אז יש או אין אלוקים? ומה לגבי שדים, רוחות, חייזרים וכדומה? לפני שדנים בהוכחות לכאן ולכאן, יש להתייחס לשאלה בסיסית יותר: על מי מוטלת חובת ההוכחה? האם עלינו להניח שאלוקים קיים עד שיוכח אחרת, או שהוא אינו קיים עד שיוכח שהוא כן? זוהי שאלה חשובה, משום שהצד שחובת ההוכחה מוטלת עליו הוא זה שצריך לשבור את הראש ולהתאמץ כדי להביא ראיות לצדקתו, בעוד הצד השני יכול להרשות לעצמו לשבת בינתיים רגל על רגל, לשתות את הקפה שלו בנחת ולהסתפק בהדיפת טיעוני הצד השני, מבלי שיזדקק להציג טיעון כלשהו משלו. אין זה מפתיע אם כן שלפני פתיחתם של דיונים רבים מתנהל דיון מקדים סביב השאלה על מי בעצם מוטלת חובת ההוכחה.
אבל איך באמת מכריעים בשאלה זו? הדבר לא פשוט כלל. שאלות אמפיריות אפשר לפתור באמצעות ניסוי. שאלות מתמטיות אפשר לפתור באמצעות נוסחאות. אלו כלים יש לנו כדי לקבוע על מי מוטלת חובת ההוכחה בוויכוח? נראה שהכלים היחידים שיכולים לעזור לנו כאן הם האינטואיציות ושיקולים פרקטיים. למשל, בתחום המשפטי מקובל ש"המוציא מחברו עליו הראיה", וכל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, פשוט משום שרק כך אפשר לנהל חברה תקינה. בתחום הפילוסופי לא תמיד אפשר להצביע על השלכות מעשיות מובהקות, ולכן מה שנשאר כדי להכריע על מי מוטלת חובת ההוכחה הוא בעיקר אינטואיציות, שלפעמים מגובות גם בטיעונים לוגיים.
דוגמא ידועה לטיעון העוסק בחובת ההוכחה, היא המשל המכונה "קנקן התה המעופף של ראסל". הפילוסוף האתאיסט ברטראנד ראסל טען, שאם יבוא מישהו ויטען שיש קנקן תה עשוי חרסינה המעופף במסלול מסביב לירח, ברור לנו שחובת ההוכחה תהיה מוטלת עליו, לא על אלה ששוללים את קיום הקנקן. בדומה לכך, כל מי שרוצה להוסיף לתמונת המציאות שלנו עצם או ישות חדשים, עליו מוטלת חובת ההוכחה. כל דבר הוא בחזקת בלתי קיים עד שיוכח קיומו. זוהי הגישה הנקראת חסכנות אונטולוגית, והיא מתבטאת בעיקרון הידוע של התער של אוקהם, לפיו אין לרבות ישויות שלא לצורך.
גישה זו מבוססת בעיקר על אינטואיציה ושיקולים פרקטיים: נראה לנו נכון אינטואיטיבית שלא להאמין בקנקני תה מעופפים ללא הוכחה, ובוודאי שלא היינו פועלים באופן מעשי על סמך ההנחה שהם קיימים. אבל אפשר להציע לה גם בסיס לוגי: מכיוון שמספר הדברים שניתן להעלות על הדעת גדול לאין שיעור ממספר הדברים שקיימים בפועל, הרי שלגבי כל דבר שניתן להעלות על הדעת, יש סיכוי גבוה יותר שהוא אינו קיים בפועל מאשר שהוא כן קיים. לכן ההנחה המתבקשת היא שהוא אינו קיים עד שיוכח אחרת. ממילא, טוענים ראסל וממשיכיו, הדבר נכון גם לגבי אלוקים וישויות לא מוכרות אחרות. הרוצה לטעון לקיומם, עליו חובת ההוכחה.
אבל כאן יש לשים לב לנקודה חשובה. טיעון קנקן התה המעופף הוא משכנע כל כך, בגלל שתי הנחות המוטמעות בתוך המשל: 1. אין שום נימוק התומך בקיומו של הקנקן, אלא רק טענה סתמית "הוא קיים". 2. קיומו של קנקן כזה נראה כסותר את הידע שלנו על קנקני תה, לפיו מקורם של אלה הוא בכדור הארץ בלבד, ואין להם דרך כלשהי להגיע למסלול סביב הירח.
במקרה כזה, אכן ברור לנו שחובת ההוכחה היא על הטוען לקיומו של הקנקן. אבל מה קורה אם העצם המדובר אינו תואם להנחות אלה?
נתחיל מההנחה הראשונה. כמובן שאילו היתה לנו הוכחה מובהקת לקיומו של העצם, לא היה צורך לדון כלל בשאלה על מי מוטלת חובת ההוכחה. הדיון מתקיים רק אם אין לנו הוכחה כזו. אלא שכאן עלינו לזכור, שקיים מרחב שלם בין "לא כלום" לבין "הוכחה מובהקת". במרחב הזה נמצאים פעמים רבות נימוקים למיניהם, אשר גם אם אינם נכנסים לגדר הוכחה – הם יכולים להטות את הכף ולהטיל את חובת ההוכחה בחזרה על הצד השני!
את קנקן התה המעופף לא ראה אף אדם. מה אם מדובר במשהו שקיימות עדויות ראיה רבות לגביו? המוני אנשים לאורך ההיסטוריה טענו לחוויות דתיות ורוחניות בהן התגלה להם אלוקים, בצורה זו או אחרת. להבדיל, מיליונים אחרים העידו שראו רוחות, שדים, חייזרים וכדומה. מבחינה זו, קיים הבדל משמעותי בין הישויות הללו לבין קנקן התה המעופף (או מפלצת הספגטי, או כל ישות מגוחכת דומה).
מיד יקפצו המתנגדים ויטענו, שכל עדויות הראיה הללו אינן בגדר הוכחה. אפשר לפרש אותן כהזיות, דמיונות, הפרעות נפשיות, שקרים וכן הלאה. יתכן שהם צודקים – על כך אפשר וצריך לדון. אבל דיון זה כבר שייך לשלב בירור ההוכחות; כרגע אנחנו עדיין נמצאים בשלב השאלה על מי מוטלת חובת ההוכחה – והעדויות הללו הן בדיוק הנימוק שנדרש כדי להטיל אותה על המתנגדים!
הרי מה עומד מאחורי העמדה השוללת את קיומן של אותן ישויות? כפי שראינו לעיל, שום דבר פרט להנחה אינטואיטיבית המתבטאת בחסכנות אונטולוגית. ומה עומד מאחורי העמדה הטוענת לקיום הישויות? עדויות ראיה רבות מספור. כאשר שוקלים בכף אחת עדויות ראיה, ובכף השנייה אינטואיציה, ברור שמשקלן האפיסטמולוגי של עדויות הראיה גובר ומכריע את זה של האינטואיציה. כך הרי בדיוק עובד המדע – ממצאים אמפיריים נחשבים חזקים יותר מהשערות לא מבוססות. נחזור ונדגיש: גם אם כל העדויות הללו לא נחשבות עדיין להוכחה מספקת (ובכך יש לדון בשלב ההוכחות), הן כן נחשבות כנימוק מכריע כדי לקבוע שחובת ההוכחה מוטלת על מי ששולל את קיומן של הישויות הללו. כל עוד הצד השולל לא יציג טיעון נגדי חזק יותר, חובת ההוכחה תוטל עליו, והוא זה שיצטרך להוכיח למה בניגוד לעדויות, אותן ישויות אינן קיימות. מה שעלול להוות בעיה לא פשוטה, משום שקשה לפקפק בעדויות ראיה בלי לערער את כל האמון שלנו בחושים כמקור מידע, ולהתדרדר משם במהירות לסוליפסיזם...
לסיכום נקודה זו, אילו מיליוני עדים לאורך שנים רבות היו מעידים על כך שראו את קנקן התה המעופף, הרי שחובת ההוכחה לא היתה מוטלת על הטוענים לקיומו אלא דווקא על השוללים. בדיוק כמו שאילו יטען היום מישהו שכוכבי שביט אינם קיימים, חובת ההוכחה תוטל עליו.
נעבור להנחה השניה של משל קנקן התה, לפיה קיומו של אותו קנקן נראה מוזר וסותר את הידוע לנו על המציאות. גם כאן, זה נכון אמנם לגבי אותו קנקן, אבל לא בהכרח לגבי ישויות אחרות ומעניינות יותר. קיומו של אלוקים ודאי אינו סותר על פניו ידע כלשהו. גם קיומן של ישויות על-טבעיות אחרות אינו מהוות במקרים רבים שום סתירה למדע או להיגיון – הן פשוט שייכות לתחום מציאות שפחות מוכר לנו. אם הן מוזרות או לא, זו כבר שאלה של הנחות מוצא נוספות; מנקודת מבט מטריאליסטית הן נראות מוזרות, אבל מנקודות מבט אחרות הן עשויות להיחשב לגמרי מתקבלות על הדעת. לא עוד, אלא שהן גם יכולות להסביר, לפחות לכאורה, הרבה דברים על המציאות (כמו איך נברא העולם, מה מקור התודעה, קיומן של חוויות רוחניות וכדומה). שוב בניגוד לקנקן התה שאינו נדרש כדי להסביר שום דבר.
במילים אחרות, אילו במקום קנקן תה היה מדובר על אסטרואיד אדום למשל, שאינו סותר את הידע שלנו על המציאות; או לחילופין אילו היתה לנו דרך אפשרית להסביר את נוכחות קנקן התה בחלל (למשל, אם אסטרונאוט היה מעיד ששמט אותו שם) – הרי שהחוזק של הטיעון השולל היה מתערער. ואם בנוסף לכך גם היו לנו כאמור עדויות ראיה רבות, הרי שחובת ההוכחה היתה עוברת לצד השולל.
המסקנה העולה מן הדברים היא, שקנקן התה המעופף הוא בעצם איש קש. הוא מציג בכוונה עצם מגוחך שסותר את הידע שלנו, שלא מסביר שום דבר, ושאין כל בסיס להכיר בקיומו פרט לאמונה עיוורת ובלתי רציונלית. על סמך איש הקש הזה מנסה ראסל לקבוע קביעה גורפת, לפיה לעולם חובת ההוכחה תהיה מוטלת על מי שרוצה להוסיף עצם חדש לתמונת העולם. אלא שטענה זו נכונה לכל היותר כלפי עצמים כמו קנקן התה. כאשר מדובר בעצמים או ישויות שיש עדויות או טיעונים לקיומם, שאינם סותרים במובהק את הידוע לנו, ושעשויים להסביר תופעות שונות – הרי שחובת ההוכחה מוטלת על השוללים ולא על המחייבים. זאת משום שאפילו ראיות וטיעונים שאינם נחשבים להוכחה, הנם עדיין בעלי משקל גדול יותר מהחסכנות האונטולוגית, שאינה נשענת על דבר פרט לאינטואיציה.
נסכם אפוא ונאמר:
בניגוד לקנקן התה או למפלצת הספגטי המעופפת –
1. ישנם הרבה עדויות ראיה וטיעונים פילוסופיים לקיומו של אלוקים.
2. קיומו של אלוקים אינו סותר את הידע שלנו על המציאות, ואף מסוגל להוות הסבר לדברים שונים.
3. לכן, חובת ההוכחה מוטלת על אלה שטוענים שאין אלוקים.
וכל עוד הם לא יעמדו במשימה זו ויספקו את ההוכחה, הרי שהאמונה באלוקים – גם אם אין לה הוכחה – נשארת ברירת המחדל הרציונלית.
(אני די משוכנע שלמרות כל ההדגשות, עדיין קוראים רבים יגיבו בטענה שעדויות ראיה אינן נחשבות הוכחה ואי אפשר לסמוך עליהן וכו'. אז ליתר ביטחון אומר פעם נוספת, שבמאמר זה איני טוען שהן מהוות הוכחה, אלא רק שהן מהוות נימוק להטיל את חובת ההוכחה על הצד השני. נראה אם זה יעזור)