שאלת היחס המוסרי כלפי בעלי חיים צוברת תאוצה בשנים האחרונות. צמחונים, טבעונים וחובבי חיות למיניהם פועלים להגדלת המודעות לסבל הנורא שנגרם לבעלי חיים בתעשיית הבשר, החלב והביצים, וקוראים להימנע מצריכת מוצרים מן החי. כל עוד מדובר בהחלטה אישית, ודאי שכל אדם יכול לבחור להתנזר ממוצרים כאלה. השאלה החשובה יותר היא, האם אכן מוטלת עלינו חובה מוסרית לעשות זאת? האם מי שצורך בשר, וכל שכן מי שנוטל חלק פעיל בתהליך גידול בעלי החיים ושחיטתם, מתנהג בצורה בלתי מוסרית וראויה לגינוי? האם באמת בשר זה רצח, תעשיית הבשר היא שואה, ואוכלי הבשר הם נאצים?
ננסה לנתח את הסוגיה באופן יסודי ונראה לאלו מסקנות נגיע.
באופן כללי, הטבעונים (כך ייקראו להלן מתנגדי צריכת הבשר, לשם הנוחות) מעלים שתי נקודות מרכזיות:
1. הצבעה על הסבל הרב שנגרם לבעלי חיים בתעשיית הבשר.
2. השוואה בין בני אדם לבעלי חיים – כשם שאת הראשונים אסור לייסר ולהרוג, כך גם את האחרונים.
נתחיל בנקודה הראשונה. אין ספק שלבעלי החיים אכן נגרם סבל רב מאד בתעשיית הבשר, וארגוני הטבעונים מפיצים תמונות וסרטונים רבים הממחישים את גודל הזוועות והייסורים שעוברים אותם יצורים. באופן טבעי, חשיפה לסבל הזה מעוררת רגשות רחמים וחמלה אצל אנשים רבים. אולם שתי העובדות הללו – סבלם של בעלי החיים, ורגשות הרחמים המתעוררים כלפיהם – אינן יוצרות לכשעצמן שום חובה מוסרית להימנע מגרימת אותו סבל.
בפילוסופיה של המוסר ידוע העיקרון שנקרא הכשל הנטורליסטי, או הפער בין is ל-ought. מאף עובדה על המציאות לא ניתן לגזור ישירות חובה מוסרית, בלי להניח הנחות נוספות. סבלם של בעלי החיים הוא עובדה, אולם עובדה זו לכשעצמה לא מחייבת אף אחד למנוע אותו. גם רגשות הרחמים הם עובדה, אולם הם אינם מחייבים אף אחד לפעול לפיהם. מי שלא מתעוררים בו כלל רגשות חמלה, יתכן שמשהו פגום במידותיו ובנפשו, אולם גם מי שחש את אותם רגשות במלוא העוצמה אינו מחויב לפעול לפיהם. יכול אדם לכבוש את רגשותיו ולפעול בניגוד להם, כפי שעושים בתחומים רבים. אם אני חש אהבה עזה כלפי מישהי, אין זה מחייב אותי להתחיל איתה; אם אני חש שנאה עזה כלפי מישהו, אין זה מחייב אותי לפגוע בו; ואם אני חש רחמים עזים כלפי בעלי חיים, אין זה מחייב אותי להימנע מאכילתם. רגש הוא רגש, לא צו מוסרי.
מה שעושים הטבעונים באמצעות הסרטונים והתמונות שלהם, אם כן, הוא פנייה אל הרגש. זה אינו טיעון רציונלי. מי שבעקבות רגשותיו מחליט להימנע מאכילת בעלי חיים, או לפעול למען הפחתת סבלם – זוהי בחירתו הלגיטימית. אולם אין בכך כדי לקבוע שמי שכובש את רגשותיו בנושא ופועל בניגוד להם, הוא בלתי מוסרי.
נעבור לנקודה השנייה. טענתם של הטבעונים היא שאין הבדל מהותי בין בני אדם לבעלי חיים, שיצדיק את גרימת הסבל לאלה האחרונים. בעלי חיים הם אולי פחות אינטליגנטים מהאדם, אבל הם חשים סבל, פחד ומצוקה לא פחות ממנו, ולכן כשם שאסור לפגוע בו כך אסור לפגוע בהם.
טענה זו מזמינה את השאלה המתבקשת: ולמה, בעצם, אסור לפגוע בבני אדם? מה יוצר את החובה המוסרית כלפיהם?
מניסיוני, רוב האנשים שנשאלים "למה בעצם להיות מוסרי", משיבים תשובות בנוסח "כי אי אפשר לקיים את החברה בלי מוסר", "כי כך הסכימו רוב האנשים", "כי אם תפגע באחרים, הם יפגעו בך" וכדומה. תשובות אלה מניחות שהמוסר נובע בעיקר משיקולי כדאיות. בכך הן משקפות את דעתו של הפילוסוף תומאס הובס, ואת תיאוריית האמנה החברתית שלו. הובס טען שבמצב הטבעי לא חלה על האדם כל חובה מוסרית, וזכותו לעשות כל שליבו חפץ. אמנם לא משתלם לאדם להישאר במצב הזה, משום שאף אדם אינו חזק מספיק כדי לפגוע באחרים בלי לחשוש מתגמול; לכן החליטו בני האדם לכרות ביניהם אמנה חברתית, לפיה כל אחד מוותר על זכותו לפגוע באחרים בתמורה לכך שהם יימנעו מפגיעה בו. זהו בעצם בסיס החברה והמוסר לפי הובס – שיקול כדאיות אגואיסטי לחלוטין.
כל מי שמבסס את המוסר על שיקולים דומים, לא יוכל לגזור ממנו שום חובה להימנע מפגיעה בבעלי חיים. הסיבה לכך פשוטה: בעלי החיים כל כך חלשים ביחס אלינו, שלעולם איננו צריכים לחשוש מפני האפשרות שהם יפגעו בנו בחזרה. כיוון שכך אין לנו סיבה לכלול אותם באמנה החברתית ולהגביל את חירותנו כלפיהם. הן האדם הפרטי והן החברה האנושית יכולים לפגוע בבעלי חיים מבלי לחשוש שהדבר יזיק להם בחזרה בצורה כלשהי. אדרבה, נראה שהשימוש בבעלי חיים דווקא מביא לאדם הנאה ותועלת. עבור אלה שרואים במוסר סוג של אמנה חברתית, אין אם כן כל בסיס לדרישה להימנע מפגיעה בבעלי חיים.
יש המדברים על "זכויות בעלי החיים" הדומות ל"זכויות האדם". אולם מהן אותן זכויות אדם? האם מדובר במשהו על-טבעי, באיזו קדושה השורה עליו ועל חייו? אנשים רבים, כך נראה, יסכימו לאחר מחשבה שזכויות אדם אינן אלא פיקציה. הן לא מבטאות מציאות ריאלית כלשהי, אלא רק הסכמות רווחות בין בני אדם להתחשב אחד בשני בנושאים מסוימים. אולם אם זו פיקציה, הרי שגם זכויות בעלי החיים אינן אלא פיקציה – וככזו היא שנויה במחלוקת ורבים אינם מוכנים לקבל אותה. כיוון שכך, הרי שהיצמדות לעובדות ושלילת פיקציות אינה יכולה להיחשב לעוול מוסרי.
ראינו אם כן, ששתי הנקודות שמעלים הטבעונים אינן מחייבות בשום דרך להימנע מגרימת סבל לבעלי חיים. בכל הנוגע לרגש שמתעורר בתגובה לסבל, הרי שיכול כל אדם לבחור להתעלם מרגשותיו. ההשוואה בין בני אדם לבעלי חיים נכשלת, משום שההבדל הוא שלאדם הממוצע ולחברה האנושית יש אינטרס להימנע מפגיעה בבני אדם, אבל אין להם אינטרס להימנע מפגיעה בבעלי חיים.
אם רוצים בכל זאת לקבוע שישנה חובה מוסרית כלפי בעלי חיים, חייבים למצוא בסיס אחר למוסר שאינו כולל רק שיקולי כדאיות אגואיסטיים, אלא משהו מעבר לזה. אולם מה יכול להיות אותו בסיס? מה יכול להוביל מהעובדה הטבעית של סבל, לחובה מוסרית להימנע מגרימת סבל? מה יכול להפוך את זכויותיהם של בני האדם ובעלי החיים למשהו שאינו סתם פיקציה מועילה, אלא דבר מקודש באמת?
לא כאן המקום לסקור את כל הגישות בפילוסופיה של המוסר, אולם על סמך הרקע שלי בנושא (עבודת הדוקטורט שלי עסקה בו) אני מרשה לעצמי לומר שהדרך היחידה לבסס חובה מוסרית של ממש היא באמצעות גורם שמעבר לטבע. הטבע לכשעצמו אינו מפיק שום עובדה מוסרית, אלא רק עובדות טבעיות שבני האדם בוחרים איך להתייחס אליהן. רק אם קיימות עובדות מוסריות על-טבעיות, כמו האידיאות של אפלטון (ריאליזם מוסרי) או רצונו של אלוהים (תיאוריית צו אלוהי), אפשר לדבר על חובה שחלה על האדם בין אם הוא מעוניין בכך ובין אם לאו. כמובן שגישות כאלה מעלות קשיים ושאלות מצד עצמן, שלא ניכנס אליהם פה, אבל לפחות ברמה העקרונית הן מסוגלות לתת ביסוס למוסר טהור שאינו רק עניין של שיקולי כדאיות.
פירוש הדבר הוא, שנטורליסטים למיניהם, מטריאליסטים ואתאיסטים, שאינם מכירים בקיומן של עובדות מוסריות על-טבעיות – אינם יכולים לטעון לקיומה של חובה מוסרית להימנע מפגיעה בבעלי חיים, או בבני אדם לצורך העניין. הם יכולים לומר שהם באופן אישי סולדים מפגיעות כאלה. הם יכולים לומר ששאיפתם היא להפחית את הסבל ולהרבות את ההנאה בעולם. אבל כל זה עניין אישי שלהם; אין להם שום בסיס להעביר ביקורת על מי שבוחר אחרת מהם, ודווקא מעוניין לגרום סבל לחיות או אנשים. כל מה שהם יכולים לעשות זה להילחם נגדו, באמצעות חקיקה או באלימות, כדי לכפות עליו את רצונם. האם כפייה כזו היא לכשעצמה מוסרית? להם פתרונים.
היחידים שיכולים לטעון שבאמת קיימת חובה להימנע מפגיעה בבעלי חיים, הם אלה שמקבלים את קיומן של עובדות מוסריות על-טבעיות. אם מדובר בריאליסטים מוסריים שאינם דתיים, הם יצטרכו להסביר כיצד הם קובעים בדיוק מהו תוכנן של עובדות אלה ואיך מקבלים החלטות לפיהן. אם מדובר במאמינים דתיים, הרי שהם יבססו מן הסתם את עמדתם המוסרית על רצונו של האל כפי שמתבטא לדעתם בדת – בכתבי הקודש, במסורת, בפסיקת ההלכה וכדומה. יהודי דתי יפנה למקורות הלכתיים כדי לקבוע האם חל איסור על אכילת בעלי חיים או פגיעה בהם לצורך האדם. לא ניכנס כאן לסוגיות ההלכתיות, אולם פשוט הדבר שאף כי היהדות אוסרת צער בעלי חיים שלא לצורך, הרי היא מתירה אכילת בשר, ומתירה אף גרימת צער לבעלי חיים כאשר הדבר הוא לצורך האדם. השאלה הנשאלת כאן היא האם פגיעה בסדר גודל כזה כפי שקיימת היום אכן נחשבת לצורך, האם ועד כמה צריך להשתדל לצמצם אותה, והאם כל זמן שהיא נמשכת יש להימנע מצריכת בשר ומוצרים דומים. אבל כל זה הוא דיון פנים דתי; לאדם חילוני, שאינו מקבל בסיס על-טבעי כלשהו למוסר, אין בכלל נקודת משען להיסמך עליה כדי לגזור חובה כלשהי בנושא. כל שהוא יכול לעשות הוא לפנות אל הרגש, או לחילופין לאיים ולגנות, אבל לא להציג טיעון קוהרנטי שיצליח לצלוח את הפער הנטורליסטי. רק אם הוא ריאליסט מוסרי יוכל אולי לעשות זאת – אבל כמה טבעונים באמת מכירים את הריאליזם המוסרי ומאמצים אותו?
לסיכום: אין כל חובה טבעית להימנע מפגיעה בבעלי חיים, או אפילו בבני אדם. הטבע לכשעצמו אינו מייצר שום חובות מוסריות. מי שסבור שבני האדם הם היחידים שקובעים את המוסר, הרי שלשיטתו יכולים כל יחיד או חברה להחליט כרצונם האם להתחשב בבעלי חיים או לא, ואין בסיס לגנות את אלה שהחליטו לא להתחשב בהם. מי שסבור שאלוהים קובע את המוסר, עליו לברר בהתאם לדתו מה לשיטתה רצונו של אלוהים בנושא זה. מי שדוגל בריאליזם מוסרי, ומאמין שקיימות עובדות מוסריות על-טבעיות שאינן קשורות לאלוהים, עליו להסביר על מה הן מבוססות ואיך גוזרים מהן את היחס הראוי לבעלי חיים. בהצלחה.