מיסטריום

הנפש האנושית היא התעלומה הגדולה ביותר בעולם. לפחות שלושה תחומי מחקר שונים מנסים להבין אותה לעומקה: נוירולוגיה, פסיכולוגיה ופילוסופיה, ושלושתם מצליחים באופן חלקי בלבד. הנוירולוגיה עוסקת בקשרים בין מצבים פיזיולוגיים למצבים מנטאליים, הפסיכולוגיה חוקרת את התהליכים המתחוללים בתוך הנפש עצמה, והפילוסופיה מנסה להבין את מקורה ואת היחס בינה לבין החומר. אולם בשלושת התחומים הללו רב הסתום על הנגלה, על אחת כמה וכמה כאשר מנסים לשלב אותם יחד. עדיין איננו מתחילים להבין מהי באמת הנפש, התודעה וההכרה, מה מקורה וכיצד היא פועלת. הוסיפו על כך סוגיות פילוסופיות כמו זהות אישית, תפיסה, בחירה חופשית, הבעיה הפסיכופיזית, תורת ההכרה ותורת היש; הוסיפו גם סוגיות דתיות כמו נשמה, אלוקים, הישארות הנפש ועולם הבא – ותתחילו לקבל מושג עד כמה אין לנו מושג. הנפש היא למעשה הדבר היחיד שאנחנו חווים אי פעם, אך למרות זאת (או שמא בגלל זאת) איננו מסוגלים להבין אותה.

אחת השאלות הגדולות הקשורות לנפש היא האבחנה בין פנים וחוץ: מה קיים מחוץ לנפש, באופן ריאלי או אובייקטיבי, ומה קיים רק בתוכה, באופן סובייקטיבי. או בניסוח אחר: מהו חלק מה"אני" ומה נמצא מחוצה לי. שאלה זו עולה הן לגבי התופעות והן לגבי החוויות.

לגבי התופעות, לכאורה קיימת אבחנה ברורה בין "אני" ל"לא אני": הגוף שלי הוא אני (או לפחות חלק ממני, שייך לי וכדומה), ואילו כל השאר התופעות כמו אדמה, שמים, בתים וחיות הם לא אני ומתקיימים בנפרד ממני. אולם למעשה אבחנה זו אינה ברורה כלל. רוב המדענים והפילוסופים יסכימו כיום, שתמונת המציאות שאנו קולטים על בסיס החושים אינה משקפת את המציאות החיצונית כפי שהיא, אלא רק דימוי מסוים שיוצרת התודעה שלנו כדי לייצג את אותה מציאות, שאיננו יכולים לקלוט ישירות. צבעים או צלילים למשל אינם אלא ייצוג של אורכי גל וגלי קול, שהם עצמם רק מטאפורות למשהו בסיסי יותר, וכן הלאה. למעשה, העולם שאנו רואים, שומעים, מריחים, טועמים וממששים הוא במידה רבה אשליה שקיימת רק בתוך תודעתנו, חלק מאיתנו; אין לנו שום דרך לתפוס את המציאות החיצונית כפי שהיא. כמובן, אם אנחנו מאמצים את האידיאליזם (כפי שלדעתי ראוי לעשות, כמפורט כאן), הרי שאין כלל מציאות מחוץ לתודעתנו. מה שאנו תופסים זה מה שקיים – וכולו קיים בתוכנו.

ואם כך לגבי עולם התופעות, על אחת כמה וכמה שכאשר מדובר בעולם החוויות, קשה עד בלתי אפשרי לקבוע איפה עובר הגבול בין פנים וחוץ, בין אני ולא אני. מיהו בכלל האני? הזיכרונות שלי? המחשבות? הרצונות? המכלול שלהם? האם יש נקודה בנפש שאפשר להצביע עליה ולומר "זה אני"? איזו מידה של שינויים נדרשת כדי שאפשר יהיה לומר עלי שהפכתי למישהו אחר? האם יש בכלל אני אחד, או שמא מה שנתפס כ"אני" הוא רק סדרת מצבים הקשורים ביניהם בקשרים שונים? מה קורה כאשר קיימים בי רצונות מנוגדים – מה אני באמת רוצה, ומה הוא רק יצר הרע? האם אפשר להבדיל בין רצון אותנטי לבין השפעות חיצוניות? ידוע שאפשר באמצעות היפנוזה או מסרים תת הכרתיים לשתול באדם רצון חיצוני, שהוא יחווה אותו כרצון מקורי שלו. איפה עובר הגבול אם כן?

שאלה זו רלבנטית לגבי מקרים בהם מתנהג האדם בצורה חריגה ומטורפת. לאורך ההיסטוריה האמינו בני אדם שכוחות חיצוניים למיניהם יכולים להשתלט על האדם או להשפיע עליו, ולגרום לו לפעול באופן מוזר ובלתי רגיל. שדים, רוחות, דיבוקים, השטן, מכשפים וחייזרים הם רק חלק מהכוחות שיוחסו להם השפעות שכאלה. הסיבה לאמונה באותם כוחות היא פשוטה ביותר: בני אדם באמת מתנהגים לפעמים בצורה כל כך מוזרה ובלתי צפויה, שנראה כאילו כוח זר נכנס לתוכם. אדם שמתנהג כאילו יש בתוכו כמה אישויות שונות. אדם שקם לפתע ורוצח את ילדיו ללא התראה. כל מיני סוגי התנהגות מטורפים, חסרי היגיון, אלימים ומשונים קיימים בעולם. באופן טבעי מחפשים סיבות והסברים להתנהגויות כאלה, והשפעת כוחות חיצוניים היא הסבר אפשרי כזה.

הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה המודרנית אינה מקבלת הסברים אלה. הנחת היסוד שלה היא שצורות התנהגות חריגות הן ביטוי למחלות נפש, ומחלות נפש נובעות תמיד מגורמים פנימיים, לא חיצוניים. לפעמים מדובר בסיבות פסיכולוגיות, בטראומות או חוויות שונות שעבר האדם. לפעמים מדובר בגורמים נוירולוגים, הורמונליים או פיזיולוגיים. לפעמים הטיפול הדרוש הוא פסיכולוגי, ולפעמים תרופתי. הצד השווה שבהם הוא הכחשת האפשרות של כוחות חיצוניים המשתלטים על האדם, וייחוס כל התופעות הללו לתהליכים פנימיים בגוף או בנפש.

מהו אם כן ההסבר הנכון? שדים או גורמים פסיכולוגיים? לפי האמור לעיל, נראה ששאלה זו היא במידה רבה חסרת משמעות: מכיוון שאין שום דרך להבדיל בין פנים לחוץ אפילו כשמדובר בעולם התופעות, ודאי שאין דרך לעשות זאת כאשר מדובר בעולם החוויות הנפשיות. יש חוויות שנתפסות בעינינו כפנימיות, כרצון אותנטי שלנו, אבל יתכן שלמעשה הן נובעות מהשפעה חיצונית. יש חוויות שנתפסות כמו השפעה חיצונית, כפי שמתארים אנשים אחוזי דיבוק שהם חשו כוח זר משתלט עליהם, אבל יתכן שהם נובעות למעשה מכוח תת מודע כלשהו בנפש. לא רק שאין דרך לקבוע איזו אפשרות היא הנכונה, אלא שלמעשה אין שום הבדל מעשי בין האפשרויות. יש גורמים נעלמים הפועלים על האדם וגורמים לו לפעמים להתנהגות חריגה; כשם שאפשר לתאר אותם כתסביכים פנימיים ומחלות נפש, אפשר לתאר אותם כשדים ודיבוקים. אין שום סיבה להתייחס למושגים אלה כפרימיטיביים או כאמונות טפלות. כמו כן, אין צורך לומר שהצמדת שם מודרני לתופעה לא באמת מהווה הסבר לקיומה; אמירות כמו "פעם חשבו שזה דיבוק, היום יודעים שזו סכיזופרניה" לא ממש מועילות אם אין הסבר מוצלח לקיומה של אותה סכיזופרניה...

הרי מהם בעצם שדים, מזיקים ושטנים? יצורים אלה מופיעים בשתי דרכים: לפעמים כדמויות מוחשיות שאפשר לראות, ולפעמים ככוחות רוחניים המשפיעים על נפש האדם. את שתי התופעות הללו אי אפשר להכחיש: אנשים רבים מדווחים על כך שראו דמויות של שדים ורוחות (בעיקר נפוץ הדבר במהלך שיתוק שינה), ואנשים רבים גם חשים שכוחות זרים משפיעים ומשתלטים עליהם. אלה הן עובדות. אפשר לטעון ששתי התופעות הללו נובעות מבפנים ולא מבחוץ: הדמויות הן הזיות והתחושות הן פנימיות, ואין שום שדים אמיתיים שנמצאים "בחוץ". אבל על מה מתבססת קביעה זו? מאין האבחנה בין פנים לחוץ, שכפי שראינו היא בעייתית בכל הקשר אפשרי? האם יש "חוץ" בכלל, או שכל המציאות שאנו חווים היא בתוך התודעה? אין זו אלא טענה שרירותית, הנובעת מהנחות מוקדמות ששוללות את קיומם של כוחות רוחניים וישויות על טבעיות. אכן, על רקע תמונת עולם מטריאליסטית ההסבר הפנימי הוא המתבקש, אבל כל מי שאינו שותף לתמונת העולם הזו יכול בהחלט לכפור באבחנה הזו, או בעצם האבחנה בין פנים לחוץ. יתכן שלכך התכוונו חז"ל באמירה "הוא שטן, הוא יצר הרע". אין הבדל בנושא זה בין פנים לחוץ, בין ישות חיצונית לכוח פנימי באדם.

יהיו שיאמרו שיש הבדלים מעשיים בין האפשרויות. אם מדובר בהשפעת שד או דיבוק, יש לפנות לאיש דת או למכשף כדי שיסלק אותו מהאדם. אם מדובר בהפרעה פסיכיאטרית לעומת זאת, טיפול תרופתי הוא הפיתרון. אולם זוהי אבחנה שאין בה צורך, משום שהאמת היא פשוטה בהרבה: יש לפנות לטיפול שמתגלה כיעיל יותר, בין אם זה כדורים או גירוש שדים. יתכן שכדורים יכולים לסלק את אחיזתו של השד במוח האדם, ויתכן שטקס גירוש שדים ישפיע פסיכולוגית על החולה ויגרום לו להחלים. זוהי עובדה שאין עליה עוררין, שבמקרים רבים טקסי גירוש שדים אכן עובדים ומשפרים את מצבו של החולה (עי' במאמר שכתבתי על הנושא כאן, ובהפניה שם למאמרו של סטפורד בטי, וכן בספר "רופא לבן, אלים שחורים" המביא דוגמאות רבות כאלה). האם יש הבדל אם כן בין הטענה שאכן היה שם שד שהסתלק, לבין הטענה שהשפעת הטקס היתה פסיכולוגית?

אז מה בעצם אני רוצה לומר? לא הרבה, פרט להצבעה על כך שהנפש היא כאמור דבר מסתורי ולא מובן, ושאיננו יכולים לקבוע לגביה גבולות בין פנים לחוץ ובין אני ולא אני. מכיוון שכך, הרי שהסברים המתארים התנהגות משונה כהשפעתן של ישויות זרות הם אפשריים וסבירים לא פחות מאלה הטוענים שהכל נובע מבפנים. מי שמאמין בישויות כאלה על סמך קיומן של הפרעות נפשיות, ורואה בהן את ההסבר לתופעות אלה, יכול להיות רציונלי לחלוטין. העובדה שהרבה אנשים רואים לפעמים דמויות "שדיות", ושהרבה אנשים מתנהגים או מרגישים כאילו שד משתלט עליהם – היא בסיס רציונלי לאמונה בקיומם של שדים, כאשר האפשרות לפיה "הכל בראש" אינה מבוססת או רציונלית יותר. כבר הרב קוק כתב, שכשם שהתברר שמחלות פיזיות נגרמות על ידי יצורים חיים (אפשרות שזכתה בתחילה ללעג וקלס), יתכן שיתברר שגם מחלות נפשיות נגרמות על ידי יצורים כאלה, מעין מזיקים רוחניים. זה לא אומר, כאמור, שצריך להעדיף את מגרש השדים על פני הפסיכיאטר; צריך להעדיף את מי שמצליח לעזור, יהא אשר יהא.

איך שלא יהיה, עלינו להיות מודעים לעצמנו ולסובבים אותנו, ולהיות ערניים לסימנים מקדימים של התנהגות חריגה, כדי שנוכל להספיק להגיב לפני שיקרה אסון חלילה.