוחות של הרב פתיה דווקא סיפרו את האמת, עד כמה שזו מחרידה ובלתי נעימה. איך מסתדרים עונשים חמורים כאלה עם דמותו של אלוקים כחנון ורחום ורב חסד? זו כבר שאלה תאולוגית בפני עצמה. איך שלא יהיה, נראה שמוטב יהיה לכולנו להימנע מניאוף ובעילות אסורות למיניהן – לפחות ליתר ביטחון...
(לניסיון תיאור נוסף של העולם שלאחר המוות על פי ראיונות עם נפטרים, מוחשי גם הוא אבל אופטימי הרבה יותר, עיינו כאן)