לסיפורי אימה קצרצרים הקודמים
1. תמיד קינאתי בשאר בני האדם.
תהיתי איך זה להיות כמוהם.
אבל עכשיו, כשאני שומע סביבי את הזעקות, הבכי, התחינות הנואשות, אנקות הגוססים מרעב – אני מחייך.
אני יודע שבניגוד לרוב האנושות, לי יש את הסיכוי הטוב ביותר לשרוד את המשבר הזה.
כי לי הרי יש ניסיון.
אני, בניגוד להם, עיוור מלידה.
2. מכונת משחק הוידיאו "בית המתים" עומדת פה בקניון כבר שנים.
זה נחשב למשחק קשה במיוחד.
במשך השנים ראיתי רבים מנסים לסיים את המשחק, אך אף אחד לא הצליח.
אבל אני לא מתייאש.
בסופו של דבר יגיע איזה שחקן מוכשר שיצליח לעבור את השלב האחרון.
ואז כולנו נשתחרר סוף סוף.
3. אצלנו בגן השעשועים,
משחקים כולנו לפי תורות קבועים.
בשעות הבוקר ילדי הגנים,
ואחר הצהריים הגדולים נהנים.
לפי הסדר משתמשים במתקנים,
פעם תור הבנות, ופעם הבנים.
ועם שקיעת השמש כולם הביתה חוזרים,
כי אז מגיע תורם של הילדים החיוורים.
4. הקבצן הממלמל יושב בכיכר העיר מאז שמישהו זוכר.
ביום, בלילה, בחום, בגשם, בקור.
תמיד יושב שם לבד ליד מגדל השעון. תמיד מטונף. תמיד ממלמל לעצמו.
פעם ניסיתי לקשור איתו שיחה,
אבל הוא התעלם ממני והמשיך למלמל בשקט.
הטיתי את אוזני, ולראשונה שמעתי מה הוא אומר:
"מיליון ומאתיים אלף חמש מאות ושבע עשרה. מיליון ומאתיים אלף חמש מאות ושש עשרה. מיליון ומאתיים אלף חמש מאות וחמש עשרה..."
5. איזה יום מוזר היה לי היום בבית הספר.
נועם, צחי ותמר לא הגיעו ללימודים. במקומם הגיעו לכיתה שלושה תלמידים חדשים.
גם המורה לא הגיעה. היתה לנו מורה מחליפה לא מוכרת.
בהפסקה הלכתי לקיוסק של שלומי. במקום שלומי היה שם מישהו אחר. גם נהג ההסעה שהחזיר אותנו היה מישהו שלא ראיתי קודם.
טוב שהגעתי הביתה. אני כבר רוצה לספר על זה לאמא. מעניין מתי היא תחזור.
6. היא צעדה לעבר מסילת הרכבת ונשכבה על הפסים.
היא ידעה שרבים יזדעזעו מהמעשה, אבל מה אפשר לעשות.
זה עולם אכזר.
היא חשה את הפסים רועדים, וראתה את הרכבת מתקרבת במהירות.
גם אם הנהג יראה אותה עכשיו, הוא לא יספיק לעצור.
היא הביטה ברכבת השועטת ישירות לעברה,
ופערה את לועה הענק בציפייה.
7. שאלתי אותם אם יש להם ביישוב מכולת, צרכניה, קיוסק, מסעדה, מקום כלשהו שאפשר לקנות בו אוכל.
הם אמרו שאין שום דבר כזה, מצטערים.
שאלתי אותם אם אפשר לכבד אותם בכריכים שהבאתי מהבית.
הם אמרו שהם לא רעבים, תודה.
אז ישבתי על הספסל ואכלתי לבד את הכריכים. וכל מי שעבר שם הביט בי בצורה מוזרה.
כאילו הם מקנאים בי משום מה.
8. בחנתי את עצמי היטב במראה שבחדר השירותים.
הפנים נקיים, השיער מסורק, הבגדים מסודרים.
אין עלי שום לכלוך, ולא נודף ממני שום ריח רע.
גם לא דרכתי על שום דבר מגעיל.
הכל נראה בסדר גמור. אפילו נאה, אם יורשה לי לומר.
אז למה כל האנשים ביישוב הזה נראים כאילו הם מתאפקים שלא להקיא כשהם מסתכלים עלי?
9. "אני מבין שלפני כחצי שנה היתה לך תאונה ועברת חוויית סף מוות" אמרתי.
האיש שישב מולי בהה באוויר ולא השיב.
"וזמן קצר אחרי שהתאוששת, התחלת לחטוף אנשים ולענות אותם בעינויים מחרידים".
הוא עצם את עיניו לרגע. דמעה נקוותה בזווית עינו.
"למה אתה עושה את זה?" שאלתי. "אתה חושב שמעשים כאלה יביאו אותך לגן עדן?"
הוא הניד בראשו.
"אני עושה את זה לטובתם", אמר בעצב. "כדי שיתרגלו".
10. הוא חייך לעברה חיוך חושף ניבים.
"סוף סוף מצאתי אותך" אמר. "חיפשתי אחרייך זמן כה רב. בקרוב ארווה את צימאוני".
"למה אתה רודף רק אחריי?" צעקה בתסכול. "יש עשרות אלפי אנשים ונשים בעיר הזו! מה אתה רוצה דווקא ממני?"
"אה, יקירתי, אבל בך יש משהו מיוחד, שאין כמעט לאף אחד מהם", הוא אמך. "את בחיים".
11. בזמן האחרון, כל מי שרואה אותי שואל אותי דברים כמו מה שלומי, ומתי אני מסיימת לעבוד על הפרויקט ההוא, ואיך אני מסתדרת בחודש שלישי, ואיזה יופי שהשלמתי איתו אחרי המריבה של שבוע שעבר, ושהשולחן החדש שקניתי ממש מתאים לסלון שלנו, ושיש טיפול שיכול ממש לעזור לי עם כאבי הגב התחתון שאני סובל מהם, וכן הלאה.
זה היה די מטריד, אפילו אם היה מדובר באנשים שיש לי מושג מי הם.
12. לפני שנים רבות ייסדתי את אגודת הספקנים הבינלאומית.
אני וחברי האגודה מקדישים את זמננו להפרכת עדויות וסיפורים על דברים כמו רוחות, שדים, כישוף ושאר תופעות על-טבעיות.
אנו מסבירים לאנשים איך לכל תופעה כזו יש למעשה הסבר טבעי, ואיך מה שנראה כמו על-טבעי הוא לא יותר מדמיון פורה, הזיה או מתיחה.
במשך השנים אכן הצלחנו לשכנע אנשים רבים ולסלק מהם את האמונות הללו, אך למרבה הצער במאה ה-21 עדיין ישנם לא מעט אנשים שמאמינים בדברים כמו שדים ורוחות.
וזה ממש מדאיג אותי.
כי אני יודע היטב עד כמה היצורים הללו מתחזקים כשמאמינים בהם.
13. לא זכרנו איך קראו לאסיר מספר 2170.
לא זכרנו על מה הוא ישב בכלא.
אף אחד מאיתנו לא זכר אם הוא היה צעיר או זקן, כהה או בהיר, שמן או רזה, מה הגובה וצבע השיער שלו ואיזה קול יש לו. לא זכרנו שום דבר שהוא אמר.
אפילו לא היינו בטוחים אם זה איש או אשה.
וזה היה מאד מטריד,
כי דיברנו איתו רק לפני דקה.
14. "אז מה את אומרת", הוא שאל. "איזו מיתה מכאיבה יותר – עריפה או חניקה?"
"חניקה" ענתה.
"סקילה או הרעלת ציאניד?"
"הרעלה".
"מוות מרעב או מצמא?"
"מרעב".
"שריפה או טביעה?"
"אממ... שריפה".
"היססת", הוא אמר. "לא היית בטוחה. אני חייב תשובות מדויקות. תצטרכי לעבור את זה שוב".
15. כולם הופתעו כשראש הממשלה הורה פתאום על רכישת שלוש צוללות צבאיות חדשות.
הם היו מופתעים יותר אילו ידעו על פגישתו החשאית כמה חודשים קודם עם אגודת לאבקראפט.
16. "תודה שהראיתם לי את הדרך" אמרה האישה. "מכאן אמשיך לבד. לילה טוב".
הבטנו בה מתרחקת אל תוך הלילה הערפילי.
"אתה חושב שהיא שמה לב?" הוא שאל.
"נראה לי שלא" אמרתי.
"אז למה לא אמרת לה משהו?"
"לא יודע, זה נראה לי לא מתאים להעיר לאישה על דבר כזה. אולי עדיף שהיא לא תדע".
"אבל איך זה יכול להיות? איך היא לא שמה לב?" הוא שאל.
"לא יודע", אמרתי. "אולי בגלל שאותה סכין גדולה היתה תקועה בו".
17. סופת הטורנדו הלכה והתחזקה מרגע ורגע.
העלעול השחור העצום התקרב לעבר הכפר בשאגה מקפיאת דם, כשהוא סוחף, מעיף ומרסק כל מה שנקרה בדרכו. עצים, מכוניות, פרות, בתים שלמים.
ממקומי על הגבעה, הבטתי בחוסר אונים במערבולת הרוחות האדירה ובכפר שגורלו נחרץ, ומחשבה אחת חלפה בראשי:
לא הייתי צריך לפתוח את קבר האחים ההוא.
18. "תגיד, מה הרעש הזה מהמרתף שלך?" שאלתי. "זה נשמע כמו דפיקות וצעקות..."
"זה הבן שלי" הוא רטן.
"הבן שלך? למה הוא מרעיש ככה?"
"כי נעלתי אותו במרתף".
"מה? למה עשית את זה?"
"כדי להרעיב אותו למוות", הוא אמר. "קיוויתי שזה יהיה מהיר, אבל הוא מחזיק מעמד יותר זמן משחשבתי. כבר שבועיים הוא שם והוא עדיין צורח".
"אני לא מאמין! למה אתה רוצה שהבן שלך ימות מרעב?!"
"כי אני אוהב אותו", הוא אמר בכאב. "אני לא מסוגל פשוט לתקוע לו יתד בלב".
19. תומאס מלתוס חזה שתוך זמן קצר אוכלוסיית העולם תכפיל את עצמה.
אבל גם הוא לא ציפה שזה יקרה בן לילה,
ושלא תהיה שום דרך להבדיל בין הכפילים למקור.
20. זה נורא להתעורר באמצע הלילה לקול חבטות על הדלת, ולגלות שכל תושבי העיר הפכו לפתע לזומבים צמאי דם.
זה נורא להיאבק על חייך מול ההמון המורעב.
זה נורא כשאתה נאלץ לחסל בזה אחר זה את מי שהיו שכניך, חבריך וקרובי משפחתך.
אבל הנורא ביותר הוא לגלות שהקללה שהפכה את כולם לזומבים נמשכה רק עד הזריחה.
21. בשבוע האחרון, כל לילה בחצות קורה אותו הדבר:
במשך שעה שלמה משתררת הפסקת חשמל מוחלטת בכל העיר,
וסופת רעמים וברקים פרועה מופיעה בפתאומיות ונעלמת כלעומת שבאה,
וכל הכלבים והחתולים בעיר מתחילים לנבוח וליילל בטירוף.
בחברת החשמל ובשירות המטאורולוגי טוענים שאין להם מושג מה גורם לכך.
כל האנשים בעיר מוטרדים מזה. ההורים שלי נהיו ממש חולים.
אבל אני יודעת שזה לא יימשך עוד הרבה זמן. בקרוב זה ייגמר,
כשהוא יבקר אותי בפעם האחרונה, וייקח אותי אליו לנצח.
22. היא תמיד אהבה לרקוד בשמלה הזו.
הייתי מביט בה ורואה את השמלה מסתחררת ומתנופפת סביבה.
עכשיו אני שוב רואה אותה רוקדת ומסתחררת,
אבל אין אף אחד בתוכה.
23. ברגע שפקח את עיניו הרגיש שמשהו מוזר קורה לו. כאילו מישהו אחר נוהג בגופו.
בניגוד לרצונו הוא מצא את עצמו קם מהמיטה ומשרך את רגליו לעבר חדר האמבטיה.
הוא התפנה, רחץ את ידיו וצחצח את שיניו כאילו מישהו מושך בחוטים שלו,
ואז הרגיש שמבטו מתרומם מאליו לעבר המראה שמעל הכיור.
בבואתו חייכה לעברה ונופפה בידה. בניגוד לרצונו, הוא מצא את עצמו מחייך ומנופף יחד איתה.
"אז איך ההרגשה להיות בצד השני?" היא שאלה.
24. לא היו יותר מלחמות. לא היה יותר טרור.
כמעט ולא היו יותר מעשי רצח. כמות הפשעים האלימים ירדה פלאים.
כמעט כל הצבאות התפרקו. הטילים, הפצצות ורוב כלי הנשק בעולם פורקו או הושמדו.
המשטרה וכוחות הביטחון עברו לשימוש בחיצי הרדמה ואמצעים לא קטלניים דומים.
אף אדם שפוי לא העלה יותר בדעתו להרוג אדם אחר, מכל סיבה שהיא.
כי כולם ידעו היטב איך הוא יחזור.
25. אני לא מבין במתמטיקה.
אני לא יודע מה זו סדרה הנדסית או טור אקספוננציאלי או איך מחשבים חזקה, וזה גם לא מעניין אותי עכשיו.
מה שאני יודע הוא שתי עובדות פשוטות לגבי הרפאים שהופיעו לאחרונה:
רפא הורג אדם אחד כל לילה,
וכל אדם שנהרג בידי רפא הופך גם הוא לרפא.
זה כל הסיפור.
מה קשורים לזה כל הדיבורים על מתמטיקה ועל סוף העולם?
26. "חדשות טובות, אדוני!" היא קראה בהתרגשות. "סוף סוף מצאנו את האדם המושלם! הוא בדיוק מה שרצינו!"
"את בטוחה?" הוא שאל. "זו לא הפעם הראשונה שאתם אומרים את זה..."
"לא, לא, הפעם זה הדבר האמיתי" היא אמרה. "עשינו את כל הבדיקות הדרושות. אין ספק בדבר".
"נו טוב, באמת הגיע הזמן שהפרויקט הזה יצדיק את עצמו אחרי כל המיליארדים שהשקענו בו", הוא אמר. "אז תביאו את האדם הזה לפה, ותמחקו את כל השאר".
27. "הכלב שלי היה שומר נאמן", אמר הזקן. "הוא תמיד צעד לצדי, שמר עלי ותקף כל אויב שניסה לפגוע בי".
"אז למה הרגת אותו?" שאלתי.
"כי כל האויבים שלי כבר מתים".
"אז מה? זו סיבה להרוג כלב נאמן?!"
"כן", הוא אמר. "רק כך הוא יוכל להמשיך לשמור עלי מפניהם".
28. באותו בוקר הופתעו אנשים רבים למצוא ליד הכניסה לביתם תמונה מחייכת של אחד מבני משפחתם, שעל צידה האחורי כתוב "למזכרת".
הם חשבו שזה גימיק פרסומי של חברת צילום כלשהי.
רק בלילה הבא הם הבינו את המשמעות.
29. הוא לא היה זמר פופולרי במיוחד,
אבל אחרי שמת התחילו פתאום כולם לשמוע את שיריו כל הזמן.
אותם שירים שוב ושוב, בווליום מחריש אוזניים, לאורך כל שעות היממה.
אפשר להשתגע מזה.
ואף אחד לא יודע מאין מגיעים הקולות ואיך להפסיק אותם.
30. כבר כמה ימים שאנחנו תועים ביער בלי למצוא את הדרך החוצה.
מצבנו בכי רע.
לאחרונה הבחנו בחיה גדולה עוקבת אחרינו בין העצים.
דורית אומרת שזה אריה.
זה לא נשמע לי הגיוני. לא אמורים להיות אריות ביערות האלה.
אני בטוח שגם שאר החברים בקבוצה היו מסכימים איתי,
אלמלא היו נרצחים קודם בידי הדחליל האיום ואיש הפח הנורא.
31. "תסתכל על הגב שלי", הוא אמר. "אתה רואה שם את הקעקוע של הדרקון?"
"כן", אמרתי. "וואו, חתיכת קעקוע מפחיד".
הוא התנשף בהקלה.
"היתה לך סיבה טובה לפחד", הוא אמר, "אילו הוא לא היה שם".
32. איך הדברים השתנו.
פעם, כולם רצו להיות מפורסמים. שחקני קולנוע, זמרים, ספורטאים, אנשי ציבור – זו היתה פסגת השאיפות.
היום זה הפוך. היום כולם בורחים מפרסום כמו מאש.
אף אחד לא רוצה ששמו או תמונתו יתפרסמו ברבים.
וזה לא בגלל שאנשים נעשו ענווים יותר.
הם פשוט רוצים להקטין את הסיכוי שיזמנו אותם.
33. אין לנו רגע של מנוחה.
אנו עובדים בפרך מבוקר עד ערב. המוני עבדים. גברים, נשים וילדים.
נוגשיו של פרעה האפל מצליפים בנו ללא רחמים.
מי שמנסה להתקומם מומת מיד, אם הוא בר מזל. אם הוא לא, נלקח אל המקדש כקרבן לאלים, או כדי לשמש את המכשפים בניסוייהם המחרידים. רק לפני שבוע הושלכו בפקודת פרעה לנהר כל התינוקות הזכרים.
אין מי שיושיע אותנו מיד פרעה, השליט החזק ביותר בעולם. אף אדם וממלכה אינם יכולים לעמוד בפני כוחותיו האפלים. אומרים שהוא ניצח אף את המוות עצמו.
כל מה שאנו יכולים לעשות הוא לעבוד עד צאת נשמתנו בבניית הפירמידה האדירה,
במקום בו עמד בעבר הבית הלבן.
34. "אתה שומע אותן?" היא שאלה בחיוך. "מה יכול להרוס בוקר כל כך מושלם, בו אנחנו מתעוררים באוהל בחיק הטבע לקול שירת הציפורים?"
הוא הביט אל מחוץ לאוהל.
"ובכן", הוא אמר, "הן כולן מתות".
35. קניתי את הדירה בזול.
לא הרבה אנשים רצו אותה אחרי מה שקרה בה.
התברר שהדייר הקודם היה קצין נאצי שחי בה בזהות בדויה, ותלה את עצמו בחדר השינה כשעמדו לחשוף אותו.
הדירה עמדה ריקה כמה שנים, עד שקניתי אותה ונכנסתי אליה לפני חודשיים.
אני אדם רציונלי. כל הסיפור הזה עם הנאצי לא מפריע לי בכלל.
מה שכן מפריע לי לאחרונה זה הפרצופים של כל היהודונים האלה בכל מקום.
36. השמש כבר שקעה.
עוד מעט אמא תגיד לנו לשכב לישון בארונות המתים שלנו.
אני לא אוהב לישון בארון מתים.
הייתי מעדיף לישון במיטה רגילה.
פעם שאלתי את אמא למה אנחנו צריכים לישון בארונות מתים, אם אנחנו בכלל לא מתים.
היא שלחה מבט עצבני לעבר החלון.
"כדי שהם יחשבו שאנחנו כן", אמרה.
37. כולם הכירו את התופעה המוזרה הזו.
אנשים חשבו שזה מעצבן ומצחיק, אבל לא לקחו אותה ברצינות.
אבל אז התופעה התחילה להתפשט לחפצים נוספים.
בתחילה אלה היו פרטי לבוש. אחר כך כלים. אחר כך רהיטים. ואז דברים גדולים יותר. מכוניות. בתים.
איש לא ידע מתי זה ייעצר,
וכבר אי אפשר היה לומר שזה סתם מקרה או טעות או בלבול,
כמו שאמרו כשאלה היו רק גרביים שנעלמו.
38. "סגרו את נאס"א" הוא אמר.
"ברצינות? אתה צוחק" אמרתי.
"בשיא הרצינות" הוא אמר. "תוך שבוע פורק הארגון, הופסקו התקציבים אליו, נסגרו המעבדות ומכוני המחקר, פוזרו המדענים, ובוטלו כל הטיסות, השיגורים והשידורים לחלל".
"טוב, האמת היא שזה די מוצדק" אמרתי. "זה בטח בגלל שעם כל התקציבים והבזבוז הזה, הם אפילו לא הצליחו למצוא איזו ראיה לקיומם של חיים בחלל".
"לא", הוא אמר בשקט. "זה בגלל שהם הצליחו".
39. "הרדיו שלך מרעיש" אמרתי.
"אני יודע" הוא אמר.
"אז למה אתה לא מכבה אותו?" שאלתי. "הזמזום הזה ממש מפריע".
"אני לא יכול", הוא אמר. "אני חייב את זה כדי לשים לב".
"לשים לב למה?" שאלתי, כאשר הזמזום נפסק לפתע ושקט השתרר.
ניסיתי לומר משהו, אבל אף קול לא בקע מפי. דפקתי על השולחן. דממה מוחלטת.
הבטתי לעברו בתדהמה אילמת.
"רוץ", סימן לי בשפת הסימנים. "הם באים".
40. כשיצאתי מהבית בבוקר ראיתי על המדרכה חתול מת.
כשהבאתי את הילד לגן ראיתי על הכביש חתול מת.
כשהגעתי לעבודה ראיתי ליד הכניסה חתול מת.
כשהלכתי לקניות אחר הצהריים ראיתי במגרש החניה חתול מת.
אפשר היה לחשוב שפרצה איזו מגיפת חתולים מסתורית.
אלמלא זה היה כל פעם אותו חתול.
41. – אידיוט! מה עשית!
- אני כל כך מצטער אדוני... זה לא היה בכוונה...
- שברת את הקמע מאור-כשדים! הקמע ממקדש אל הברק! זה היה הקמע העתיק ביותר בעולם!
- לא התכוונתי... רק רציתי להסתכל עליו מקרוב...
- אוי, איזו אבידה לאנושות. טוב, מאוחר מדי להצטער עכשיו. לפחות נאסוף את השברים, ברגע שיחזור החשמל ונוכל לראות משהו. תראה איזה ביש מזל. אפילו הפנס שלי לא נדלק!
42. כשאתה עובד בגן החיות, אין הרבה דברים מפחידים יותר מלעבור בלילה ליד הכלוב של האריות הפראיים, ולגלות לפתע שהוא ריק ושיש פרצה גדולה בין הסורגים שלו.
עד שאתה מגלה שהפרצה נעשתה מבחוץ, ומוצא שרידים לעוסים של אריה בפינת הכלוב.
43. לפרויקט החדש שלי אספתי את מיטב המדענים מרחבי העולם.
פיזיקאים, כימאים, ביולוגים ואנשי רפואה מהשורה הראשונה, מהאוניברסיטאות ומכוני המחקר המתקדמים ביותר, כולם נחשבים גאונים ופורצי דרך בתחומם, חלקם זוכי פרס נובל.
אוסף של המוחות המבריקים ביותר בעולם.
תארו לעצמכם עד כמה האינטליגנציה שלי תעלה לאחר שאוכל אותם.
44. אומרים שלבעלי חיים יש חוש שמזהיר אותם מפני סכנה מתקרבת.
אני יודע שאם רואים ציפורים, חתולים או חולדות נמלטים מהאזור, זה אומר שצפויים בקרוב רעידת אדמה, הוריקן או התפרצות געשית.
אבל מה זה אומר אם הם מתחילים פתאום להתאבד בהמוניהם?
45. באותו ערב הוריה לא היו בבית.
היא ישבה לבד בסלון וראתה טלוויזיה.
לפתע נשמעו דפיקות על הדלת.
"מי שם?" שאלה.
לא נשמעה תשובה.
היא פתחה את הדלת בזהירות והביטה החוצה.
לא היה שם איש.
היא סגרה את הדלת וחזרה לסלון.
כעבור כמה דקות, נשמעו שוב דפיקות על הדלת.
היא ניגשה אליה שוב ופתחה אותה.
הפעם עמדו שם שוטר ועובדת סוציאלית.
46. באמצע הלילה הילדה שוב התחילה לצרוח. ניגשתי אליה בעייפות.
"מה קרה חמודה? שוב חלמת חלום רע?"
היא ממשיכה לצרוח בהיסטריה.
"אולי כואב לך משהו? הראש? הבטן?"
צרחות הן התשובה היחידה.
"נו באמת, די כבר לצרוח ככה, את כבר ילדה גדולה. למה את לא מספרת לי מה קרה לך? תדברי! מה, אין לך לשו – "
47. "חשוב מאד לעשות בדיקות דנ"א לפני החתונה", הוא אמר. "היא היתה בחורה נהדרת. יפה, חכמה, בדיוק מה שחיפשתי. הכל הלך ממש טוב בינינו, וכבר התחלנו לדבר על חתונה. אני רציתי שנעשה את הבדיקות הגנטיות. היא לא ממש רצתה, אבל התעקשתי ולא היתה לה ברירה".
"ומה היו התוצאות?" שאלתי.
הוא נאנח.
"התוצאות היו שיום למחרת הבדיקות פרצו שני רעולי פנים בשחור לדירה שלה", אמר. "היא הספיקה להפוך לעכביש ענקי לפני שירו בה".
48. הגשם יורד כבר שלושה ימים ברציפות.
בימים כאלה אנחנו נשארים כמובן בבית.
אנחנו נהנים לשבת ליד החלון ולהסתכל על הגשם שיורד בחוץ.
אבל יותר מכל אנחנו אוהבים לשמוע את הסיפורים של אמא.
היא מספרת לנו סיפורים על מתי שהיא היתה ילדה.
לפעמים אלה סיפורים כל כך מוזרים, שאנחנו לא יודעים אם הם נכונים או לא.
כמו שפעם היו בעולם המון המון אנשים,
ושהגשם היה רק מים.
49. זה מלחיץ כשהיא מתקשרת אליך באמצע הלילה ומספרת שהיא נמצאת באיזה מלון נידח בשיקאגו, שהיא לא מכירה שם אף אחד, שאין עליה כסף ושאין לה מושג איך לחזור משם הביתה.
בעיקר כשהיא נרדמה לידך רק לפני שעה פה בארץ.
50. זה היה לילה קשה במיוחד.
קברנו את ג'וזף ואת נטלי, את סמואל, מגי, ג'ורג', שרון ולורה, את מתיאס ורבקה והארי ופרנק.
זה לא היה קל, אבל לבסוף השלמנו את החלק הזה של המלאכה.
עכשיו נותר לנו רק לקבור גם את המתים.
51. רווקות מאוחרת הפכה להיות בעיה רצינית לאחרונה.
יותר מדי צעירים מתקשים במציאת בת זוג.
האמת, עם איך שכמה מהם נראים ומתנהגים, זה לא מפתיע שאף אחת לא רוצה אותם.
אבל לאחרונה נראה שנמצא פיתרון לבעיה.
התחלנו לחטוף בשבילם נקבות מכדור הארץ.
52. "הערב בחנות הספרים ראיתי זוג צעירים", היא אמרה. "הם עלעלו באחד הספרים וצחקו. ממש התפקעו מצחוק. כל פעם הם דפדפו כמה דפים, ושוב צחקו. חיכיתי שהם ילכו, כי הייתי ממש סקרנית לראות איזה ספר הצחיק אותם כל כך".
"ואיזה ספר זה היה בסוף?" שאלתי. "בטח איזה ספר בדיחות".
"אז זהו שלא", היא אמרה בתמיהה. "דווקא ספר די כבד. 'הערפדים במיתוס ובפולקלור', קראו לו".
53. "תגידו, מה קורה פה?" היא שאלה בפליאה. "למה כל כך הרבה בנות ג'ינג'יות צבעו פתאום את השיער לשחור? אתן מתביישות בצבע השיער שלכן?"
"את לא יודעת?" הן ענו. "עוד מעט פברואר. בפברואר 2000, לפני 17 שנה, נרצחו בעיר הזו שבע נשים אדומות שיער בידי רוצח סדרתי אכזרי, שזהותו לא התגלתה מעולם".
"זה נורא", היא אמרה. "אבל זו לא סיבה לצבוע את השיער עכשיו!"
"זו לא היתה סיבה", הן אמרו, "אם זה לא היה קורה גם ב-1983, 1966 ו-1949".
54. רצתי מהר ככל שביכולתי.
ההמון הזועם רדף אחרי. לא העזתי להסתכל לאחור, אבל שמעתי היטב את זעקותיהם הצרודות:
"למה? למה אתה לועג לנו?!"
ברגע האחרון הצלחתי להגיע לחומת בית הקברות ולטפס מעליה. ידיים נשלחו לאחוז בקרסולי, אבל התחמקתי מהן וקפצתי החוצה.
אני לא יודע אם הם יעזבו אותי עכשיו, אבל דבר אחד בטוח:
זו היתה הפעם האחרונה שאני שוכח להכניס את הציציות למכנסיים.
55. "תראה את זה", היא אמרה. "כתב החידה הזה מסתובב בפייסבוק ובוואטצאפ כבר כמה ימים. אולי אתה תצליח לפתור אותו?"
הוא ניגש לראות. על המסך הופיע סמל מוזר, ועליו הכתובת הבאה:
"אבה מלועבו הזה מלועב יחצנה ודבע יננהו לואשה נודא כויראל יתמשן תא רסום ינירה לוקב הלא מילים תאירק ידי לע".
"נו באמת", הוא אמר בזלזול. "זה ממש קל. כל אחד יכול לפענח את זה. אני לא יודע למה מי שכתב את הצופן טרח בכלל. להקריא לך מה כתוב שם?"
56. "בדרך לכאן ניגש אלי איזה תימהוני, נראה כמו הומלס או קבצן", אמרתי. "התחיל לצעוק עלי, לקלל אותי ולקרוא לי בשמות גנאי. ניסיתי להרגיע אותו ולהבין מה הוא רוצה, אבל הוא רק המשיך בשלו. בסוף הצלחתי לחמוק ממנו. זה היה מאד לא נעים".
"כן, יש לנו כמה טיפוסים כאלה בשכונה", הוא אמר באנחה. "אנשים מסכנים, הם מקנאים ורוצים שיתייחסו אליהם. אם אחד מהם מתחיל להציק לך, פשוט תתעלם ממנו".
"ואז הוא יפסיק?" שאלתי.
"ואז הוא ייעלם" הוא אמר.
57. כשחזרנו מבית הקברות היא רעדה כולה.
"זה נורא", היא אמרה. "בן אדם חי חיים שלמים, ובסוף מה שנשאר ממנו זה מאכל תולעים..."
"אין מה לעשות", אמרתי. "כך היה מאז ומעולם".
"אבל אפשר לעשות משהו אחר", היא אמרה ביאוש. "אולי לשרוף את הגופה..."
"זו תהיה הפרה של ההסכם" אמרתי. "ראית את הגודל שלהן. לא היית רוצה להכעיס אותן, נכון?"
58. "מה אתם אומרים, ילדים", אמרתי. "איזה דברים תרצו לעשות כשתהיו גדולים?"
"לכבות שריפות, כמו סמי הכבאי!" אמר גיא.
"לחיות בארמון של קרח, כמו אלזה!" אמרה שירה.
"לבנות בתים גדולים, כמו בוב הבנאי!" אמר איתן.
"לפשוט לאנשים את העור עם הציפורניים שלי וללבוש אותו בעצמי!" אמרה נעמה.
"מה?!" הבטתי בה בזעזוע.
"כן!" היא אמרה בחיוך. "כמו ההורים שלי!"
59. לבארי היתה נטייה לספר סיפורים מוזרים כשהיה שותה.
"אתה יודע, פעם מצאתי מנורה עתיקה שהיה בתוכה ג'ין", הוא אמר באותה מסיבה. "הוא אמר שאני יכול לבקש משאלה אחת. חשבתי הרבה מה כדאי לי לבקש, ואז החלטתי שאני רוצה עולם משלי! עולם וירטואלי שלם מלא ביצורים שנתונים לשליטתי, ואני אוכל לעשות להם כל מה שארצה!"
"אני רועד מעצם המחשבה על כך", אמרתי בגיחוך. "נו, ומה קרה? קיבלת את העולם שלך?"
הוא לא ענה, רק חייך וקרץ.
והשמש הבהבה לפתע.
60. "ומה יש לנו כאן?" שאל הקצין.
"הפרופסור כחכח בגרונו. "ובכן, זה מאובן של דינוזאור מסוג קרנוטאורוס מאפריקה, לידו להב חנית של ליגיונר רומאי מהמאה השניה, ואלו מטבעות ספרדיים מהמאה ה-13..."
"מספיק", אמר הקצין. הוא פנה לחייליו. "לשרוף את הכל".
"אבל אדוני!" קרא הפרופסור במחאה. "אלה שרידים יקרי ערך!"
"יקרי ערך?" נהם הקצין. "כשתראה פלוגה שלמה של אנשיך נשחטת בידי רוחות רפאים של דינוזאורים, רומאים ופיראטים ארורים, אני מבטיח לך שתדבר אחרת!"
61. “דוקטור!” הוא קרא בחרדה. “משהו לא בסדר עם העיניים שלי! אני רואה את הכל סביבי מטושטש ומעורפל!”
הרופא הניד בראשו.
“צר לי לומר לך זאת”, אמר, “אבל העיניים שלך בסדר גמור”.
62. היא התבוננה בילדים שהסתובבו בפינת הליטוף.
הילדים נהנו מאד להחזיק וללטף את השרקנים, האוגרים והעכברים הלבנים,
אבל יותר מכל הם אהבו את הארנבונים.
היא שמחה לגלות את זה.
זוהי אם כן הצורה שכדאי ללבוש כדי להתקרב אליהם בלי לעורר חשד.
63. אל תזלזלו בכוחן של מילים להשפיע על בני אדם.
קחו את מר אליסון למשל.
הוא התאבד בעקבות מכתב ששלחה לו אשתו, בו כתבה לו: "אתה טיפש, עצלן ומושחת, אני שונאת אותך, וכדאי שתעשה טובה לכולם ותהרוג את עצמך!"
מר אליסון קרא את המכתב, הגיב בהלם, ופשוט ניגש אל חלון משרדו שבקומה העשירית וקפץ למטה.
והוא לא היחיד.
גם שותפו למשרד, שני שוטרים וחוקר שקראו את המכתב אחריו.
64. הוא ישב לבד באוטו, מתעטף במעיל, והביט בשוטרים המשוחחים ביניהם בחוץ בגשם.
הוא התקשר למשטרה אחרי שעברו שעתיים מאז שהוריו נכנסו לאותו בית ישן על אם הדרך, כדי לבקש עזרה בהחלפת הצמיג הנקור, ולא יצאו ממנו.
הוא לא ידע מה קרה להוריו באותו בית, אבל התפלל שהם בריאים ושלמים.
הוא התפלל שהשוטרים ימצאו אותם במהירות.
הוא התפלל שלפחות ימצאו את הבית.
65. חלמתי הלילה שאני פוגש את רוברט אנגלונד.
השחקן שמגלם את פרדי קרוגר.
אמרתי לו שאני אוהב את הסרטים שלו, והוא שמח לשמוע.
עשיתי איתו סלפי והעליתי לפייסבוק.
כשהתעוררתי, חשבתי לעצמי שזה היה חלום מאד נחמד.
עד שנכנסתי לפייסבוק וראיתי את כל הלייקים.
66. זלדה הזקנה המשוגעת יושבת כבר שנים בתא שלה וממלמלת לעצמה בלי הרף.
אותן מילים מוזרות שוב ושוב.
הרופאים והאחים המטפלים לא מבינים מה היא ממלמלת.
הם לא יודעים עליה כמעט כלום.
הם אפילו לא בטוחים שזלדה זה שמה האמיתי.
רק דבר אחד הם יודעים בוודאות:
חובה לשמור עליה הרחק מנוכחותן של גופות.
67. "אנחנו במלכוד פה", הוא אמר. "אם לא נזהיר את הציבור, הם לא ידעו להיזהר מהסכנה. אבל אם נפרסם אזהרה פומבית, זה רק יגרום לסכנה להתפשט עוד יותר!"
"אתה צודק", אמרתי בעייפות, "אבל חייבים להזהיר את הציבור, ולקוות שלשם שינוי אנשים יתייחסו לאזהרה ברצינות".
הוא נאנח.
"תגיד לי", הוא אמר. "איך אתה היית מתייחס לאזהרה פומבית בנוסח: אם אתם חולמים על דלת אדומה, אל תפתחו אותה בשום אופן?"
68. כולנו התכוננו לתחרות השירה הזו.
זו היתה ההזדמנות שלנו.
ידענו שזה מה שיקבע אם נעלה לשלב הבא, או נצטרך לחכות.
אבל בסופו של דבר תמר היא זו שניצחה.
אין מה לעשות. היא בהחלט שרה יותר יפה מכולנו. השופטים הסכימו על כך פה אחד.
היא עלתה לשלב הבא,
וכולנו נאלצנו לחזור לקברים שלנו.
69. הווה קל כנשר, עז כנמר, רץ כצבי וגיבור כארי.
ותפסיק להשתולל כבר, הצורה החדשה שעיצבתי לך לא כזו זוועתית.
70. קשה לחיות בכפר באירופה בימי הביניים,
עם כל העוני, הבערות, האמונות הטפלות, המחלות והרעב.
אבל בעיקר קשה לחיות עם החשש שיעלו אותך על המוקד,
אם תנסה להזכיר לאנשים שעד לפני שבועיים חייתם כולכם במאה ה-21.
71. "זהו כתב יד לנינגרד", אמר הספרן הראשי בספרייה הלאומית הרוסית בסנקט פטרבורג. "כתב היד השלם הקדום ביותר של התנ"ך שידוע כיום. הוא נמצא כאן תחת שמירה מעולה".
בחנתי במהירות את הדפים העתיקים. ידעתי שהזמן קצר. מרחוק נשמעו קולות פרועים של צרחות ואלימות. בכל רחבי העולם הלך המצב והתדרדר לטירוף מוחלט.
לבסוף מצאתי את מבוקשי. נאנחתי בכבדות.
"כן, זה כתב היד העתיק ביותר של התנ"ך", אמרתי. "וכמו בכל ספרי התנ"ך ברחבי העולם, גם ממנו נעלמו פתאום כל מילות ה"לא" בעשרת הדברות".
72. המאבק שלנו נגד עולם הרפואה הפסיכיאטרית זכה להצלחה גדולה.
הצלחנו להגדיל את המודעות לכך שתרופות פסיכיאטריות דופקות את המוח, גורמות נזק בלתי הפיך לנפש ולגוף, הורסות את החיים ורק הופכות את האדם למשוגע.
חשפנו את האינטרסים של הפסיכיאטרים המושחתים וחברות התרופות, שמשתלטים על מוחותיהם של בני אדם ועורכים בהם ניסויים מרושעים וטיפולים אכזריים.
בעקבות זאת אנשים רבים הפסיקו לקחת כדורים פסיכיאטריים, ביניהם חולי סכיזופרניה רבים.
ועכשיו אנחנו שוב יכולים לדבר איתם.
73. כנהוג בתקופה זו של השנה, כולנו התחלנו למדוד תחפושות.
הבטתי סביבי. כצפוי, היו שם כמה מחופשים לשוטרים, כמה לחיילים, כבאי או שניים, חסידים עם פאות ארוכות, סבא עם זקן לבן, ופיראט.
נו באמת.
"תחליף את זה", אמרתי לפיראט. "זה יעורר חשד. אתה לא קולט שבני אדם הפסיקו להתלבש כבר לפני מאות שנים?"
74. אנשים חושבים שלראות את העתיד זו ברכה.
אם אתה יודע מה עתיד לקרות, אתה יכול לזכות בלוטו, לדעת איזה מניות ירוויחו, ובכלל לסדר את עצמך בחיים.
אבל האמת היא שהיכולת הזו היא קללה נוראית.
אילו לא הייתי יודע מה הם יעשו בעתיד,
לא הייתי חייב עכשיו להרוג את התינוקות האלה.
75. אף פעם לא אהבתי את זה שהחתול שלי צד עכברים.
זה היה נראה לי הרג מיותר של יצורים חמודים.
והוא עשה את זה בכזו התלהבות, וגם נהג להשתעשע בהם לפני מותם.
חשבתי שזו סתם אכזריות מצדו.
עד שגיליתי לאיזו צורה השתנה אחד מהם אחרי מותו.
76. סוף סוף מצאתי לי אישה חדשה.
יפה, נחמדה, מוכשרת, בדיוק מה שחיפשתי.
יש בה כל מה שרציתי,
והיא הרבה יותר מוצלחת מהנשים שהיו לי לפניה.
עכשיו אני רק צריך להעביר אליה את כל הזיכרונות מהמוח של הקודמת.
77. "אתם מדברים הרבה על אחדות ושוויון", הוא אמר. "על טשטוש ההבדלים, מחיקת הזהויות וההבניות המלאכותיות, מיזוג כל שכבות האוכלוסיה, ביטול הפערים החברתיים. אתם מדברים על חשיבותו של השחרור מההגדרות הגופניות, על הצורך להכיל אחד את השני, על האפשרות לזרום ולהסתגל לתבניות חדשות. שאיפות נאצלות, ללא ספק".
הוא חייך.
"מי מכם מתנדב אם כן להיות הראשון שייכנס ללועה של באפומת', החיה האדירה?"
78. לא תאמינו אלו זוועות מתרחשות בעולם עוד בימינו.
בכפר האפריקאי הנידח אליו הגענו, המבוגרים הכריחו את כל הילדים להסתובב עם שרשרת קשורה לרגלם, שכדור ברזל כבד מחובר אליה.
כאילו הם היו עבדים באיזה מטע במאה ה-18!
כמובן שמיד שחררנו אותם מהשרשראות הנוראות הללו, תוך התעלמות ממחאותיהם הנמרצות של הוריהם.
רק כשחמישה מהם נחטפו בידי היצורים המעופפים הבנו שזו היתה טעות.
79. האסונות הגיעו בזה אחר זה, ללא התראה.
בעיר אחת, כל הגברים הזדקנו בעשרות שנים בן לילה.
בעיר אחרת האינטליגנציה של כל התושבים צנחה לפתע לרמה של ילדים בני שלוש.
בעיר שלישית נעלמה כל האוכלוסיה ללא עקבות. רק שמונה תושבים נשארו בה.
בכל הארץ אנשים היו אחוזים פחד.
איש לא ידע איזו עיר היא הבאה בתור אחרי כפר סבא, רמת גן וקריית שמונה.
80. יש מדענים שטוענים שקיימים אינספור יקומים מקבילים.
יקום אחד לכל תרחיש אפשרי.
למשל, ישנו יקום מקביל בו הנאצים הצליחו לפתח נשק מחריד להשמדה המונית, ניצחו במלחמת העולם השניה וכבשו את כל העולם.
אבל זו היתה רק תאוריה משעשעת ומעוררת מחשבה,
אלמלא התרחיש בו הם המציאו גם מכשיר שמאפשר מעבר בין יקומים מקבילים.
81. כולם יודעים שהמתים-החיים הולכים לאט.
הם גוררים את רגליהם באיטיות, צולעים ומקרטעים.
אדם רגיל יכול בקלות להשיג אותם או לברוח מהם בריצה.
כל האסטרטגיה שלנו להתמודדות איתם היתה בנויה על ההנחה הזו.
והיא היתה נכונה. ההליכה שלהם באמת מאד איטית.
מה שאי אפשר לומר, כפי שהתברר לרוע מזלנו, על התעופה שלהם.
82. במשך מאות שנים, גברים ונשים נהגו לחבוש כובעים, מגבעות וכיסויי ראש שונים.
עבר זמן רב עד שהם החליטו להיפטר מפריטי הלבוש המיותרים הללו.
בימינו, רק אנשים דתיים מסתובבים באופן קבוע עם כיסוי ראש.
סביר להניח שבקרוב גם הם יפסיקו עם זה.
ואז נוכל להשתלט סוף סוף גם על המוחות שלהם.
83. כולם מכירים את האגדה על היבשת האבודה,
שהתקיימה כביכול לפני אלפי שנים, ותושביה הקימו תרבות עשירה, מתקדמת ומשגשגת,
עד שבגלל חטאיהם כעסו עליהם האלים והטביעו את ארצם במעמקי הים.
הסיפור הזה הצית את דמיונם של אנשים לאורך הדורות, וחוקרים רבים ניסו למצוא שרידים וסימנים לקיומה של אותה תרבות טבועה, אך לא התגלה שום ממצא חד משמעי.
כיום, אחרי שנים רבות של מחקר שהעלו חרס, נראה שאין מנוס מהמסקנה המתבקשת:
אמריקה אינה אלא אגדה.
84. אני לא מבין למה אנשים מתלוננים.
הממשלה החדשה הביאה לשיפור בכל התחומים:
ביטחון, כלכלה, קשרי חוץ, מה שלא תרצו.
ממש הפכנו למעצמה איזורית.
ומה שיש לאנשים להתלונן עליו זה רפורמת הבריאות.
אפשר לחשוב שזה כל כך נורא שכל אזרח מחויב על פי חוק לתרום דם פעם בשלושה חודשים!
85. "אמא", הוא אמר בנחישות. "החלטתי להיות טבעוני".
"טבעוני!" היא קראה בהפתעה. "מה פתאום טבעוני?"
"כי זו אכזריות בעיניי להתעלל ביצורים חיים ולרצוח אותם רק כדי שנוכל לאכול את בשרם", אמר. "זה ממש לא צודק!"
"אוי, אפרוח שלי", היא קרקרה וטלטלה את כרבולתה בשעשוע. "אילו היית יודע מה אבותיהם עשו לאבותינו, היית מבין עד כמה זה צודק".
86. – אמא, את מרשה לי לגדל חיות מחמד?
- איזה חיות היית רוצה לגדל, חמודי?
- אוגרים סורים. אף פעם לא גידלתי אוגרים סורים.
- הם לא קצת פראיים ונושכים?
- לא נורא, אני אסתדר איתם.
- בסדר גמור חמודי, אתה יכול לגדל אוגרים. אבל לא יותר מדי. שלא יהיו בעיות.
- מה זה אומר, לא יותר מדי?
- זה אומר, לא יותר מעשרה מטרים אורך כל אחד. מובן?
87. "התכנסנו כאן כדי לדבר על בעיה דחופה ביותר: השמדת יערות הגשם", אמר הנשיא.
ראשי הממשלות זזו באי נוחות.
"יערות הגשם מכסים כ-6-7% משטח היבשה בכדור הארץ. הם אחראיים לייצור כ-28% מהחמצן באטמוספירה. משערים שהם מכילים מאות מיליוני מינים של צמחים, חרקים ומיקרואורגניזמים שלא התגלו. למרות חשיבותם, בשנים האחרונות, כפי שכולכם יודעים, עצי היערות מושמדים, נכרתים ונשרפים על ידי בני האדם בקצב מהיר ביותר".
הוא נאנח.
"אבל לא מספיק מהיר", אמר. "הם עדיין ממשיכים לצעוד ולתקוף אותנו בהמוניהם".
88. "זהו, סיימתי לנקות את החלונות", הוא אמר, מתנשף, ומחה את מצחו ביד מלוכלכת.
"מצוין", היא אמרה. "אז עכשיו תתחיל בבקשה להסיר את האבק מהנברשות".
הוא גנח. "זה באמת הכרחי? את לא חושבת שכל הניקיונות הללו מוגזמים קצת? כאילו, ברור שצריך לנקות את הבית, אבל הוא כל כך גדול וישן ו – "
"ברור שזה הכרחי", היא סיננה. "חייבים לנקות את הבית בצורה מושלמת, כל פינה וזווית, עד שיהיה כולו מבריק ומצוחצח. אנחנו לא רוצים שהוא יכעס עלינו שוב, נכון?"
89. רעידות אדמה. התפרצויות געשיות ושריפות ענק. סופות הוריקן וטורנדו. גלי צונאמי והצפות. וזה לא מפסיק.
למה, למה ביקשתי מארבעת היסודות להוכיח מי מהם הכי חזק?
90. - הנה את, תודה לאל! למה חזרת כל כך מאוחר מגן השעשועים? אמרתי לך לא להישאר שם אחרי השקיעה! את לא יודעת מה קרה לאחותך חנה?
- אחותי חנה?! אמא, אין לי אחות בשם חנה!
- בדיוק!
91. "עד לפני שנים לא רבות", לחשה, "היה העולם מלא רעש והמולה. מכוניות, מטוסים, צופרים, מכשירי תקשורת, מיליארדי בני אדם, כולם הקימו יחד שאון בלתי פוסק. החיים היו בלתי נסבלים. אבל כל זה לא קיים עוד. החוקים הבינלאומיים החדשים אוסרים על שימוש ברוב כלי הרכב והמכשירים החשמליים. נאסר על אנשים להתקהל ולהקים המולה. אפילו הרמת קול יכולה לגרור עונשים חמורים. בזכות החוקים הללו הפך העולם למקום שקט, רגוע ושליו, שנעים יותר לחיות בו; התברר גם שדיבור בקול נמוך מונע פריצת מריבות וסכסוכים, ותורם לשלום הציבורי והעולמי".
"אבל אמא", הם לחשו. "מה גרם לממשלות העולם לחוקק פתאום את החוקים הללו?"
"זה פשוט", היא לחשה. "הם גילו מה ישן בבטן האדמה".
92. ניגשתי אל מפקד יחידת הימ"מ.
"אני מבין שאתם פה בעקבות כל המקרים של ילדים שנעדרו לאחרונה", אמרתי.
הוא הנהן בקצרה.
"שיהיה לכם בהצלחה", אמרתי. "אבל למה אתם צריכים שהילד שלי ילווה אתכם? למה כל קבוצת שוטרים שאני רואה פה מסתובבת בקביעות עם ילד או ילדה?"
"כדי לעזור לנו למצוא את האחראי להיעלמויות", אמר.
"לעזור באיזה אופן? אתם רוצים מישהו שישמש כפיתיון כדי ללכוד את החוטף?"
"לא", אמר. "אנחנו רוצים מישהו שמסוגל לראות אותו".
93. כולם צוחקים על ההכנות שלי בערב פסח.
"נו באמת, אתה מגזים", הם אומרים. "אנחנו כבר במאה ה-21, די עם המנהגים הפגאניים האלה!"
אבל אני מתעלם מכל ההערות והבדיחות שלהם.
נראה כמה מהם יצחקו מחר בבוקר,
אם לא ימרחו גם הם דם על המשקוף והמזוזות.
94. "פתח מיד את תא המטען!" הורה השוטר.
בעל הרכב פתח אותו בצייתנות.
תא המטען היה ריק.
"כמו שאתם רואים, אין כאן כלום", אמר. "ערב טוב לכם".
השוטרים הביטו זה בזה בתסכול בעוד הרכב מתרחק מהמקום.
"לעזאזל, הייתי בטוח שתפסנו אותו על חם", אמר האחד.
"כן", אמר השני. "גם אתה ראית אותו מכניס לשם גופה רק לפני רגע, נכון?"
95. "אתה דוקטור סודו, נכון?" אמרתי. "אומרים עליך שיש לך מגע קסם, שהידיים שלך מרפאות מיד כל מחלה, פציעה או מום של מי שאתה נוגע בו, חמורים ככל שיהיו, ויכולות אפילו להחזיר מתים לתחייה. איזו ברכה זו!"
"אכן ברכה", הוא אמר בחיוך ופתח את תיק העור שלו, חושף בפנים סט של להבים חדים ומשוננים. "בזכותה נוכל לבלות עכשיו הרבה, הרבה מאד זמן ביחד..."
96. – למה אתה נראה כזה מבואס?
- הלך לי הסמרטפון.
- איך זה קרה?
- קיבלתי בוואטצאפ איזו הודעה שהיה כתוב בה: "אתם חיים באשליה! הכל בראש שלכם! כדי לגלות את האמת לחצו על הקישור הזה". לחצתי על הקישור, אבל הוא לא הוביל לשום מקום. המסך פשוט נתקע.
- ולא הצלחת לצאת ממנו? לחזור למסך הראשי? לכבות ולהפעיל מחדש?
- ניסיתי כמובן. ואז גיליתי שמה שיש לי ביד זו חתיכת עץ מלבנית עם ציור של מסך.
97. "אבא, אמא, אתם חייבים להאמין לנו!" היא התחננה. "שנינו ראינו אתמול בחלום את האיש השרוף. הוא נראה כמו שלד, לבש חולצת פסים, והפנים שלו היו שרופות לגמרי. כל הילדים האחרים בשכונה שחלמו עליו, מתו בשנתם בלילה שלאחר מכן! מי זה האיש הנורא הזה? מה הוא רוצה מאיתנו?"
ההורים החליפו ביניהם מבטים. האב נאנח.
"גרטה, פרידריך", אמר. "יש משהו שאנחנו צריכים לספר לכם על הסבים שלכם".
98. “הטרוריסטים הללו הולכים ומשכללים את השיטות שלהם כל הזמן, ומצליחים להשיג אמצעי לחימה מסוכנים יותר ויותר”, אמר המפקד. “מהיום, לא די בגלאי מתכות ומתקן שיקוף. על פי ההוראות החדשות שקיבלתי, כל אדם שרוצה להיכנס למתחם יהיה חייב להתפשט ולעבור בדיקה גופנית מלאה בידי שני שומרים לפחות”.
“כדי לוודא שהוא לא מסתיר נשק על גופו?” שאל אחד השומרים.
“לא”, אמר המפקד. “כדי לוודא שלא כתובה עליו המילה “אמת””.
99. במשך יותר מחודש אספנו עצים למדורה.
קרשים, ענפים, גרוטאות, רהיטים ישנים, מה שבא ליד.
המדורה שהקמנו על ראש הגבעה כבר מתנוססת כמעט לגובה של שתי קומות.
הערב הגיע סוף סוף הזמן להדליק אותה.
אני מביט מסביב, רואה את המדורות של החבורות האחרות ניצתות ברחבי האזור.
לכמה מהן יש מדורות מרשימות, אבל אף אחת לא משתווה לזו שלנו.
אנחנו הולכים לנצח, אני אומר לעצמי,
ומשליך את הקלף עם נוסחת ההחייאה לתוך הלהבות.
100. "האם ראית את הילדה הזו?
אם כן, התקשר ודווח על כך בהקדם למשטרה, מוקד 100".
כך נכתב באותיות גדולות מעל תמונתה של ילדה קטנה עם פני מלאך, שיער זהוב מתולתל ועיניים גדולות, במודעה שהוצמדה ללוחות מודעות בכל רחבי העיר.
בחנתי היטב את התמונה וחייגתי למשטרה.
"זה בקשר לילדה מהמודעה", אמרתי.
"ראית אותה?" שאלה המוקדנית בחיפזון. "מתי?"
"כן, ראיתי אותה לפני שעה בערך, בפארק הציבורי. היא עמדה שם לבד, ליד המזרקה".
"אתה נשוי? יש לך ילדים?"
"כן, אני נשוי ויש לי שני ילדים", אמרתי בתמיהה. "למה...?"
היא נאנחה.
"לפחות יש לך 23 שעות להיפרד מהם כראוי" אמרה.